קלמנה

אהובתי,

סליחה על כל פעם שהתעוררת מצעדיי כשהגעתי לפנות בוקר למיטה, בתום עוד לילה של כתיבה.

תודה שהיית שם בשבילי כמו תמיד, בכל יום, בכל שעה.

פרולוג

"קִראו את החוזה מילה במילה," אמר המתווך והגיש לכל אחד משניהם מסך דק ושקוף. "כשהמערכת תזהה שסיימתם לקרוא, תועברו למסך החתימה. אם תבחרו לאשר, החוזה ייחתם ויהיה מחייב, לא ניתן לשנות את ההחלטה, אלא בהסכמת שני הצדדים."

האיש המבוגר ניסה להסתיר את חיוכו בזמן שלקח מסך אחד מהמתווך. היו לו פנים עגולות, עיניים כהות ואף מחודד, שיחד עם עורו הלבן, הקנו לו מראה של תנשמת. הוא הרכיב את המשקפיים שהונחו על השולחן, ועל גבי המסך צפו ובלטו בצבע שחור עז סעיפי ההסכם. הוא החל לעבור על הפרטים. הכול כפי שסוכם. הוא התחייב לשלם לנער סכום נאה מאוד עבור כישרונו, סכום פעוט עבור החלום הגדול שלו עצמו.

הנער הזה כל כך מוכשר, הוא ראה אותו בפעולה והוא אהב את מה שראה. הוא זיהה את הטכניקה ואת הדיוק שאפיינו את הדרך שבה צייר. את משיכות המכחול הרכות, את העדינות באצבעותיו כשליטף את הבד, את הקסם שנוצר ממגעו. הוא לעולם לא היה מגיע ליכולות כאלו, גם אם היה מצייר בכל יום מבוקר עד ערב במשך שנים. הוא ידע לייצר כסף ממכירת ציורים של אחרים, את כל הונו צבר מסחר ביצירות של ציירים אחרים, אבל התשוקה הגדולה שלו הייתה לצייר בעצמו, לברוא יצירות מעוררות השראה מחומרים אמיתיים, פרי מוחו ואצבעותיו.

החלום הזה ליווה אותו שנים רבות והנה הוא עתיד להגשימו. הוא רצה זאת בכל מאודו. הוא היה משלם גם כפליים, בלי להניד עפעף, אבל את זה הנער לא ידע. זה נכון, הוא לא הצטיין בציור, אבל במסחר ובמשא ומתן הוא דווקא היה לא רע בכלל. הוא ניצל את תמימותו של הנער, אבל לא היה לו אכפת. הצייר המסכן הוא נער צעיר, הוא ילמד לצייר מחדש, או שיפתח לעצמו יכולת אחרת, חשב לעצמו. עם הסכום שהוא מקבל ממני, אני בעצם מעניק לו הזדמנות. הוא צריך להיות אסיר תודה על נדיבותי.

הנער אחז במסך שהוגש לו והביט בו מבעד למשקפיו, אך ככל שניסה לקרוא, המילים והאותיות ריצדו לפניו, הסתחררו במערבולת והתמזגו זו בזו. עכשיו כבר לא ראה דבר מלבד כתם שחור שיצא מהמסך והתמקם בליבו. תחושת ריקנות מילאה אותו והוא התקשה לנשום. קירות החדר כבר לא נראו לו לבנים כשהיו. כלום לא נראה לו לבן, רק כהה וקודר.

שלא תעז לעולם לחשוב על זה שוב. קולה המתוק והמגונן של אימו הדהד בראשו. הכישרון הזה הוא שלך, אליהו. קיבלת אותו במתנה מאלוהים, לא בשביל לסחור בו. לא בשביל לתת אותו למישהו אחר. הוא דחק את הזיכרון עמוק פנימה וכלא אותו בתא נסתר וחשוך. הוא לא יכול להרשות לעצמו לסגת עכשיו, המצב בבית היה קשה גם לפני המחלה הארורה של אחותו הקטנה, המתוקה. הוא חייב לעשות את זה. איך עוד יוכלו לשלם על הטיפול? הוא הסיר את משקפיו ועצם את עיניו לרגע קצר כדי למקד את מחשבותיו. כשפקח אותן שוב נשימתו כבר התייצבה וכך גם המשפטים על המסך השקוף.

