שתי מטריות

פתח דבר

לא פשוט לכתוב רומן פיקטיבי היסטורי. המציאות, הדמיון ומה שביניהם מתערבבים בראש ויוצרים מארג מבלבל, שממנו אתה צריך לדלות משפטים ומעשיות.

בנקודה מסוימת גם ההיסטוריה הופכת, במודע או שלא, להיות פרשנות מאוד אישית, וצריך להיות מספיק ישר לומר כבר עכשיו שאין בספר הזה שום יומרה להיות מסמך תיעודי אמיתי. האירועים אמנם מושפעים מסיפורים ועדויות ששמעתי לאורך חיי, אבל מכאן הרשיתי לעצמי להפליג על גבי הדמיון ולהשיט אותם אל עבר מחוזות אחרים ודמיוניים.

גם השפה הארבילית המאופיינת כל כך לא נמצאת כאן למבחן. מילות השיח בסיפור לא תמיד נאמנות למציאות הלשונית, ונכתבו רק לצורכי האווירה.

התעתיק לעברית הינו לעיתים לפי סגנון ההגייה ולא על פי צורת הכתיבה.

אבל דבר אחד אמיתי ומוכח. דמויות הנשים החזקות שבסיפור. נשים שהיו מופת לעצמאות מחשבתית, לקיחת יוזמות וחתירה בלתי נלאית לשינוי המציאות.

הספר הזה הוא הצדעה לאותן נשים והסובבים אותן, שהפכו מסלול חיים לא פשוט לסיבוב ניצחון אישי ולאומי. נשים שהיו רעיות, אימהות, ציוניות, חולמות ומגשימות. כאלה היו גם שתי סבתותיי, שמהן שאבתי את ההשראה הראשונה לכתיבה.

כשניגשתי לראשונה למלאכת הכתיבה הייתה בראשי תמונה מאוד אישית שאותה ביקשתי לצייר. אבל הסיפור שמוצג כאן קיבל משמעות כפולה ומכופלת לאור הימים שאחרי השבעה באוקטובר, 2023. חיים של נתינה, הקרבה, אומץ וערבות הדדית.

בסוף דבריי יבואו התודות, אבל הנה אני ניצב בפניכן, גורג'יה, מתנה, שושנה, דנה ועפר ומבקש רשות להתחיל.

ירון

חלק ראשון:

לפני הכול: שטיח עירוני

בלב מסופוטמיה, מעורסלת בין חיבוק החידקל והפרת, הכילה העיר ארביל עלילות של אלפי שנים. כשהשמש הטילה את הגוון הזהוב שלה על מצודת העיר, העבר וההווה רקדו בבלט נצחי. ריקוד הזמן של ארם נהריים.

הקלעה (מצודה) של ארביל, מבצר של לבני בוץ הבנויות שכבות־שכבות, התנשאה באופן מלכותי מעל הנוף, וידעה לספר על ציוויליזציות שחלפו מזמן. סמטאותיה הרבות גדשו חיים, בהן בתים עתיקים שנשקו לבזארים תוססים, שבהם כל לבנה ואבן מרצפת העידו על מה שהיה ועדיין מתקיים. מעבר לחומות החובקות האלה, הארץ נפרסה בבד עצום של מטעי דקלים מתנודדים, שדות מוריקים שנושקים למי הנהר, והכול תחת המבט הפקוח של הרי זגרוס הרחוקים והמחוספסים.

למטה, בעיר התחתית, הייתה השכונה היהודית, עם בתי "חמולות" גדולים, שבמרכזם חצר, ובלב השכונה תעג'יל אליהוד. שתי סמטאות ארוכות ירדו מה"קלעה" עד נחל ה"בסטה". שכונת היהודים (חארת אליהוד) שכנה לצד שכונות ואזורים של המוסלמים הטורקמנים והמוסלמים הכורדים.

אבל לא המבנים של העיר הם שהעניקו לארביל את פעימות ליבה. היה זה טוואי אנשיה.

הקהילה היהודית, חוט תוסס במארג הזה, הביאה איתה הד מזמורי התורה וניחוח מסורת. ההומור הייחודי, המסחר, האומנות והיצירה, השתלבו באוכלוסייה ויצרו פסיפס מיוחד של צליל ורגש.

