הדיסייפלס 3 - חרטה

פרק 1

דולי

בת שלושים ואחת

אני חושבת שקר לי. או שלא? הלחיים שלי בוערות. הצפצופים החלשים וריחות חומרי החיטוי שמקיפים אותי גורמים לי לרצות להתכרבל כמו כדור ולהסתתר.

"הכול יהיה בסדר, כולנו פה." דאג שולח את ידו לידיי חסרות התחושה. הקול שלו רגוע בצורה מעצבנת, ואני פונה להביט בעיניו החומות, אבל מסיבה כלשהי אני רואה רק כחול. עיניים כחולות בצבע הים שמסתכלות עליי כאילו סוף־סוף הרסתי אותנו.

אני שואפת את האוויר שאני זקוקה לו נואשות בניסיון לעצור את הרעידות. אני חייבת להתמקד בכאן ועכשיו. לשאוף ולנשוף, אני משננת למוח המבולבל שלי.

השיניים שלי נוקשות. אני מקרבת יד רועדת לפי כדי לעצור אותן, אבל זה לא עובד, ואולי אני רק מחמירה את המצב. הראש שלי כואב. יכול להיות שאני עוברת שבץ.

"לפחות אנחנו בבית החולים."

כנראה דיברתי בקול רם, כי איב מגיבה, "כן, הוא מקבל את הטיפול הכי טוב."

היא יושבת מצידי השני ומחזיקה לי את היד בכוח. אלוהים, היא לחה, כמעט חלקלקה. בזמן אחר הייתי נגעלת, אבל היום... טוב, היום הכול השתנה.

פחד מפלח את עמוד השדרה שלי. לא יכול להיות שזה קרה. אני אוהבת אותו. לא יכול להיות שהרגתי אותו. כל זה לא אמיתי — זה סיוט. או שזה אחד מהחלומות בהקיץ שאני נוטה להיסחף אליהם.

"אני חושבת שעשיתי משהו בלתי נסלח," אני מכריזה בקול רם בחלל החדר.

כל הדיבורים משתתקים. כמעט כל מי שאני אוהבת בעולם הזה פונה להסתכל עליי.

אני סורקת את הפרצופים. הם מסתכלים עליי כאילו אני מטורפת או כאילו הם כועסים שהתקשרתי למוקד החירום. אבל נתקפתי חרדה. אחרי הכול, דקרתי אותו.

אני יודעת שבלייד לא מרוצה. הוא אמר שיש לו רופאים פרטיים שמטפלים במצבים רגישים כאלה. שיהיה, אני גמורה בכל מקרה. כבר עדיף שיעשו את זה מהר. למה להאריך את הסבל?

השקט מחריש אוזניים... עד כדי כך שאני יכולה למדוד את הדופק הדוהר שלי. דפיקות הלב שלי כל כך מהירות שאני מתקשה לנשום. אני מסתכלת סביבי וקולטת את הסביבה.

אני יושבת.

אני נמצאת בחדר ההמתנה של המרכז הרפואי סידרס־סיני.

הקירות בצבע שמנת ועליהם תלויים העתקי ציורים בצבעי מים ומסך שטוח גדול, שמדווח בקול חד־גוני על הזוועות שקורות בעולמנו.

והדיסייפלס.

הם מקיפים אותי לפי דרגת החשיבות. בלייד דאג לכך.

"דולי?"

הדאגה בקולו של דאג גורמת לי למצמץ מולו. "מוזר שיש פה כיסאות ירוקים," אני לוחשת. "חוץ מאחד." אני מסמנת בעיניי על הכיסא שדיואי יושב עליו.

"אתה רואה? הוא אפור. כל השאר ירוקים."

עיניו החומות והיפות נפקחות לרווחה והוא מסתכל עליי כאילו צמח לי עוד ראש.

"הכול קורה כמו שצריך לקרות," אני מכריזה שוב ושומעת קולות ברקע שאומרים, "אלוהים אדירים," ו"מה קורה איתה?"

"זה נכון. תגידי להם, איב." אני תוקעת בה מרפק. "שמענו את זה בתוכנית ראיונות. הכול קורה כמו שצריך לקרות."

אלוהים, אני לא מצליחה להפסיק להגיד דברים משוגעים. אם הייתה לי יד חופשית, הייתי מניחה אותה על הפה, אבל אין לי.