הוא קרא את ההסכם ברצף, ללא השתהות, ממהר לסיים ולאשר, לפני שהמילים של אימו יצליחו לחמוק מאותו תא אחורי וחבוי ויציפו אותו שוב בתהיות ובחששות. ברגע שסיים לקרוא את הפסקה האחרונה, ההסכם נעלם והמסך שהיה שקוף — נאטם. אור מסנוור בקע מהמסך וחדר לעיניו, סורק אותן מבפנים. בעבר היו משתמשים בחתימה שטוחה, כמו זיהוי קשתית או סריקת רשתית, או אפילו טביעת אצבע, אך עלייה משמעותית בכמות הזיופים והמתחזים בשנים האחרונות העלתה את הצורך בחתימה עגולה המבוססת על סריקה מקיפה של גלגל העין, שאותה קשה יותר לזייף.

שני הגברים החזירו את המסכים למתווך, הוא הצמיד אותם זה לזה והשלים את הליך נעילת החתימות זו בזו. העסקה הושלמה. העתיד נחתם.

התנשמת והנער חצו את המסדרון ונכנסו בעקבות המתווך לחלל לא גדול במיוחד, האור היחיד שהיה בו בקע ממנורה התלויה במרכזו. אלומת האור התמקדה בשולחן הקטן שתחתיה. יתר החדר נותר חשוך למדי. במרכז השולחן ניצב מחשב קטן ולצידו שני כובעים טוויים מרשת של אלקטרודות. הנער נשך את שפתו ובחן את המראה המוזר בעניין, כבר לא בטוח אם בחר נכון כשהתעלם מתחינותיה של אימו.

המבוגר שמר על חזות אדישה, אך מי שהכיר אותו היה יכול להבחין בברק חדש שניצת בעיניו הכהות. המתווך הנחה אותם להתיישב לצידי השולחן ואחר כך חבש את הכובעים המוזרים לראשם. מיקם והידק אותם במיומנות רבה. "הכול מוכן," הוא אמר. "מייד נתחיל בהליך המסירה, אתם עשויים להרגיש מעט עקצוצים, לא יותר, אין סיבה לחשוש," הוסיף וחייך אליהם. האיש המבוגר הניד בראשו ולאחריו גם הנער. המתווך הצמיד את מסכי החתימות ללוח התואם במחשב והרים שני מתגים.

כובעי האלקטרודות לא היו מחוברים בכבל כלשהו למחשב אך התחושה של הנער הייתה שונה מהרגיל. הוא הרגיש את החיבור באוויר, את האחיזה של המחשב בראשו, במוחו, במהותו, כמו זבוב שנכנס והחל לשוטט בראשו מפינה לפינה, מזמזם ומטריד אותו מבפנים. המסירה ארכה פחות מדקה, אך בעיני הנער היא נמשכה חיים שלמים. הוא הביט באיש המבוגר שמולו, באיש שחייך עכשיו כמו שלא חייך מעולם. באיש שעשה צעד ענק לעבר הגשמת חלומו. הוא זיהה את תנועת החיוך אך לא מצא את הדרך להתחבר אליה. לא היה חיוך בליבו הריק, גם לא שמחת חיים או משמעות. הכישרון הזה הוא שלך, אליהו, חזרה אימו והדהדה בראשו. אבל הציור לא היה רק הכישרון שלו, הציור היה הוא עצמו, מהות קיומו. הוא היה. ואיננו. הוא לא היה בטוח כמה זמן נשאר לשבת, או באיזה שלב נעלם לו האיש המבוגר ואיתו גם המתווך. הוא לא מצא את הכוח לקום, את הכוח לצעוד בחזרה לבית הוריו, לאחותו החולה. איך יוכל להפגין כלפיה אהבה כתמיד כשליבו שלו חלול ואפל? איך יביט בעיני אימו המאוכזבת? יספיק לה מבט אחד בעיניו כדי לדעת שלא נשאר הרבה מהבן שהיה לה. הוא נותר לשבת במקומו ליד השולחן הקטן, ואלומת האור שבקעה מעליו הייתה האור היחיד שהרגיש.

