כשעצמתי עיניים

הקדמה

יש לך את עצמך - זו קלישאה מוכרת, אבל אני רוצה לדייק: יש לך רק את עצמך.

מאז ומתמיד היה לי מנהג מוזר – כשיצא לי לפגוש אנשים מבוגרים ממני, הייתי שואלת אותם, "אילו הייתם יכולים לחזור אחורה לשנות העשרים של חייכם, איזו עצה הייתם נותנים לעצמכם?" לרוב קיבלתי את אותה תשובה: "לא לפחד, לפעול, לנצל הזדמנויות."

אבל היום כשאני בת 23 – גיל שבו עוד יש לי המון לעבור – אני סבורה שהעניין החשוב ביותר הוא אחר - סמכו על עצמכם, הכירו את עצמכם, ותהיו החברים הכי טובים של עצמכם. זכרו שכל אחד ואחת מכם, ורק אתם, אחראים לאן החיים שלכם יובילו אתכם ומה תעשו איתם. זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל חשוב לזכור זאת, להוקיר זאת ולפעול בהתאם.

הספר כשעצמתי עיניים מתאר את התהליך שעברתי כדי לגלות את עצמי לעצמי.

פרק 1
זרה

כל כך לא רציתי שיום שישי הזה יגיע. שלא יהיה ספק, ברור שאני אוהבת את יום שישי, הרי מי לא אוהב סוף שבוע. אלא שבסוף השבוע הזה המתין לי טיול פתיחת שנה של הצופים. אוי, כמה זה עלוב. למה נערה בת 15 צריכה, לעזאזל, לצאת לטיול המחורבן הזה? אמרתי לעצמי.

זמן קצר קודם לכן התחלתי את שנת הלימודים בכיתה י', בהחלט כבר לא ילדה. בשנה הקודמת בכלל למדתי בבית ספר לאומנויות, סליחה ה-בית ספר לאומנויות בגבעתיים. "תלמה ילין" היה החלום שלי מגיל קטן. פעמים רבות דמיינתי את היום שבו אוכל להיכנס בשערי בית הספר היוקרתי ולהיות מוקפת ביצירה - וזה התגשם. השיעורים, החברים, וכמובן המוזיקה - הכול הרגיש כמו חלום שמישהו נתן לי לגעת בו. אבל חלומות הם לא תמיד מה שחשבנו. אחרי שנה אחת בלבד נאלצתי לוותר על המוסד שכה ייחלתי להגיע אליו. זה היה בגלל הנסיעות, כך לפחות אמרתי לכולם, אבל האמת, לא הייתי בטוחה שאני שייכת לשם. התחרות הייתה קשה, והרצון התמידי להיות הכי טובה גרם לי להרגיש שאינני ברמה הנדרשת.

החזרה לתיכון רגיל הייתה כמו נפילה מצוק גבוה והתרסקות על רצפת בטון. ב"תלמה ילין" הכול היה צבעוני, מלא ביצירתיות וברעש חיובי, ופתאום הכול הפך אפור, שגרתי וחוזר על עצמו. השיעורים משעממים, התלמידים עסוקים בעיקר בציונים, ואין כל זכר לאומנות. לא האמנתי שזה קורה לי. הרגשתי אבודה, ובכל פעם שמישהו שאל מדוע פרשתי מבית הספר לאומנויות – שיקרתי, אולי כי אפילו אני לא יודעת להסביר לעצמי את הסיבה האמיתית. תהא הסיבה אשר תהא, עמוק בפנים אני מרגישה שאכזבתי לא רק את עצמי ואת הוריי אלא גם את חלום הילדות שלי.

דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיי. "מי זה?" שאלתי כשכעס מתגנב לקולי, "אני ישנה."

"קומי!" ציוותה עליי אימי, "עוד מעט יוצאת ההסעה לטיול, ואין מצב שאת מפספסת אותה. יאללה, תארגני את התיק. אני מחכה לך ברכב."

עכשיו לא היה לי כל סיכוי לברוח מהגזרה. קמתי בעצלתיים, צחצחתי שיניים ובהיתי במראה. ליהיא זה רק טיול עם כל הילדים ביישוב, ניסיתי לעודד את עצמי. אולם האמת המרה היא שרוב השנים לא הסתדרתי עם איש מהם. איך אפשר להסתדר עם אותם אנשים גם בגן, גם ביסודי גם בחטיבה, ועכשיו גם בתיכון ובצופים, מבלי שהם יימאסו עלייך? אין לאן לברוח, כי כולם מכירים את כולם, וכולם יודעים הכול על כולם.

