השנה שאחרי הפור

1

ככל שאיתן הסתכל סביבו, הוא הלך והתרשם שזה ההרכב המשונה ביותר שנכח בו.

היו הדברים הבולטים לעין - התרבוש הטורקי שנחבש באלכסון על התלתלים של יוני, שרשרת הפרחים שהשתלשלה מהצוואר של מיכאל והחולצה הסגולה והמנצנצת של זאבי. אליהם הצטרפו פנסי התאורה המאירים לרגע, הכביש הנבלע במהירות מתחת לגלגלים, השירה מהמושב האחורי וכמובן התאריך. כל אלה יצרו בחלל המכונית אווירה מוזרה, תחושה שנעה בין חלום לאגדה.

איתן הביט שוב לספסל האחורי. זאבי ישב משמאל, שקט וחיוור, הראש שלו מתנדנד מעלה ומטה כמו תמונת ראי של כלבלב הפלסטיק שמתחת לשמשה הקדמית. לידו ישב הבחור משיעור ב' - איתן היה די בטוח שקוראים לו עקיבא - כשהוא מחבק בקבוק יין כמעט ריק והעיניים שלו זולגות ללא הפוגה, מתחילת הנסיעה לפחות. מצד ימין ישב יוני, שתוי באופן בולט, ושר בגרון ניחר את "ניגון העגלה". הוא שר אותו שוב ושוב כמעט שעה שלמה, מרגע שמיכאל התניע את הרכב, כשעקיבא או זאבי מצטרפים מדי פעם ואז חוזרים ונסוגים לשתיקה. כמה פעמים עצר יוני את השירה וסיפר בהתלהבות סיפורים חסידיים שכולם עסקו איכשהו בצדיקים נסתרים שהיו לברכות שלהם סגולות מופלאות. שני האחרים הקשיבו לו, מרותקים או מעמידים פני מרותקים, עד שהסיפור הגיע, באופן צפוי בעליל, אל סופו הטוב (או המר, אם אתם בצד של הפריץ), והניגון התחיל מההתחלה.

גם מיכאל לא דיבר במושב הנהג, אבל זה היה דבר שגרתי. מה שהיה מוזר כל כך הוא היוזמה שלו - מיכאל תמיד היה טיפוס שקט, מהסוג המקשיב, לא מהאנשים שמארגנים דברים. בטח שלא דברים מהסוג הזה. הוא אמנם הזכיר את הרעיון כמה שבועות לפני כן, בזמן החברותא שלהם, אבל איתן לא חשב שהנסיעה באמת תצא אל הפועל, ובוודאי לא ציפה שהוא עצמו ייסע עם מיכאל ועם שלושה בחורים שאיתן לא הצליח למצוא את הקשר ביניהם. זה אפילו לא היה האלכוהול שהשרה עליו את האומץ, ידע איתן, כי מיכאל ניגש אליו בבוקר מיד אחרי קריאת המגילה, הרבה לפני שמישהו התחיל לשתות, והזמין אותו להצטרף אליו לנסיעה. הוא אפילו לא סיפר לאיתן שנוסעים נוספים אמורים להגיע, אבל בצהריים התקשר לעדכן שהתפנה מקום ושאל מי לדעת איתן ירצה לבוא. איתן חשב קצת והציע את יוני.

איתן הציץ שוב לאחור. נראה שאיש במושב האחורי לא צלול מספיק להאזין לשיחה.

"תגיד," הוא נשען קצת שמאלה, "מה בעצם הקשר... זאת אומרת... למה הבאת את כולנו...?"

מיכאל שתק לכמה רגעים. "חשבתי שנזמין את כל מי שזקוק לזה," אמר לבסוף. "אם יש סיכוי שהסיפור הזה אמיתי, למה לא להביא עוד אנשים?"

איתן הציץ שוב לאחור. למה מיכאל נוסע הוא כמובן הבין, ואת יוני הוא הרי הציע להביא. גם זאבי היה שותף מתבקש לנסיעה - כל הישיבה ידעה היטב על המצב של אמא שלו. "מה הסיפור של הבחור הבלונדיני?" שאל.