הכורדים והמוסלמים הסונים, שהיוו את הרוב, הוסיפו עוד מקצב לפעימות הלב של העיר. צריחי המסגדים ננעצו בלב הרקיע, והקריאה “חיי לצאלה" (בואו לתפילה), הייתה המלודיה שעיטרה את חיי היום־יום. מהשדות ועד שכונות המגורים, האנשים, המסורת ומנהגי היומיום נתנו לעיר את טעמה.

היזידים המסתוריים, אפופים בהילה של מיסטיקה, הוסיפו לארביל את משיחת המכחול הייחודית שלהם. חיים בשולי העיר, הם דבקו בסיפורים על מקדש ה'ליש' הקדוש, וערכו טקסים עתיקי יומין.

למארג המורכב הזה התווספו גם הדי העבר העות'מאני, שהתמזג בסיפורי הטורקים שצעדו ברחובות ארביל. מורשתם, שילוב של ממשל ומסחר, הותירה חותם עמוק בנפשה של העיר.

השוק המרכזי, העתיק והגדול, "הקיסרייה", ניצב כליבה הפועם של ארביל. סימפוניה של מראות וצלילים, שבה ניחוח התבלינים התווסף לצבעוניות הבדים, והמקצב של הסוחרים המתמקחים היה הניגון התמידי.

עם זאת, מתחת למרקם התוסס הזה, החלו לנשב רוחות השינוי. הכבלים של העות'מאניים פינו את מקומם לנוכחות של המנדט הבריטי. העיר העתיקה עמדה בפתחו של שחר חדש וחיפשה את עתידה בעולם משתנה.

פרק 1: (23 באוקטובר, 1932) אגרת תודה

ממש בלב העיר, בין רחובות, מבוכים ושווקים הומים, בתחילת "מחלת אבו סייפן", שכנה חנות הבדים הנודעת של משפחת מייסי. המקום טמן בחובו אוצר של משי, סָטן וקטיפות. כל גליל בד היה מעוטר להפליא בדוגמאות מורכבות וצבעים מרהיבים, שתפסו את תמצית היופי המגוון של העיר והמדינה.

הכניסה לחנות עברה דרך וילונות רקומים שנעו בעדינות עם הרוח והזמינו את הלקוחות לחקור את העולם המפואר שבתוכה. כשקרני השמש היו מסתננות מבעד לחלונות, נראה היה שהחנות מנצנצת כולה ואוצרותיה ממתינים לגילוי.

מאחורי דלפק העץ הכהה שבקדמת החנות עמד מוריס מייסי, בעל החנות. היה לו מראה מרשים, בזקנו השחור ובעיניו הבהירות, שהסתירו מאחוריהן סיפורים רבים. מוריס היה חייל בצבא עיראק, ומאוחר יותר, כשחזר לעיר הולדתו ארביל, ניסה ידו במסחר. יחסיו עם סוחרים רבים בעיר ומחוצה לה הפכו אותו לאחד הסוחרים המכובדים במקום. היה משהו בחזותו שהזכיר מרגל ותיק המסתיר את סודותיו.

הלקוחות שהתקבצו בחנות לא היו רק אנשים המחפשים בדים לשמלות או לאירועים מיוחדים. רבים הגיעו כדי לשוחח עם מוריס, לשתף בסיפורי היום־יום או לשמוע עצה טובה. הוא היה ה"כותל" השכונתי. איש רעים, יועץ וגם שותף סוד לרבים.

בפינה הימנית האחורית של החנות היה אזור קטן וחמים, שבו נחו כמה כיסאות, שטיח ושולחן נמוך. כאן יכולים היו הלקוחות לשבת ולהתרווח ולהתרשם מקרוב מהבדים, על מרקמם וגווניהם. תמיד ניתן היה להתכבד מהפינג'אן המהביל לצד "דלה" של קפה, הכול התווסף לאווירה החמה והמיוחדת של החנות.

אחד הדברים שהפכו את החנות של מייסי לתוססת ובולטת בתחומה היה המלאי שבה, שהתעדכן לעיתים תכופות. בכל פעם שמוריס חזר ממסעותיו, היה מביא עימו בדים חדשים וייחודיים ממקומות רחוקים. הדבר הפך את הביקור בחנות להרפתקה צבעונית בכל פעם מחדש. לקוחות חזרו שוב ושוב כדי לראות אילו הפתעות הביא מוריס הפעם. לעיתים היו מגיעים בני המשפחה לסייע, מציגים ללקוחות את הבדים הצבעוניים ומתבלים בסיפור צבעוני לא פחות.