נֹח

פרק 1

אוֹרה האדמדם של המדורה הקטנה ריצד על קירות המערה. לגמתי מהמשקה החם שבידי בעיניים עצומות. הריח שחדר לאפי היה מתוק. טעם הצמחים שליקטתי לעומת זאת היה מר ומשתק. אף על פי שידעתי זאת מהערב הקודם, הופתעתי מעוצמת התחושה. המרקם על הלשון היה סמיך וכבד, כמו קוניאק איכותי שהתיישן בחבית כמה שנים טובות.

פקחתי את עיניי והבטתי מטה. הצמחים המגוונים בכלי השקוף יצרו עולם שלם של צורות וגוונים. בועות שנקלעו בתחתית חיפשו דרכן מעלה, אל החופש, ותוך כדי כך הניעו את העלים. בהיתי במשקה. תנועת העלים הזכירה לי את הקליידוסקופ שסבא נתן לי ליום הולדתי השישי.

***

סבא הוציא מתיקו גליל מתכת יפיפה בצבע ירוק בהיר, מעוטר בגילופים עדינים.

"הבט פנימה," אמר והושיט לי את המכשיר.

חשש עבר בי כשאחזתי בו בידי. בחנתי אותו בידיי הקטנות ואז קירבתי את קצו המעוגל אל עיני השמאלית. אוסף של צורות בשלל צבעי הקשת נגלה לפניי.

"וואו!" קריאת פליאה נפלטה מפי.

סבא חייך והראה לי איך לסובב את הגליל, והצורות החלו לנוע ולשנות צורתן. העולם הצבעוני שהתקיים בתוך הגליל הקסום הפעים אותי וליבי הלם מהתרגשות.

"גם העולם האנושי בנוי מתנועה של צבעים וצורות," שמעתי את סבא אומר. "נסה לא להתמקד בצבע או בצורה, רק בתנועה," אמר סבא והניח לי לכמה רגעים לפני שהוסיף, "עכשיו דמיין את המשך התנועה, דמיין אותה ממשיכה בחלקים שמחוץ לגבול ראייתך, כמו תנועת הגלים בעומק הים. אם אינך רואה משהו, אין זה אומר שאינו קיים. השלם את המשך התנועה בראשך ואת החלקים החסרים. זה השיעור החשוב ביותר שאני יכול להעניק לך. הידע הוא שלך עכשיו, ילדי המיוחד, וכמו תמיד, רק בידיך להפוך אותו ליכולת. יכולת לזהות את הנסתר, להיות תמיד שני צעדים לפני כולם."

***

הזיכרונות היו מוחשיים וקולו העמוק של סבא, אף על פי שהגיע מתוך זיכרון רחוק, העביר צמרמורת בגופי, כמו פעם, כשקולו עוד היה נוכח בחיי.

שלחתי את ידי לתיק הבד שהיה תלוי על מותני. לא הייתי זקוק להביט לתוכו כדי לזהות את מגעו של הגליל העתיק. העברתי את אצבעותיי על החפץ ביראת כבוד, ליטפתי את העיטורים והגילופים, שכבר למדתי להכיר בעל פה. סבא החכם, חשבתי לעצמי, כמה הרבה הענקת לי, בזמן כֹּה מועט.