"עקיבא? הוא איתי בחדר," סתם מיכאל ולא פירש. "אני אגיד לך את האמת, קצת הלחיץ אותי לבוא לבד. אף פעם לא הייתי שם, והכול רק שמועות. מצד שני, אמרתי לעצמי שפורים עכשיו, ואם היום אין לי אומץ - מתי כן? אז הגעתי לפשרה עם עצמי: לבוא, אבל לא לבד. וחוץ מזה," הוסיף בטון קצת נבוך, "חשבתי שאם יבואו עוד חבר'ה, הם יוכלו גם להתחלק איתי בתשלום על הדלק."

זה כבר היה הגיוני בהחלט. מיכאל היה הרווק היחיד בישיבה שהחזיק רכב, ואיתן באמת תהה לפעמים איך זה משתלם לו כלכלית. ובכן, מסתבר שלא.

"פנה שמאלה," הורה וֶייז כעבור כמה דקות, ומיכאל פנה בצייתנות והתחיל לנווט בין הסמטאות הקטנות של השכונות החרדיות. איתן קצת הופתע שהרחובות כמעט ריקים - אבל ככלות הכול, הוא הזכיר לעצמו, בירושלים פורים רק נכנס עכשיו. אולי בחסידויות הגדולות כבר מתחיל להיות מעניין, אבל רוב האנשים לכל היותר פתחו את הבקבוק הראשון.

"אני חושב שזה כאן," אמר מיכאל בהיסוס. "כן, רחוב פנחסי 3."

אבל התברר שאין שם חניה פנויה. מיכאל נאלץ לנהוג כמעט עד סוף הרחוב להידחק למרווח צר בין שתי מכוניות משפחתיות גדולות. אחד־אחד הם נחלצו מתוך הרכב ונעמדו על המדרכה בחבורה מעט נבוכה.

לרגע אחד איתן לא היה בטוח מאיזה כיוון הם באו ולאן עליהם לחזור, אבל יוני הכריז בקול צרוד משהו על עלייה לצדיק והחל לפסוע ימינה בצעדים רחבים. זאבי - שעוד קצת התנדנד - מיהר להדביק את קצב הצעדים שלו, ושלושת האחרים פנו בעקבותיהם. הדים של נפצים מרוחקים ליוו אותם והתערבו במנגינות העליזות שבקעו מכמה מהחלונות המוארים. איתן שם לב שעקיבא כבר לא דומע אבל משתרך מאחור בהבעה אבודה, ובאינסטינקט של רגע חיבק אותו חיבוק קצר ביד אחת.

כעבור רגע הם השיגו את יוני וזאבי, שעמדו לפני בניין ירושלמי חסר ייחוד בעל ארבע קומות. בדיקה בתיבות הדואר הראתה שמשפחת כהנוביץ' גרה בקומה הרביעית, בדיקה חוזרת ונשנית של יוני הראתה שהמתג של האור במדרגות אינו פועל, ואיש לא חשב שיש טעם לבדוק אם יש מעלית. אפילו באפלה איתן ראה שהוא לא היחיד שמתנשף כשהגיעו למעלה. מיכאל סקר את החבורה בעיון, כנראה כדי לוודא שכולם הגיעו בשלום, והקיש על הדלת שלוש פעמים.

לא היתה תשובה. הוא הניף את היד לנקישה חוזרת, אך לפני שהספיק נשמעו מן הצד השני צעדים מתקרבים. "מי שם?" שאל קול נשי.

מיכאל כחכח כגרונו. "אנחנו כמה בחורים מישיבת נווה דוד."

מפתח הסתובב בחור המנעול ואישה כבת חמישים במטפחת הדוקה פתחה את הדלת. "פורים שמח," היא אמרה והביטה בהם בסקרנות. "אתם אוספים תרומות? בדרך כלל מגיעים רק בבוקר."

"פורים שמח," אמר מיכאל. "לא, זה לא תרומות. באנו לרב יצחק, אם זה בסדר..."

"רק שנייה," אמרה האישה וחזרה אל פנים הדירה. "איציק, יש לך אורחים," הכריזה.

נשמע רעש של כיסא נגרר ודלת נפתחת בקצה המסדרון, וכעבור רגע פסע אליהם אדם שנראה חסר ייחוד אפילו יותר מהבית שבו התגורר. החולצה הלבנה, הכיפה והחליפה השחורות, המשקפיים הדקים והזקן המאפיר, לא היו מזכים אותו במבט נוסף מצד איתן, אילו היה חולף מולו ברחוב או עומד מאחוריו בתור.

