רוזמרין לא מבין את החורף

"החלטתי לכתוב על נשים כי אני לא אישה. כי יש לי הרגשה שאני תמיד יודע עליהן רק מעט, גם אם אני גר עם ארבע מהן. ולמה לכתוב על מה שאתה חושב שאתה מכיר, כשאתה יכול לכתוב על מה שאתה רוצה להכיר מקרוב?"

מתאו בוסולה

"לבבות אנשים אינם קשורים זה בזה בהרמוניה בלבד. להפך, הם קשורים בקשר עמוק יותר בפצעיהם. הם קשורים זה בזה בכאב מול כאב, בשבירות מול שבירות".¹

על מה חושבת אישה כשהיא עוזבת מישהו, כשהיא מתאהבת עד טירוף, או חשה בלתי מוערכת? מה היא מרגישה כשאומרים לה שזה יותר מדי, או מעט מדי, כשנדמה לה שאינה מבינה את בתה, או את אמה? כשהיא מגלה שגם אביה מסוגל להישבר? מה היא חושבת כשהיא מסרבת לגורל כתוב מראש, או להפך, מאמצת אותו אל לבה? כשהיא מנסה להפיק את המיטב מהמעט שיש לה בכל פעם שהיא נפצעת, נבגדת, מושפלת, נלעגת, כשהיא נופלת למשכב והעולם כולו מתעלם? על מה היא חושבת ברגעים שהיא מתה מפחד, ואין איש שיקשיב לה? כאשר היא עצובה, או שמחה, או כועסת, נחושה או אכזרית? כשהיא נאהבת, או כשמתעמרים בה כמו באויב אכזר? מה חושבת מי שמילדוּת חונכה להרגיש אשמה, מבוכה, נאמדת בעיני זרים, כאילו גופה וחייה אינם שלה, אלא של אדם אחר? מישהי שעליה להתנצל על תשוקתה המינית, או לתרץ את היעדר החשק? מה היא חושבת כשהיא מתבקשת לעמוד בציפיות, להתקפל בפני כל מי שרואה בה רזה מדי, שמנה מדי, צעירה מדי או זקנה? כשהיא שקופה, או מושכת תשומת לב, אך לעולם אינה נראית? כשהיא מבינה שרוב מערכות היחסים הן כמו שקיעה סתווית, השמש נעלמת ונעשה קריר? על מה היא חושבת כשאינה מאמינה עוד בהבטחות, ובכל זאת מסרבת להיכנע? כשאינה מאמינה בעולם הבא, אולם רואה את המוות בכל דבר חי, כאילו בכל רגע שגרת החיים הזו עומדת לקרוס?

על מה חושבת אישה כשקולות אחרים מחרישים את אוזניה, ולפתע היא מבינה שאיש מעולם לא שמע אותה, שקולה נחנק?

ומה חשבת את, ביום שבו הבנת את כל זה?

מַרגֵריטָה
(קיוויתי לא למצוא אותך כאן)

זו שבת חורפית, השעה ארבע אחר הצהריים, והשמיים כורעים תחת גשם שמסרב לרדת. חבל, היא דווקא הייתה נהנית מהגשם.

חניתי ליד העצים שבקצה הרחוב, מאחורי פיאט־פּוּנטוֹ לבנה ששתי נשים מתנשפות ירדו ממנה, אישה בגיל המעבר ובחורה שראשה מרושת בצמות. יותר מפעם אחת ראיתי אותן במחלקה. יצאתי מהמכונית אחריהן.

"אמא, תזדרזי!" אומרת הבחורה.

מצדו השני של הכביש מגיעה מישהי בהיריון עם בטן ענקית. היא ממהרת לצד אישה שחרחורת בסביבות גיל הארבעים, ושתיהן אוחזות בידה של ילדה קטנה כבת ארבע, אולי חמש. אני מזהה את הצעירה בהיריון, היא עובדת במשרד הקבלה של בית החולים. לא חשבתי שהן מכירות, לפחות לא מספיק טוב על מנת שאמצא אותה כאן. בכל שלושה צעדים הילדה הקטנה קופצת ומנסה להתנדנד מזרועותיהן של השתיים, כאילו שהן מתקן שעשועים.

"די, עכשיו מספיק," אומרת לה האישה, אולם הצעירה ההריונית מביטה בה ברוך כּנוּע, וחיוך חומק מִבֵּין שפתיה: אולי היא רואה בה הצצה לעתיד. הן חולפות לידי כשאני מאיטה כדי להשתיק את הטלפון בתיק שהתחיל לצלצל, הצעירה ואני מחליפות ניד ראש לשלום.

