מכתבים לפסיכולוג שלי

25.11.19

אל: yair.m@gmail.com

נושא: ליאיר

הוא עזב. לא ישנתי כבר שבוע. הבוקר התעוררתי והרגשתי שאם לא אכתוב לך אתפוגג. פיסה אחר פיסה תתעופף ממני: אחת תחצה את החלון ותמשיך ללובן הפסגה, אחרת תדאה עד לשער של הקיבוץ, והגוש הנא המכונה נפש יסתחרר באוויר עד שינחת לך במטבח באמצע ארוחת הערב. אתה תמהר לאסוף אותו ובאגרוף קפוץ תתנצל בפני אשתך (הילדים שלך כבר גדולים, לא?), תיגש לקליניקה, תשחרר אצבעותיך מעל הכורסה ותנסה להחיות אותי.

כבר שבעה ימים שאני מתה. זה לא פשוט למות ולהמשיך לנשום, בטח כשאת על אדמה זרה. למה אני כותבת "את?", מה זאת ההרחקה הזאת? אני. אני מתה, יאיר. התאהבתי. קוראים לו סלים. בן לאב תוניסאי ואם שוודית שמחלק את חייו בין אירופה להודו.

הכרנו לפני חודש וחמישה ימים בדירה של ישראלי שגם הוא מדלג לו בין שתי זירות עולם. הישראלי ערך מסיבת פרידה בטרם עזב את בית הקבע שלו בוושישט לעונת חייו שבקופנגן. גם בך מתעוררת קנאה לנוכח אורח חייהם האקזוטי? לא היית רוצה לחלק את חייך בין הרים לחופים רחוקים במקום בין הכרמל לתל אביב?

במסיבה ישבתי ליד סלים, אבל לא החלפנו מילה. הוא סיפר ליושבים על התנסויותיו עם סמים ומפגשים עם המוות. עלילותיו סיפקו תשובה לקולות התוהים שבי: אין סיכוי שיתעניין בך. קטלגתי אותו על פי מראהו ומילותיו כגבר שמסתובב רק עם פֵיות שיודעות להניע את האגן בתוך חישוק, לקחת אסיד בלי להתפלפ, ולעטות על גופן הדק בדים שנדמים למפיות תחרה במקום בגדים.

בדרך חזרה מהמסיבה הלכנו צמודים בין סמטאות הכפר הצרות, וסלים שאל אותי בת כמה אני.

"28," עניתי.

הוא לא המשיך לשאול.

"And you?" שאלתי.

"Thirty five."

ואני, עם האנגלית הקלוקלת שלי וההתרגשות שבמעבר מאין ליש, פתאום לא זכרתי מה זה ה־טרטי הזה ובמקום להמשיך את השיחה הייתי צריכה להריץ את כל המספרים מוואן עד טרטי בשביל להבין שהוא בן 35.

כשהגענו לבית המרחץ המבאיש ממי המעיין שמריח גופרית, סלים היה צריך לפנות לגסטהאוס שלו ואני לשלי. רגע לפני הגוד נייט, סלים אמר שאני וולקאם. הלב בער. פחדתי שיראה.

אבל מה אני בכלל גוללת בפניך את סיפור ההיכרות שלנו, במקום להריץ בטיים ליין חודש קדימה ולספר שבכפר הכי יפה וקסום שיש, שהוא הר הנדמה לאי בלב העמק, סלים הודיע לי שאני כבר לא עושה לו כלום בלב, ושהוא חוזר לאירופה שלו, הולך להתאחד עם אהובתו שבברלין. סליחה, לא ציינתי — סלים בקשר פתוח, מה שנקרא פוליאמוריה. אני יודעת, זה פרט שלא תאהב. אפילו בלי לראות אני כבר מזהה את מבטך המצקצק. כמובן שהייתי מעדיפה שיהיה רק שלי, יאיר, אבל הנה, גם אתה לא נאמן לי בלעדית, גם לך יש הרבה אחרות. ושלא תחשוב שהשליתי את עצמי, אני כאמור כבר רואה את הגלגלים שלך זזים. ידעתי שלסלים יש חיים באירופה, שהוא לא בא להודו לחצי שנה כמוני, אבל קיוויתי שייקח אותי איתו, שלא יראה טעם לקיום שלו בלעדיי. אולי הטעות היתה שלא התפללתי, אלא רק נתליתי בסימנים המזדיינים האלה. כן, יאיר, הם חזרו, אתה כנראה לא פסיכולוג כזה טוב.