עדיין כעסתי על העולם. עדיין כעסתי על הדרך שבה נלקח ממני הסבא החכם שלי, הסבא שהכיר לי את היקום בדרכו הייחודית, זה שאתגר אותי בחידות ובחישובים, זה שהוביל אותי להיות מי שאני היום, זה שגידל אותי באהבה חסרת גבולות. ואת הכעס הרב שהצטבר בי הפניתי בעיקר כלפי עצמי.

עכשיו אני הוא שמלמד את סבא חישובים בסיסיים ומילים פשוטות, שוב ושוב ושוב, ללא הצלחה. מה שנמסר בגיל מאוחר לא יחזור. ידעתי את זה, כולם יודעים את זה. אבל אני לא מוכן להפסיק לנסות.

"בוקר טוב סבא, איך ישנת הלילה?" שאלתי את סבא כשהבחנתי שהוא הקיץ משנתו.

סבא פקח את עיניו ומייד הביט בי במבטו הכחול והאוהב. אהבתי את המבט הזה. וגם שנאתי אותו. אהבתי את האושר שקרן מעיניו, כאילו הכול עדיין טוב בעולם, כאילו כלום לא השתנה. אך זיהיתי גם את הגאווה שהסבתי לו ושנאתי אותה. אני לא ראוי לה, חשבתי. אני כישלון. שנים של ניסיון אך ללא הצלחה. שנים של אכזבות. כישלון.

גופי כאב אחרי שלושה לילות מעוטי שינה על רצפת האבן במערה הקרירה. אומנם המדורה שהדלקתי לנו אתמול העניקה תחושת חמימות קלה, אך אין בכוחה לחמם את החלל הגדול, לא כל שכן את הרצפה החלקה והקרה. כיסיתי את סבא ואותי בשמיכת הפיקה הישנה מעט לפני שנרדמתי. אך שוב התעוררתי בבוקר בפינה רחוקה, הרחק מסבא, הרחק מהשמיכה. האוויר הצונן חדר לריאותיי, לחות חלחלה לאפי ולגרוני. סבא השמיע עוד סדרת שיעולים קצרה. היום נמשיך במסע, חשבתי ובתוך כך חייכתי לעצמי. היום נתקדם עוד צעד אחד לכיוון היעד. שנים חיכיתי לרגע הזה, למסע הזה עם סבא, אבל עכשיו הייתי מלא חששות, מה אם לא נצליח? מה אם איכשל?

אני חייב להצליח.

לא בשבילי, בשביל סבא.

פרק 2

סבא ישב אז ליד השולחן העגול עם איש שלא פגשתי מעולם. זה היה כמה שבועות אחרי יום הולדתי השישי, כמה שבועות אחרי שלעיניי נגלה העולם המופלא שקיים בתוך הקליידוסקופ שסבא נתן לי. שניהם היו נראים מבוגרים, אבל סבא יותר. האיש נראה מכובד, חשבתי, כי הוא לבש חליפה בצבע אפור ועניבה אדומה. הוא החזיק בידו מסך קטן והראה אותו לסבא. הם דיברו ביניהם והיו כל כך עסוקים במה שכתוב על המסך הקטן עד שנראה כאילו שכחו ממני.

הסתכלתי בחשש על החדר, הוא לא היה גדול אבל התקרה הייתה ממש גבוהה וגרמה לי להרגיש נמוך וקטן. ממול היה חלון עגול וקרני השמש חדרו בעדו והאירו את קירות החדר. על הקיר מימין היו תלויות שתי תמונות, התקרבתי אליהן. אחת מהן הייתה קטנה יותר ונראתה ישנה. הופיעו בה שלושה גברים. שניים מהם הביטו זה בזה ולחצו ידיים, הם נראו רציניים. השלישי אחז במספריים ביד אחת, ובידו השנייה החזיק סרט בצבע תכלת, כמו זה שקושרים על מתנת יום הולדת של בנים. הוא חייך אליי מהתמונה, אז חייכתי אליו בחזרה.

