מים רבים

במשך חצי שנה, פעם בשבוע, היו נשמעות צעקות מדירה מספר תשע ברחוב ביאליק 16 בתל־אביב. כמו בלחיצת כפתור, דגנית לב, משוררת מעודנת שנראה כי נשלפה מציור של מודליאני, הייתה משמיעה קול שאגה מול ארז לב, האיש שאיתו באה בברית הנישואין. עם כל צרחה, הבניין עצמו – באוהאוס אצילי מט לנפול שאימת הפינוי־בינוי מרחפת מעליו – רעד מפחד שמא התקרה באחת הקומות תזדעזע מעוצמת הרעש ותיסדק או שצינור מים ייבהל ויתפוצץ. שתיקה מתוחה נדרכה בו.

בכל פעם כזאת, הדיירים בבניין ובבניינים הסמוכים שמעו בדיוק את אותן המילים עם אותן הפאוזות הקצרות שפרצו מפי המשוררת: "למה אתה לא עונה לי?" (ארבע שניות) "למה?" (חמש שניות) "למה אתה לא רוצה לשכב איתי? אני דוחה אותך?" (שש שניות) "למה?" (חמש שניות) "מה הסיבה? תגיד לי!"

עם הזמן הצעקות הפכו לאירוע חברתי שכונתי; השכנים יצאו שמחים וטובי לב למרפסת או לרחוב ושאגו במקהלה עם דגנית את המשפטים הפצועים.

בפעם הראשונה היא התקפלה מבושה לשמע המקהלה המלווה שלה, אבל התקף הזעם הגדול מנשוא ומשנוא השתולל מעל ההשפלה כמו הוריקן שאינו שועה לעצים ולבתים שהוא עוקר כשהוא מסתובב בתוך עצמו, בטירופו. כך היה גם בכל הפעמים שבאו לאחר מכן.

התרחיש האומלל התהווה בכל פעם בדיוק באותו האופן: דגנית הייתה מתיישבת זקופה בסלון, ובשקט רועד ומתוח שואלת את ארז למה הוא לא רוצה לשכב איתה. ארז לא היה עונה, ולא בגלל שיש לו בעיות שמיעה. לא, הוא פשוט העדיף להתעלם ממנה. במקום מבט ומלל, פעם אחר פעם הופיעו תנועות יום־יומיות מוחקות־דרמה: הוא היה לוקח את השלט ומדליק את הטלוויזיה, או שהיה נוטל את הנייד שלו, שולח ווטסאפ או מתקשר למישהו, או שהיה עוצם את עיניו במופע הירדמות וירטואוזי במהירותו. התעלמותו ממנה הפכה את דגנית, אישה נעימת הליכות בימים כתיקונם, לשֵדָה מופרעת ופראית. היא חשה שיש לה אות אָין על המצח.

אחרי עשרים וארבע פעמים שהשדה צרחה מתוך גרונה, נשמעה ברחוב גם צרחת אמבולנס. הצָעוּק איבד את ההכרה. מוחו החליט לתלוש את חוטי החשמל המחוברים לגופו. די, נמאס לו. יותר לא היה מעוניין להיות נוכח וער מול אשתו, ששאלה אותו את אותה השאלה שוב ושוב, שְׁאלה שלא היה מוכן לענות עליה בשום פנים ואופן. עדיף לך ללכת, אמר לו ליבו, ויפה שעה אחת קודם. היו שנים יפות, אחרי הצבא, כשכמו כולם הוא נסע לדרום אמריקה, עם דודי לוי, חבר הילדות שלו. פאצ'ה קוצ'ה, ברזיל, הם היו במקומות מדהימים, והוא זיין או לא זיין מספר ראוי של נשים – לפני דגנית, הוא לא מהבוגדניים – מה יש לדבר, היו זמנים טובים, גם כשהתחיל לעבוד עם אביו בעסק של הפאות הנוכריות לגברים. עכשיו זה בדיוק הזמן ללכת, כי בנוסף לכל השִיט עם דגנית, העסק מקרטע וצולל לחובות בגלל כל הפטנטים החדשים. היה טוב, מה רע? רע עם דגנית, שכל מה שמעניין אותה זה הדגדגנית שלה! די. פחות מתאים לו לפעום כאילו הכול רגיל. למען האמת, הוא התעייף מאוד. תנוח, לב של ארז לב. נוח על משכבך. דום, לב.

