קפה פעמונים

אם הדרך
איך אני מתפוצץ מבפנים
בכל פעם שאני שומע אותך שרה.
שם את הרדיו על שקט והשיר
ממשיך להתנגן בראשי.
כאילו התקליט מסתובב מעצמו
והלב מחט יהלום.

1. מילאנו

ארז נחת בנמל התעופה של מילאנו. כשנפלט מהמטוס, נאנח אנחת רווחה ושאב מלוא ריאותיו את אוויר מילאנו. "הטיסה מישראל עברה בסדר גמור." אמר בטלפון בידיעה שזה יהיה הטלפון האחרון לישראל לזמן רב. הוא טס לכאן כדי להתנתק. אומנם עדיין היה מועסק בחברה ישראלית כבודק תוכנה, אך עם מחשב נייד וחיבור לאינטרנט היה יכול לעבוד מכל מקום וחשוב מכך, להתחבר לאנשים חדשים ולהרגיש איטלקי. הוא שכר דירה קטנה והחל לתור את רחובותיה של מילאנו.

בוקר אחד נתקל בבית קפה קטן עם שני שולחנות בחוץ ודלפק שהתאים בערך לארבעה לקוחות, על השלט נכתב: Caffè della Campana, "קפה פעמון", תרגם במהירות מאיטלקית לעברית. אנשי המקום שתו שם את הקפה בדרכם לעבודה או מפה לשם. המקום שבה את ליבו וגם הלקוחות שהתייחסו אליו כאל בן המקום, למרות שזה מקרוב בא. וכך הפך קפה פעמון ששכן רחובות ספורים מדירתו, מוקד עלייה לרגל. בדומה לבני המקום, ארז פתח כל בוקר בלגימה אחת מהירה של קפה מר וחזק. בחלוף הימים ערב לחיכו טעמו המר של הקפה ואחרי הכריך של הבוקר, לעיתים הזמין גם קפוצ'ינו. האספרסו של שעות אחר הצוהריים הפגיש אותו עם דמויות נוספות מבני המקום. עם זאת, כשתקף אותו החשק לקפוצ'ינו עם חלב לאחר השעה אחת־עשרה, לגם אותו בחשאי במקומות מרוחקים מקפה פעמון.

בעלי בית הקפה, קלאודיו ששיבה זרקה בשערו ואשתו, מרגריטה, שגם בגילה המתקדם עדיין שמרה על גזרתה והייתה מטופחת תמיד, חיבבו את התייר המקומי שפקד בקביעות את בית הקפה שלהם. ארז שעבד לעיתים מבית הקפה, לא הבין איך הסינר של מרגריטה תמיד מבהיק בלובנו. הסוד היה הרבה יותר פשוט ממה שחשב. היא דאגה למלאי מכובד של סינרים בחדר האחורי. ארז היה מוקסם מתהליך הכנת הקפה. במהלך עבודתם, נהג להביט בהם שעות. כבר נדמה היה שלמד להכין קפה כאיטלקי טהור מהתבוננות בלבד.

יום אחד מרגריטה נסעה לבקר את משפחתה, שהתגוררה הרחק ממילאנו. קלאודיו שעומס ניהול המקום הוטל על כתפיו, ביקש מארז לעזור לו. ארז נענה בשמחה. אף שמשימותיו הראשונות היו להדיח את הספלים המלוכלכים ולזרוק אשפה, ניתנה לו הזדמנות מעשית להוכיח את עצמו כבריסטה. באחת מהפסקות הצוהריים קלאודיו ביקש מארז שיכין עבורו קפה, והופתע. ארז הכיר את תהליך ההכנה של הקפה והפעיל במיומנות רבה את המכונה. בעיקר התלהב מהתוספת הקטנה של ארז בהגשת הקפה. ארז הניח את הכוס כשאוזן הספל לכיוונו, היכה באצבעו באוזנו והספל הסתובב לכיוונו של קלאודיו. "איל קפה פרונטו", הקפה מוכן, הכריז ארז וקלאודיו צחק למשמע האיטלקית של ארז. בהיעדרה של מרגריטה, לא חשש להפקיד בידי ארז את חלקת האלוהים הקטנה שלו מאחורי הדלפק.