"ממש עוד מעט, מה?" אני אומרת.

"כן," היא משיבה ומלטפת את בטנה.

איני יכולה שלא לחשוב על הקו הדק שמפריד בין ראשית החיים לסופם. כמו שער הברזל החלוד הזה שמפריד בין מי שנשאר, לבין מי שהולך לעולמו. אני נכנסת בו אל חצר הכנסייה.

לעולם איני הולכת להלוויות של החולים שלי, שהרי חלק חשוב בתפקיד שלי, יש לומר, הוא לשמור על איזון רגשי ולדבוק בריחוק מסוים. אני לא יכולה להרשות לעצמי לקחת ללב כל מקרה קליני, מפני שתחושת ההזדהות אורבת מעבר לפינה, מחכה לקרוע אותך לגזרים.

אולם הפעם זה שונה.

היא המטופלת האחרונה שלי.

אני הולכת כעת בכיוון המדרגות ונזכרת בזו הראשונה.

אני בת עשר, זה הרגע חזרתי מבית הספר. אני זורקת את התיק האדום על הכורסה, אוכלת בזריזות ומיד רצה אליה, אל הדירה בקומה מעל. אני נכנסת אל החדר, היכן שהתריסים תמיד מוגפים, ומוצאת אותה שם, את דודה שלי, שוכבת בפינה החשוכה ומחכה. אני מושכת אותה בזהירות לישיבה, מייצבת את רגליה הרזות ועוזרת לה לקחת את התרופות. אני מחליפה לה גרביים ומעסה את כפות רגליה הנוקשות והקפואות. אחר כך אנחנו מפטפטות קצת, אני מקשיבה לה אף שקולה כמעט אינו נשמע. כמעט בכל יום אני עוזרת במה שצריך, עושה את הדברים שילדה יכולה לעשות, באהבה, מאפשרת מעט אוויר לאמא ולדוד שלי. זה גורם לי להרגיש ילדה טובה וחרוצה. נאהבת. עיניה הלחות של דודה שלי מלאות הכרת תודה, ידה רועדת כשהיא מלטפת את פניי ולוחשת בקושי, "מרגריטה." המחוות הללו אומרות לי שזהו הייעוד שלי, שצריך אנשים כמוני כדי להילחם במפלצות. גם אם המפלצת בסוף מנצחת.

אני בת שתים־עשרה כאשר דודה שלי מתה, ולפתע אני מרגישה בודדה. לא רק מתוך עצבות, או מפני שהיינו חברות. חסרה לי התחושה שאני מועילה, שזקוקים לי. חסרה לי היכולת להרגיע כאב או להציע נחמה, ותחושת ההערצה בעיני מי שגורם לי להרגיש מיוחדת. עכשיו אני סתם ילדה כמו כולן. זו הסיבה שהבחירה שלי נראית לי ברורה. התיכון יהיה בסך הכול שלב מעבר, מַדרגה לדלג מעליה.

אבא שלי היה מעדיף שאלמד רפואה — כירורגיה, לא פחות, אך לבסוף הוא מבין ומסכים: אני לא מחפשת תשובות בתאי דם, או את הכוח לתקן גוף מקולקל, אלא את האפשרות להקל את השהות בבית החולים, בעיצומה של מחלה, שעה שאדם מתבייש בחולשתו ובסדין ספוג השתן או המלוכלך בקיא, כשהכבוד העצמי שלו מתערער.

משום כך אני אחות במחלקה האונקולוגית. זה המקום שלי, אני גאה בבחירה שלי. מבטם שבע הרצון של הוריי נותן לי כוח, וגם זה של דודה קטיה שמביטה בי מלמעלה. כאן אני לומדת סוף־סוף להשקיט את סבלם של אנשים כמוה. כבר שנים שאני במקצוע, אף שיש ימים מהגיהינום. תמיד האמנתי שהכול אצלי בשליטה. עד לפני קרוב לשנתיים, כשפגשתי אותה.

אלה ימים של סוף מרץ, אולי תחילת אפריל, אולם החורף לא מרפה מאחיזתו. היא אושפזה לצורך הסרת גידול בחזה, וההחלמה מתקדמת כראוי, במיוחד בהתחשב בגילה. אני מסדרת את שקית העירוי ומרגישה שהיא מביטה בי.