התמונה השנייה הייתה ענקית, זו לא הייתה בדיוק תמונה, אלא יותר ציור של עץ גדול עם הרבה עלים ירוקים. היה לו גזע עבה ומסולסל. מתחת לעץ המצויר עמדה אישה מצוירת, היא לא לבשה בגדים וזה היה קצת מצחיק וגם קצת מביך. הרגשתי חום בלחיים והייתי די בטוח שהן גם אדומות עכשיו. הרמתי עיניים לכיוון העץ וראיתי שתלוי עליו רק תפוח אדום אחד, בדיוק מעל הראש של האישה. זה מוזר. כמעט צחקתי כשחשבתי מה יקרה אם התפוח ייפול לה על הראש, אבל אז פתאום ראיתי עיניים של נחש מביטות בי מתוך הציור, הן היו מפחידות נורא ואני נבהלתי ומעדתי לאחור. הרגשתי שהלב שלי זז בתוך הגוף, קופץ מצד לצד. אמרתי לעצמי שזה רק ציור. רק ציור, והנחש הזה בכלל לא אמיתי. אבל העיניים שלו נראו אמיתיות כל כך, זה מבלבל.

אחרי שהרגעתי את עצמי והרגשתי קצת יותר אמיץ, הסתכלתי שוב על הציור. מצאתי את העיניים הנוראיות מייד, עדיין מביטות בי. "זה רק ציור," מלמלתי לעצמי בשקט. מהמרחק הזה הצלחתי לראות גם את הגוף של הנחש. העלים הירוקים הסתירו חלקים ממנו, אבל אני עקבתי אחרי הגוף שלו שלא נגמר. הוא התחיל למעלה בין הענפים ואז ירד והתפתל סביב הגזע הרחב. הוא היה הנחש הכי ארוך שראיתי מימיי. וגם הכי מפחיד.

"נח ילדי, בוא שב פה לידי," שמעתי לפתע את סבא מאחוריי. ניסיתי לשכוח מהנחש והפניתי אליו את מבטי. ראיתי אותו מחייך אליי בזמן שהוא מכווץ את עיניו ומקרב את הגבות שלו זו לזו. תמיד אהבתי שהוא עשה לי פרצופים אבל יותר מכול אהבתי את הפרצוף הזה. פעם סבא אמר לי שהוא שומר את הפרצוף הזה רק בשבילי. הפרצוף המיוחד שלי ושלו.

קמתי מהרצפה והתקרבתי לסבא. הוא משך כיסא מליד השולחן ואני משכתי את עצמי והתיישבתי לצידו. סבא ליטף את שערי, בלגן אותו כך שעכשיו הוא נפל לי על המצח, כמו וילון שחור מעל העיניים. הסטתי אותו הצידה כמו שהייתי רגיל. האיש עם העניבה האדומה מיהר לקום, הניח יד על הכתף של סבא, הביט בי לרגע בחיוך נעים ואז יצא מהחדר. נשארנו לבד, סבא ואני, כמו תמיד. מאז שאני זוכר את עצמי זה תמיד סבא ואני. ולא יותר.

"זוכר מה לימדתי אותך על מסירוֹת?" שאל סבא.

פערתי את עיניי והנהנתי.

"כן. אני זוכר הכול."

סבא היה מלמד אותי בכל יום. כל היום. הוא היה לוקח אותי איתו לטיולים ומסביר לי על הצמחים ובעלי החיים שפגשנו בדרך, הוא לימד אותי לעזור לו בניהול החווה, הראה לי איך לתחח את האדמה והוא אפילו לימד אותי לזהות את הכוכבים החשובים בשמיים ולנווט על פיהם. הוא נהג לומר שיום אחד יהיה לכל הידע שלי ערך רב. לא הבנתי כל כך מה הכוונה ב’ערך רב’, אבל ידעתי שזה משהו טוב.