הסימנים לא הרפו ממני מהבוקר הראשון עם סלים בג'רמן בייקרי. ההודים ייחסו משום מה את המאפים לגרמנים, ואפשר לומר שאחד מכל חמישה כפרים מתוירים בוחר לקרוא כך לבית הקפה שלו. הזמנתי כריך עם גבינת יאק וסלים פאי תפוחים. התיישבנו באחד השולחנות הארוכים של הג'רמן והרגשתי שהגעתי הביתה. עוד לפני שפגשתי את סלים הג'רמן הזכיר לי משהו מהקן — כל בוקר מטייל אחרי מטייל תופס לו מקום בשולחן ומדבר עם מי שלמולו, כאילו היינו בחדר אוכל של קיבוץ ושישט. באותו בוקר לא היו הרבה מטיילים וישבנו רק שנינו בשולחן. בזווית העין ראיתי לידנו את אוה קילפי אהובת ליבי, כלומר את הספר שלה. אלוהים, כמה התרגשתי. ניגשתי לישראלית שישבה לצד קילפי ובחיוך נצנוצים ביקשתי לרגע את הספר. מיהרתי לפתוח בשיר: "טוב שנפגשנו זה עתה/ אילו נפגשנו קודם לכן/ עד עכשיו כבר הינו נפרדים". תרגמתי לסלים את השורות והרגשתי בכל נים בגוף ובנפש שזה סימן — כי מה הסיכוי שהמשוררת שאני הכי אוהבת תופיע לה אחרי ליל אוהבים שלא חוויתי כבר שבע שנים? ומה הסבירות שאפגוש בן לעם התוניסאי כמו אבות אבותיי? הסנכרון החל להסתחרר בי יחד עם הספרה שבע: הנה הסתיימו להן שבע השנים הרעות שהחלו עם חזרתי ארצה מגלגול הודו הראשון, והבוקר מתחילות להן שבע השנים הטובות עם חזרתי לארץ המובטחת.

בטח תחשוב שהשתגעתי. אבל אני לא.

אני רואה את הסימנים כמו קווי הבריאה אבל לא מטיבה לפרשם. תעיף כבר את המבט המודאג הזה. אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני רק מפלרטטת עם מה שאתה קורא לו פסיכוזה. ובכלל אתה זה ששאבת אותי לתוך עולמות הסימבוליזם שהסטתי לסימנים. אתה בעצמך אמרת שלא אשתגע, שהסכנה שלי היא דיכאון. אתה הרי מכיר אותי יותר טוב ממני, תגיד לי, זאת לא קצת חוצפה?

טוב, אני לא רוצה לסיים בנימה הזאת. בבוטות הזאת שלי. אולי עד שתקרא את המכתב אצליח סוף סוף לצאת מהחדר שעד לפני שבוע היה החדר של סלים ושלי, בכפר שעד לא מזמן היו בו מטיילים רבים שבינתיים ברחו בשל הקור ורק אני קפאתי.

הלוואי שאצליח לאחוז ביש ולברר על אוטובוס שיוציא אותי מכאן. הלוואי שיכולת באמת להיות איתי.

נשיקות,

סתם

סהר

2.12.19

הצלחתי לאחוז — אני בפושקר.

סליחה שלא השבתי עד עכשיו.

אחרי ששלחתי לך את המכתב פתאום התעוררה בי תחושה שמא לא תגיב. כמו שגם אחרי יותר מעשור של טיפול, כשאני עומדת מחוץ לדלת מתדפקת בי הבהלה שמא לא תיפתח. בעבר הייתי פוחדת ששכחת או שאני לא שמתי לב ושהיום בכלל שני ולא שלישי (תגיד, לא קשה לך שמטופל מחליף את שעת הטיפול ליום אחר באופן חד־פעמי? זה לא משבש לך את זיכרון הימים? האם באותו יום אתה צריך ללחוש לעצמך, כדי לא להתבלבל — "היום יום חמישי, יאיר?")