והוא אכן נדם לשלוש דקות, אך למגינת ליבו חזר לפעום כבר באמבולנס, אחרי פעולת החייאה. בבית החולים, אחרי בדיקת אק"ג התברר שחדרי ליבו פרפרו, וכיוון שלא מצאו את הסיבה לאירוע, ועוד בגופו של גבר בריא בן שלושים ושלוש, השתילו לו דפיברילטור בחזה, ליתר ביטחון. כשהתעורר הופתע לגלות שללא ידיעתו, הסכמתו או הזמנתו, התנחל בגופו לפרק זמן בלתי מוגבל מכשיר זר. הוא גם גילה שיהיה עליו לעבור בדיקות לחץ דם ואק"ג כל ארבעה שבועות ושיוצמד לו צמיד אלקטרוני המנטר את הדופק. לבסוף, ד"ר עמי קלדרון, הרופא המטפל, המטיר עליו בנחת מקוממת הוראות לדיאטת חיים חדשה, אבל קלה יחסית, לטענתו. הוא הוסיף ואמר, הדוקטור, בחיוך מרגיז, שאם ארז יגיע למקום שבכניסה אליו יש מאבטחים ומכונת שיקוף, שלא יפעילו אותה חס וחלילה, בגלל הלב של מיסטר לב. אימו, ורדה לב, אישה עגולה, נמרצת ופרקטית, שפחדה פחד מוות מהמוות, שאלה את בנה אם ראה משהו כשהיה במצב של, נו...

"מוות!" צחקק ארז בהנאה משונה.

אימו הייתה סקרנית מאוד לדעת אם הוא ראה אור בקצה המנהרה, אם חיכו לו ישויות אוהבות, אם ריחף מעל מיטתו וראה את גופו שלו שוכב שם חסר אונים ואת הרופאים סביבו מטפלים בו. ארז, שזכר אך ורק חושך, הפליג בסיפורי מיסטיקה שגורים וקסומים כדי לשמח את אימו: "כן, אימא, ראיתי אור יפה, מרהיב... כן, אור מדהים, בקצה מנהרה". הוא גם ציין את שמותיהם של הוריה של אימו. הם חיכו לו, אוהבים ומחייכים, אבל אז שמע בת־קול. "זמנך טרם הגיע, ארז".

״מי, מי אמר לך את זה?״ נדרכה אימו, והוא ענה שאין לו מושג, אבל חש שנמשך חזרה לחיים. אביו, נפתלי, ישב על כיסא בצד החדר ושתק.

מדגנית, שישבה חיוורת מאשמה וחרדה ליד מיטתו, ארז בחר להמשיך להתעלם. היא מצידה התעלמה מסימני השאלה במבטי האחיות כשהתלחששו ביניהן רכילות במסווה דאגה. ד"ר קלדרון עדכן אותה במצבו של החולה ונתן הנחיות לשיקום: אם יעדיפו, אחות ופיזיותרפיסט יוכלו להגיע אליהם הביתה, אבל הוא? אם תשאלי אותו? הוא ממליץ על המכון לשיקום לב כי שם יש צוות שלם: קרדיולוג, פסיכולוג, אחות, עובד סוציאלי, כל מה שצריך.

"יש לך ולבעלך מזל גדול". הוא חייך והיטה את ראשו לאחור בשביעות רצון עצמית. "תחליטו מה שמתאים לכם".

כשארז התאושש, התנחל אצלו הלך רוח חדש, מין שילוב של מרירות ובדיחות הדעת. כשהאחות אלינה שאלה אותו, "מה שלומנו היום?" הוא ענה לה ששלומו יוצא מן הכלל וששלומה לא יוצא משום כלל. אלינה לא התרשמה במיוחד מהשנינות של הפציינט, רק נתנה בו מבט סובייטי קצרצר ומדדה לו לחץ דם. בשעת ביקור רופאים, ד"ר קלדרון שיתף את המתמחים הצעירים שארז, גילוי נאות, הוא שכן של אשתו לשעבר, עבר אירוע לבבי של פרפור חדרים. "היה דום לב, הצלנו אותו, השתלנו לו דפיברילטור והוא כמו חדש".