"וזה מגוחך, כי ברצינות, ככה זה צריך לקרות? אני חושבת שלא." אני פולטת גיחוך שמסתיים בבכי.

"היא בהלם. אנחנו צריכים רופא," צועק דאג.

בחדר מתפתחת מהומה. אוקס מקלל ודיואי מזנק מהכיסא האפור ומתחיל למלמל בפינה.

"כולם להירגע," בלייד נוהם ועיניו הירוקות מתמקדות בי.

"דולי?" נשמע כאילו הוא בודק אם אני יודעת מה שמי.

"כן?"

הוא משפשף את עורפו ומסתכל עליי בצורה הזאת, שגורמת לי להרגיש כאילו אני ממש טיפשה והוא ממש חכם. אני מחליקה בכיסא ומתכווצת. אולי אם אקטין את עצמי, הוא לא יראה אותי.

"קחי את עצמך בידיים," הוא נוהם, וגורם לי להזדקף ולאיב ללטף את ידי. בלייד המזוין. הוא חושב שהוא המלך של כולם, אבל הוא לא המלך שלי. אני כבר לא חלק מזה.

אני לא.

עזבתי, אבל עוד דם נשפך.

לעזאזל, הפכתי להיות כמוהם. אולי אי אפשר לברוח מהעבר שלך ומהבית שבו גדלת. לא חשוב כמה ניסיתי לעזוב את החיים האלה ואת המועדון שנולדתי לתוכו, אני עדיין כאן.

אני מתחילה לצחקק, אבל עיניי מתרחבות, כי לא ברור מה קורה לי. אני לא נוהגת לצחקק! אני מחניקה את הצחקוק לפני שאצרח את כל האמת שלי...

ראשית, אפילו הוד מעלתו הכול יכול, ג'ייסון בלייד מקורמיק, לא יוכל לחלץ אותי מהבלגן הזה. ולא אכפת לי אם הוא נשיא מועדון האופנועים הכי ידוע לשמצה במערב.

שנית, מגיע לי ללכת לכלא כי אני אדם איום. איום.

"אכלתי אותה בגדול," אני שואפת אוויר ונושפת. ריחות הליזול וחומרי החיטוי באוויר כל כך חזקים, שעל אף החרדה הם גורמים לי לסחרחורת.

"מה לוקח כל כך הרבה זמן?"

איב ודאג רוכנים זה אל זה, מדברים מעליי ומנסים לתכנן תוכנית מטופשת שממילא לא תעבוד.

אני אשמה.

אכלתי אותה.

אני אלך לכלא. לבית הסוהר, לצינוק, או איך שתרצו לקרוא לזה. זה הולך לקרות בקרוב וזה מגיע לי.

הנפש התאומה שלי.

האדם הכי אהוב עליי והיריב הנצחי שלי, חבילה יפהפייה של שיער ערמוני ועיניים כחולות.

"חברים, אני שומעת אתכם." אני מרימה את ידיי ורואה שהדם שלו מכתים אותן. איב ודאג מושכים אותן כלפי מטה במהירות.

"לא הייתי צריכה לתת לך את הסכין הזאת לחג המולד," איב אומרת את המובן מאליו. "כמה פעמים אמרתי לך לא לנפנף בה מול אדג'?" ידה לופתת את היד שלי בכוח כזה שאני מתחילה לחוש עקצוצים.

"איב." הפה שלי רוטט. אני עומדת לעשות את זה. הצחוק ההיסטרי מתקרב...

היא עוצרת אותי לפני שהוא פורץ ממני, כמו בקבוק משקה תוסס שמנערים ועוצרים בידיעה שהוא יתפרץ בבלגן גדול.

"תסמכי על בלייד, דולי. הוא יטפל בכול." היא מרימה את מבטה לבעלה כאילו הוא האביר על הסוס הלבן. אחר כך היא מחזירה אליי את המבט ומסננת, "ואל תודי בשום דבר!"

"תפסיקי," אני מתעצבנת ועיניי עוברות ממנה לדאג. "אני לא מטורפת." מילותיי נשארות תלויות באוויר.

ואני מחמירה את המצב עוד יותר. "אני מבוגרת ממך בשמונה שנים."

"אלוהים." עיניה הכחולות והגדולות מתרחבות והיא מנידה בראשה ושוב רוכנת מעליי. "היא איבדה את זה." קולה מלא אכזבה.

"דול?" דאג מקיש באצבעותיו מול פניי.