הרגעים האלה מחוץ לדלת הסגורה, הפקפוק הנצחי — האם אני בכלל עומדת במקום הנכון? אולי לא שמעת שדפקתי? סיפרתי לך שלא רק איתך זה מתעורר, אלא שתמיד יש בי היסוס אם לאגרף את ידי שוב ולהודיע על קיומי או להמתין בשקט?

"למה את לא מצלצלת?", שאלת פעם.

"כי צליל פעמון הדלת אלים."

"זאת לא הסיבה," השבת, "את פשוט אוהבת את הספק."

אחרי אותה פגישה התחלתי לצלצל במקום לדפוק, אבל עדיין הבהלה שהפעם באמת אין אותך הלמה בי, ולא משום שאחד מאיתנו התבלבל, אלא מפני החשש שבשורת המוות תפתח את הדלת במקומך.

השבת לי שמונה שעות אחרי ששלחתי. איפה כתבת? ברכבת בדרך הביתה? אני כותבת לך עכשיו מהמרפסת בחדר החדש שלי. הגעתי לפושקר לפני כמה ימים. אני לא מצליחה לעקוב אחרי הזמן. כבר תקופה שהזמן משטה בי. למשל החודש שהייתי בו עם סלים נדמה לי כמו שבועיים, ומצד אחר כמו שנים. בשבוע שהייתי בחדר בקלגה בלעדיו הרגשתי כאילו אין לי עבר וגם לא עתיד. רק הווה מתמשך מסויט. איך איש עוד לא העמיד את הזמן למשפט על כל הפשעים שהוא עושה בנו, על כל הבדיחות שהוא מריץ על חשבוננו? משהו שם בחוקי הקיום לא מאפשר פריחה. בדיוק כמו חמישים הדקות שלך.

לפני שעזבתי את קלגה לפושקר צעדתי ליער הפיות. בין העצים התמירים דיברתי עם אלוהים. אני לא יודעת אם הוא היה שם או לא, אם הוא בכלל קיים ואם כן מה הוא אותו קיום, אבל אני יודעת שבקע ממני בכי כשאמרתי את המילה הזאת — אלוהים. בדרך כלל אני בוכה בכאב נוראי, סוחף כמו תינוק, אבל שם ביער הזלתי רק דמעות בודדות, כמו שבנות יפות בוכות בריאליטי.

עצמתי עיניים, ודמיינתי את עצמי בשוק בפושקר קונה תכשיטים. לרגע שמחתי. אז המשכתי.

בינתיים לא מצאתי פה דברים מלהיבים. קניתי רק לונג גדול שיהיה לי לחופים, שרשרת כסף ובקבוק שאפשר למלא בו מים עכורים ולשתות נקיים.

פושקר לא השתנתה מהפעם האחרונה שהייתי בה. האם אני השתניתי? האם הפגישות איתך מכיתה י' עד עכשיו מצליחות לפרמט אותי? להיטיב עם המציאות שלי? מציאות — כמה חזרת על המילה הזו במכתב ששלחת. חשוב שתהיי בקשר עם המציאות. סהר, תנסי להתחבר למציאות. הסימנים הם רק דרך התמודדות מעוותת שלך עם המציאות. לא הפסקת לעגן את המילה הזו בשורות שכתבת, כמו לנסות לתפוס מישהי קלה יותר מהרוח. אבל אל דאגה, יאיר, אתה יודע שיש לי די משקל, אפילו עודפים. שגם אם ארצה להישמט בחלל, הכובד שלי יחזיר אותי לקרקע. אז אין צורך שתכביד עליי גם אתה עם הביקורת הזאת שלך שניסית להסוות באמפתיה: נשמע שהכנסת את עצמך למסע לא פשוט בידיעה שלסלים יש אישה אחרת. איך ידעתי שתיתפס לזה. אתה כזה שמרן, יאיר (הבעיה שגם אני, אבל ניסיתי, ניסיתי כל כך).