"כמו חדש", ארז הדגיש את צמד המילים וצחקק כשהדוקטור סיים את הרצאתו. הוא הזכיר לו את דונלד דק, הדוקטור, רק זחוח ושמנמן.

כשארז חזר הביתה הוא אמר לפיזיותרפיסט ולכל מי ששאל שהוא לא זוכר כלום. גם לא מה שקרה לפני. דגנית פרפרה סביבו, הלכה על ביצים, זגזגה בין זכוכיות, תמרנה בין גחלים לוחשות וחשה שנוכחותה, עצם היותה, היא כמו עץ דולק בשדה קוצים.

כמה שבועות לאחר מכן, בשמונה בבוקר ביום שבת, נעמי קלדרון בת השישים רקדה טנגו לצלילי ה"ליבֶּרטנגו" של פיאצולָה עם גבר משכמו ומעלה – מעלה – מעלה, עד השמיים הגיע. היא, שגובהה נעצר במטר חמישים ותשע, לבשה שמלה שחורה שנצמדה לגופה העגלולי עד הברכיים. כשלרגליה נעלי עקב שחורות, היא נעה סביב הגבוה בקלילות חושנית נמרית. פניה, שתמיד חשבה עליהן שהן נראות כמו לביבה עגולה – עורה הבז'י, עיניה החומות ופיה הדק – נהרו אליו יפות, דבשיות ושמשיות.

פתאום, לתוך התענוג הצרוף חדר צליל נקישות קצבי, קשה ואלים. היא התעוררה. חבצלת, שכנתה ממול, דפקה על דלת ביתה בעוז ובעזוז. נעמי פתחה לה את הדלת.

"מה?" שאלה אותה מתוך טשטשת עצבנית.

"יש שקט מפחיד מהדירה של ארז ודגנית", אמרה חבצלת, "יש לך מפתח לדירה שלהם, נכון?" קולה היה נמוך ונמרץ, והטון ישיר, ער מדי, המשך מדויק לדפיקות על הדלת שעד לפני רגע הייתה שקטה ושבתית.

נעמי נצמדה לדלת. "ששש... שקט נו, מה עכשיו, שבת. אולי הם פשוט ישנים. היו צעקות? לא שמעתי כלום".

"ישנתי", דלקה חבצלת, רחש־בחש בעיניה הירוקות, "ופתאום משהו גרם לי לפתוח את העיניים. ראיתי את אבא שלי יושב על המיטה. נבהלתי. עצמתי את העיניים ואז שמעתי את הקול שלו אומר לי, 'תקשיבי טוב, חבצלת, תקשיבי ללחש'. פתחתי את העיניים והוא נעלם. ואז, נעמי, אני נשבעת בחיים של אבא שלי המת, שמעתי לחישה – 'אולי תתאבד?' זה היה כמו נחש שעובר דרך הקירות. זה הגיע מהדירה שלהם. דגנית הפסיקה לצעוק מאז הדום לב, אז עכשיו היא לוחשת".

הן עלו קומה ונעמדו מול הדירה של ארז ודגנית. שולמית, גוזלה זערורית בת מאה, פתחה סדק בדלתה שממול וחרקה בר' של קיבוצניקים שורשיים, "מה קררה?"

"כלום, שולמית, הכול בסדר", ענתה לה חבצלת. אבל שולמית, בצעדיה המיניאטוריים, מיהרה לצאת מדירתה ולהתייצב עם שתי השכנות מול הדלת הסגורה. היא, כולה מרץ עוועים, התעניינה מה שלום זו ומה חדש אצל זו, ושאלה למה הן עומדות כמו קלוציות מול הדירה של הזוג המוזר. חבצלת חזרה שוב על מה ששמעה – לחש נחש, אולי תתאבד.

"אוי ואבוי!" שולמית צייצה ולחצה על נעמי שתיפתח כבר את הדלת אם יש לה מפתח, לְמה היא מחכה, נו.

