בסתיו אשוב הביתה

1939

פרק 1

ישבנו במרכז החצר ושיחקנו במשחק "חמש אבנים", והנה נכנס אדם, נעמד לפנינו ומחא כפיים. היו לו קסדה ומדים של כבאי.

"נו, ילדים," אמר איש מכבי האש, "הנה נייר, דבק ומספריים. תתחילו לגזור ולהדביק אל החלונות. הרי אתם יודעים שאם אווירונים מפציצים, ועל מנת שלא תיפצעו משברי זכוכיות – צריך להדביק אותם מראש... כך, אם חלילה ייפלו חתיכות, הן לא יפצעו אתכם."

הבטנו באיש. הוא דיבר ברצינות רבה, הביט בנו בעיניו הכחולות המימיות, ואז המשיך להסביר מה עלול לקרות כאשר החלונות חשופים, והראה לנו מה לעשות.

בהתלהבות גדולה התחלנו לגזור פסים־פסים, דקים, ארוכים, כמו שביקש האיש, מתחרים זה בזה מי יגזור יותר והפסים של מי ישרים יותר, וכמה דבק סופג כל פס נייר...

אחרי זמן קצר מאסתי במלאכת ההדבקה ומיהרתי לשוק. בשוק תמיד מעניין יותר, ושם מתרחשים דברים שונים.

באתי לשוק. ראיתי חיילים פולנים מסתובבים ומדביקים כרזות גדולות.

רצתי בחזרה לחצר, ואמרתי: "בואו! בואו לשוק, תראו מה מדביקים שם!"

בשוק כבר נתלו רמקולים גדולים בכל הפינות, והשמיעו שירי לכת ושירי מלחמה.

שרנו את השירים, סבבנו בין הכרזות הצבעוניות שהראו חיילים צנחנים בחגור מלא מחייכים, וגם אווירונים נוחתים, מורידים אותם ארצה, והם מתפזרים בשדה מעובד. בכרזות אחרות היו שורות־שורות של חיילים צועדים לבושים במדים חדשים, פיהם פעור כמו פורצים בשירה.

"תראו, תראו כמה יפים החיילים," אמרתי. "ותראו את הפרשים הרוכבים על סוסים דקי רגליים."

"איטה, די!" אמר יוס'לה. "צריך לחזור לחצר ולגמור את העבודה."

"בסדר," אמרתי. חזרנו לחצר.

הגדולים אמרו: "יפה, יפה ילדים. אתם עושים דברים חשובים, ומתכוננים יפה למלחמה."

בשובה הביתה, בעודה ניצבת על הסף, אמרה אמא, "איזה אי שקט שורר בשוק!" עיניה היו נעוצות בסבתא כאילו בשאלה, שמא יודעת היא את הסיבה. "בהלת קניות תקפה את האיכרים, והם קונים כמו משוגעים. אמנם הרווחתי לא רע, אבל ההרגשה לא טובה."

סבתא הביטה באמא ולא אמרה דבר. גם היא לא הבינה מה מסתתר מאחורי בהלת הקניות. "מה עוד קורה?" שאלה לבסוף בקול רך.

אמא היתה עצבנית ומתוחה. "יותר מדי קישוטים ברחוב, ויש דגלים בכל פינות השוק, כאילו מתכוננים למצעד. רמקולים משמיעים שירי לכת... גם בלעדיהם מתפוצץ לי הראש."

"אמרת בעצמך... מתכוננים לאיזה מצעד," אמרה סבתא כמבינת דבר.

עכשיו נעשתה אמא עוקצנית. "מצעד? זה נראה כמו הכרזת מלחמה! ברחובות העיר תלויות תמונות של צנחנים, כרזות של חיילים צועדים בסך."

"כן, משהו עומד לקרות," אמרה סבתא. "בטח איזו חגיגה."

שמעתי את דברי אמא, ורצתי החוצה. בשוק סבבו המונים, מביטים בכרזות ושומעים שירי לכת שבקעו מהרמקולים.