בדידות לא הייתה מושג זר לי. לכולם היו את החבורות שלהם ואת הצחוקים שלהם, אך אני לא הייתי שייכת לאף קבוצה. תמיד הרגשתי זרה בין ילדי היישוב, מנותקת מהם, כאילו איני קיימת עבורם. תחושת הניכור אף החריפה מרגע שעזבתי ל"תלמה ילין", והם המשיכו ללמוד יחד באותו בית הספר.

ארזתי את התיק ויצאתי לכיוון האוטו לבושה במדי הצופים. לא פעם חשבתי לעצמי אם לא היה עדיף לי לוותר על תנועת הנוער וכך להימנע מלראות אחר הצוהריים את כל אותם פרצופים שאיני מתחברת אליהם גם בשעות הבוקר. גם כך סבלתי מחשיפת יתר אליהם בבית הספר, בפיצרייה של היישוב ובכל פעם שהלכתי לסופר או חיכיתי בתחנת אוטובוס.

אולם ביישוב שלנו הצופים היה משהו שכולם הולכים אליו, זו לא הייתה שאלה בכלל. מילדות יצקו בתוכנו את הציפייה לרגע שבו נצטרף לצופים, וברגע שהגענו לגיל המתאים, לא הייתה שום ברירה חוץ מללבוש את מדי החאקי ולקשור לצווארך את העניבה הצהובה. לקיחת חלק ב"מחויבות אישית" היא מטלת חובה במערכת החינוך, ותנועת הנוער הייתה המקום המוכר והנוח למלא אותה. אולם כשהגעתי לגיל שאפשר להתחיל, לא נותרה בי כל התרגשות מעצם היותי חניכה, והתחושה המרכזית הייתה שאני לא מתחברת לכך בשום צורה. לשמחתי מרבית הפעולות נערכו בטבע, משום שהיישוב נמצא בתוך יער.

הגענו אל השבט הממוקם באמצע שומקום, שנראה כמו מתנ"ס בשנות ה-80, מבנה בטון בן קומה אחת ובתוכו ספות קרועות וקירות מכוסים בגרפיטי.

"תיהני," אמרה לי אימי כשנפרדנו, ספק מבקשת, ספק מצווה, כשחיוך של גאווה נמתח על פניה.

בכביש הסמוך לשער הכניסה עמדו ילדי השכבה לבושים בחאקי עם מזוודות ותיקים, ממתינים לאוטובוס שייקח אותנו לצפון. אני, כמובן, לא מצאתי את עצמי. איפה לעמוד? ליד מי לחכות? הרגשתי איך כל סנטימטר בגופי מנסה להתכנס פנימה כדי לא להתבלט יותר מדי ולמשוך תשומת לב. אני שונאת את זה, חשבתי לעצמי בתחושת מועקה כבדה, כל מה שאני רוצה לעשות זה רק לחזור הביתה. כעסתי על אימא, הרי יצאתי רק כי היא לא השאירה לי ברירה. הייתי רגילה לכך שהוריי מקבלים החלטות עבורי מבלי לקחת בחשבון מה אני מרגישה.

ניסיתי, בכל זאת, לראות לפחות רבע כוס מלאה – אחרי הכול, כמה ימים בלי אימא זהו קונספט שמצא חן בעיניי, ובוודאי עדיף על חזרה הביתה עם המילה "כישלון" מרוחה על המצח. גם ככה הפעילות שלי בצופים לא הייתה סיפור הצלחה מסחרר. שתי אחיותיי הגדולות, מאי הבכורה ועדי, היו מדריכות בשבט, והיה לי ברור שגם אחותי הקטנה מיקה תלך בעקבותיהן; ואילו אני הייתי בסך הכול פעילה פשוטה בשכב"ג (שכבה בוגרת), בתחתית שרשרת המזון, בהחלט לא תפקיד ייצוגי במיוחד.

התנחמתי בטלפון שלי ובאוזניות שחיברו אותי לעולם המוזיקה - זה תמיד היה אזור הנוחות שלי, המקום שלי, שמסייע לי להתנתק מסיטואציות מעיקות. המוזיקה ייצרה לי פתח מילוט מהאנשים שסביבי ואפשרה לי לברוח פנימה אל תוך עצמי, לשקוע בשירים, במחשבות ובשיחות ביני לביני. רק צלילים והתבוננות עצמית עזרו לי לשכוח את ההרגשה של להיות זרה במקום שבו אני אמורה להרגיש שייכת.