הן נכנסו לסלון ומשם פנו למטבח הדירה המוארת והמרווחת של הזוג, ושם הם היו. ארז נשען על הכיור ואחז בסכין שכיוון לצווארו, מבטו מבוהל וזועם, ודגנית מולו, רגל אחת לפנים והשנייה מאחור, ידיה מופנות אליו בתנועת אָל! לא! כאילו התאבנה בעיצומו של צעד לעברו, עיניה ופיה פעורים. הם היו משותקים, קפואים, כאילו היו שחקנים בסרט אימה מטומטם שהצופה בו עצר כדי ללכת לעשות פיפי ואחר־כך ימשיך לצפות באיוולת הזאת.

לשלוש השכנות נשמטה הלסת, כאילו גם שלושתן נקלעו לסצנה קולנועית. חבצלת התעשתה ראשונה. היא ניגשה לארז וניסתה לקחת את הסכין מידו, אבל הוא אחז בה בחוזקה. הבעתו לא השתנתה.

"דגנית, מה זה? מה קורה?" אמרה נעמי לדגנית, שגם הבעתה לא השתנתה כהוא זה.

שולמית, שהגיעה קצת מתחת לחזה של דגנית וקצת מעל בטנו של ארז, זזה בצעדים פיצפונים לכיוון דגנית, הרימה את ראשה כדי לבחון את פניה, וכך עשתה גם לארז. לאחר בחינה מדוקדקת, הודיעה לשכנות שצריך נוגדן נגד הרעל. הן לא הבינו על מה היא מדברת.

"איזה רעל?" שאלו שתיהן.

שולמית הניעה ראשה מצד לצד בחוסר סבלנות. "מה לא בררור? נגד לחישת הנחש של דגנית! צריך לשחרר את השיתוק!"

נעמי ניגשה לכיור, מילאה קנקן של מים קרים ושפכה את תכולתו על ראשו של ארז ועל ראשה של דגנית, ושום תגובה, שום תזוזה. שניהם המשיכו לעמוד זה מול זה באותה תנוחה אווילית, רק נוטפים.

שולמית אמרה שהיא יודעת בדיוק מה לעשות, תסמכו עליה: היא תערבב אצלה בבית מליסה להרפיית לחץ ומתח, ותרסק גרעין של גוארנה המכיל קפאין שימריץ להם תהליכים עצביים – הכול בחליטה של קמומיל. הן הנהנו והסכימו לחכות לה. אבל ליד הדלת היא נעצרה. "אוי ואבוי לי, מה, נפלתי על הרראש?! לאררז יש עניינים עם הלב. גוארנה? באמת, שולמית! את רוצה להררוג אותו?" היא תכין להם חליטת הרגעה: מליסה, תרזה, ורבנה וקמומיל. "ותייבשו אותם, הם עוד יחטפו דלקת ריאות".

הן פנו לחדר האמבטיה לחפש מייבש שיער, חזרו למטבח, חיברו לחשמל, והעבירו בתורות רוח חמה פעם על דגנית ופעם על ארז. אחרי הייבוש הם נראו כמו שתי בובות שעווה במאדאם טוּסוֹ. נעמי הציעה להתקשר למישהו שיבוא לעזור. הן חיפשו את הניידים של הזוג, מצאו את זה של דגנית, ונעמי שלחה הודעה ל"ליבי אחותי", "שלום, אנחנו נעמי וחבצלת, שכנות של ארז ודגנית, הם בבית, במצוקה, זקוקים לעזרתך דחוף. יש לנו מפתח לדירה שלהם", וצירפה את מספר הטלפון שלה.

אחרי כמה דקות שולמית נכנסה עם קנקן זכוכית מהביל שהכיל מים צהובים ועשבים שטים. היא אמרה לנעמי ולחבצלת שימזגו קצת על כפיות ויכניסו להם לפה, כפית ועוד כפית. "תעשו פוּ, זה חם, ותוודאו שהם בולעים". היא פשוט לא מגיעה לפיות שלהם, מה לעשות, אחרת הייתה עושה זאת בעצמה. הכול היא עושה בעצמה, תראו אותה, בת מאה! "ותעשו פוּ", היא פקדה עליהן שוב, "שלא יקבלו כוויות בנוסף לכול".

פיה של דגנית נראה כמו בריכה מיניאטורית אחרי שחבצלת שמה בו כפית מהחליטה, ומפיו הנעול של ארז נזל הכול עד לצווארו. שולמית אמרה שהיא כבר ראתה הכול, באמת, אבל כזה מקרה לא ראתה מעולם, ואז יצאה משם. נעמי וחבצלת, אחרי כמה שניות נוספות של בהייה במיצג המשונה, פנו גם הן לדלת היציאה וכל אחת מהן הלכה לדירתה.