הוא לא עונה. נראה שחסם אותי לתמיד. אני לא מצליחה להפסיק לדמיין אותו, להיזכר בהיי שהיה לנו ביחד. בכל התקופה איתו הרגשתי כאילו צללתי לטריפ בלי שלקחתי כמוהו פטריות ביער. הוא היה קורא לי מיסי, כינוי שהתגלגל לו מ־miss, כי אמר ש־Sahar נשמע כמו Ser. אהבתי את החיבה הזו. מול סלים לא היו לי שאלות כמו אם אני דומיננטית מדי, או קיבוצניקית סחבקית מדי. סלים היה הגבר ואני הייתי האישה — וזה היה בשבילי עולם. כשהיה מאוכזב ממני היה משיב אותי ל־Sahar. כשהייתי שומעת את צליל ה־S מזדחל ידעתי שעליי לעשות הכול בשביל לחזור להיות האישה שלו.

כמו בפעם ההיא שרצה שנתפצל ואני התחננתי על נפשי שיישאר וכך דחיתי את הפרידה בינינו בעוד שבוע וחצי. או בערב ההוא שרצה שאהיה עם חבר שלו ואני לא רציתי. סלים לא כמונו, יאיר. הוא פתוח לעולם. הוא רוצה שאחווה עונג גם עם גברים אחרים. אבל לא הייתי מסוגלת. סלים כעס, לא דיבר איתי יום שלם. בערב הוא סלח לי ושוב היה לנו טוב.

אני מתגעגעת אליו נורא. גם אליך אני מתגעגעת. מה שלומך, יאיר? יש איזו בדיחה שמטופל מתלונן לפסיכולוג על ההורים שלו והראש של הפסיכולוג כרות למולו, אבל המטופל לא שם לב. מכיר אותה? בדיחה קצת לא הוגנת. אנחנו המטופלים לא מתעניינים בכם לא רק בשל העיסוק בעצמנו, אלא גם מתוקף הביטול שאתם בחרתם בו. הרי לא תגידו באמת מה שלומכם, לא תשתפו בפחדים, בשמחה, אבל כן תצפו שיירקם ביניכם למטופל קשר. קשר כלאיים.

סליחה. אני מרגישה שגם את המכתב הזה אני מסיימת צוללת כשבכלל רציתי לצוף.

4.12.19

חלמתי שסלים מסתובב בשוק של פושקר. אני קוראת לו והוא לא שומע. אני רצה. מצליחה להתקרב. אני צורחת "סלים! סלים!" ופתאום זה אתה שמסתובב.

"יאיר, יאיר, מה עשית לסלים?" אני מייבבת.

אתה אוסף אותי אליך, לוחש "ששש", טופח על גבי. אני חובטת בך על החזה באגרופים "תחזיר לי אותו, תחזיר!" אחר כך אבא ואני יושבים באגם הקדוש של פושקר. אני אומרת לו שהכול בסדר ושלא היה צריך להגיע עד לכאן. אבא משיב שלא הותרתי לו ברירה. הודי עם סלסילת פרחים מציע לברך אותנו. אנחנו לא מעוניינים. הוא מברך בכל זאת ומבקש מאה רופי. אבא משתגע. אני אומרת לאבא שלא נורא, שזה רק שבעה שקלים, אבל אבא לא נרגע. "תמיד את עושה לי את זה," הוא מחרחר בניסיונותיו לכבוש את הכעס.

מרוב חוסר אונים התעוררתי. מה רציתם ממני, כל הגברים? לא יכולתם לתת לי לנוח?

אני מנסה להבין את המשמעות מתוך האצבעות שמקלידות. היום אני כותבת לך בלפטופ ולא במסך הטאצ' הסלולרי כמו בשני המכתבים הקודמים. אתה חושב שעכשיו המכתב יצא אחרת? ואם הייתי כותבת לך בעט? ואם במחט? אתה מאמין שהמדיום הוא המסר? אתה חושב שיכולתי למצוא בטינדר אהבה ושהבעיה האמיתית היא שאני כזו זולה ולא הפלטפורמה?

*ההמשך זמין בספר המלא*