איך הפכתי להיות שוטר תנועה?
תמונות התחפושות הילדות שלי מעידות על כך שמעולם לא חלמתי להיות שוטר. אם כך, איך דווקא כאדם בוגר מצאתי את עצמי הופך לשוטר תנועה במסגרת התנדבותי למשמר האזרחי, במקביל לעבודתי ברפאל, במשך כמעט חמש-עשרה שנים?
כמו בכל סיפור טוב, הייתה זו יד הגורל, אבל לא רק. היה זה גם בשל נטייתי שלא להישאר אדיש לאי-צדק.
כאשר ראיתי מישהו עובר את הגבול בהתנהגותו חסרת ההתחשבות, חשתי אי-נוחות שלא להתערב, וכך מצאתי את עצמי מעיר לנהגים סוררים - התנהגות המאפיינת את תרבות האי-ציות לחוק הנפוצה במרחב הציבורי בישראל.
למזלי, מקרים אלה הסתיימו ללא אלימות, אך ידועים לא מעט מקרים שהסתיימו אחרת.
זוגתי הסתייגה מהנטיה שלי ל'חנך' אחרים, ניסתה להניא אותי מכך, אך העלתה חרס בידה. פשוט לא יכולתי להתאפק.
ואז, בוקר אחד נחת בתיבת האימייל שלי 'קול קורא' להצטרף לקורס שוטרי תנועה כדי לפעול במסגרת יחידת מתנדבים שהוקמה במקום העבודה.
ברגע הראשון דחיתי את האפשרות הזאת על הסף. עבודתי הייתה כרוכה בנסיעות רבות לחו"ל ובעומס רב. אולם, כאשר סיפרתי על כך לזוגתי היא קפצה על 'המציאה'.
"זוהי הזדמנות אמיתית להשפיע." עודדה אותי, "עדיף שתביא לידי ביטוי את 'חוש הצדק' ותפרוק את התסכולים שלך, בעת מילוי תפקיד שיש בו סמכויות לאכוף את החוק, ולא כאשר אתה עם הילדים באוטו."
היא צדקה כמובן, וכך יצא שהצטרפתי לקורס שוטרי תנועה. כשסיימתי את שלב א', שיחק לי מזלי ובאחת המשמרות הראשונות שובצתי למשמרת עם שמואל, שוטר מתנדב ותיק ומקצועי .
שמואל אימץ אותי והפך לחונך האישי שלי. ברוחב לב האופייני לו, חלק עִמי את רזי המקצוע ואת ניסיונו רב השנים, ונסך בי את הביטחון העצמי הנדרש כדי למלא את התפקיד הזה כראוי.
במשך הזמן פיתחנו תקשורת בין-אישית בלתי מילולית והפכנו לצוות שבו האחד משלים את השני.
הכול תיקתק כמו שעון שוויצרי. אני ידעתי בעל פה את המספר האישי של שמואל, הוא ידע מתי להקריא לי את סעיף האשמה.
שמואל מילא, בדרך כלל, את תפקיד 'השוטר הרע' ואני הייתי 'השוטר הטוב'.
במהלך השנים נחשפנו למגע אנושי מרתק שבו היה עלינו לדעת להתמודד עם אינספור מצבים מורכבים, החל במפגש עם אזרח כועס שמתבשר שיקבל דוח תנועה, דרך טיפול בתאונות דרכים, הכוונת תנועה, רמזורים תקולים, פינוי חסימות של חניות ואתרי בנייה, בדיקת שכרות, בדיקות שגרתיות ולפעמים גם טיפול במצבים קומיים.
את כל אלה עשינו ביום ובלילה, לפעמים בחמסין לוהט ולפעמים בגשם שוטף.
אולם, הרגע בו אתה עוצר אזרח שעבר עבירת תנועה בצד הדרך, ומודיע לו שהוא יקבל דוח, או יזומן לבית הדין בגין העבירה שביצע, הוא רגע לא נעים וטעון במיוחד.
זהו מפגש שהביא לעיתים קרובות לתגובות בלתי צפויות שדרשו מאתנו לשמור על קור רוח ולהפגין מקצועיות.
נתקלנו בלא מעט מקרים שבמהלכם נחשף פרצופו של הישראלי התחמן, החצוף וחסר היושרה. זוהי התנהגות של מי שמנסה לחמוק מעונש על עבירה שביצע, בכל דרך אפשרית.
לעיתים היו התגובות מרגיזות ומעוררות סלידה, אך לעיתים הן היו מצחיקות, מגוחכות ומשעשעות, אך לעיתים עצובות ומרגשות עד דמעות.