הקשבתי לדברי האנשים שהתקבצו שם ודיברו בהתלהבות על אמונתם בחיילים הפולנים שיגנו על ארץ מולדתם ולא ייתנו לאויב אף שעל מאדמת פולין.

מישהו אמר: "הצבא שלנו מאומן היטב. גם אם תפרוץ מלחמה, אין מה לדאוג. הממשלה תשמור על המולדת הפולנית, והצבא שלנו יילחם כמו בעבר."

רצתי הביתה.

למחרת חזר הכול על עצמו. אמא באה מהשוק. "מה קרה היום לגויים וליהודים?" פתחה. "כולם מבוהלים, כמו השד נכנס בהם... קונים הכול, אוגרים מצרכים כאילו המלחמה בשער."

סבתא בררה מילה אחת מדברי אמא, ושאלה נפחדת: "מה, מדברים על מלחמה? כלום לא למדנו שדברים שנשמעים בסופו של דבר מתגשמים?"

"הה," משיבה לה אמא.

"שמא כדאי גם לנו לקנות משהו?" הציעה סבתא.

"לא קניתי שום דבר... אבל אולי הצדק עמך," השיבה אמא, ורצה לקנות מצרכים. בשובה הסתירה אותם במרתף. "עכשיו גם לנו יש משהו בבית," אמרה ואז פנתה אלינו: "בינתיים צריך להתכונן לחזרה לבית־הספר... כן תפרוץ מלחמה, לא תפרוץ מלחמה, כולכן צריכות לבוא מוכנות לפתיחת שנת הלימודים החדשה!" ראשונה פנתה אל טובה, אחותי הגדולה: "מה איתך?"

טובה כבר הצליחה להשיג חלק מהספרים לכיתה ז', והמורה הבטיחה לתת לה את השאר מהספרים המשומשים שחילקו לנצרכים בבית־הספר.

"ואת, איטה?" פנתה אלי אמא ובקולה שמעתי נעימה של כעס. "מה את, הבת של רוטשילד? לא נאה לך לומר את האמת? כמה פעמים אמרתי לך, תגידי שאביך אינו עובד, ושהוא לא מביא פרוטה הביתה. זו האמת! למה את תמיד בשלך: 'אבא עובד, הוא סנדלר'? עוד עלולים להאמין לך, ואז יבואו לדרוש ממני מסים נוספים! אינך מבינה שאת מזיקה לי?"

אמא כועסת, אבל היא הרי מכירה היטב את אופיי העקשני. היא יודעת שיהיה מה שיהיה, אני לא אבקש דבר ולא אומר שאין לנו כסף לקנות ספרים.

"אוי," נאנחה אמא, "מה אעשה לך? אלוהים! בת עשר וחצי ולא מבינה את המצב לאשורו... אבל ספרים צריך; הרי לא תלכי ללמוד בלא ספרים. לכי לדוד משה: בנו השני גמר השנה כיתה ד', ואני מקווה שהספרים עדיין אצלו."

הפעם אני מצייתת וממהרת אל הדוד משה בטרם יקדים אותי מישהו אחר, ואז אצטרך לחפש אצל מי נשארו עוד ספרים משומשים לכיתה ד'. יכולתי גם לקבל ספרים חינם, כי המורה מחלקת בסוף השנה ספרים לנצרכים, אבל לא הסכמתי לבקש. הייתי מוכנה לרוץ עד סוף העולם כדי להשיג ספר ישן, משומש, בלוי ואף קרוע, רק לא להרים יד בכיתה, שלא יראו הילדים שאני בין הנצרכים.

הבנתי את דברי אמא, שאין אנו עשירים ולא גבירים. ובכל זאת לעולם לא אבקש דבר.

"עטה'לה קיבלה בבית־הספר את כל הספרים," מביטה אמא בשביעות רצון באחותי הצעירה ממני בשנתיים. "עטה'לה, לכי הביאי את התיק שלך," פוקדת עליה אמא. "נבדוק שאינך חסרה דבר."