מיכאל, לעומתו, נראה פתאום מלא יראת כבוד. "פורים שמח, כבוד הרב. קוראים לי מיכאל ביטון. אני אחיין של הרב מרדכי ביטון - הדיין - אם הרב מכיר..."

פניו של הרב אורו. "בטח, בטח, חכם מרדכי," הוא אמר בשמחה. "תלמיד חכם רציני ביותר הדוד שלך. ואמרתם לאשתי שאתם תלמידי ישיבה, נכון? אז אולי תיכנסו, תשבו, תשתו משהו."

הם פסעו בעקבותיו בטור אל הסלון, שעל רובו חלשה ספרייה גדולה ועמוסה. סביב השולחן עמדו חמישה כיסאות. בעל הבית התיישב בכיסא שבראש השולחן וסגר את הכרך הכבד של מסכת מגילה שהיה פתוח לפניו. לרגע קצר חשב איתן להציע לשחק כיסאות מוזיקליים, אבל כבש את ההתחכמות, התיישב על הספה הדהויה מאחורי מיכאל וסקר משם את האחרים. על המפה הלבנה כבר עמדו כמה יינות וליקרים, אבל נראה שכוסיות הזכוכית הקטנות עוד היו נקיות.

"שבו, שבו," עודד אותם הרב. "נו, מה תשתו? יש יין יבש, יין פטישים, ויסקי..."

רק המחשבה כבר גרמה לאיתן לסחרחורת קלה. "הספיק לי אלכוהול להיום. אני אשמח למים, אם אפשר," הוא ביקש.

"מים? בפורים?" חזר אחריו בעל הבית בטון מבודח. "אין אצלנו דבר כזה." אבל כמו כדי לסתור את דבריו נכנסה אשתו באותו הרגע עם קנקן מים קרים וצלחת עוגיות. יוני מזג כוס מים והעביר אותה לאיתן, אבל לעצמו מזג דווקא כמות נכבדה של ליקר בננות.

הרב יצחק המתין בסבלנות. "אז ספרו לי בבקשה," אמר אחרי שכל אחד מהם טעם משהו, "במה זכיתי בביקור של כבודכם?" הוא נשמע בעיקר מסוקרן.

שוב השתררה שתיקה מעט נבוכה. איתן בעט בעדינות ברגלו של מיכאל, שאזר עוז. "אני אתחיל מהתחלה: דוד שלי התקשר אלי לפני שבוע. זה היה די מפתיע, האמת - זאת אומרת, אנחנו בקשר טוב אבל הוא אף פעם לא מרים אלי טלפון - והוא אמר שכדאי לי לבוא אל הרב. שהשמועות אומרות..." הוא השתתק לרגע, והמשיך קצת סמוק, "שלברכות של כבודו יש כוח, ושבמיוחד בפורים התפילות שלו לעולם לא חוזרות ריקם."

הרב יצחק התחיל לצחוק. זה לא היה צחוק לעגני, אלא טוב לב ובעיקר משועשע. "ככה חכם מרדכי אמר? 'לא חוזרות ריקם'?" הוא חזר. "תשמע, אני יכול לברך אתכם ברכת כהן, אם אתם רוצים, אבל לא ידוע לי על סגולות נפלאות שיש לתפילות שלי, בפורים או בשאר ימות השנה."

ניכר שמיכאל לא ציפה לתשובה הזאת. "זאת אומרת... הרב אומר שמה שדוד שלי סיפר לי לא היה נכון?"

"אני חס ושלום לא מתיימר לחלוק על חכם מרדכי," מיהר המארח להבהיר. "הוא רב גדול, ואני בטח לא מגיע לקרסוליו. אני פשוט לא מבין למה הוא שלח אתכם לכאן. אני יהודי פשוט, לא איזה אדמו"ר או בעל מופתים. נראה לי שאם היו לי פרוטקציות בשמים, אולי הייתי מוצא לעצמי דירה בקומת קרקע, לא?"