"למה את עושה את זה?" היא שואלת אותי.

"כדי שהחתך לא יזדהם," אני עונה מיד, בטוחה שהיא מתכוונת לכך שאני מחליפה לה את הצנתר הוורידי.

"לא, מצחיקה," היא מחייכת. "אני מתכוונת לעבודה הזאת. רואים שהיא לא עושה לך טוב, אז למה את עושה אותה?"

זו שאלה ישירה, פשוטה, ומגיעה לה תשובה ברורה. אך זו שאלה שאיש מעולם לא שאל אותי. אף אחד לא הרשה לעצמו לפקפק במניעים שלי, או לרמוז שאיני מתאימה לתפקיד. אולי משום כך השאלה הולמת בי באלימות. אולי בגללה, לראשונה בחיי אני מזהה סדק קטן בסיפור המושלם, חף מכל רבב, שסיפרתי לעצמי עד עכשיו.

אין טעם להעמיד פנים שההבחנה שלה לא נגעה בי, ננעצה ישירות בלב החזות הנחרצת שלי. אין טעם שאצא מהחדר, אחליף משמרת עם מי שתבוא אחריי ושוב אפגוש אותה ביום המחרת, במבטה הנעים הממתין לתשובה.

"אני עושה את זה מתוך בחירה," אני אומרת לבסוף, מנסה לדבר בטון רגוע. "כי הבטחתי. ואני לא אוהבת להתחמק כשהדברים נעשים קשים מדי."

אני רוכנת על מנת למדוד לה את החום, חלק מפניי משתקף במראה קטנה שהיא שומרת על השידה לצד רקפת אוריגמי, ואני מבחינה בפניי התשושות והרצוצות כבר בשמונה בבוקר. מי זאת? אני שואלת את עצמי לרגע. היא מלטפת את לחיי מבלי לבקש רשות, כדרכן של אימהות או דודות.

"את לא יכולה להרוס לעצמך את החיים בגלל הבטחה," היא אומרת. "גם אם זה משהו שהבטחת לעצמך."

ככה זה. את חושבת שהכול בשליטה.

אַת מאמינה שאת במקום הנכון, ממצה את הפוטנציאל שלך, עושה את מה שאת רוצה לעשות. ואז די בקשקוש קטן, שאלה אחת, חצי מילה שאומרת לך זרה, וכבר נדמה לך שאת לא מזהה את פנייך באיזו מראה קטנה שעומדת על שידה ליד פרח נייר צהוב.

היום, לעומת זאת, אין פרחים.

לא זֵר אבלים או הנצחה. רק כמה צמחים בעציץ, מה שתורם לאווירה הסוריאליסטית. אולם הרבה אנשים הגיעו, יותר משציפיתי. ליתר דיוק נשים, גברים יש כאן מעט מאוד. נראה שרק מעטות מכירות זו את זו, אף אחת לא מדברת עם אחרות. אולי מפאת כבוד האירוע. אבל אם הן כאן, זה אומר שהיא נכנסה ללִבן בדרך זו או אחרת, באופן הלבבי שבו התנהלה בעולם.

בין הנשים האלה יש כמה שאני זוכרת היטב.

למשל החברה הטובה שלה, כך אני מניחה, זו שבאה לעיתים קרובות והגניבה לה בחשאי כוסות שוקולטה חמה אף שזה אסור, כמו ילדה שבטוחה שאף אחד לא רואה אותה. היא מחזיקה כלב ענקי ברצועה, חולה מאוד למראית עין. הוא יושב לצדה כמו שומר, בדממה, כמו מכבד את האירוע. לא רחוק יושבת הגברת הכפופה, זו שהתקשתה להבין את הרעיון של "שעות ביקור" בכל פעם שבאה לבקר את בעלה. יום אחד הן נפגשו במסדרון מחוץ לחדרו והחלו לפטפט. כאבה של כל אחת מהן השתקף על פני רעותה. כעת היא מחזיקה מעטפה צהובה בשתי ידיה, ובפניה דריכות כלשהי.

אני לא מרגישה בנוח להתקרב לאף אחת מהשתיים. במצבים כאלה, עצם נוכחותי עשויה להזכיר להן רגעים קשים. אני מבינה את זה, אבל היום לא אעמוד במבטים האלה. בהרבה דברים לא אעמוד עוד. היא הבינה זאת בבירור כבר לפני חודשיים, באשפוז השני שלה. תחילה חָמלה עליה המפלצת, אך אז חזרה אכזרית מתמיד.

