רחוב העצמאות עשרים ושבע

חלק ראשון: ירושלים
א.

לפעמים מתרחש המפץ הגדול דווקא כשאין לנו שום מושג על התקרבותו. במבט לאחור מסתנן זיכרון מטושטש של איזו עננה המעיבה על שמי תכלת עמוקים וחפים מדאגה, המשרים שלווה אינסופית בלתי מופרת; איזה קמט במצחם של מבוגרים במקום שכבר נחרץ אינספור פעמים והותיר חריצה דקיקה בלתי מורגשת, מוכנה ומזומנה לאסוף אליה שברי מציאות שתלך ותרחיב את רישומיה רק שנים רבות אחר כך; ואולי איזו אדווה על פני מרחבי הים הכחולים־ירקרקים המשרים עלינו שלווה של חלום בהקיץ, ורק מעופו של שחף בודד וצלליתו של דייג יחף הכפוף על רשתו מרמזים שיש בהם תעתוע.

באותו יום שבו פרצה לתודעתי מה שייקרא לאחר מכן "מלחמת השחרור", הלכתי לבקר את חברתי דפנה בתל ארזה. אימא, שנולדה בטאלין שבאסטוניה והייתה "יקית" בחינוכה ובהשקפת עולמה, אמרה שעליי לשוב הביתה בדיוק ברבע לחמש, ואני כמובן שמעתי בקולה.

בכניסה לרחוב גאולה, בדרך המוליכה למפגש הרחובות צפניה ועובדיה, קידמה את פניי אווירה מתוחה. אפשר היה לחוש במשהו מאיים הרובץ על הכול. ככל שקרבתי בצעדים חפוזים אל ביתי, כן גברה המועקה. ניסיתי להבין את פשרה ולא הצלחתי. היה איזה ניגוד משווע בין האוויר הצלול של השכונה הירושלמית המנומנמת לבין חרדה מוחשית ולוחצת שהכבידה על הלב והחישה את פעימותיו. לא ידעתי לקרוא לה בשם, אך כשקרבתי לרחוב עובדיה משהו התגלה לעיניי: ראיתי את ילדי השכנים מתגודדים לצד ערמות שקים, חול וחצץ. מוזרה אפילו יותר הייתה מציאותם של מבוגרים בחוץ, חלקם בלתי מוכרים. באוזניי הדהדו קטעי שיחות ודברים, ועד שהגעתי אל בית האבן הקטן שחצרו מגודרת בגדר אבן ובפתחו ניצב עץ אורן ענקי, כבר הספקתי לחבר לעצמי תמונה כלשהי של המתרחש, שהורכבה ממילים מפחידות ומסקרנות, כמו "מלחמה", "פגזים", "יריות", "רסיסים", "ערבים", "גיוס", "הגנה", "משמר העם", "חפירות"... המילים האלה שפלשו באחת אל שכונת ילדותי השלווה, דמו לעורבים שחורים המחרידים ממנוחתם עדת סנוניות או דרורים שהתכוננו ללינת לילן. המילים התערבלו במוחי והפכו לתמונות, ושבו והיו למילים. עכשיו היה לי קל יותר לאמצן, חלקן כידידות משכבר ואחרות כאויבות מושבעות שעוד נכונו לי ולהן מאבקים.

"ריבה", קרא לעברי מנחם, בנם בן האחת עשרה של השכנים שהיו גם בעלי הבית שלנו, "בואי לעזור, אנחנו ממלאים שקים בחול". על המדרכה הצרה, נשענים אל הגדר, הלכו ונערמו השקים שכבר מולאו בחול וחצץ. שני בחורים מיוזעים מיהרו לגרור את השקים לאורך החצר ולהעמיסם על אדני החלונות. "את אלה אל תמלאו עד הסוף, צריך להשאיר מקום לקצת אוויר בחדר, שאנשים לא ייחנקו," אמר גבר צעיר שלא הכרתי. "חס וחלילה", החזיר לו בחור אחר וטפח על כתף חברו בידידות. הכול התרחש מהר כל כך, ועדיין לא הצלחתי להבין: מה עושות כאן כל השכנות? ומדוע חוסמים את כל החלונות בשקי חול וחצץ? ואיך ייכנסו לחדר אור ואוויר? ומדוע אימא שלי עומדת על השולחן יחד עם חנה פרידמן, בעלת הבית, אימו קטנת הקומה של מנחם — זו שתמיד ניצבת בגזוזטרה שבקומה השנייה הנשקפת לחזית הבית, חגורה בסינרה הלבן המכסה באדיקות מוקפדת את דמותה הגוצית, וצועקת במלוא סמכותה האימהית: "מנחם, תעלה הביתה, אני ארסק אותך, תעלה הביתה תיכף ומייד, מנחם!" — ושתיהן מדביקות סרטי נייר לבנים על זגוגיות החלונות שנראים כאילו נחבשו לאורכם ולרוחבם?