אחרי ארוחת הצהריים היינו ממשיכים לשבת ליד השולחן. סבא היה שואל אותי שאלות או חד לי חידות ואז עוזר לי להגיע לתשובות ברמזים. תחילה, כשהייתי קטן, הרמזים שלו היו ברורים מאוד, אבל בהמשך הפכו קשים יותר ולא ממש מובנים, כך שהייתי צריך להתאמץ בשביל להגיע לתשובה. בזמן האחרון הצלחתי אפילו לענות על כמה שאלות קשות בלי שום רמז. סבא היה גאה בי ואמר שיש לי קליטה טובה וגם הזיכרון שלי מעולה ושאני גדל להיות גבר חכם ומיוחד.

בערב לפני השינה סבא היה מכסה אותי בשמיכה ומתיישב על המיטה שלי, הייתי מניח את ראשי על הרגל שלו ומקשיב לסיפורים שלו. הוא סיפר לי על העולם הישן, סיפורים שמחים על אהבה ועל ניצחונות וגם סיפורים עצובים וסיפורים על מלחמות ובגידות. הוא סיפר לי על מגילת קלמנה, על פענוח הצופן הסודי שבה ועל המסירות שהתפתחו בעקבותיו, הוא אמר שהן נועדו לעשות טוב בעולם, לאפשר להעביר יכולות ממי שיש לו ואינו צריך למי שצריך אבל אין לו. ובהתחלה זה באמת מה שהן עשו. מצא חן בעיניי הרעיון הזה, לתת למי שצריך אם אתה ממילא לא משתמש. אבל אז, נזכרתי בסבא אומר, לקחו את הטכנולוגיה היפה הזו, הטהורה הזו והשחיתו אותה. הוא תמיד נראה כועס כשדיבר על המסירות. הוא לא אהב את מה שקרה איתן. אז גם אני לא.

הבטתי בסבא, הוא שתק לרגע ואז המשיך.

"לא מזמן אמרת לי שאינך צריך את היכולת לנווט בלילה באמצעות הכוכבים כי בלילה אתה ישן ושהיית שמח להעניק את הידע שצברת למי שבאמת צריך. אתה זוכר את השיחה הזו?"

הנהנתי. זכרתי היטב את השיחה. בעיקר זכרתי את החיוך הענק של סבא, את העיניים הכחולות שלו שהביטו בי ונראו כאילו גם הן מחייכות.

"כן סבא," עניתי והזיכרון הנעים גרם לי לחייך.

"המקום הזה שייך לחבר שלי, רפאל. זהו מקום מיוחד, מהבודדים שנשארו נאמנים לרעיון הנתינה שבמסירה. סיפרתי לו בשבוע שעבר על השיחה שלנו והוא מאוד התרגש מחוש הנתינה שלך ומטוּב ליבך. הוא מצא בחור צעיר שמסייע לחיות בר פצועות, ויכולת הניווט שלך — אם תחליט למסור לו אותה — תוכל לסייע לו מאוד בסיוריו בלילות."

התרגשתי. אני אוכל למסור את כל מה שלמדתי על הכוכבים למי שבאמת צריך את הידע הזה כדי לעזור לבעלי חיים. זה אומר שאם אמסור לו אז גם אני עוזר לחיות הפצועות, חשבתי לעצמי בזמן שכמעט שכחתי לנשום מרוב התרגשות.

"אני רוצה," לחשתי לסבא, למרות שהיינו לבד בחדר.

סבא ליטף את ראשי.

"אילו יכולתי, הייתי מוסר לו בעצמי," הוא אמר, "אבל אתה צעיר בניגוד אליי ועל כן תוכל ללמוד הכול מחדש."

הכרתי את הכללים. סבא לימד אותי שמסירה בגיל מבוגר עלולה להיות בלתי הפיכה. שהקשרים במוח כבר סגורים ושמי שמוסר יכולת בגיל מבוגר, ככל הנראה נפרד ממנה סופית.