כאשר מרגריטה חזרה מהביקור אצל משפחתה, ארז הכין לה קפה. ושניהם, ארז וקלאודיו, עצרו נשימתם, כשלגמה ממנו. הם נשמו לרווחה כשמרגריטה חייכה ושלחה לארז נשיקה באוויר. באחד הימים מרגריטה צבטה את לחיו של ארז ואמרה לו: "אתה יכול לקרוא לי מרגה". כך ידע ארז כי התקבל למעגל המשפחתי בבית הקפה הקטן. ארז המשיך לחלק את זמנו בין הבית לבין קפה "דה לה קמפאנה" שם שיכלל את מיומנותו כבריסטה.

2. דנה

"הקפה מוכן," אמר ארז ללקוחה, כשהסיר את הסינר והשליך אותו לסל הכביסה המלוכלכת בחדר האחורי של בית הקפה. הוא אסף את חפציו וביציאה החוצה מבית הקפה, שאג לקלאודיו, "תמסור למרגה שהייתי חייב לצאת מוקדם, אתה זוכר, כן?"

"זוכר, זוכר תיהנה." צעק לו קלאודיו חזרה, אבל ארז כבר לא שמע אותו.

"מרגה..." סובב קלאודיו את ראשו לחדר האחורי, "התייר שלנו יצא מוקדם. הוא הלך לפגישה מאוד חשובה."

"מה?" צעקה מרגה "אני לא שומעת."

"התייר שלנו... טוב, לא משנה." אמר ונאנח "אני פה בקפה והתייר המקומי שלנו הלך לפגישה חשובה." מלמל לעצמו. הוא נשען על הדלפק. בבית הקפה הייתה רק לקוחה אחת, שלגמה מהקפה שארז הכין עבורה. קלאודיו הבחין בהנאה שהקפה ערב לה. הממזר יודע להכין קפה, חשב וחייך לעצמו. הוא החל לנקות את הדלפק כשהוא מהרהר בכך שארז מעולם לא שתה את קפה שהכין כי תמיד הוא, קלאודיו, הכין לו את הקפה. הוא המשיך בניגוב הדלפק, כשמרגריטה יצאה מהחדר האחורי.

"נו... אתה מארגן את בית הקפה לסגירה מוקדמת?" שאלה ונאנחה, "אני עייפה מאוד היום קדימה אל תשקע בחלומות. לסגור." וחזרה לחדר האחורי. קלאודיו לא שמע אותה. הוא חשב על הפגישה החשובה של ארז.

ארז עבר בדירה, התקלח, התגלח והתיז על עצמו מעט אפטרשייב. הוא זרק על עצמו חולצת טריקו ומכנסי ג'ינס. אומנם היה באיטליה, אך התקשה לשנות את הרגלי הלבוש הישראליים שלו. הוא מיהר למסעדה שהייתה כמעט ריקה. כשניכנס, לא ראה אותה. לא איחרתי, אמר לעצמו באנחת רווחה ולמלצר שהתקדם לעברו הפטיר: "אני מחכה לעוד מישהי. אחכה בינתיים בחוץ." ויצא מהמסעדה. הוא נישען על הקיר ליד פתח המסעדה וחיכה.

דנה הגיחה מעבר לפינת הרחוב. שיערה התנופף ברוח. היא הביטה לעברו, חייכה והרימה את ידה לשלום. ארז נופף לה בחזרה, התיישר, חיכה למפגש המיוחל והודה בליבו על הרגעים הקסומים שחיכו לו. כשקרבה אליו, הרימה את משקפי השמש מעיניה, חיבקה אותו ונשקה ללחיו. ארז כרך סביבה את זרועותיו וחש בשדיה נמעכים לגופו. אפה נגע בפניו ולבסוף מצאו שפתיה את שפתיו ולשונה השתרבבה לפיו. ארז התמסר לנשיקה. כשסיימה לנשקו אמרה, "התגעגעתי אליך. אני רעבה. ניכנס?" ארז חיבק אותה בחוזקה והצמיד אותה לגופו, השקיע את פניו בצווארה, נשם אותה ולחש "התגעגעתי אלייך".