עטה'לה עושה מה שאומרת אמא. מחברת חסרה לה, ואמא נותנת לה כסף: "קני לך מחברת ושמרי היטב שלא תיגמר מהר."

את חיה'לה, אחותי הקטנה, הרימה אמא על ידיה, חיבקה, נישקה ונענעה אותה בחיבה.

"את כבר ילדה גדולה, חיה'לה, בת חמש וחצי. עכשיו תלכי לגן, וגם תורך יגיע ללמוד." בסוף שנת הלימודים היתה אמא נעמדת במרכז החצר ומציגה בגאווה גדולה את התעודות שלנו. ברור שהכי חשוב לאמא לשמוע מפי השכנות שבנותיה מחונכות, מסודרות, נקיות... ובאמת שמעתי לא אחת אומרים, "הבנות של זיסל נחמדות, חביבות... כל הכבוד לאישה הזאת, שמפרנסת את בני הבית ומספקת להן ספר, אוכל, בגד, ונותנת להן חינוך נאות."

השכם בבוקר מוציאה אמא את ארגז הסחורה ובו דברי סדקית: מטפחות ראש, שרוכי נעליים וגומי. עכשיו היא מחכה לויצק, שיעמיס את הארגז על עגלתו הרתומה לסוס בין שאר ארגזי התגרניות ויוביל אותו אל היריד. לפני צאתה מהבית היא קושרת גרב לצווארה; לתוכו היא עתידה לשלשל את התמורה שתקבל.

אבל הבוקר ויצק אינו מגיע. גם התגרניות האחרות עומדות ומחכות לו. לבסוף בא ויצק בלי הסוס. "אי־אפשר לנסוע לעיר דוברה, כי הצבא אינו מאפשר מעבר לאזרחים," הוא אומר.

אמא חזרה והעמידה את הארגז ליד הדלת. "מה אעשה?" שאלה את סבתא, כמו בפיה מענה ופתרון. "ויצק אמר שהצבא חוסם את הדרכים. על הכביש דוהרים סוסים, ובעקבותיהם באים חיילים. הם לא משאירים מעבר לעגלות... והרי יום שלישי היום, יש יריד בדוברה! יגיעו כפריים מכל הסביבה לערוך קניות לקראת החורף, ולי יש סחורה חדשה, שתכניס לי רווח יפה... מה לעשות שלא נותנים להגיע לעיר?"

"אולי," אמרה סבתא, "אפשר ללכת בצדי הדרך, בשבילים."

על שפתיה של אמא מסתמן גיחוך מר. "סוס רתום לעגלה, שעליה כמה תגרניות וארגזים עמוסים בסחורות, לא יוכל למשוך בשביל צר."

סבתא הטתה את ראשה וניחמה את אמא: "זה בוודאי לא יימשך זמן רב. מחר־מחרתיים יעבור הצבא ויפנה את הדרך."

אבל הדאגה לא הניחה לאמא. ללא הרף מלמלה: "מה אעשה? מה אעשה?" ואז אמרה בצאתה. "אראה מה עושים כולם." היא חזרה מיואשת עוד יותר מקודם.

בינתיים רצה אלי חיה'לה, אחותי הקטנה בת החמש וחצי. "איטה, הבטחת להראות לי את הגן שאליו אלך מחר."

באנו לגן והרמתי אותה על ידי. "הביטי," אמרתי. "הנה ארגז החול, והנה כפות למשחק, ושם הקוביות, ושם הבובות. הכול יהיה שלך מחר." אחר־כך לחצה חיה'לה את אפה הקטן לחלון והסתכלה בצעצועים שבגן. מאושרת ושמחה סיפרה לילדי החצר מה שראתה, וכמה פעמים חזרה ואמרה: "מחר אלך לגן."

משה'לה הקטן עומד בין ילדי החצר, מקשיב לדבריה. הוא מתקרב לחיה'לה ואומר: "בשנה הבאה גם אני אלך לגן."