ישבתי עם סבא וחיכינו, לבסוף רפאל חזר ובידיו שני כובעים מוזרים. יחד איתו נכנס איש צעיר עם מעיל שחור ארוך שהגיע כמעט עד הרצפה, אפילו שהאיש היה גבוה מאוד. המעיל נראה ישן ומלוכלך וגם האיש נראה קצת מלוכלך והשיער שלו היה מבולגן.

האיש בהה בי ואני בו.

"אכיר ביניכם. זהו יונתן הסייר ומציל החיות," רפאל הציג את האיש ואז פנה להביט בי, "וזה נח, הילד עם לב הזהב שרוצה לתרום את יכולתו כדי לעזור לך בהצלת החיות," הוסיף.

יונתן התקרב אליי בשני צעדים גדולים והושיט את ידו. הושטתי את ידי בחזרה וכף ידי נבלעה בתוך ידו הגדולה כשאחז בה.

"נעים מאוד," הוא אמר, "אתה ילד מיוחד, אני מודה לך בשם עצמי ובשם החיות שהמסירה שלך תעזור לי להציל."

שוב הלחיים שלי נהיו חמות.

"תודה וכל הכבוד לך על שאתה עוזר לחיות, כשאהיה גדול אני גם רוצה להציל חיות, כמוך."

"אם נכון מה ששמעתי על יכולת הניווט שלך, אז בצורה כזו או אחרת אתה בטח תעזור לחיות הבר דרכי כבר הלילה או מחר לכל המאוחר." הוא עצר לרגע ורק הביט בי לפני שהמשיך, "ואולי יום אחד כשתגדל תצטרף אליי ונצא יחד לדאוג לחיות."

"אני אלמד את הכול מהתחלה," עניתי, מחזיק את דמעות ההתרגשות שעמדו בעיניי. "אני אכיר מחדש את כל הכוכבים החשובים בעל פה."

"אתה ילד חכם, אני סומך עליך," אמר יונתן, "בטח ההורים שלך גאים בך מאוד."

עכשיו כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות שזלגו על פניי ומשם אל החולצה שהחלה להירטב. הגרון שלי כאב ולא הצלחתי לומר לו שאני לא זוכר את הוריי. נראה שהוא הבין בעצמו שמשהו שאמר שלח אותי לשם כי מייד התנצל וליטף את ראשי.

"זה בסדר," התערב סבא, "אומנם הוריו של נח נקטפו בגיל צעיר, אולם הם השאירו הרבה זיכרונות וחוויות. הם אהבו זה את זו עד יום מותם והשאירו לי את המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש."

ניגבתי את פניי בחולצה. סבא חיבק אותי ואני נרגעתי בזרועותיו החזקות והמוכרות.

"אני מציע שניגש למלאכה," אמר רפאל לאחר כמה רגעים, "בטח יש כמה חיות שמחכות לעזרה של יונתן."

דמעותיי כבר יבשו כשהתיישבנו סביב השולחן, ורפאל הגיש ליונתן מסך דומה לזה שהראה לסבא. יונתן קרא את שהיה כתוב בו ואז הצמיד את אגודלו למסך. רפאל לקח את המסך בחזרה והצמיד אותו לזה של סבא ואז הניח את שניהם על לוח מתאים שהיה על השולחן.

לאחר שחבש לשנינו את הכובעים המוזרים הוא הרים שני מתגים בצד הלוח עם המסכים.

תחושה מוזרה הכתה בי מייד, כאילו זבוב עף בתוך הראש שלי ממקום למקום, מחפש משהו, אולי את הדרך החוצה. נתקפתי בהלה קלה אבל ניסיתי להתנהג כמו גדול. זכרתי שאני עוזר ליונתן להציל את החיות וגם שסבא אמר שהוא גאה בי.

המחשבות האלה הרגיעו אותי.