פרק 2
המאהל
"הגענו," נשמע קולו של נהג האוטובוס, שהעיר אותי משנתי. העיניים שרפו לי מעייפות. אחרי הכול לא הצלחתי לישון בלילה בשל הלחץ לקראת הטיול ותחושת אי-השייכות המרתיעה. התנחמתי בכך שאין זה הטיול הראשון שלי בצופים, ושבסוף אני תמיד מסתדרת, והכול עובר. למזלי הרב לא היה לי גם "קראש" על אף אחד מהבנים, כך שלפחות לא הזיז לי איך אני נראית.

ירדתי מהאוטובוס והלכתי לכיוונו של אחד מידידיי, רועי. לפני הטיול סגרנו שנישן יחד באוהל, שהוא יביא עימו. קיוויתי שיהיה לי מקום בטוח, מקום שבו אוכל להיות קצת לבד, בלי שיציקו לי יותר מדי. האוהל היה אמור לארח ארבעה אנשים, ובשלב זה לא ידעתי מי השניים שיצטרפו אלינו.

לכל שכבה, או "גדוד" בלשון הצופים, הוקצה אזור להקמת המאהל עבור החניכים והמדריכים, וכולם היו עסוקים בהכנות בשטח. הבטתי בחניכים והמדריכים העסוקים בנטיעת היתדות וכן בהורים המלווים שהצטרפו לטיול, וחשבתי לעצמי איך כולם מבינים זה את זה, ורק אני לא מבינה אף אחד, ואף אחד לא מבין אותי.

"ליהיא, ליהיא," שמעתי לפתע מישהו קורא בשמי.

"היי, רועי, מה קורה?" השבתי כשהבחנתי בו מתקרב.

״בסדר, תפסנו מקום באזור שלנו," הוא אמר, "צריך לפתוח את האוהל ולהקים אותו, יעל הצטרפה והיא כבר מחכה לנו, את באה לעזור?"

"כן, בטח," אמרתי בשמחה, מודה לאל שבקרוב יהיה לי מקום להתחבא מכולם, ואוכל להיות מנותקת מהעולם החיצוני, אי בודד שכמוני.

לאחר שפרסנו את האוהל, מיקמנו בפנים את חפצינו. "טוב, מה עכשיו?" שאלתי את חבריי.

"עכשיו אוכל ושינה," הכריז רועי בהתלהבות.

"יופי, אני גוועת," אמרה יעל.

לא יכולתי להגיד שגם אני שמחה על הארוחה הקרבה. תמיד היה לי קשה לאכול ליד אנשים. הרגשתי כאילו כל עין שמביטה בי, חושבת שאני עושה משהו לא בסדר, כי אישה, כך האמנתי, צריכה להיות רזה. וזה לא שהייתי רזה, לא רזה מדי, אבל בהחלט לא שמנה, אולם הרגשתי הכי שמנה. לכן תמיד היה לי צורך להסתיר את האוכל שלי, כאילו כל פיסת מזון שבאה אל תוך פי היא עדות לכישלון שלי.

אבל למה זה אכפת לי עכשיו, חשבתי לעצמי בכעס, אין לי שום רצון להרשים פה אף אחד. אם אני כבר סובלת ונמצאת פה למה לעשות את זה לעצמי קשה יותר? למה לא להפסיק לחשוב על מה כולם אומרים? אז אולי אתן לעצמי את הרשות לאכול, מבלי להתחשב איך זה נראה כלפי חוץ. שכנעתי את עצמי להפסיק לרגע להתמקד באופן שאני נתפסת בעיני אחרים. אעשה מה שנוח לי, החלטתי, ולא היה זמן טוב יותר לעשות זאת מאשר בטיול, שבו יכולת לראות חטיפים בכל פינה, כאילו הקלוריות לא נחשבות אם אתה הרחק מהבית.

לאחר ארוחת הערב החלו כולם להתארגן לשינה. התקלחתי במקלחות בשטח והחלפתי לטייץ ולחולצת טריקו רגילה של בית ספר, שעליה שמתי סווטשירט. היה זה סוף אוקטובר, ומזג האוויר בצפון כבר היה מאוד קר. תחושת הקור חדרה מתחת לעצמותיי וכל תנועה שלי הרגישה כבדה. הגוף שלי לא ידע אם הוא צריך לנוח או להילחם בחוסר הנוחות. כמו תמיד הרגשתי שאני לא באמת חלק מהסיטואציה וברחתי אל תוך עצמי.

כששבתי מהמקלחות לאוהל, יעל ורועי כבר פתחו את שקי השינה שלהם זה לצד זה בצידו הימני של האוהל, ולי לא נותר אלא להתמקם בצידו השמאלי. שמחתי שיש לי הרבה מקום.