הדלת הכבדה, מעץ מלא, נפתחה בחריקה מוכרת, כמו מודיעה על כניסה לעולם אחר, עולם שבו היה מקום לא רק למסחר, אלא גם לחילופי מידע וחדשות עדכניות. על כוס תה חם, היה מוריס מקשיב בקפידה למבקריו, שבאו לשוחח איתו, ולא רק על בדים.

באחד הערבים, כאשר החנות הייתה ריקה מקונים, הכניס את ראשו מבעד לדלת גבר, שפניו הוסתרו בחסות החשכה וגם תחת מגבעת. מוריס הכיר אותו היטב — היה זה איש חיל המודיעין הבריטי, שהכיר את סודות המזרח התיכון כמו את כף ידו. הוא הביא איתו מכתב מישראל הרחוקה, ובתמורה העניק לו מוריס גלימה ארוכה, שאותה שלף מתחת לדלפק. השניים לא החליפו ביניהם מילים. האיש העביר את הנייר, קיבל בתודה שקטה את גמולו ויצא מייד.

מוריס פתח את המעטפה וקרא את שלוש השורות:

"(ד' תשרי, התרצ"ג),

לכבוד מר מוריס מייסי, ארביל, ארם נהרים, עיראק.

קיבלנו בתודה את ההמחאה על סך 300 הליא"י (£P), שצירפת למכתבך, בהתרגשות ובתודה.

בברכת גאולת הארץ,

הלשכה הראשית של קרן הקיימת לישראל בירושלים".

מוריס נשם לרווחה, קיפל את הנייר ואת המעטפה ושרף אותם בחצר האחורית של החנות.

פרק 2: ליילה

את ליילה חינכו מגיל צעיר להעריך את אומנות הטקסטיל, להבחין בין סוגי הבדים ואיכויותיהם השונות. כעת, בגיל 13, היא כבר ידעה לזהות כותנה ממצרים, משי מסין וצמר מטיבט, במבט אחד. ידיה יכלו למשש ולזהות מייד את המרקם והאיכות של כל סוג בד.

אך גם היא ידעה שיופייה האמיתי של החנות לא היה רק בסחורה יקרת הערך שבתוכה, אלא גם באנשים שבאו והלכו ובסיפורים שנרקמו בין כתליה. ליילה אהבה סיפורים, ובמקום הזה תמיד הייתה הזדמנות טובה לכך.

היא חלמה, שיום אחד היא תהיה זו שתעזור ללקוחות למצוא את הבד הנכון להם לחתונות מפוארות, לשמחות משפחתיות או לטקסים רשמיים. היא רצתה להיות חלק מהרגעים המכוננים האלה בחייהם, גם אם רק דרך פיסת בד.

ליילה מייסי, התכשיט של משפחת מייסי, בעיניה הירוקות, שבהן השתקפו כל הצבעים והמרקמים שהקיפו אותה, הייתה התגלמות של אלגנטיות. שערה הכהה והארוך השתפל כמו מפל במורד גבה, ועור הזית שלה קרן בזוהר נעורים.

כרגע היא עמדה לצד לקוח, איש בעל מראה מכובד, שהגיע לחנות בחיפוש אחר הבדים המשובחים ביותר לאירוע מיוחד. אצבעותיו חקרו בעדינות את המשי שהונח לפניו, בעודו שוקל את הבחירות שלו. האיש היה מוקסם ומבולבל ממגוון הבדים, ולא נראה היה בטוח בהחלטתו.

נייטה, המוכרת הקשישה והנבונה ששירתה את משפחת מייסי במשך דורות, צפתה בשיח הנרקם בעין חדה. נוכחותה הייתה נסתרת, אך ניסיונה לא יסולא בפז. היא ידעה שליילה יכולה בהחלט להמשיך את דרכו של אביה בניהול החנות, והתמונה שנפרסה לפניה הייתה חלק מתהליך ההכשרה של הנערה הצעירה.

כשהאיש המשיך לבחון את הבדים, נייטה התקרבה אל ליילה, מסרה לה גליל משי שהורידה מאחד המדפים, וקולה כלחישה. "מיס ליילה, זה המשי המשובח ביותר מבגדאד", היא מלמלה. "אומרים שהוא המועדף בחצר המלוכה. אולי זה יתאים לאדם במעמד הלקוח שלך".