נעמי הגיפה את התריסים ונכנסה למיטתה. מזה כמה שנים, אחרי שהיא נרדמת היא מתעוררת בחלומותיה להתרפקות על הרפתקאות אהבה. היא התעמקה בנושא החלימה והזמנת החלומות, שמעה אין־סוף הרצאות, ואת זו שראתה במחשב לפני שלוש שנים – הרצאת טד של ה־מאסטר בהזמנת החלומות, דיאנה אורבך – היא לא תשכח לעולם. שמונה־עשרה דקות של הרצאה מרתקת, מנומקת ומעשירה, שבה המרצה דיברה מהר, בסטקטו שעלה לפלצט. היא לא עצרה לנשום בין משפט למשפט, וכשסיימה, עלה על פניה חיוך מוזר, עקום, ואז התמוטטה על הבמה. ככה, סטרוּק, בּום, מתה בגיל חמישים וחמש.

נעמי התאמנה בטכניקה מדי לילה, ואחרי חודשים ארוכים של תרגולי מדיטציה לפני השינה, שירוֹת מנטרה וכתיבה מדוקדקת על נושא החלום, התת־מודע שלה נכנע, לחץ את ידו המיוזעת של המודע, והפיק לה מדי לילה סרטים חפים מקושי, קונפליקטים, פחדים או אכזבות. איזה מזל שהיה לה את השכל להתגרש מעמי. לא שהיה איתו רע לתפארת, אבל גם טוב לתפארת מעולם לא היה. בינוניות לעומת זאת, הייתה גם הייתה.

היא עצמה עיניים והתרכזה. שיהיה חלום ארוטי. חייבים סקס בחיים, גם אם רק חולמים אותו. נו, תירדמי כבר, תירדמי! פקדה על עצמה. אבל השינה סירבה לחלחל לגופה. מראה האימה המשונה של ארז ודגנית המשיך לטייל מול עיניה לצד הידיעה ששניהם בטח עדיין נטועים זה מול זה.

אולי תתקשר לליבי, אחותה של דגנית? לא מזמן ראתה אותה למטה מתחת לבניין עם התינוק שלה בעגלה, ניסתה להרדים אותו, הניעה את העגלה לאט, והוא שכב בפנים, ערני לחלוטין, עיני סוכריות דבש ולחיים כמו שני אפרסקים קטנים. ליבי התלוננה שהוא לא ישן כבר שעות, וכמה אהבה הייתה בתלונה שלה. נעמי התכופפה אליו. "עידו... עידו?"

פה חף משיניים נפתח כמו פרי קטן והנביט חיוך.

"נכון הוא דומה לי?" התנגנה ליבי. כמה קלים ויפים החיים יכולים להיות.

נעמי התקמטה החוצה מהמיטה ונכנסה למקלחת. גם כן את והאתיקה המקצועית שלך, נזפה בעצמה. אז מה אם הם שכנים? בגלל זה לא לטפל בהם? כבר שלושים שנה נכנסים אליך זוגות־זוגות לקליניקה כאילו זו תיבת נוח, ואת, גברת נוח, אחראית על הצלתם מטביעה, והרי את מתעצמת כשאת מצילה. את יכולה להיות גאה בעצמך. בזכות שילוב השיטות של טיפול קוגניטיבי עם טיפול מערכתי, מיינדפולנס ודמיון מודרך, זוגות שקרטעו יחסים מעורערים ורעים עלו על יבשה שמשית בזכותך, נעמי, וחלק, מה לעשות, לא. הטביעו את מערכת היחסים, לפעמים במזיד ולפעמים בשגגה.

היא התנגבה בחוסר סבלנות, נעמדה עירומה מול המראה, בחנה את עצמה ודיברה אל הבבואה שמולה. מה לעשות נעמי, הזמן עבר עם מערוך על התחת, וגם על השדיים העביר וִיש. את בת שישים. אבל הסילואטה שלך באופן כללי, נעמי, נחמדה, ואת מטפלת זוגית מומלצת. בכל זאת, שלושים שנה ניסיון.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*