כשהתעוררתי באמצע הלילה הייתה אימא מצונפת לצידי במיטה. האוויר בחדר היה דחוס ורווי קולות כבדים של נשימה ונחירה. עששית נפט הבליחה באורה הקלוש אל טבורו של חדר המשפחה הקטן שלנו. על הרצפה היו פרושים מזרנים ושמיכות למלוא העין. "מי ישן כאן?" שאלתי בלחש, ושמעתי מבעד לנשימות הכבדות ולנחירות את לחשה המרגיע של אימא: "השכנים ישנים אצלנו, בחדר שלנו הכי בטוח. אנשים מוכרחים לעזור אחד לשני במצבים כאלה." אימא ליטפה את לחיי והעבירה כף יד דואגת על מצחי. "תשני, תשני," לחשה ברוך.

בחוץ יכולתי לחוש את האויב אורב לטרפו. מפלצת מחרידה איימה לבלוע אותי בכל רגע, ורק מתחת לשמיכה שהידקתי מסביב לגופי הייתי מוגנת מכל רע.

בבוקר התעוררתי למציאות חדשה. החדר כבר פונה ממזרנים ומשמיכות. אלה נערמו בפינה שמתחת לחלון. זאביק, אחי בן השנה וחצי, שיחק במיטתו, מרים קול זעקה בכל פעם שנשמט מידו הצעצוע ונבלע בחבטה בין אריחי הרצפה שיצרו מעין שטיח קטן של ערבסקות. אבא, אבא, אבא, קראתי אליו בליבי, איפה אתה עכשיו? אף שידעתי: הוא נמצא עם יתר עובדי מפעל האשלג בים המלח. מקטעי דברים שאמרו השכנות חנה וציפורה, אימא של איתן, ידעתי שגם לשם, לים המלח, הגיעה המלחמה. ממנחם, שידע מה קורה בחזית לפני כולנו, הילדים, הבנתי שהדרך לירושלים וממנה חסומה, אין יוצא ואין בא. לא היה שום היגיון להאמין שאבא יופיע פתאום, אבל על המייתו צובטת הלב של הגעגוע לא הייתה לי שליטה, ואולי גם לא רציתי שתהיה. רציתי להתגעגע לאבא. רציתי להתרפק על המחשבות עליו ועל שובו. ואכן, ככל שנקפו הימים ותכפו המאורעות הלכו געגועיי לאבא והעצימו, כשהם מהולים בדאגה שלובתה בשמועות.

מעצמי הבנתי שאת אימא אסור להטריד בשאלות על אבא. כבר אז, בבית הקטן הבנוי אבן ירושלמית, שידע לעטוף באהבה ארבע מחמש המשפחות שהתגוררו בין כתליו, חשתי שהכול מצפים ממני לתמוך באימא וידעתי שלא אוכל לאכזבה. ואולי רק נדמה היה לי שגויסתי, ואת תפקיד הבת התומכת טיפחתי בעצמי בכוחו של איזה צו פנימי, שאז עוד לא יכולתי לעמוד על טיבו. ואולי כך קרה פשוט בשל נסיבותיה הנפתלות של המציאות, תולדת טלטלות המלחמה.

ב.

"ריבה, תגידי לאימא שלך שתיכנס הביתה. אסור עכשיו לצאת. זה נורא מסוכן. תגידי לאימא שתפסיק להיות כזאת גיבורה. שושנה, שושנה, בחייך, את לא שומעת — יורים, יורים על השכונה שלנו, זה קרוב, ממש ממש קרוב. שושנה, שושנה בבקשה, בבקשה, אני מתחננת. ריבה, אימא שלך מסכנת את החיים שלה! אם את לא רוצה שהיא תיהרג לנו, אז תקראי לה שתיכנס כבר הביתה, לך היא אולי תשמע."

אימא נכנסה סוף סוף הביתה, לא לפני שגמרה להוריד מן החבל ערמה קטנה של כביסה. ציפורה הייתה חיוורת מפחד ומדאגה. "למה את עושה לי את זה? מה נגיד למאיר, שנתנו לשושנה ליהרג בגלל שמיכה של תינוק וכמה חיתולים?"

חיוכה המתחטא של אימא פוגג את שארית המתח שעוד נותר אצל הנוכחים, שנשמו סוף סוף לרווחה משנחלצה שכנתם מן החצר המופגזת.

"תגידי את האמת, את באמת לא מפחדת?" שאלה חנה, אימא של מנחם.