היתה שתיקה נוספת. מיכאל זע באי־נוחות אל מול המבטים שלכסנו אליו שאר בני החבורה. רק הרב יצחק נראה רגוע - אפילו קצת רגוע מדי יחסית לסיטואציה, חשב איתן. הוא ניסה לדמיין איך הם נראים מבעד לעיניים של בעל הבית: זאבי רחב הכתפיים והלא־לגמרי ממוקד, היחיד מחמישתם שאינו מרכיב משקפיים; עקיבא עם הכיפה המעט גדולה מדי שנופלת על הגבות, נראה קצת כמו פיטר פן שנשלף מארץ לעולם־לא; יוני עם התרבוש המגוחך על הראש, לא מפסיק לתופף באצבעות על השולחן בקצב הניגון ששר במכונית; מיכאל, רזה ושחרחר ונבוך, והמילים קצת מסתבכות לו בפה; והוא עצמו עם הפאות הקצרות מאחורי האוזן, העניבה עם ציורי הברווזים ששמר במיוחד לפורים והרגליים הנעולות בסנדלים למרות מזג האוויר החורפי. ועם כל זאת, הרב יצחק לא משדר שום הפתעה מחמשת האורחים שמוסיפים צבע לסלון המסודר שלו, רק שעשוע מנומס.

"אתה רוצה לומר שאנשים לא מגיעים לכאן בפורים כדי שתברך אותם?" איתן שמע את עצמו אומר.

הרב יצחק פנה אליו. "האמת שכן. לפעמים מגיעים לכאן כל מיני אורחים," הוא אמר, ולפני שאיתן הספיק להשחיל מילה הוסיף: "ואני אומר להם בדיוק מה שאמרתי לכם - שאני לא ממש מבין מה הם מחפשים פה ושעדיף שפשוט יתפללו בעצמם. אם הם ממש משתוקקים לסגולות ולברכות וכאלה, יש המון קברי צדיקים שאפשר לנסוע אליהם, ואני אגלה לכם סוד? יש גם המון צדיקים חיים."

"אז מאיפה הגיעו השמועות לגבי הסגולה של פורים?" המשיך איתן.

"זאת באמת שאלה?" נופף הרב יצחק בידו בביטול. "אנחנו בירושלים, רבותי. על כל אבן פה יש שמועות - זאת המדרכה שאדמו"ר פלוני הלך עליה, יש לה סגולה לרפא חולים; זה הברז הקדוש שהרב ההוא שתה ממנו, יש לו סגולות להתיר עגונות; הירקן ממול הוא צאצא ישיר של רש"י, ככה אומרים, זו בטח סגולה לחצילים שלו. אז יש גם עלי שמועה, גם כן סיפור גדול."

"ואם מגיעים לפה אנשים ובכל זאת רוצים ברכה דווקא ממך?" התעקש איתן.

הרב יצחק משך בכתפיו. "כמו שאמרתי, אם הם ממש מבקשים, אני יכול לברך אותם בברכת כהן. אני מוזג להם משקה, שותה כוסית בעצמי ומברך אותם. אני מודה," הוא הוסיף, "שחלק מהם באמת באו אחר כך לספר שהברכות התגשמו. אבל יש להניח שזה בעיקר עניין של צירוף מקרים."

היה רגע של שקט, ואז מיכאל אמר: "יאללה, עקיבא. אתה ראשון."

2

בשמינית תומר טען שככל שאתה יותר דתי אתה אדם פחות שמח.

"אתם אומרים תמיד את המשפט הזה, 'נכנס יין יצא סוד'," הוא אמר בטון המתגרה הקבוע שלו, "אז איך זה שכל הדוסים של השכבה בוכים כל פורים מהבוקר עד הלילה? היינו מצפים למשהו אחר, לא? נראה לי שרובכם בעצם אנשים די מבואסים, בסתר לבכם, אבל זה יוצא החוצה רק בפורים כי זאת הפעם היחידה שאתם מרשים לעצמכם לגעת באלכוהול."

היה כל כך הרבה לעג מתנשא בקולו, וגם רמז עדין לכך שהוא דווקא נוהג לשתות באופן קבוע והוצאה מכוונת של עצמו מהכלל, שעקיבא רצה להקהות את שיניו בתשובה ניצחת. חצי כיתה נשאה אליו את העיניים בציפייה לתגובת הנציג הבולט של הצד שתומר מלגלג עליו, ושתיים-שלוש תגובות עוקצניות כבר עמדו לעקיבא על קצה הלשון. אבל הוא בלע את כולן ואמר רק: "אחי, אין לי מושג על מה אתה מדבר. כמעט כל החבר'ה פה רוקדים במסיבת פורים עד אמצע הלילה, מחבקים אחד את השני, שרים, מבסוטים, ועוד יש להם כוח אחרי זה לשתות שוב בבוקר. אולי שניים-שלושה בוכים, על זה בנית תיאוריה שלמה?"