"קיוויתי שלא למצוא אותך כאן," היא אומרת בחיוך כשאני סוגרת את הווילונות מפאת השמש המסנוורת.

"אני יכולה להגיד אותו הדבר," אני משיבה. "איך את מרגישה היום?"

"כמו מישהי מאוד עייפה," היא אומרת. "אבל אין לי חרטות. בסופו של דבר חייתי חיים מלאים, פעמיים."

"פעמיים?"

היא משתעלת, מצביעה על שידת המיטה, ואני מוזגת לה קצת מים בכוס נייר.

"טוב, את יודעת," היא אומרת ולוגמת מהמים. "יש דברים שאנחנו עושים כי אנחנו צריכים. ויש דברים שאנחנו עושים כי אנחנו רוצים. מדובר בשתי נפשות נפרדות. בדרך כלל את מה שאנחנו באמת רוצים, אנחנו עושים בגיל צעיר, בחלק הראשון של החיים. אפשר להגיד שאני הפכתי את סדר הדברים."

"אני לא מבינה."

"אז אני מאחלת לך להבין את זה בקרוב."

"מה? באיזה מובן?"

"לא, כלום, עזבי. אני סתם מקשקשת, מחשבות של זקֵנה." היא מעבירה לי את הכוס.

"לא, לא. את לא יכולה להתחמק ככה," אני מחייכת אליה, והיא מחייכת בחזרה.

"יקירה, לפעמים אנחנו האויבים הגרועים ביותר של עצמנו," היא אומרת. "כי אנחנו מעדיפים לעשות את מה שאפשר, או את מה שהאנשים שאנחנו אוהבים מצפים מאיתנו לעשות, ולא את מה שאנחנו באמת אוהבים. אנחנו מעדיפים להרגיש טוב בתוך תפקיד שתפרו לנו, ללכת על בטוח. ובגילי, אני יכולה לומר בוודאות שזה חבל מאוד."

אני מביטה בה במשך כמה שניות.

"אל תביני אותי לא נכון," היא אומרת. "את מאוד טובה בעבודה שלך, מקצועית, נחמדה. אבל מי זאת שנכנסת לכאן בכל בוקר? מי מהשתיים?"

"מהשתיים? איזה שתיים?" אני שואלת באי־נוחות. "ולמה את דואגת כל כך לעבודה שלי?"

"מה, דאגה חייבת להיות חד־צדדית? רק את יכולה לדאוג לי?"

"טוב, אני כאן האחות."

"אז זה הופך אותך לבלתי חדירה? אם את המטפלת, זה אומר שאת לא יכולה לסבול? שאת אף פעם לא זקוקה לעזרה?"

"לא, כלומר, אני לא..."

"אני מתנצלת על החטטנות. זה המורפיום שמשחרר לי את הלשון ככה. סליחה."

"לא, מה פתאום. להפך, אני מתנצלת שהגזמתי עם התגובה שלי."

"אולי אלה רגשות האשמה שמדברים מתוכי."

"על מה את מרגישה אשמה?"

היא מסתובבת לכיוון הווילון. אלומת אור דקיקה חוצה את פניה לשני חלקים שווים, מהמצח עד הסנטר.

"יש לי בת בגילך."

"בת?" אני אומרת. "אני יודעת שיש לך אמא מאוד מבוגרת, אבל לא בת. אף פעם לא ראיתי אותה כאן."

"אני חוששת שגם לא תראי."

"למה?" אני אומרת. "אם מותר לי לשאול."

"כי היא חיה סגורה בתוך הכעס שלה," היא אומרת. "והכול באשמתי."

"אני מצטערת לשמוע."

אנחנו מביטות זו בזו בדממה.

"אבל אני עדיין לא מבינה איך אני והבת שלך קשורות," אני אומרת. "רק בגלל הגיל?"

היא מסתובבת אליי.

"אולי כן, אם כי בסופו של דבר זה לא משנה. זה רק ש... אולי, לפעמים, אנחנו מנסים להציל מישהו זר באשליה שזה מציל אדם אהוב שמזכיר אותו, זה הכול. אבל את מי שאיבדנו אי־אפשר להחזיר. ואנחנו נשארים מי שאנחנו, מיואשים, בחיפוש אינסופי אחר גאולה. אחרי אושר שהיה ואבד, ולא ישוב עוד."