"נו אז מה?" ענתה לה אימא בנחת, כאילו לא היא שרתה זה עתה לבדה עם מלאך המוות ותוכל. "הרי אי אפשר להפסיק לחיות. יש לי תינוק שצריך להחליף לו, יש דברים שמוכרחים לעשות. וחוץ מזה כנראה שיש לי מזל מיוחד," ואימא שלי הגיבורה פרשה לעיני השכנות המבוהלות את שמיכת התינוק, והנה היא מחוררת מרסיסי פגזים שנפלו בחצר.

"היא הנותנת," התערב לפתע אדון פרידמן בשיחת הנשים, והואיל להתיק לרגע את מבטו מספר התפילה שנאחז בו מיום שנודע לו כי שני בניו, ישראל הבכור ואבנר הסטודנט, גויסו ונלחמים בחזית.

"מה הוא אמר?" שאלה אימא, שלא הבינה דבר וחצי דבר בלשון המקורות.

"תגיד בפשטות שעם המזל לא משחקים, מי שיש לו מזל, שושנה, צריך לשמור עליו, שלא יאבד אותו חס וחלילה," מיהרה גברת פרידמן לשפוך אור על אמירתו המתייפייפת של בעלה המלומד.

"ממתי מזל הולך לאיבוד?" מחתה אימא, והכול צחקו. לרגע התגנבה אל החדר הדחוס תחושה של הקלה מפויסת, אך במשנהו החרידו הדי התפוצצויות את השכונה הקטנה. רק מלמולי התפילה של אדון פרידמן שלוו בנענועי כיפתו השחורה, הפרו את שתיקת המבוגרים. מעיקה ככל שהייתה, היה בה בשתיקה שאפפה את כולנו גם משהו טוב; בדיוק כמו שאימא נהגה תמיד לומר — הרי אין רע בלי טוב. שכן במצב שבו היינו, ישובים כולנו יחד, ערבים זה לשלומו של זה, נדרשנו מפקידה לפקידה גם לרגעים שבהם כל אחד מאיתנו הורשה להתכנס בתוך עצמו.

לא חלפו אלא יומיים ושוב הוכיחה אימא שלי את אומץ ליבה, את תושייתה ואת שליטתה בפחד.

"לאן זה, שושנה? לאן את הולכת?" שאלה ציפורה. "אני הולכת להביא משהו לאכול," הזדרזה אימא לענות, ואילו לי היא לחשה: "אני הולכת למאה שערים, לחפש את אליעזר. אצלם בטח יש משהו לאכול. אל תדאגי, זה לא ייקח הרבה זמן, אם זאביק יבכה, תקראי לציפורה; היא כבר תדע מה לעשות". הייתי גאה באימא שלי על יופייה, על נחישותה ואומץ ליבה, על קור הרוח שלה ועל הקסם שידעה להלך על הבריות, ועל עוד הרבה דברים שאז עוד לא ידעתי לקרוא להם בשם. אימא התייחסה אליי כאל אדם בוגר, ולא בפעם הראשונה. חשתי מחויבת לעמוד בציפיותיה ויהי מה.

"אימא שלך מתגרה בגורל יותר מדי," רטנה ציפורה ולא יספה. נימה של דאגה כנה ניכרה בקולה. שוב השתררה שתיקה מעיקה בחדר, ואפילו הילדים כמו נדבקו בציפייתם הדרוכה של המבוגרים, אף שהמשכנו להיות עסוקים בשלנו — רחל ואיתן בחמש אבנים, מנחם ואני בדוק, עוצרים את נשימתנו ילד בתורו, במאמץ לחלץ בלא פגע קיסם אחר קיסם מן הערמה שלמרגלותינו ומגניבים מבטים דוחקי קץ לעבר הדלת, מייחלים באין אומר ודברים לשובה של אימא ממסעה אל מעבר להררי החושך.

אימא חזרה, חיוך מפוגג מתח על פניה הקורנים ושמחת ניצחון בקולה: "תראו תראו מה הבאתי, הצלחתי למצוא את אליעזר. הוא ומלכה עם כל הילדים והשכנים יושבים באיזה מרתף מתחת לאדמה, רועדים מפחד ומחכים לחיילי הלגיון שיגיעו בכל רגע. הם לא האמינו שזו אני. בהתחלה לא רצו לפתוח את הדלת. הם משוכנעים שהערבים מנצחים," ובעודה מדברת התירה אימא את החבילה הקטנה שהייתה עטופה בנייר עיתון מצהיב — הכול לעיניהן המשתאות של חנה, ציפורה ודורה, שהייתה לוחמת באצ"ל ואפילו ישבה שנתיים בבית סוהר לנשים בבית לחם אצל האנגלים.