זה היה נכון אז, ועקיבא אפילו היה מרוצה מעצמו שפעם אחת הצליח להוציא את האוויר מהבלון בלי להיכנס למריבות הקטנוניות הקבועות. אבל אין להכחיש שבפורים השנה הוא בהחלט בכה. כמו שלא בכה מאז גיל שש.

זה בעצם היה הפורים הראשון שלו בישיבת נווה דוד, כי בשנה שעברה הוא חזר לישיבה התיכונית בכפר סבא - והתקבל שם בתרועות רמות של שיכורים; כמה מהרבנים אפילו באו במיוחד ללחוץ לו את היד ולהתעניין איך הולך בישיבה הגבוהה - אבל השנה הוא החליט שבפורים צריך לחגוג במקום שבו אתה לומד, כפי שאמר הרב שמואל. או לפחות, זה מה שעקיבא הסביר למעטים שהתעניינו וכמעט הצליח לשכנע בזה אפילו את עצמו. רק ברגע בודד של גילוי לב הוא הבין שפשוט אין לו אומץ לנסוע לישיבה הישנה שלו. שם הוא יצטרך להתמודד עם יותר מדי חיבוקים, שאלות, אצבעות מושטות מהצד השני של האולם ובעיקר עם ההילה שנרקמה סביב "התלמיד המצטיין לא בשנתון, אולי בעשור", כפי שכתב הר"מ שלו בתעודה של סוף השביעית, ו"בעזרת ה', עוד נגיד 'מעקיבא עד עקיבא...'", לשון ראש הישיבה באספת ההורים בשמינית. ביקור שם יהיה כמו התייצבות מול ראי שמשקף את כל הציפיות שעמסו עליו הרבנים, החברים, המבטים המעריצים של הנערים הצעירים יותר, השעות בבית המדרש, הדיבורים והתוכניות שלו עצמו. הציפיות שהתרסקו בשנה וחצי של ישיבה גבוהה, עד שלא נותר מהן יותר מאבק פורח.

אז הוא נשאר בנווה דוד ושתה את היין הזול של הישיבה מכוסות חד־פעמיות. לא היה לו מצב רוח לרקוד, אבל הוא רקד בכל זאת, ובאזור הצהריים שם לב שכמעט כל מי שהוא מתחבק איתו, מוזג לו או רוקד מולו, היה חברותא שלו בשלב כזה או אחר. היו שם דוּדוּ, שעקיבא נטש בשיעור א', כשעוד היתה לו היומרה לחתוך מי שלא לומד מספיק מהר לטעמו; שלומי, שלמד איתו יומיים ואז עקיבא שוב הפסיק לקום לסדר בוקר; צוקר, שזרק אותו אחרי חודש שהם לא למדו בסדר צהריים; ניסים, שבאופן רשמי עדיין יש להם חברותא בכוזרי בשמונה וחצי בבוקר אבל עקיבא כבר מזמן לא ראה את השעה הזאת בשעון; ועוד רבים אחרים, עד שהוא הפסיק לספור. ומתישהו הוא כבר הפסיק להבדיל בין זורק לנזרק, בין עבר להווה, בין חבר חדש לבחור לא מוכר, וצנח על הרצפה בפינת חדר האוכל. אנשים חלפו מולו כמו בסרט מטושטש וכולם נראו לו צדיקים גדולים, עובדי ה', תלמידי חכמים כמו שהוא תמיד חלם להיות, ואפילו חשב שהדרך שלו די סלולה למעמד הזה.

כמה אנשים ניגשו אליו במהלך הסעודה, ניסו לטפוח על השכם או לומר שהכול יהיה בסדר ושהוא יכול להפסיק לבכות. עקיבא נענע בראשו. תומר צדק: מה שיצא עכשיו הוא הסוד שהוא הסתיר היטב מאבא ומאמא, מהחברים הישנים והחדשים, אפילו מעצמו. אותו סוד שהוא היה צריך לגלות במשך בקרים ארוכים במיטה ושעות ארוכות של בהייה בגמרא - שאם היית הכוכב הבולט בישיבה תיכונית די בינונית, זה לא מכשיר אותך להיות אפילו תלמיד סביר בישיבה גבוהה.