"סליחה," אני אומרת. "ממה אני צריכה להינצל בדיוק?"

"אולי מכלום," היא אומרת. "אולי מעצמך. אולי הכעס הוא לא הכלוב היחידי שאנחנו שבויים בו. גם תחושת אחריות, או הפחד לאכזב או לפגוע במי שאוהב אותנו, יכולים לכלוא אותנו. יש לי ניסיון עם שניהם, לכן אני יודעת לזהות אותם אצל אנשים."

די במשפט הזה, וכל חיי מתערערים, קורסים כמו מגדל קלפים אחרי שמישהו טילטל את השולחן.

את חושבת שזה לעולם לא יקרה לך.

את מאמינה שאת יודעת מי את, שתמיד ידעת. כבר בגיל צעיר התחלת לטפח את מטרות החיים שלך ובנית את עצמך בקפידה, חלק אחר חלק. ואת משוכנעת שזה יגן עלייך מכל רע. והנה, באחר צהריים אחד בחודש אוגוסט, את מבינה שאין עוד טעם להילחם במפלצת שלך, היא טרפה אותך.

אני מהרהרת במילותיה ומבינה שמי שהובילה אותי אל הנקודה הזאת ומיסמרה אותי אליה כל השנים, זו הילדה הקטנה שהאמינה, שרק אם תהיה טובה יאהבו אותה, שעשתה הכול כדי לרַצות אחרים, שמעולם לא העזה להתוודות על הפחד המשתק, שמא אהֲבָתָם תתפוגג באחת אם תפסיק לעשות כך. זו שלא הניחה לעצמה לעשות אף טעות, לקחת סיכון, להרגיש בודדה או אובדת עצות. זו שכעת עומדת בחדר בית החולים לצד אישה על ערש דווי, ומבינה לפתע שטיפסה על הר שאינו שלה.

זוג עיניים טובות הראו לי את הדרך בפעם הראשונה.

והבוקר, זוג עיניים נוסף שינו את חיי כהרף עין.

הנה, זו הסיבה שהיום אני כאן.

אתמול הגשתי מכתב התפטרות. ברור לי שהיא הייתה שמחה על כך. אני, לעומת זאת, לא יודעת מה יהיה איתי מעכשיו, אבל אין ספק שגם לי מגיעה הזדמנות להימלט מתוכניות שנקבעו מראש, לחבל בהן ולהפתיע את עצמי, לרדוף פחות אחר מימוש ציפיות ולהיות פתוחה לדברים חדשים. והאני החדש הזה אינו צריך עוד להתגונן בפני שום דבר. מה שבטוח, הוא לא יחמוק מההזדמנות להיפרד מאדם מיוחד. אני מרימה את הראש ומביטה סביבי.

המתנדבת ממרכז הסיוע שנהגה לבקר אותה מנופפת לי לשלום. לצדה עומד בחור אפריקני שלפעמים הצטרף אליה כשבאה למחלקה. גם הוא מחייך אליי, כמי שמכיר אותי מאז ומעולם. אני מחייכת באי־רצון, לא מתחשק לי לברך אנשים, אני כאן רק כדי להיפרד ממנה. אני מחליטה לעמוד בצד, ליד המדרגות, כדי לא להסתכן בשום מפגש. מישהי בלבוש אלגנטי נעמדת לצדי בדיוק מאותה הסיבה. היא לבושה חליפת עסקים ונראית לי קצת מוכרת, נדמה לי שראיתי אותה פה ושם במחלקה. בידיה עציץ לבן ובתוכו צמח בעל עלים צרים וארוכים ופרחים סגולים קטנטנים. נדמה לי שזה רוזמרין. כמה מוזר, לבוא כך להלוויה. אבל יש כאן היום הרבה אנשים יוצאי דופן, שונים במראה ובגיל. בעציץ נעוץ כרטיס חתום בידי סופרת: בּרוּנֶלָה פִּיירְקוֹנְטִי. אני מופתעת, מעניין איך הן הכירו.