להתנהגותו של הנהג הישראלי מאפיינים רבים. הבולט שבהם הוא חוסר הכבוד שהוא רוחש לשוטר.
יש מי שיצדיק ויסביר שההתנהגות הזו של הישראלים בארצם, היא תוצאה של המרפקנות שנדרשה ליהודים בגלות, כדי לשרוד בחברה בלתי צודקת שבה חיו, אבל כאן, תרבות זו עלולה להפוך את חיי היומיום שלנו לגיהינום.
הזילזול בחוק מהווה סכנת חיים של ממש כשמדובר בתרבות הנהיגה.
נתוני הרלב"ד לשנת 2024 מראים שבשנה זו נהרגו בכבישי ישראל 436 בני אדם - יותר מהרוג ליום!
מאז קוּם המדינה נהרגו בכבישי ישראל, עד יציאתו של ספר זה לאור, כמעט 44 אלף איש!
גורמי האכיפה, ובראשם המשטרה, הם רק פיסה אחת בפאזל גדול המורכב מחינוך, אכיפה ותרבות.
מנסיוני ומהכרותי הצנועה, יכול אני להעיד על כך שתפקידו של שוטר תנועה הוא תפקיד מורכב וכפוי טובה.
האחריות המוטלת על כתפיו של השוטר בדרכים, אינה פשוטה כלל ועיקר וכי רוב מפגשי השוטר-אזרח נתפשים בעיני האחרון ככאלה שבאים לפגוע בו.
המפגשים הללו, הדמויות שפגשתי, השוטרים והמפקדים איתם עבדתי - הם השראה לקובץ הסיפורים המובאים בספר זה.
זהו איננו ספר זיכרונות. הוא נכתב בעיקר כדי לגרום הנאה ולרגש, אך תוך כדי כך גם לחשוף בפני הקורא את ייעודו ותפקידו של שוטר התנועה בישראל, כמו גם את חשיבותו, תרומתו ומורכבותו.
בין השורות, יוכל הקורא גם ללמוד לא מעט על החוקים ועל כללי ההתנהגות הנאותים בכבישים.
שם הספר, "אדוני השוטר... אז אולי (תוותר לי הפעם?)", נבחר כמחווה לדמותו האייקונית של השוטר אזולאי, אותו גילם השחקן שייקה אופיר, בדרמה הקומית הישראלית שכתב וביים אפרים קישון בשנת 1971.
בחלקו הראשון של הספר, מובאים סיפורים מחוויותיי המשותפות עם שמואל, במסגרת פעילותנו ביחידת מתנדבים של משטרת התנועה הארצית, שתפקידה העיקרי הוא אכיפה, בעיקר בכבישים הבין-עירוניים.
חלקו השני של הספר מביא סיפורים מהשירות בתחנת משטרה עירונית.
בהחלט ייתכן שמי מקוראי הסיפורים הללו יזהה בתוכם דמות המוכרת לו, ואולי אפילו את עצמו, אולם השמות, הדמויות, הסיפורים והמקומות, הם פרי דמיוני בלבד, וכל קשר בינם לבין אירועים, שמות ומקומות הקיימים במציאות, מקרי בהחלט.
חלק ראשון
בין שתי ערים
סיפור 1
נטוש
לעיתים נקלעים שוטרי התנועה למצבים בלתי אפשריים המותירים אותם חסרי אונים. זה מה שקרה לנו באותו יום בכביש 22, עוקף הקריות, שנפתח באותם ימים לתנועה.
מהירות הנסיעה המותרת בכביש הזה הייתה 100 קמ"ש וכעורק תחבורה העובר בלב אזור עירוני, נסעו הנהגים שעלו עליו, אחרי שזה עתה השתחררו מהצפיפות העירונית, במהירות ובחוסר זהירות.
לפיכך, שני כלי הרכב שהתגלו לעינינו כשהם עומדים באמצע הכביש המהיר, החסירו פעימה מליבנו. תאונת שרשרת קטלנית עלולה הייתה להגרם בכל רגע.
היה זה בעת שנסענו צפונה על אותו כביש, סמוך למחלף קרית חיים. השניים עמדו להם בשלווה במרכז הכביש המהיר, בפוזיציה המעידה על כך שהיו מעורבים בתאונת דרכים, תוך שהם חוסמים שניים מתוך שלושת הנתיבים שבמקום.
מקרה מהסוג הזה דורש טיפול דחוף ומיידי - בירור מהיר של נסיבות התאונה ופינוי זריז ככל האפשר.