ליילה, מוצפת בהתרגשות של תהליך המכירה, הנהנה בעדינות. היא הבינה את המסר שלא נאמר בדבריה של נייטה. הייתה זו ההזדמנות שלה להשפיע ולהוכיח את ערכה כאשת מכירות ראויה.

בחן ובנינוחות התקרבה ליילה אל הלקוח, קולה היה רך, "אדוני, אפשר להציע את המשי המעולה הזה מבגדאד?" היא פרסה בעדינות את הגליל ואפשרה לבד לקלוט את האור. "ממש רואים עליו את האלגנטיות והתחכום. מניסיוני, אתה כזה שיכול להעריך את הטוב ביותר".

עיניו של האיש, שנקרעו לרגע מן הבדים, היו מקובעות כעת בזה שהציגה ליילה. היה זה כאילו מילותיה הטילו עליו כישוף וציירו לו תמונה קסומה של שפע והדר.

נייטה התבוננה בחילופי הדברים בחיוך רחב. היא זיהתה את ניצוץ הנחישות בעיניה של ליילה. היה זה רגע מכונן, שבו נערה צעירה בודקת את גבולות כישרונה כאשת סחר ומכירות.

ליילה הציגה ללקוח את המשי מבגדאד, ונראה היה שהברק שלו הטיל זוהר רך על פניו. הוא נשבה, לא רק מהבד עצמו אלא בתשוקה שבה דיברה עליו ליילה.

“זו באמת בחירה יוצאת דופן, מיס ליילה", הוא ענה לבסוף, בקולו נמסכה הערכה. "יש לך עין יוצאת דופן לאיכות, והידע שלך בבדים מרשים".

ליבה של ליילה התרחב בתערובת של גאווה והקלה. היא צלחה את המכירה. עבורה הייתה זו יותר מסתם מכירה, היה זה רגע של אימות. בחיוך אדיב היא סימנה לנייטה, שמדדה במומחיות את האורך הרצוי וגזרה בזהירות. העסקה הושלמה, והלקוח יצא מהחנות מרוצה.

נייטה, עיניה נוצצות בגאווה, התקרבה לליילה. "טיפלת בזה בצורה מופתית, יא עזיזתי (יקירתי). הכישרונות שלך מתחרים אפילו באלה של אביך".

חיוכה של ליילה התרחב לרגע כשחשבה על אביה, מוריס, שאכן היה חוד החנית בעולם סחר הבדים. הוא החדיר בה הערכה גדולה למלאכה, והיא גדלה ולמדה ממנו את נבכי הטקסטיל.

"תודה לך, נייטה", השיבה ליילה, הכרת התודה שלה ניכרת בעיניה. "למדתי מהטובים ביותר". היא לא הייתה יכולה להכחיש, שיש ריגוש מסוים בשימוש בידע שלה וביכולת להשפיע ולעצב מצבים ואירועים, גם אם זה היה בגבולות חנות הבדים.

ובכל זאת, מתחת למראה החיצוני העדין שלה, היה בה רעב תמידי לפרוץ החוצה. היא לא יכולה הייתה להשתחרר מהתחושה שחייה נועדו למטרה גדולה יותר מהיקף כותלי החנות, מעבר לציפיות משפחתה והחברה.

פרק 3: אמינה

מערבה משם, ברחוב "מחלת חמאם עלמודה", באחד הבתים הדלים, בפינת החדר, היה כיסא ישן שעליו הונח מעילה הדהוי. בכל פעם שאמינה עברה לידו, עלו בזיכרונה סצנות מאושרות מן העבר: הריקודים במסיבות המשפחתיות, השירים מתוך הרדיו הישן והאוויר הריחני של האביב בארביל. היא הרגישה את השוני במרחק בינה לבין אימה. פער שהלך וגדל כאשר המחלה הלכה ותפסה מקום בחייה של אימה.

היא התקרבה והושיטה יד רכה לאימה, מתייסרת לראות אותה בכאביה. כל מגע איתה עורר כאב פועם בלב. תפאחה נשאה אל בתה מבט כאוב ועצוב. היא הבינה לאן פניה מועדות, אך כאבה האמיתי היה זה שנשקף מעיני בתה.

אמינה התיישבה ליד אימה, שפתיה נעו אך בקושי כאשר מלמלה, "אני כאן איתך, אימא. תמיד". הדמעות שכבר יבשו החלו שוב להתגלגל על לחייה, טעמם מלח וגעגועים.