פרק 2

הכנתי את הילקוט והנחתיו על הכיסא, מוכן לפתיחת שנת הלימודים. הבטתי בתעודת הסיום שקיבלתי בתום שנת הלימודים הקודמת וקראתי: "איטה לוין עולה לכיתה ד'," כתבה המורה וציינה – "איטה לוין תלמידה חרוצה." מחר נפתחים שערי בית־הספר, אמרתי לעצמי, ובינתיים לפנַי יום תמים למשחקים ולבילויים.

בחוץ זרחה השמש. הלכתי לחצר בית־הכנסת הישן לשחק בחמש אבנים. מחר, כאשר אשוב ללמוד, אספר לילדים שבקיץ נסעתי עם סבתא לבקר את הדודה רבקה בווארשה, בירת פולין. חצר בית־הכנסת היתה ריקה. איפה חברי? הרי אתמול אמרו שיבואו. ישבתי על הארץ וערכתי את האבנים למשחק. באור השמש נִדמו אבני המשחק בעיני לאבנים יקרות. המקום היה שקט, האדמה היתה חמה ודחוסה מרגלי המתפללים ומצעדי הנשים שהיו עוברות בחצר בלכתן אל הנהר לכבס – וגם לשפשף את הסירים לפני הגעלתם במים רותחים כדי להכשירם לחג הפסח.

סבבתי על מקומי והסתכלתי לעבר השער – הילדים לא נראו. בפינת הרחוב עמד מוכר הגלידה. חבל שאין לי כסף, אמרתי לעצמי; אולי אבא נמצא בבית־הכנסת והוא ייתן לי חמישה גרושים כדי לקנות גלידה? כן, חשבתי, אלך לראות אם אבא יושב על מקומו ליד הדלת. אספתי את האבנים, ובפסיעות זהירות התקרבתי אל הפתח והצצתי פנימה. אבא לא היה שם. בית־הכנסת היה ריק. אין בו איש, אף לא השַּמש.

השמש חיממה והאירה, ואני קפצתי על האריחים האפורים של המדרכה, נזהרת שלא לדרוך על הקווים. את חנה אני מנצחת בקלות, את חיים – במאמץ קטן, אבל מיוס'לה עלי להיזהר; אותו איני מנצחת לעולם, ועוד עלי להישמר שלא אפסיד לו מה שהרווחתי מהאחרים. כאשר יבואו הילדים, אספר להם שבווארשה ראיתי בתים גבוהים שבהם יש חשמל ומים, וברחובות הגדולים והרחבים נוסעת החשמלית, ואני נסעתי בה עם סבתא.

פתאום עלתה צפירה מחרישת אוזניים מכל עברי העיר. היבבה בלבלה אותי. קפצתי ממקומי ופתחתי בריצה.

"ילדה! ילדה!" שמעתי קול קורא לי, "לאן את רצה?" הפניתי את ראשי וראיתי כבאי חבוש קסדה ואַלה בידו.

"אני רצה הביתה!" עניתי והמשכתי לרוץ. הכבאי אחז בי והכניס אותי לשוחה. בתוך אפלה דחוסה ישבו בה פולנים ויהודים. דחוקה באחת הפינות הקשבתי לאנשים המבוהלים, שדיברו בקול נרגש על כך שהמלחמה פרצה. דמעות חנקו את גרוני. שאלתי את עצמי, מה יקרה לנו?

בתוך ערבוביית הקולות שמעתי: "הצבא הגרמני חצה את הגבול", ומישהו אמר: "ברדיו אומרים שקרבות עזים מתחוללים בחזית." הראשון אמר שהגרמנים פלשו לפולין, ומישהו שאל, "היכן הצבא הפולני? מדוע אינו משיב מלחמה?" ומיד נענה: "חיילינו לוחמים כאריות, רכובים על סוסים הם עומדים מול התותחים."

