אם רק לשנייה אחת - ניבאנה

5.9.2023

יום שלישי

ארבע אחר הצהריים. מדיטציה ראשונה במנזר. כאב חד מופיע בגבי ומשבש את הריכוז. הוא מתפוגג אחרי שאני קם. אני חושב שהוא נובע מההליכה בכביש אל המנזר, כשהמוצ'ילה הכבדה על גבי. מקווה שכבר מחר הוא ייעלם.

אני יוצא מאולם המדיטציה ופונה אל השביל המוביל אל הבקתה של דהמה-קוּסַלָה,⁸ כדי לקבל ממנו הנחיות ראשוניות ומטלות אישיות שאבצע מדי בוקר. מתלווה אליי טים, הגרמני שפגשתי קודם לכן וזומן אף הוא לשיחה עם הנזיר, ואנו מתיישבים מולו על מחצלת. טים קד שלוש פעמים, כפות ידיו מונחות על המצח ופלג גופו העליון רכון אל הרצפה. הוא מרים את הראש כמה פעמים וממלמל משהו בשפת הפּאלי. הנזיר מחזיר לחישה קצרה. בקידה השלישית מתארך המלמול בפּאלי. אני לא מכיר את המנהג, אך מנסה לחקות את הקידה.

טים מדבר ראשון. הוא מבקש אישור להאריך את שהותו במנזר בשלושה חודשים נוספים. דַהמּה-קוסלה מרים חוברת שמונחת לידו ומאשר את הבקשה של טים. הנזיר מדבר אנגלית ברמה טובה מאוד, והשניים משוחחים מעט על סכסוך שהתלקח בין טים לבין אחד הנזירים. דַהמּה-קוסלה מנחה את טים לא להתרגש מהמריבה ולהתרכז בתרגול. השיחה מסתיימת והשניים מביעים שמחה על כך שטים החליט להישאר תקופה נוספת במנזר.

עכשיו דַהמּה-קוסלה פונה אליי. אני מציג את עצמי ומספר שבאתי מישראל. לשאלתו אני משיב שאני מתרגל מדיטציה לפרקים כבר כמה שנים, ומתכנן להישאר במנזר שלושה חודשים. הנזיר מחייך ומציין שאני כנראה הישראלי הראשון במנזר. הוא נותן לי הנחיות ראשוניות לתרגול ומסביר לי איך לתעד את חוויות המדיטציה, כדי שאוכל לדווח עליהן ולקבל משוב והנחיות להמשך. אני מקבל מטלת בוקר קבועה: לטאטא מעלים שביל שאורכו כמאה וחמישים מטרים.

כשאנו נפרדים לשלום, דַהמּה-קוסלה מאחל לי הצלחה ושגשוג בתרגול ואני מודה לו רבות. הוא מהנהן בראשו, אות מוסכם לסיום השיחה ולפרידה. טים קד בפניו ואני מחקה אותו שוב. כשאנחנו יוצאים מן הבקתה, טים אומר שלדעתו השיחה התנהלה היטב.

אנחנו חולפים על פני בקתתו של הצ'יף ופונים אל המקדש שבמעלה הגבעה, שם כבר החלו בהכנות לקראת טקס דקלום הסוטות. לכל יוגי ונזיר מטלה שעליו לבצע. למשל, הדלקת נרות בשביל המוביל אל המקדש, איסוף פרחים בצלחת, הדלקת קטורות, טיטוא המקדש. לי אין תפקיד. רק הגעתי לכאן, ואני צופה ולומד.

כולנו יחד, הנזירים והיוגים, מתאספים בחצר המקדש, ומקיפים את עץ הבודהי שבמרכזה.⁹ תוך כדי הליכה שופך אחד הנזירים מים מקערה על פני השיש שתוחם את העץ. אנחנו הולכים אחריו. מדי כמה צעדים הוא קד לעץ, ואנחנו בעקבותיו. הנזיר שמוביל אותנו פונה אל הכניסה למקדש, והנזיר האחרון בטור מעביר בינינו צלחות שאנו מניחים על גבי שולחן הניצב בתוך המקדש, מול פסל בודהה גדול. הנזירים מתיישבים על כריות במרכז החדר, ואנחנו, היוגים, מתיישבים מימין לפסל, בצמוד לקיר.

נזיר מחלק לכולנו מחברות שבהן סוּטוֹת (דרשות) הכתובות בפּאלי, ולידן תרגום לאנגלית. אנחנו מתחילים לדקלם. הנזירים מזמרים יחד במקהלה, ואני משתדל לעקוב ומנסה להבין את שפת הפאלי וכיצד הוגים אותה. כעבור שעה הטקס מסתיים ואנחנו יורדים אל מרפסת בקתת הצ'יף, שם מתאספים הנזירים והיוגים פעם ביום, אחרי דקלום הסוטות. אני לא יודע אם המנהג אופייני לכל המנזרים, אבל פה זה ככה. אנחנו פורסים מחצלות ברחבי המרפסת וממתינים לראש המנזר, ואני מתבונן סביב בניסיון להכיל את המקום שאליו הגעתי.