החדר היה אפוף שתיקה, שהופסקה רק על־ידי הנשימות הכבדות של תפאחה. אמינה שבה וניגבה את הזיעה ממצחה החם של אימה. הימים שבהם הייתה תפאחה האישה החזקה של הבית, הריקודים בחגים, הסיפורים המרתקים שסיפרה לה ולאביה בחצר הבית, היו פתאום כל כך רחוקים ומעורפלים.

עזרא עמד בפינת החדר, מביט בשתיהן. הוא היה כל כך תלוש ואובד עצות. הוא ניגש אל אמינה ואחז בידה. ידיהם, מיובלות מהעבודה ומהחיים, היו עדות חזקה לקשר שביניהם, לאהבה, ולכאב.

“אנחנו יכולים להתמודד עם זה, אמינה", אמר עזרא בקול שבור, "אנחנו תמיד מצליחים. אימא תתחזק, אני בטוח".

אמינה הסתכלה עליו, עיניה בורקות מדמעות, "כוערף (אני יודעת), אבוי, אני יודעת. אבל הלב שלי... נשבר".

הגוונים החמים של השקיעה הטילו צללים ארוכים על המנרה המפורסמת של ארביל, והאוויר בחוץ התמלא בריח של לחם אפוי ופטפוטים רחוקים. אבל בתוך הבית הצנוע של משפחת אכבר הייתה דממה חונקת.

עזרא ישב על השטיח השחוק, גבו צמוד לקיר, בוהה באריחים הצבעוניים. גם המחלה שלו עשתה את שלה והותירה אותו בגפיים שבריריות ובפנים כחושות. פעם היה אדם חסון, הידוע בכוחו ובחיוניותו, וכעת צל של עצמו. ידיו שהיו פעם חסונות רעדו מעט, מה שהפך אפילו את המשימות הפשוטות ביותר למאתגרות.

עיניו של עזרא כוסו עננה. "רציתי לתת לכן חיים טובים יותר. מגיע לכן כל כך הרבה יותר. אני מרגיש שאכזבתי אתכן".

אמינה לקחה את ידו הרועדת של אביה בידה, "באבא, נתת לי יותר ממה שאתה יודע. האהבה והערכים שנטעת בי, הסיפורים ששיתפת, כל העבודה הקשה שלך — הם כל העולם בשבילי".

עזרא חייך ונאנח, "יש לך את הרוח והחוסן של אימא שלך. היא כל כך גאה בך".

החדר שקט לרגע, ורק צלילים רחוקים של ילדים משחקים בחוץ נשמעו. אמינה רכנה וחיבקה את אביה, "נעבור את זה, באבא. ביחד".

עזרא הנהן, נושם עמוקות, "תבטיחי לי דבר אחד, אמינה".

"כל דבר", היא ענתה.

"לעולם אל תאבדי את הרוח והאש שלך. לא משנה כמה דברים יהיו קשים בעתיד, תבטיחי לי שתמיד תהיי אמיצה להמשיך קדימה".

אמינה לחצה את ידו של אביה, עיניה נוצצות מדמעות, "כוח'לוף, באבא (אני מבטיחה, אבא)".

"אימא, הגיע הזמן לקחת את התרופה", אמרה אמינה בעדינות, בעודה מחזיקה כוס מים מלאה ובקבוק קטן של תמיסת התרופה. היא כבר התמקצעה במתן המנה היומית, רוטינה שהתנהלה בחדר הקטן והפכה למרכז חייהם בזמן האחרון.

חיוך קטן עלה על פני תפאחה, עיניה מלאו תודה כשקיבלה את הכוס מידיה של בתה. "תודה לך, יא עזיזה", אמרה בקול צרוד וחלוש. "אנתי ברכה (את ברכה)".

למוחרת בבוקר, בעוד הגשם מכביד את טיפותיו בחוץ, נכנס עזרא לחדר בהליכה שפופה.

״אמינה, יא בינתי,״ פתח עזרא בקול שקול, "יש משהו שעלייך לדעת".

אמינה הרגישה צמרמורת בגופה. "מה קרה?" היא שאלה.

עזרא התיישב על כיסא סמוך אליה, חושש להישיר מבט אל בתו. "בימים האחרונים, המצב הכלכלי שלנו הולך ונעשה קשה יותר... התרופות של אימא, החינוך שלך, העובדה שאני לא מצליח למצוא עבודה ראויה שתפרנס אותנו..."