לפתע נראו בשמים אווירונים. "אלה משלנו!" קרא הכבאי, "מיד נראה לגרמנים מי אנחנו, הפולנים!" בטרם הספיק לסיים את דבריו נחתו מסביבנו פצצות. המטוסים הנמיכו וברד כדורים נורה לעברנו. עשן ואבק מילאו את השוחה.

"כיצד חדרו האווירונים שלהם עד העיר שלנו, הנמצאת במרכז פולין?" שאל מישהו בחרדה גלויה.

"יֶזוּס מַריה!" צעקה פולנייה, "הם ישרפו את העיר, הם יהרגו אותנו!"

גבר בלונדי גבַה־קומה נדחק לתוך השוחה. "הגרמנים מתקדמים מהר, בקרוב יגיעו אלינו," אמר בקול קודר.

"לא ייתכן!" התנפלו עליו יושבי השוחה, "אתה בוודאי בוגד, נשלחת לזרוע פניקה!"

"הניחו לי," התגונן האיש, "אני אזרח נאמן ואוהב את מולדתי."

"מאין לך שחיילינו נחלו מפלה?"

"שמעתי ברדיו, בחדשות החוץ," השיב האיש בעצב. האנשים הקשיבו לדבריו מבוהלים ומפוחדים והחלו להתווכח. לרגע נדמה היה שלא האמינו כי פרצה מלחמה.

עצמתי את עיני בפחד. הדיבורים הבהילו אותי. נצמדתי אל דופנות השוחה והתכווצתי כולי. רציתי לשוב הביתה, אך הפתח היה חסום: הכבאי לא הרשה לאיש לצאת החוצה. בשמים חגו מטוסים, הרעישו והפציצו, ומשנעלמו – הופיעו אחרים. לפתע נשמע קול נפץ, וגופי התכסה בחצץ ובחול.

"לא לצאת! לשכב!" צעק הכבאי. לא יכולתי לעצור את דמעותי. בבית מחכה לי סבתא, ואולי היא מחפשת אותי; ואמא יצאה בבוקר לשוק. היכן היא? והיכן אחיותי הקטנות? ומדוע אבא לא היה בבית־הכנסת?

"שבי בשקט, אל תבכי," פנתה אלי אישה זקנה; "הגרמנים ישמעו שאת בוכה, ויגיעו אלינו."

לא עניתי לה, והמשכתי לבכות חרש.

קולות ההפצצה נדַמו. "אנשים!" קרא הכבאי, "עכשיו הפוגה, רוצו מהר הביתה לפני שהאווירונים ישובו."

יצאתי מהחפירה. היכן אני? הכביש היה מכוסה בשברי לבנים. ראיתי שחלונות הבתים נופצו, ומסביבי מפולות וקירות עקורים. סבבתי סחור־סחור על מקומי והתבוננתי בעיר ההרוסה. לפתע, כמו מתוך מסתור, נגלה לעיני הרחוב שלי. מה זה? האומנם אני נמצאת מול ביתי ולא זיהיתי את המקום?

מעבר לכביש עמדו חיילים פולנים וירו ברוביהם אל המטוסים שהנמיכו טוס. אך אלה חזרו בגלים והשליכו פצצות תבערה על בתי העיר.

חציתי את הכביש ונכנסתי לחצר: השער היה פתוח לרווחה, נע על ציר אחד; דלתות הבתים היו פתוחות, ושמשות החלונות – מנופצות. דממת מוות שררה מסביבי ועמה משהו מאיים שהציף אותי מכל פינה.

נזכרתי ביום שבו סבבתי עם יוס'לה בשוק. מנגינות לכת ושירי מלחמה בקעו מהרמקולים מכל פינות השוק. בכל מקום נתלו כרזות מאירות עיניים. עמדתי ליד אחת הכרזות שבה נראו צנחנים.

"אני רוצה שתהיה מלחמה," אמרתי ליוס'לה.