אני תרה במבטי אחר האמא, אף שמעולם לא פגשתי אותה. עד לרגע האחרון היא הקפידה להתקשר אליה, גם במהלך האשפוז, כשלא יכלה עוד לדבר, אפילו שידעה שאמה לא מזהה אותה בגלל האלצהיימר. אני מאתרת שתי נשים מבוגרות מאוד משני צדי הכנסייה, שתיהן בכיסא גלגלים. אחת קרובה לדלת הכניסה, מלווה בצעירה בעלת פנים עצובות. השנייה נמצאת פנימה יותר, ולצדה אישה כבת שישים שכמו נושאת על כתפיה את כל העייפות שבעולם. זו הראשונה לבושה חצאית זמש סגולה ארוכה וסריג גולף אפור שכמו נדחסה לתוכו בכוח, כאילו הבגדים אינם שלה. "מימי, איפה את?" היא חוזרת ושואלת. בכל פעם שהיא חוזרת על השאלה, הצעירה העצובה רוכנת אליה ונושקת לראשה. "מימי, זאת את?" היא שוב אומרת ולוקחת את ידה בלי להסתובב, נרגעת לפתע. הגברת השנייה, לעומת זאת, נוגעת ללא הרף בשערותיה הלבנות והדלילות שנאספו לקוקו ארוך, ומתייפחת ביבבות שמטלטלות את גופה. אם היא לא תפסיק, אתחיל גם אני לבכות.

מישהי נועצת בי מבט.

היא מורידה את הכובע, ואני מזהה אותה.

לא מכבר סיימה את הסבב השני של כימותרפיה אצלי במחלקה. ודאי לא קל לה להיות כאן היום. לא בגלל מצבה הבריאותי, שאגב נראה טוב למדי מלבד הקרחת. אלא מפני שכאשר את נפרדת בפעם האחרונה ממישהי שמתה מאותה מחלה שאת מתמודדת איתה, במיוחד אם היא כבר יצאה מזה ואז המחלה התלקחה שוב, ייתכן שחלק בך מרגיש אשמה. מפני שבעקומת הסטטיסטיקה את נמצאת בצד השורדים. מנגד, חלק אחר בך רואה בזה סימן מבשר רעות. היא באה לקראתי, נופלת עליי בחיבוק עדין. מתוך האוזניות השקועות באוזניה אני שומעת את Everything של אלאניס מוריסט. אני רוצה לספר לה שהתפטרתי, אבל לא מספרת. אנחנו נשארות כך זמן־מה בלי לומר דבר, עד הרגע שהם מגיעים.

המכונית השחורה נכנסת בשער ונעצרת מול החזית.

שני גברים בחליפה שחורה יורדים ממנה. אחד מהם פותח את תא המטען, השני קורא לעוד שני גברים. ארבעתם מרימים את הארון על הכתפיים ונושאים אותו פנימה. כולנו ממתינים בחוץ.

רק אז אני מבחינה בה.

בקצה הרחבה, תחרה שחורה מכסה על פניה, כמו האלמנות מהדרום.

היא מתקדמת בצעדים קטנים, עקבי נעליה הכסופות מטופפים על רצפת האבן הלבנה. היא מביטה סביב בזהירות ועוצרת רחוק מכולם.

אני יודעת מי היא, אני מזהה את תווי גופה ואת הליכתה, ראיתי אותה במחלקה האונקולוגית פעמים רבות מדי. היא כל כך זעירה, ונדמה שהיום אף יותר. בלילות שבהם ישנה במחלקה כדי להשגיח עליה, הצטנפה בכורסה האפורה שליד המיטה חרף גילה המבוגר. לעיתים קרובות נרדמה כשהיא אוחזת בידה.

אני עומדת ללכת לקראתה שעה שהארון חולף על פניי, ואחריו שובל של אנשים. אני רוצה להציע לה עזרה, יד תומכת, לא להשאיר אותה לבד, אך הצעירה עם הפנים העצובות מקדימה אותי. היא רוכנת בחטף אל הגברת בכיסא הגלגלים ואומרת, "אל תדאגי, אני מיד חוזרת." ואז חוצה את רחבת הכניסה בצעדים גדולים, עוברת לידי וממשיכה הלאה. אני מחכה שם בתחושה נוראית של אסון מתקרב. הצעירה רצה את המטרים האחרונים, ולבסוף כמעט מזנקת על האישה עם כיסוי התחרה השחור.

"מה את עושה כאן?" היא שואלת בקול גבוה. "זה לא המקום שלך!"

האישה מרימה את כיסוי התחרה וחושפת את פניה שטופות הדמעות. הצעירה קופצת בבהלה.

"את צודקת," אני שומעת אותה אומרת. "כבר אין לי שום מקום."