הוא היסס רגע, "יש לי רעיון שאני חייב לשתף אותך בו".

אמינה הרגישה מעט מבולבלת. "אש סאר (מה קרה)?" היא שאלה.

עזרא נשם עמוקות, "אני חשבתי... אולי... שתעברי לבית אחי, יוסוף".

הלם. שקט. אמינה הרגישה כאילו היא נערכת לקרב שתוצאתו ידועה מראש.

הוא המשיך, "אני בעצמי לא בטוח בזה, אבל אני מתקשה למצוא פתרון טוב יותר".

לא היה טעם להוסיף עוד מילים. בעולם המורכב הזה הייתה לה מעט מאוד שליטה על מה שקורה, לא כל שכן מול האתגרים שמחלתה של אימה ונכותו של אביה הביאו עליהם. היא פשוט נופלת בין הכיסאות.

אמינה פלטה נשיפה ארוכה ואמרה: "אז מה אנחנו עושים?"

עזרא אחז בידיה, "צריך להמשיך להאמין, בינתי. גם כשאנחנו עוזבים בית, אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את הזיכרונות או את התקווה".

אמינה ידעה שעל כתפיה עדיין מוטלת המשימה המורכבת של להיות מטפלת, מפרנסת ואחות תורנית. הבעיה הייתה שלא היא הקובעת בעולם הגברי שסביבה. היא תצטרך להתיישר עם מה שיכתיבו לה. לפחות עכשיו.

יוסוף, דודה של אמינה, היה מקלט בעין הסערה. גבר בעל ארשת פנים חומלת, וקמטים רבים שנחרצו במצחו. הוא תמיד קיבל אותה אל תוך ביתו בלב פתוח ובחיוך רחב, ובמיוחד עכשיו כשגם אימה ואביה מוגבלים — הם נזקקו לו יותר מתמיד.

המאבק לפרנסה, שהכביד על משפחתו של עזרא, הלך והסתבך. אמינה, בדרכה המעשית, לקחה על עצמה משרות מזדמנות בכל פינה ופינה בשכונה, בתקווה להיטיב מעט את קורת הגג הכלכלית מעל ראשיהם.

בכל בוקר, כאשר השמש רק החלה להאיר את חארת אליהוד בארביל, היא הייתה יוצאת לדרכה. מתמודדת, ונושאת משאות שלא חלמה מעולם שתצטרך לשאת. כמו עץ הנטוע באדמה סלעית, ייחלה להשריש ולפרות כנגד כל הסיכויים. היא כיבסה בגדים לעשירים, טיפלה בתינוקות וסייעה לזקנים עם קורת גג רופפת.

היא לא נתנה לעצמה לחלום רחוק מדי, אלא חייתה את חייה במסירות והקרבה מלאה למשפחתה, נושאת בגאווה את המטלה להביא לחם אל השולחן. בדרכה, היא מצאה דרך לשמור על חיוכה, לתמוך באחרים ולהאיר את דרכם באמצעות נתינה כמעט אין סופית.

כשאמינה צפתה באימה נוטלת את התרופות, היא לא יכולה הייתה שלא לתהות אילו חיים אחרים יכולים היו להיות להם. כאלה שבהם אימה הייתה בריאה, ודבר לא היה מעמיס על קיומם הדל ממילא. חלומותיה היו צנועים — שני חדרים קטנים עם חלונות שפונים אל נוף המצודה (קלעה) של ארביל, במקום גבוה, אם אפשר — מקום שבו תוכל אימה לנשום אוויר צח. אה, וגם הכנסה יציבה שתבטיח את שלומם כמובן.

אבל כמו שאמר לה פעם מישהו חכם: “הדרך היחידה להגשים את החלומות שלך — היא להתעורר..." כשהיא התעוררה, הבינה מייד שכל החלומות האלה היו מחוץ להישג ידה. היא צריכה לקום, לעבוד, ליזום ולהיות עצמאית. נערה בעולם של מבוגרים.

עם ערב, היא ישבה לצד אימה, ידה שלובה בעדינות באצבעותיה השבריריות של תפאחה. "תנוחי עכשיו, אימא", היא לחשה. "מחר הוא יום חדש, ואני אמצא דרך לשפר אותו עבורנו".

עיניה של תפאחה מלאו דמעות, לא של עצב, אלא של אהבה וגאווה לבתה. לנוכח המצוקה, מסירותה הבלתי מעורערת של אמינה הפכה למקור של כוח.