"מה? אני נושמת בכבדות?"

הוא מתעלם מההערה ואומר מייד, "בייבי דול, איב צודקת. תני לבלייד לטפל בזה." אני מטה את ראשי ורואה טיפות זיעה על צווארו. זה הרגע שבו אני חושבת שאולי אתחיל לצרוח ולעולם לא אפסיק.

אם דאג מזיע, זה אומר שהוא מפחד.

"מה קורה פה, לעזאזל?" אומר דייוויד בזעם כשהוא נכנס במהירות לחדר. הוא מחזיק ידיים עם צ'רלי, ההרה מאוד, ואצבעותיהם משולבות.

לרגע אחד מתכווץ לי הלב. צ'רלי כל כך מדהימה, אף פעם לא ראיתי מישהי זוהרת כמוה. אולי זה מפני שהיא טובה גם מבפנים וגם מבחוץ.

צ'רלי לא כמונו. היא די נורמלית ואין לה מטען. הלוואי שלא הייתי מקנאת בה. הלוואי שלא הייתי נותנת לרגשות שלי להשתלט ולעשות את מה שעשיתי.

אבל עשיתי את זה.

"פאק." היא מתרחקת מדייוויד שמתלחש עם בלייד ושאר הדיסייפלס.

"למה אתם לא לוקחים אותה לשירותים להתנקות?" היא שולחת מבט מאשים לעבר איב ודאג. שניהם בוהים בה ללא הבעה.

"זהו זה." אני מסתכלת על צ'רלי. "זה נגמר. הרגתי אותו."

"מה?" עיניה הזהובות של צ'רלי מתמלאות דמעות והיא מכסה את פיה בידה.

כן, זה די מסכם את המצב.

"ששש." דאג מזנק מכיסאו, מושיב את צ'רלי ודייוויד שולח אלינו מבט.

"את בסדר?" הבעה זועפת מכערת את פניו היפות ועיניו מתמקדות בנו וגורמות לכולם, חוץ מצ'רלי, לקפוא.

היא מהנהנת אליו ואני משעינה את ראשי לאחור ולחיי לחות מדמעות.

"דולי סתם עושה דרמות. הכול יהיה בסדר," אומר דאג בקוצר רוח.

דייוויד מסתכל על החדר ומבטו נעצר על צ'רלי, שמחייכת אליו חיוך קטן. אחר כך הוא פונה לאיטו לבלייד.

דאג צונח לכיסא ליד צ'רלי ומעביר קווצה משערה השחור מעבר לכתפה.

"עד כמה שידוע לנו אדג' לא מת. ואם הוא במקרה ימות, אלבש אדום ללוויה שלו."

"אלוהים, דאג." צ'רלי מסלקת את ידו ממנה. היא נשענת לאחור בכיסא הלא נוח ומעסה את בטנה.

"כולם להקשיב." כולנו מסתובבים אל הקול.

"אלוהים." פניי בוערות והחזה שלי מתכווץ.

עומד שם שוטר, לבוש במדים כחולים כהים ועל פניו הבעה זחוחה ומטופשת.

"יש כאן דולורס סמנתה דאנגהרט?"

נשימתי נעתקת ואני מתנשפת בכבדות. איב לוחצת בעדינות את ידי. אני מורידה את המבט ולוחשת, "זהו זה."

בלייד לוקח את הפיקוד לידיו במהירות. "לא."

אני מרגישה כאילו אני עוברת חוויה חוץ־גופית. אני מביטה בבלייד כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו. מראה הפסל היווני שלו כל כך מרשים, שלא מפתיע שאנשים סוגדים לו.

הרופא נכנס ונראה כאילו זה המקום האחרון שהוא רוצה להיות בו. הוא בוחן את כולנו, והדופק שלי מאיץ.

בלייד שוב לוקח פיקוד. "מה מצבו?"

הוא מסתכל עליו. "ובכן, היינו חייבים לבצע עירוי דם. אני מצטער —" השוטר המטומטם קוטע את דבריו ומרים את ידו אל הרופא.

"תסלח לי, אני באמצע עניין משטרתי פה. אני שואל שוב, האם יש כאן דולורס סמנתה דאנגהרט?"

עיניו של הרופא נפקחות לרווחה והוא נסוג ומביט בשעונו.

פחד הוא כמו רעל מענה שעלול לגרום לך להפוך למישהי שאת לא אוהבת. טעם של חומצה עולה בגרוני.