הוא הביט בי בעיניו השחורות המבריקות ושאל, "מה? את מבקשת מלחמה?"

"כן," אמרתי בבטחה.

"ואת יודעת מה זאת מלחמה?"

"יודעת," עניתי. "סבתא סיפרה לי. במלחמה ההיא, מלחמת העולם הגדולה, כאשר היתה צעירה, באו אל עירנו חיילים מארצות אחרות. הם התארחו בביתה, אכלו ושתו וסיפרו סיפורים על משפחותיהם ועל ארצם."

יוס'לה הקשיב לדברי, הניע בראשו ואמר: "אני אינני רוצה מלחמה."

"מדוע?" שאלתי. "במלחמה באים אנשים מארצות אחרות, שהחיים בהן אחרים משלנו, ויזמינו אותנו אליהם." כל אותו היום ניסיתי לשכנע אותו כי מלחמה היא דבר טוב, אך יוס'לה עמד על דעתו.

כעת, למראה ההרס, הצטערתי על כך שביקשתי מלחמה. התנערתי ממקומי כרוח סערה, פתחתי בריצה וכעבור רגעים אחדים עמדתי בפתח הדירה שלנו. באחת הפינות הבהיקה דמות לבנה. "סבא," קראתי בקול, "איפה כולם?"

סבא הסיר בנחת את טליתו. "הם רצו לבית־הכנסת," ענה לי.

"סבא, מדוע נשארת לבדך?"

"אם נגזר עלי למות, אמות כאן, בבית," הגה חרש. "לא אלך לשום מקום."

"סבא," התחננתי לפניו, "בוא איתי לבית־הכנסת."

חיוכו של סבא היה עצוב. ראיתי ברק מוזר בעיניו הכחולות. "הם מאמינים שאלוהים יגן עליהם... חושבים שהכובש לא יפגע במקום קדוש," מלמל.

"סבא, בבקשה – בוא נלך," התחננתי. אבל סבא רק כיסה את ראשו בטלית והחל ממלמל תפילה.

ניתקתי עצמי מהסף ורצתי לבית־הכנסת. בשמים ראיתי ענן שהפך לתרנגול אדום ראש, ולו כרבולת ענקית כלפיד בוער, ובקצהו מקור ארוך ופעור כקורא תיגר על הרקיע כולו. כנפיו הפרושות הרחבות היו שחורות כפחם. רגליו דרסו את הרקיע ממזרח למערב וסביבו אדמו השמים כדם.

פעם אמרה לי סבתא, "עוף גדול אדום בשמים סימן כי פורענות מתרגשת לבוא." נרעדתי. התרנגול הלך וגדל דמותו האפילה החשיכה את השמים. רצתי והתרנגול עוקב מלמעלה ומאיים עלי, וצלו על המדרכה כמו חוסם בפני את הדרך. אלוהים, התפללתי, עשה נס שאגיע לבית־הכנסת ואראה את משפחתי...

בית־הכנסת הישן היה מלא מפה לפה. הוכיתי בתדהמה: לא ייתכן! האומנם יושבים בו בלי מחיצה גברים ונשים יחד? "אלוהים," סבתא בוודאי אומרת עכשיו, "רק פרצה מלחמה, וכבר השתנו סדרי עולם..."

אמא נופפה אלי בידה ושמעתי את קולה, "בואי הנה! לאן נעלמת?"

פילסתי לי דרך בתוך ההמון. הגעתי למקום שבו ישבו אמא, סבתא ושלוש אחיותי. אמא ניסתה לחבוט בי, ואני ברחתי לחיקה של סבתא.

סבתא הגנה על ראשי מידה של אמא. "תתפללו מהר לאלוהים, שיגן עלינו," אמרה, ואני חזרתי אחריה, "שמע ישראל אדוני אלוהינו."