כמוהו, גם דנה עבדה באיטליה מזמן לזמן. היא התאהבה במדינה, בנופים. איטליה העניקה לה השראה לשירים וללחנים. "כשאני באיטליה, המילים והמנגינות שלי, מקבלות גוון אחר, עמוק יותר." אמרה לארז. ארז לא הבין, הוא לא כתב שיר מימיו. אבל בכל מה שקשור לאווירה, לאוכל, למקומות ולאנשים, לא יכול היה שלא להסכים איתה. בתום הארוחה צעדו ברחוב, ארז כיוון למקום שבו הכירו לראשונה.

"למה רצית להראות לי את החנות שבה נפגשנו?" שאלה.

"סתם, התגעגעתי אלייך ואני שמח מאוד שהכרנו ושאנחנו יחד. רציתי לחזור לחנות הממתקים הזו ולהסתכל לך בעיניים." אמר בהתרגשות, "לשחזר את הרגע ההוא שלא יכולתי להוריד ממך את העיניים ואת ניגשת אליי ונזפת בי, שאני בוהה בך כמו עגל. ישר זיהית שאני ישראלי." צחק.

דנה, שלבשה ג'ינס וחולצת טריקו לבנה, בדיוק כמו בפעם הראשונה שנפגשו, צחקה, "את הישראלים מזהים בשנייה".

"ואיך הצעת לי לצאת לכוס קפה אם רק אפסיק לבהות? לא פחדת שאני איזה מטרידן?"

היא הנידה בראשה והשיבה לשאלתו בנשיקה רכה. "לא לשאול שאלות מטומטמות בבקשה. נלך?"

"נלך," השיב קצרות, שמח שבחורה כזו נפלה בזרועותיו והתאהבה בו. עכשיו צריך רק לדעת לשמור על כל הטוב הזה, הרהר כשעזבו את חנות הממתקים והתרחקו בידיים שלובות. ארז צחקק.

"במה נזכרת? ספר לי גם." אמרה דנה ודחפה אותו קלות עם הכתף, "שגם אני אצחק".

"סתם, נזכרתי בשקית הממתקים שקניתי אז. זרקתי את כולה. אני לא ממש אוהב מתוק. אני לא מבין מה עושים כזה עניין מהחנות הזאת. פשוט..." חייך במבוכה, "רציתי להרשים אותך אז קניתי שקית ענקית".

"כן, כן, אני זוכרת," צחקה "לא הבנתי מי קונה כל כך הרבה ממתקים. ולא ידעתי אם עשיתי טעות, כשהצעתי לך קפה," שלחה אליו במבט ציני.

הם המשיכו ללכת כשארז מביט בה, כמו ילד מאוהב. לדעתו דנה הייתה בוגרת ממנו פי כמה וכמה, למרות שהיו בני אותו גיל בערך. ארז לא הבין מה מוצאת בו אישה מוכשרת כל כך, שעושה מוסיקה שמימית וכותבת מילים מרגשות לעיתים עד דמעות. הוא הביט בה בעיניים מאוהבות והיא החזירה לו מבט שמבין הכול. היא לחצה את ידו. "בוא כבר ילד," אמרה.

"רגע דנה, תיראי יש פה הופעה" עצר והביט במודעה "A Folk Of Seagulls" מכירה אותם?"

"פה ושם איזה שיר," ענתה בשעמום.

"זה היום בערב, בואי נלך להופעה את מכירה את השיר I run so far away? זה שלהם." התלהב.

"נראה, לא יודעת, אני עייפה." ענתה בחוסר רצון.

הם המשיכו לדירה של ארז, הם לא גרו יחד וזו נראתה לארז הזדמנות נכונה לומר, שאולי הגיע המועד.

"זמנים ומועדים לשמחה," צחקקה דנה. "נדבר על זה אבל לא עכשיו. בוא כבר למיטה ילדון, התגעגעתי".