"כל הכבוד, שושנה, באמת, עכשיו נוכל לבשל מרק לכולם," קראה חנה פרידמן. "אבל חנה", אמרה ציפורה, "אין לנו מים לבזבז על מרק". "אל תדאגי, שמרתי קצת מים מן החלוקה האחרונה," הפתיעה דורה את שכנותיה כמי שאומרת: "לאט לכם, עם כל הכבוד לשושנה, שכנתי גיבורת התהילה תצטרך לפנות גם לי מעט מקום בפנתיאון הגבורה השכונתי; אחרי הכול הלוחמת האמיתית, מי ששילמה במאסר וניתוק של שנתיים מבתי היחידה רחל, בעוד מישה מתכנן עם חבריו למאסר את הבריחה הגדולה דרך המנהרה מכלא גילגיל שבאפריקה, הייתי אני." ואולי רק נדמה היה לי שאני קוראת את מחשבותיה של דורה, וכל אלה לא היו אלא הגיגיי שלי.

אהבתי את אימא ורציתי בכל מאודי שגם היא תהיה במחתרת, ושכל הילדים יעריצו אותה. בסתר ליבי אפילו קצת התביישתי בכך שבדירתנו המשותפת היו דווקא הוריה של רחל ידועים כלוחמי מחתרת, ואפילו האנגלים היו מוטרדים מפועלם עד כדי כך שראו בהם סכנה לשלטונם. למען האמת לא כל כך הבנתי איך דורה ומישה — אימא ואבא של רחל, שהייתה לי חברה ואחות מיום שפקחתי את עיני לאוויר העולם — יכלו להיות מסוכנים למישהו. אבל האנגלים מן הסתם חשבו אחרת, והם אסרו בזה אחר זה את שניהם. הם לא ריחמו על ילדה בת ארבע שנאלצה להישאר לבדה בעולם, ללא הורים. וזה שכנע אותי שהם באמת היו רעים, האנגלים, לפחות אלה שאסרו את דורה ומישה, וכמובן גם אלה שעשו עוצר ומתחו גדרות תיל משני צדדיו של רחוב שנלר. אך למרות שהם, האנגלים, היו השלטון הרע שצריך למגר, ויפה שעה אחת קודם, לא יכולתי להתכחש לעובדה שהיו גם אנגלים טובים; למשל — החייל שנשא אותי הביתה, סנטרי שותת דם, ואני כמו ציפור שבורת כנף פרפרתי בזרועותיו. "לא צריך מפחדת," התאמץ החייל להרגיע אותי בעברית משובשת ובמבטא אנגלי כבד. "אני יש ילדה כמו את." ואימא שלי מיהרה להודות לו באנגלית משובשת לא פחות.

והיו גם שני החיילים שהבולשת הבריטית שלחה אותם לעשות חיפוש בבית, כי מישהו שם חשד שאצלנו בדירה מוחבא נשק. "רחל," לחשתי לחברתי, "בואי נסדר אותם." "אבל איך?" הקשתה רחל. "פשוט," הצעתי, "נעשה את עצמנו שאנחנו נורא מפחדות ונתחיל לצעוק ולבכות". "אבל אני לא מפחדת מהם," מחתה רחל, "ואני לא רוצה לבכות". "לא חשוב, תעשי רק כאילו שאת בוכה," התעקשתי.

קולות הזעקה שהקמנו פעלו מייד את פעולתם. "מדוע הילדות בוכות?" שאל אחד החיילים, ואימא שלי החכמה הזדרזה להשיב: "כי הן פוחדות מכם." "סליחה, סליחה, לא התכוונו להפחיד את הקטנות," התנצל החייל השני, ושניהם מיהרו להיפרד, מותירים אחריהם חיוכים מבוישים וידיים פשוטות לצדדים במבוכה, כאומרים: "מה יכולנו לעשות, קיבלנו פקודה לעשות חיפוש בדירה, ופקודה זו פקודה". מן המבטים שהחליפו ביניהן שתי האימהות הצעירות, אפשר היה לשער שהן לא הצטערו כלל וכלל שהחיפוש הסתיים. רחל ואני פרצנו בצחוק של הקלה; סוף סוף לא בכל יום מזדמן להן, לשתי ילדות בנות ארבע, לשטות באויב הבריטי ולהרחיקו מערמת סירי המטבח, שאולי כיסו ואולי לא כיסו על הנשק המבוקש.

עכשיו הוצא אחד הסירים האלה, הגדול מבין כולם, ונשפת על אש הפרימוס שהדליקה אימא בדי עמל. יקרי מציאות היו המים, אך יקרי מציאות לא פחות היו שני הגזרים, שלושת תפוחי האדמה ושורש הסלרי, שהואילו האדוקים ממאה שערים להפריש, מעשה מצווה, לנו — שוכני הבית ברחוב עובדיה שבע עשרה בשכונת כרם אברהם. את קערית המרק רוקנו באותו היום אל קרבנו בשקיקה מרובה, מותירים אחרינו צלחות נקיות למשעי, כעדת חתולי רחוב חסרי בושה.