התקרבנו למקום, עצרנו את הניידת במרחק מה, הדלקנו את הצ'קלקה, הצבנו משולש אזהרה וחסמנו שני נתיבים מתוך שלושה.
מיותר לציין שתוך זמן קצר החל להיווצר במקום עומס תנועה.
במקום עמד גבר, נהג טנדר שנפגע קלות מאחור, ולידו גברת די מטופחת, בשנות השלושים לחייה, שדיברה עברית משובשת במבטא רוסי.
הרכב השני, שעמד מעט מאחור ובאלכסון, היה רכב פרטי ובתוכו ישב קשיש שנראה מעט חסר אונים.
"הכל בסדר, אדוני?" שאלתי.
"אני מרגיש בסדר," ענה לאחר שהשתהה מעט.
דיבורו היה איטי וחלוש ותנועותיו העידו על כך שאיננו במיטבו. בדיקת מסוף העלתה שיש בידיו רישיון בר-תוקף וכי כמעט שאין לו עבירות תנועה.
"מי גבירתי?" פניתי אל האישה שעמדה במרחק מה.
"אני מטפלת של זקן," אמרה.
שפת הגוף של הגברת שידרה תערובת של כעס וטינה בלתי מובנת.
"ראית מה קרה?" שאלתי.
בהתחלה לא בדיוק קלטה את השאלה, אבל כשהבינה, הופתעתי שאת השפה הדלה שהייתה לה ניצלה בעיקר כדי לגדף את המטופל שלה, ולדבר בו סרה.
"הוא לא רואה כמעט בכלל," אמרה, "הוא מטומטם ולא יכול לנהוג ואני טיפשה שאני מסכנת חיים בשבילו."
"אבל מה קרה?" חזרתי על שאלתי.
"הוא לזוז לצד ולא ראית אוטו. אני צעקת מיזהר, אבל לא עזרת. בום מכה באוטו זה," הצביעה על הטנדר.
הגברת הזאת לא מוצאת חן בעיניי, חשבתי. שמתי לב שגם שמואל חושב כמוני. הוא עמד מהצד, הקשיב לשיחה ולא אמר מילה. הכרתי אותו היטב ולכן הופתעתי שלא התערב.
תִחְקור קצר של שאר המעורבים הבהיר לנו את נסיבות האירוע - מסתבר שבמהלך הנסיעה לכיוון צפון, בעת שעבר את המחלף, רצה הקשיש להיצמד לימין ולפיכך סטה מהנתיב בו נסע. הוא לא הבחין בטנדר שעקף אותו מימין כדי להשתלב בתנועה ופגע קלות בחלקו האחורי.
בתאונה קלה ללא נפגעים, התערבות המשטרה מתייתרת. על הנהגים לפנות את הכביש, להחנות בצד בבטחה, להחליף פרטים ולהמשיך בדרכם, אולם בנסיבות שנוצרו, היה עלינו לדאוג קודם כל לבטיחות.
"נעצור את התנועה ואתם תזיזו את הרכבים לשול," ביקשתי.
נהג הטנדר נענה מייד. התניע והסיע את הטנדר אל השול.
הנהג הקשיש ניסה להתניע, אך העלה חרס בידיו. הוא ניסה שוב ושוב, אבל הסתבר ששכח את הקוד.
החסימה החלקית של הכביש גרמה לעומס תנועה שהפך עד מהרה לפקק גדול.
צפירות החלו להישמע ונהגים חסרי סבלנות נדחפו כדי להתחמק מהחסימה ולהיכנס לנתיב היחידי שהיה פנוי.
זהו כביש מהיר וחס וחלילה עלולה להיגרם כאן תאונה הרבה יותר חמורה. אין זמן, אנחנו חייבים לפנות את הכביש מהר ככל האפשר!
ברור היה שמהנהג הקשיש לא תבוא ישועה.
"אדוני, תעבור בבקשה למושב האחורי ואנחנו נדחוף את הרכב הצידה," ביקשתי ממנו.
האיש נענה ברצון, אולם מחמת גילו, הצליח לעשות זאת באיטיות ובקושי רב. המטפלת אפילו לא ניגשה כדי לעזור לו. היא עמדה וצפתה מהצד, נדמה היה לי שאפילו חייכה.
חסמנו את הכביש לחלוטין ובמאמץ גדול דחפנו אני, שמואל ונהג הטנדר, את רכבו של הקשיש אל השול.