חיברתי את הטלפון למטען הנייד והתחפרתי בתוך שק השינה, נמנעת מלהצטרף לשיחה הקולחת בין חבריי לאוהל. עצמתי את עיניי, שקעתי במוזיקה שבקעה מהאוזניות, ולרגע אחד הרגשתי שכיף לי. אלא שאז אלון נכנס לאוהל, התיישב לידי והוריד לי את האוזניות. דווקא אלון.

אלון ואני היינו חברים טובים פעם, אפילו מאוד. אבל דברים השתנו, גדלנו והתרחקנו זה מזה. לפעמים חשבתי שהוא קצת דלוק עליי. קצת הרבה, אפילו. מרגע שידיו נגעו באוזניי הרגשתי תחושה חזקה של חוסר נוחות מהסיטואציה שנוצרה. איך אפשר להרגיש נינוחה כשמי שנצמד אלייך, אינו חלק מהחיים שלך כבר הרבה זמן?

"מה נשמע?" אמרתי, מתאמצת להסתיר בקולי את המצוקה שחשתי מעצם נוכחותו.

"למה את לא יושבת עם כולם ומתבודדת?" הוא שאל ונראה מרוצה מעצמו.

"הייתי זקוקה לפסק זמן," עניתי בקול שקט.

"לְמה את מקשיבה באוזניות?" הוא המשיך לחקור

רציתי להגיד לו שאני בעצם לא יודעת, כי זו האמת – לא זכרתי שמות של שירים, אפילו לא של אלו האהובים עליי. "שירים באנגלית," אמרתי לבסוף.

"מעניין," ענה אלון, ולא הצלחתי להבין מה כל כך מעניין בעניין כה שולי.

התחלנו לפטפט על הפעילויות הצפויות לנו מחר, כשלפתע אלון התחיל ללטף את ידי. לא הייתי מוכנה לזה. הרגשתי תחושת מחנק בגרון. זה הרגיש לי כמו פלישה בלתי-פוסקת אל תוך גופי. כשעושים לך "קיצי" ביד זה נעים, אבל לא כשמי שנוגע בך הוא בחור, שלא בא לך, בלשון המעטה, כל מגע איתו. הזזתי את ידו במהירות, ובדיוק איתי, אחד מהרכזים הצעירים, הציץ לתוך האוהל ושאל לשלומנו.

"בסדר," ענו כולם במקהלה, אך אני לא הוצאתי הגה מפי.

"מצוין," הוא אמר והחל להתרחק מהאוהל.

ניצלתי את ההזדמנות, זינקתי מתוך שק השינה ורצתי אחריו. "איתי," קראתי לעברו, "אם לא תוציא את אלון מאוהל שלנו, אני לא אתפלא אם הוא יאנוס אותי בלילה." כן, כך בדיוק אמרתי לו. הייתי במצב שבו כבר לא היה לי אכפת מה יחשבו עליי – היה לי רק חשוב לשמור על המרחב שלי.

איתי, שנראה המום מדבריי, שאל בבהלה, "מה קרה?"

"הוא נוגע בי כל הזמן, וזה לא נעים לי," עניתי בקול תקיף.

"אוציא אותו מהאוהל, אל תדאגי," הרגיע אותי איתי, וחזרנו שנינו יחד אל תוך האוהל.

"אלון," פנה אליו איתי בטון כועס, "אתה מדריך של כיתה ו', אתה אמור להיות באזור שלהם ולשמור עליהם, למה אתה פה?"

"אני הולך לשם, עכשיו," אמר אלון במבוכה והסתלק במהירות.

"וכדאי לך גם להישאר שם. אני שם עליך עין," צעק לעברו איתי, ונפרד ממני לשלום.

חשתי הקלה מהולה בעייפות. האירוע עם אלון הרגיש כמו משקולת שהונחה על גבי, אבל ידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להישבר עכשיו. לא בגללו.

בתוך דקות ספורות רועי ויעל כבר שקעו אל תוך שינה עמוקה, ובאוהל השתררה דממה. השקט הרגיע אותי, ושוב נהניתי מתחושת הלבד, שכה אהבתי. אני עם עצמי. המשכתי להקשיב בנחת למוזיקה במשך שעה קלה, שבסופה החלטתי להניח את הטלפון ולהירדם. בשש בבוקר המתין לנו מסלול הליכה ארוך, והדבר האחרון שרציתי הוא להיות עייפה במהלכו. "ליהיא, לכי לישון," לחשתי לעצמי. מאז ומתמיד אהבתי לדבר לעצמי. עצמתי את עיניי, אך בטרם הספקתי להירדם, נשמע רעש של ריצ'רץ' נפתח. מישהו פתח את האוהל. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה שאלון חזר.