אני מוקף נזירים ויוגים במנזר בלב סרי לנקה. לא ייאמן.

דקות ספורות חולפות, ונזיר מגיח מן הבקתה ומניח כוס תה לצד כיסא שנראה שהוא מיועד לצ'יף. לאחר מכן הוא מוציא צלחת שמונחות בה כמה חתיכות של שוקולד מר ומחלק אותן בינינו. בסוף הוא מניח לפנינו גם קנקן תה. הצ'יף יוצא מדלת הבקתה וכולם קדים בפניו בדיוק באותו האופן שבו קדנו, טים ואני, בפני דַהמּה-קוסלה. אחרי הקידה הצ'יף מסתכל סביב, לוגם מהתה ומדבר אל הנזירים בסינגהלית, השפה המדוברת בסרי לנקה. הם צוחקים והצ'יף פונה אלינו, היוגים, באנגלית.

אני מתרשם ממנו עמוקות. טון הדיבור שלו קליל ונינוח. שפת גופו ומבטו העדין משרים שלווה. הוא מסביר בקצרה מה אמר לנזירים, ולאחר מכן מסתכל עליי ושואל לשמי, מהיכן באתי ולכמה זמן. אני אומר ששמי טוֹליק, שבאתי מישראל ושאני פה לשלושה חודשים. הוא מהנהן, זורק הערה צינית על היותי ישראלי ואומר לי לא לעשן בזמן הפסקות התה. זה כמובן בהומור. אחרי שהוא מסיים לדבר כולם קדים בפניו שוב שלוש פעמים והאספה מתפזרת.

אני ניגש אליו ומבקש לשוחח עימו. נזיר שעומד לידו שומע את בקשתי ומניח כרית על הרצפה שעליה אני קד בפני הצ'יף שלוש פעמים. אני שואל אותו לגבי דקלום הסוטות, אם זה משהו שחובה לעשות או שאפשר לתרגל מדיטציה במקום. הוא אומר שכל עוד אני עושה משהו שתורם לתרגול ולא סתם נעדר מתוך עצלנות, אז אפשר לא להשתתף בטקס הצ'נטינג היומי. אני קד בפניו שלוש פעמים והוא משחרר אותי להמשך הלו״ז.

שמונה בערב. אני יושב באולם למדיטציה קצרה. כאב הגב צף שוב. בהתאם להנחיות הבסיסיות שהאזנתי להן ברשמקול, אני מתחיל באיפוס הגוף. מוצא תנוחה נוחה לישיבה ומתמקד בנשימה המשמשת לי כאובייקט. אני מתייג: ״שאיפה״; ״נשיפה״. מבחין כי השאיפה קצרה וקרירה ביחס לנשיפה הארוכה והחמימה יותר. זיכרונות עולים בתודעה בקצב מהיר, בעיקר במהלך שאיפות. בכל פעם שעולה זיכרון, אני מתייג אותו בתור ״הסחת דעת״ וחוזר להתבונן בנשימה. תוך כדי אני מזכיר לעצמי לשחרר הכול ורק לנשום.

חוויה מוזרה עולה. אני חש כאילו אני מסתחרר וצף באוויר, על אף הידיעה הברורה שאני יושב במקום ללא תנועה. התחושה נעימה. אני מרגיש שאני עושה משהו נכון.

רבע לתשע בערב. מדיטציה קצרה בהליכה. בהתאם להנחיות, אני מתמקד בתחושות הדריכה בכפות הרגליים, ימין ושמאל. כל דריכה איטית ונעשית מתוך כוונה. אני מתייג כל צעד: ״רגל ימין״; ״רגל שמאל״. מתבונן מטה, בדרך שבה נוחתת עליו כף הרגל. מבחין איך היא מתאזנת בין כל האבנים והתלוליות הקטנות הפזורות על השביל. מגלה שהאיזון מתחיל במותניים ועובר משם לאורך הרגל, עד לבהונות. מתבונן כיצד אני מניח את כף הרגל ברוגע ובעדינות, מתוך אמונה מלאה שרגלי האחת תישא את מלוא משקל גופי כאשר ארים את רגלי השנייה.

תשע וחצי. אני יורד אל החדר ומתכונן לשינה. על אף התשישות, אני מלא התרגשות והתפעלות מהמקום שאליו הגעתי. אני מרגיש שאני בידיים טובות ובטוחות, בוודאי לאור הרושם העז שהצ'יף השאיר עליי, ועוד בכזאת קלות. אני נשכב במיטה וחושב לעצמי: 'עשיתי את זה. התחלתי את המסע שלי. לא ייאמן.'

רגשות סוערים עוטפים אותי. זוהי הגשמת חלום שבניתי לאורך שנים, מהספרים הראשונים שקראתי ועד חוויה ממשית של מנזר בודהיסטי. אני לא יודע איך לתאר את ההרגשה שלי, ואולי זה בלתי אפשרי.

שיהיה לי בהצלחה.

לילה טוב.