הרגתי את אדג'.

החדר מסתחרר סביבי. זה לא יכול להיות. הייתי מרגישה אם זה היה נכון. לא?

דאג פוסע צעד לפנים. "אין כאן אף אחד בשם הזה. אדג' חי, נכון?" הוא תובע לדעת.

בלייד שולח אליו מבט שאומר סתום את הפה שלך.

יש רגעים שבהם קורים דברים. ואז אנחנו צומחים ולומדים מהם או שאנחנו נותנים להם לדרדר אותנו, ולבסוף אנחנו משחררים אותם או שהם מפילים אותנו.

וזה מה שעשיתי. הפלתי את אדג'.

עכשיו אני רוצה אותו בחזרה. הוא הנשמה שלי. יבבת כאב קטנה נמלטת לי מהפה.

אני זקוקה לו. תמיד היינו אדג' ודולי. בלעדיו אני לא אני.

אני מנסה לקום, אבל ציפורניה של איב מתחפרות בידי — אזהרה לא כל כך מעודנת שלא אתוודה על חטאיי.

"אני רוצה לראות אותו." בלייד משלב את זרועותיו כשהוא מדבר אל הרופא, שנראה מבולבל ולא בטוח מה הוא אמור לעשות.

"אתה דולורס?" השוטר שואל את בלייד, ולשנייה אחת אני כמעט מתחילה לצחוק. אני נושכת את שפתי כדי להתאפק. האיש הזה מטומטם?

האם הוא לא שמע על הדיסייפלס? אבל יותר מזה, האם הוא לא יודע עם מי הוא מדבר?

שתיקה ממלאת את חדר ההמתנה. כלומר, חוץ מהרעשים המעצבנים של בית החולים, אף אחד מהקבוצה שלנו לא מדבר. הרופא המסכן נאנח ודוחף את המשקפיים במעלה האף.

"אני חוזר, האם יש כאן דולורס סמ —"

"אתה צוחק עליי? עוף לי מהפנים," בלייד נוהם אליו והשוטר פותח את נרתיק העור של האקדח.

הכול קורה כמו בהילוך איטי. אני פותחת את הפה להגיד לא, אבל במקום זה אני מתחילה לצרוח ואני לא מצליחה להפסיק.

איב מזנקת על בלייד שהודף אותה מאחוריו, ואז אקסל נעמד לפני בלייד ואיב.

אני לא זזה על אף שהעיניים שלי ממצמצות במהירות ואני ממשיכה לצרוח. השוטר מניח את ידו על האקדח, אבל לא שולף אותו. ידו השנייה נעה באוויר כאילו הוא מנסה להשתלט על משהו שלא הייתה לו עליו שליטה מלכתחילה.

"אני לא מרגישה טוב," אני צורחת וקמה כשהאדרנלין שוטף אותי. הצרחות שלי מתפוגגות באיטיות, עם כל הכאוס בחדר, וכל מה שאני רואה אלו נקודות שחורות.

"אני מתה," אני קוראת כאילו כולם הם הקהל שלי.

"דולי? אלוהים, שמישהו יעזור לה." קולו של דאג מרחף בתוך ראשי.

אני נופלת, אבל הכול בסדר. זה כמעט אירוני ומאוד שייקספירי. אחרי הכול, הרגתי את אדג' והנה אני מתה באותו יום.

חלק ראשון

פרק 2

דולי

בת שש

אני מחכה שאימא תצא מהחדר ותיקח אותי לבית הספר. אני מסתכלת על השעון הגדול ורואה את המספרים 9, 3 ו־0, אבל הוא מהבהב, ואני לא יודעת מה זה אומר.

פתאום נשמע שיעול של גבר מחדר השינה, ואני הולכת לקחת את תיק הגב. היום יום מיוחד.

הילדים שידעו לקרוא את מילות הקשת בענן יקבלו מכונת מסטיקים ותעודה גדולה מזהב. אני הייתי הראשונה, אפילו לפני טומי, והוא קורא ממש טוב.

אולי אבא שלי בבית והוא ייקח אותי? אני מכניסה את קופסת האוכל שלי בצורת חד־קרן לתוך התיק, מעמיסה אותו על הגב וצועדת במסדרון החשוך. השטיח מרשרש כשאני דורכת עליו. הדלת בקצה שייכת לחדר השינה של אימא ואבא שלי.