מתנשפים ומזיעים חזרנו למרכז הכביש, פינינו את משולש האזהרה ואת הניידת, כיוונו מעט את התנועה והחזרנו את הסדר על כנו.
כעת אפשר היה להמשיך ולטפל בבעיה ברוגע.
"תחליפו פרטים ואתם משוחררים," אמרתי להם.
נהג הטנדר הציג את תעודת הביטוח ואת הרשיונות כנדרש ושמואל עזר לנהג הקשיש למצוא את שלו. וידאנו שהחליפו ביניהם את הפרטים הנדרשים וכעת כל אחד יכול היה להמשיך בדרכו.
נהג הטנדר נכנס למכוניתו מוכן לצאת לדרך... ואילו המטפלת? ללא כל אזהרה מוקדמת, ומבלי לומר דבר, לנו או למטופל שלה, רצה לכיוון הטנדר, התיישבה ליד הנהג ונעלמה מהמקום בהשאירה את הקשיש לבדו וחסר אונים, בשולי הכביש המהיר!
היינו כל כך מופתעים שלא היה סיפק בידינו לעצור בעדה.
"אני לא מאמין," אמרתי, "איזו אישה מרושעת. איך יש לה לב להשאיר כאן את המסכן הזה ולהסתלק?"
הסתכלתי על הקשיש. הוא שלח מבט עצוב לעבר הטנדר המתרחק והשפיל מבט.
"יותר טוב ככה," אמר בשקט, הניף את ידו בביטול, זקף את ראשו ונראה אומלל.
גם אנחנו היינו די אומללים. מה עושים?
שיחה עם מפקד המשמרת לא הפיקה עצות מועילות. גם הוא לא ידע מה בדיוק עושים בנסיבות הללו, והסמיך אותנו לקבל החלטות בעצמנו.
ניסינו להבין מהקשיש איך הוא מרגיש, האם הוא מסוגל לנהוג, היכן הוא גר, מה מצבו הבריאותי ולהיכן מועדות פניו?
האיש טען שהוא מרגיש בסדר וכי בדרך כלל הוא נוהג ללא כל בעיות. לטענתו, לא הבחין בטנדר שהגיע מאחור ולכן נתקל בו.
"יכול לקרות לכל אחד," אמרתי.
הסתבר שהאיש נכה צה"ל והגברת הרוסיה היא מטפלת שנשכרה עבורו מטעם משרד הביטחון.
"רק אתמול היא התחילה לעזור לי, אבל היחס שלה היה נורא. אני לא רוצה שהיא תתקרב אליי. אני מעדיף להסתדר לבד," אמר לאט ובעברית רהוטה.
בניגוד לרושם הראשוני, נראה שהוא דווקא מתפקד בכלל לא רע.
לאחר התייעצות קצרה מצאנו פתרון יצירתי, אך די מתבקש לאור הנסיבות.
החלטנו לעשות לו 'טסט' קצר, לראות האם הוא כשר לנהיגה, והאם אפשר לתת לו להמשיך בנהיגה עצמית עד לביתו בנהריה.
האיש התיישב ליד ההגה והתניע. הפעם הוא זכר את הקוד. שמואל התיישב לידו וביקש ממנו לנסוע בעקבות הניידת.
ליווינו אותו בנהיגה מספר קילומטרים.
"הוא נוהג בסדר גמור," דיווח שמואל כשעצרנו בתחנת אוטובוס.
"אתה מרגיש בסדר?" שאלתי אותו כשירדתי להיפרד ממנו, "אתה רוצה אולי שנלווה אותך עד הבית?"
"לא, המון תודה. אני באמת מרגיש טוב עכשיו. אין לכם מה לדאוג. הלוואי שיהיו הרבה שוטרים כמוכם," חייך.
ברכנו אותו לשלום, שחררנו אותו לדרכו והוא התרחק לאיטו, נבלע בזרם התנועה שבכביש.
"חבל שלא לקחנו פרטים מהמרשעת שנטשה אותו," אמרתי, "היינו צריכים לדווח עליה. הגברת הזו אינה ראויה לרישיון העבודה שקיבלה."
"אולי בכלל אין לה כזה," הרהר שמואל בקול.
"תגיד, למה לא התערבת כשדיברתי איתה?" שאלתי כשחזרנו לשגרת המשמרת, "בדרך כלל יש לך מה להגיד למנוולים."
"לא תאמין כמה היה לי קשה להתאפק," אמר, "היא ממש עיצבנה אותי, אבל פחדתי שאאבד את העשתונות ואבזבז עליה קללות שלא תבין," צחק.