עצמתי את עיניי ודמיינתי את הזבוב בראשי. הוא היה צבעוני ויפה עם פסי זהב על הכנפיים, ועיניים בצבע חום דבש כמו שלי עם נגיעות כחולות כמו של סבא. הוא כבר לא היה לחוץ ומפוחד. הוא הפסיק לעוף ורק עמד לו והסתכל עליי בחזרה. הוא הביט בעיניי והרגשתי כאילו אנחנו כבר מכירים. הבטנו זה בזה עוד קצת ואז כנפיו חזרו לנוע והוא עף למרחק עד שנעלם, בדיוק כאשר הסיר רפאל את הכובע מראשי. פקחתי את עיניי ומייד ראיתי את סבא מביט בי באהבה. אהבתי אותו בחזרה.

גם יונתן הביט בי. העיניים שלו היו פעורות וגם הפה שלו פתוח. לא הבנתי את המבט שלו, אני לא מכיר אותו כמו את סבא.

"ילד," הוא חזר להזיז את הלסת שלו ואמר, "אמרו לי שאתה חכם אבל הצלחת להפתיע אותי. איך למדת את כל זה בגיל כל כך צעיר? זה לא ייאמן. בן כמה אתה?"

"אני כבר בן יותר משש," השבתי, "וסבא לימד אותי הכול, הוא אומר שלידע יש ערך רב."

"והוא בהחלט צודק, אתה ילד מיוחד, אתה יודע?"

השפלתי את מבטי אל הרצפה ושתקתי.

"בכל מקרה, אני מודה לך מאוד, אני לא מאמין שפתאום אני יודע את כל מה שאני יודע. אתה יכול להיות בטוח שאני אשתמש בידע וביכולות שמסרת לי למעשים טובים, והרבה בעלי חיים יהיו אסירי תודה לך. תקשיב לסבא ותמשיך להשקיע בלימודים, הראש הזה שלך עוד יעשה דברים גדולים. אני מאחל לנו להיפגש שוב."

יונתן נפרד מאיתנו ורפאל ליווה אותו בצאתו. השמש החלה לשקוע בחוץ והאור שחדר מהחלון צבע את הקירות בגוון אדמדם חמים ונעים.

"ילדי הטוב, עשית מעשה גדול, נתת חלק מעצמך, מסרת ידע ויכולת שעבדת קשה ושעות רבות כדי להשיגם, ולא ביקשת כל תמורה. יונתן צדק, אתה ילדי, נועדת לגדולות. כבר מחר נתחיל ללמוד שוב את מערכת הכוכבים ואת יסודות הניווט, לעולם אין לדעת מתי תזדקק לכך."

"אבל אני יודע את יסודות הניווט וגם מכיר את הכוכבים," עניתי ורק כשסיימתי הבנתי פתאום מה אמרתי.

סבא הביט בי ופניו נפלו מעט, "ילדי, מסרת את הידע שלך וזה מעשה טוב שאין להתבייש בו. אתה חכם ואני אלמד אותך את הכול מחדש, אני מבטיח."

"סבא," התעקשתי, "אני באמת יודע הכול, אני זוכר את הכול בדיוק כמו שלימדת אותי. לא שכחתי כלום. הזבוב לא לקח לי את זה. הוא רצה בהתחלה אבל אז הוא הפסיק לעוף ורק הסתכל עליי."

לא הייתי בטוח שאני אמור לדבר על הזבוב, אבל זה פשוט יצא בלי שליטה. לא אהבתי לשמור סודות. את המבט של סבא לא הצלחתי להבין. חוסר נוחות? בהלה? לא. סבא לא נבהל אף פעם.

"נח," סבא קרא בשמי בקול הנעים שלו, "אל תזכיר את הנושא וגם לא את הזבוב בפני אף אחד עד שנגיע הביתה. גם לא בפני רפאל. נדבר על זה בבית. אתה יכול להבטיח לי את זה?"

הנהנתי. "כן סבא," לחשתי, "אני מבטיח."

מאחורי גבו של סבא הביטו בי עיני הנחש מהציור, שנראה כל כך אמיתי.