עוד מישהו הניח יד על הכתף שלו. עקיבא ניסה להתעלם, אבל כשנשא שתי עיניים לא לגמרי ממוקדות גילה שזה מיכאל.

"מה קורה, מיכאל," הוא אמר, המילים בקושי מצליחות לצאת מפיו בסדר הנכון. "לפחות עליך אני לא צריך לעבוד."

מיכאל התכופף אליו לגובה העיניים. עקיבא המשיך ללהג: "צדיק אמיתי אתה. אני חייב לך כל כך הרבה על כל התמיכה והעידוד שאתה נותן לי, למרות שאתה יודע בדיוק מתי אני קם וכמה אני לא לומד ובעיקר שאני כזה אפס."

"סיימת?" שאל מיכאל. לעקיבא לא היה כוח לענות והוא רק הנהן.

"אתה מקשקש, ודי ברור ששתית קצת יותר מדי," אמר מיכאל בטון השקט שלו. "אתה לא אפס ואני לא צדיק. מצד שני, אני מגיע היום בדיוק לבן אדם שיכול לעזור לך לשים את כל הסיפור הזה מאחוריך. אני יוצא בסוף הסעודה. אתה בא איתי?"

והנה הוא כאן, עם כמה בחורים ואברך אחד שהוא בקושי מכיר וכאב ראש שגם אותו הוא לא מכיר, מול הרב יצחק הזה, שמכחיש שהוא הבן אדם המובטח. עקיבא קם ופסע קדימה, מודע היטב לעיניים של האחרים, שמרותקות לכל צעד שלו. מיכאל נעמד בזריזות והושיב את עקיבא בכיסא הקרוב ביותר לראש השולחן.

הרב פתח את אחד הבקבוקים ומזג יין לבן לשתי כוסיות. "באיזה תחום אתה מבקש ברכה?" הוא שאל.

"הצלחה בלימוד," אמר עקיבא חרישית.

הרב הרים גבה. "אני לא יודע כמה ברכה יכולה לעזור בעניין הזה," העיר. "בסוף זה בידיים שלך. אני יכול רק לייעץ לך דברים שאתה בטח כבר יודע - הרבה מאמץ, הרבה חזרות, הרבה התמדה, הרבה תפילות. אבל אם אתה רוצה גם ברכה, זה בטח לא יכול להזיק."

הוא הושיט את אחת הכוסות לעקיבא. "קדימה, תברך בקול," הוא הורה. עקיבא ציית ושניהם שתו יחד. היין היה מר מהצפוי, שרף לו את הגרון וסחט ממנו עוד דמעה סוררת או שתיים, אבל נדמה שהרב לא הבחין בהן. "שתצליח לִגְדול בתורה, שיהיה לך לב פתוח ומבין והרבה עזרה מלמעלה. תענו אמן!"

"אמן," הדהדו כולם.

"אמן," אמר עקיבא באיחור קל. נדרש לו רגע להבין שזאת בעצם היתה הברכה. הוא קם וחזר אחורה בזמן שהרב שאל: "כן, מי הבא בתור?"

"אני," אמר זאבי ונעמד.

שוב חזר על עצמו הטקס - הרב מילא שתי כוסיות ושאל את זאבי מה הוא מבקש.

"דינה בת מלכה־לאה לרפואה שלמה," אמר זאבי מיד את השם שכולם כבר הכירו היטב. "אמא שלי. לפני קרוב לשנה גילו אצלה סרטן בכבד. היא בטיפולים ושום דבר לא עוזר. הרופאים כבר די מיואשים."

הרב הרצין. "עם כל הכבוד לרופאים, ויש כבוד, המילה האחרונה אף פעם לא שייכת להם. נברך את אמא שלך שתזכה לבריאות איתנה, לעוד שנים רבות, לנחת ממך ומשאר האחים. תענו אמן!"

וכך זה נמשך. עוד כוס נגמעה ועוד אחת אחריה, והם ענו "אמן" פעם אחר פעם. יוני קצת היסס (או שכך היה נדמה לעקיבא), אבל בסוף אמר שהוא זקוק לפרנסה טובה. האברך משיעור ט' - זה שחיבק אותו בדרך, עקיבא לא היה בטוח מה השם שלו - ביקש בקול קצת רועד ברכה לזרע של קיימא. מיכאל ניגש אחרון.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*