אני עוצרת לפני שאני דופקת. הם מתרגזים כשאני נכנסת, ולכן אני יורדת על הברכיים ומנסה להציץ מתחת לדלת. השטיח מסריח ושורט לי את הלחי, ואני לא רואה כלום.

אני קמה, מיישרת את השמלה והתיק זז קצת הצידה. אני לא אמורה להפריע, אבל אני בטוחה שאני בדרך כלל הולכת לבית הספר כשמופיעות הספרות, 7, 3 ו־0.

אני מקישה על הדלת בשקט. "אימא?"

אני לא שומעת שום דבר פרט לעוד שיעולים. "אבא? חזרת?"

אבא שלי לא נמצא בבית כבר כמה זמן. הוא התרגז והלך, אבל עכשיו זה נשמע כאילו הוא חזר. אני אוהבת את השמלה שבחרתי היום. היא ורודה עם נקודות צהובות קטנות. לבשתי את הגרביים ואת הנעליים הצהובות הקשות, אבל אני צריכה מבוגר שיקשור לי את השרוכים.

"אימא?" אני מחזיקה בידית. "אני חושבת שהמורה שלי מחכה לי. שכחת שהיום אני מקבלת פרס?" אני מסובבת לאט את הידית וממצמצת מול מה שאני רואה.

אימא שלי היפה ישנה ונראה כאילו היא לא לובשת בגדים. אני כמעט מתחילה לצחקק, אבל האיש מתגלגל על גבו וזה לא אבא שלי.

"אימא?" הקול שלי כנראה מעיר אותה.

עיניה החומות נראות קצת אדומות, היא ממצמצת אליי ונראית קצת מבולבלת. אני רצה אליה ומסתכלת על האיש, יש לו ידיים מלוכלכות והרבה קעקועים מפחידים.

"אימא, את בסדר?" אני מושכת באפי ודמעות מתחילות לזלוג לי מהעיניים.

היא מושכת את הסדין עד לסנטר ומכסה את האיש שישן לידה.

"בייבי, מה זה?" היא מסתכלת על הדלת. "אמרתי לך לעולם לא להיכנס אם אני לא קוראת לך." היא כועסת.

הלב שלי שוקע, ואני מתחילה לשהק כי אני יודעת, פשוט יודעת, שהיא שכחה. "אבל אני מקבלת היום פרס בכיתה שלי. הבטחת שתזכרי."

"החוצה. צאי מפה, דולורס. אני אכתוב לך פתק שהיית חולה."

אני מתבוננת בחדר השינה שלה. הוא מלא בבקבוקים ויש ריח מגעיל ובגדים מפוזרים בכל מקום.

"אבל... אני מקבלת פרס היום." אני כושלת לאחור בעיניים מטושטשות, ונתקלת במגפיים גבריים שחורים.

"לעזאזל. החוצה! אני נשבעת באלוהים, דולורס. תפסיקי לבכות או שאתן לך סיבה טובה."

אני מנסה לקום. "איפה אבא?" אני צורחת עליה, כועסת פתאום. "זה שאני קטנה לא אומר שאני טיפשה!" אני מנגבת את הדמעות בכעס.

"את אף פעם לא עושה את מה שהאימהות של הילדים האחרים עושות. הן מביאות קאפקייקס וקוראות ספרים —"

"תסתמי את הפה," נוהם הגבר. "חשבתי שאמרת שהילדה שלך טובה." הוא מתיישב. הזקן הארוך שלו מזכיר לי שכבר ראיתי אותו פעם.

אני מנידה בראשי ושערי הארוך והשחור שהברשתי שוב ושוב מסתיר לי את העיניים. "אתה חבר של אבא שלי." אני מצביעה עליו ומסתובבת כדי לצאת. הלוואי שיכולתי לברוח לתמיד.

"אוי, שיט." אימא שלי נאנחת ומשפשפת את העיניים. היא ממהרת אליי והסדין נופל לרצפה. האיש אומר כמה מילים רעות וטורק את דלת חדר הרחצה.

אני מתחילה לבעוט בה ולקרוא לאבא שלי או לאדג' שיבואו לעזור לי. "תפסיקי," היא מנערת אותי. "אני מצטערת ששכחתי את העניין הזה עם הפרס." היא מחזיקה לי חזק בזרוע והנשימה שלה מסריחה מסיגריות ומעוד דברים מגעילים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*