3. המגורים עם דנה

"קלאודיו, מה אני צריך לעשות כדי שדנה תעבור לגור איתי?" נאנח ארז.

"פשוט תציע לה, אני לא מבין מה הבעיה." התפלא קלאודיו.

"בכל פעם שאני מעלה את הנושא, היא מתחמקת. 'נדבר מחר' 'אני עסוקה כרגע' 'תעשה איתי אהבה עכשיו' 'אני באמצע חוזה ההשכרה'. בקיצור תירוצים מכאן עד להודעה חדשה."

"תעשה איתי אהבה," מלמל קלאודיו "אני במקומך הייתי שואל אותה כמה פעמים ביום".

"קלאודיו, עם אישה כמו מרגריטה אתה מקנא?" התפלא ארז.

קלאודיו צחק, "בוא ואגיד לך מה גבר איטלקי היה עושה. לך לדירה שלה ותתחיל לארוז. יש כמה ארגזים שאני לא צריך במחסן ואתה מוזמן לקחת. פשוט לך ותתחיל לארוז".

לך ותתחיל לארוז, כמה פשוט חשב ארז. אבל באותו סוף שבוע אסף את הארגזים מהמחסן. העוברים והשבים שטיילו בשכונה הקטנה במילאנו ודאי גיחכו למראה הבחור שידיו היו עמוסות ארגזים שנפלו לו מדי פעם והתפזרו על המדרכה.

ארז דפק בדלת דירתה של דנה. היא פתחה לו את הדלת, מופתעת לראותו אוחז בזרועותיו ארגזים. בעצת קלאודיו ארז הסתער על מלאכת האריזה. לאחר נשיקה חטופה לדנה המבולבלת, נכנס לחדר השינה ופתח את הארון.

"מה אתה עושה ילדון? נהיית איטלקי חם מזג."

ארז הביט בה, היא לבשה חולצת טריקו, תחתונים וגרביים. הוא העביר את לשונו על שפתיו וביקש, "תעזרי לי לארוז. אנחנו אוהבים וכדאי שנגור יחד וזה גם יחסוך עלויות."

דנה חייכה. "תעצור חמודי. אנחנו נגור יחד." היא התקרבה אליו, חיבקה אותו והוסיפה: "אבל תחשוב, ילדון, מי צריך לארוז. הדירה שלי גדולה יותר וקרובה יותר לאולפן ההקלטות. והמרחק ממנה לבית הקפה, לא גדול".

ארז חייך. מזל שהארגזים שסחב כל הדרך לכיוון הלא נכון, היו ריקים.

הימים הפכו שבועות והשבועות חודשים. דנה כתבה שירים, הלחינה אותם והקליטה אותם באולפן ההקלטות הסמוך. לעיתים לימדה תלמידים לנגן בגיטרה או בפסנתר. ארז מצידו מעולם לא ביקר באולפן ההקלטות. הוא לא רצה להפריע לדנה, כל שעת אולפן בטח עלתה שם הון, חשב. עזרה כספית מצידו לא באה בחשבון. הוא לא רצה לקבל שוב את המבט שדנה שלחה אליו, כשניסה להציע זאת. ולא שדנה הייתה צריכה עזרה. אך כשעובדים באולפן וכותבים, ההכנסה מתכווצת ורק כשמוכרים כרטיסי הופעות ההכנסה גדלה.

הלילות הלבנים הפכו ללילות של שינה ערבה. הבקרים הפכו נשיקה חפוזה, כאשר כל אחד פורש לעיסוקיו. ואם נשארו לעבוד בדירה, לרוב הפריעו זה לזה. ארז בחר לעבוד ממשרד ששכר או מהקפה של קלאודיו ומרגריטה. כך השתכלל גם כבריסטה, ודנה הייתה יכולה ללמד, לנגן ולכתוב בשקט. בשגרה זו נראה היה שדנה וארז הם יצורים מעולמות שונים, דנה שקעה בעולמה המוזיקלי וארז בעולמו. אט אט החלה נפערת ביניהם תהום סמויה.