לפתע זעזעה התפוצצות עזה את הקירות בית־הכנסת הישן, עד כי פחדתי שיתמוטט ויקבור אותנו תחתיו. קולות הבכי ויללות התינוקות הרעידו את נימי נפשי. חשתי מחנק ובלבול חושים. דרך החלונות ראיתי שמים בוערים, גיצים וניצוצות מתעופפים. עשן סמיך היתמר למעלה, וריח השריפות חדר לבית־הכנסת. "שמע ישראל!" עלתה צעקה מגרונות האנשים. הרב עמד לפני ארון הקודש והתפלל בדבקות.

בין הגברים שעמדו בקרבת הרב הבחנתי באבא, שהיה עטוף בטלית ושקוע בתפילה. אמא הגנה בידיה על ראשי אחיותי ולא גרעה עין ממני. "שלא תעזי לצאת מכאן!" גערה בי, בהכירה את אופיי העקשני והסרבני, "אל תזוזי מפה!"

עוד אנו מתפללים, נפתחה הדלת והמון אנשים זרים נדחקו פנימה. היו אלה פליטים מערים וכפרים ממערב למינסק־מזובייצקי. חיילי הצבא הפולני נסים באי סדר, סיפרו, והגרמנים הבאים בעקבותיהם. אווירונים צוללים מעל לראשי החיילים הנמלטים ויורים ללא הבחנה. גם האזרחים הבורחים נפגעים. דברי הפליטים החרידו את יושבי בית־הכנסת. "המוני אנשים בדרכים, וכולם נמלטים מזרחה," אמר פליט גבוה. "בכל מקום תוהו ובוהו – סוסים משתוללים בכבישים, ילדים עזובים מסתובבים ללא הורים..." שמעתי שילדים קטנים מסתובבים לבדם והתמלאתי חרדה. מן הדלת נשמעה קריאה: "פנו מקום!" ומהרחוב הכניסו לבית־הכנסת פצועים והניחום על השולחנות שעליהם הונחו בדרך כלל ספרי תורה. אחד צעק בפולנית, "אדוני עזור לי." למה הוא קורא לאלוהים בפולנית? אם יהודי הוא, שיתפלל ביידיש.

סבתא אמרה, "העיקר שהוא מתפלל. אלוהים ישמע את תפילתו."

"מים! מים!" ביקשו הפצועים. ראיתי שאבא מפלס לו דרך בין היושבים ויוצא.

"שיעֶה!" קראה אמא אחרי אבא; "מפגיזים! לאן אתה הולך?"

"להביא מים לפצועים!" השיב אבא ויצא.

כשחזר, מיהר אל הנפגעים והשקה אותם. "ליד הבאר פגשתי בשכנינו הפולנים," אמר לנו. "הם יושבים בכנסייה, וגם אליהם מביאים פצועים. הדוחק רב."

אחד הפצועים מלמל, "אתה איש טוב, ייתן לך אלוהים כגמולך."

כל הלילה הפגיזו הגרמנים את העיר. הפצצות האירו את השמים באור גדול כאור יום. פצועים נוספים הובאו אל בית־הכנסת הישן. אחרי שהעבירו אותם לבית־החולים ניקה השַמש את השולחנות מהדם והניח עליהם ספרי תורה.

למחרת בצהריים הציף הצבא הפולני הניגף את רחובות העיר. עמדתי בשולי המדרכה והסתכלתי בתושבי העיר שהגישו לחיילים לחם, פֵּרות ומים. החיילים חטפו את המזון ואכלו תוך כדי הליכה; ברגליים כושלות מיהרו מזרחה. ריחמתי עליהם. לידי עמדה אישה פולנייה צעירה, ששלחה לחיילים נשיקות ואיחלה להם בריאות והצלחה.

כמה יפים היו החיילים בכרזות, מחייכים במדים נקיים, מגוהצים. המורה אמר: "חיילינו הגיבורים יגנו על המולדת האהובה שלנו." ועכשיו ראיתי אותם ללא נשק, רק צועדים ללא סדר, ללא מפקדים.

מישהו אמר: "הממשלה ברחה, השאירה את הצבא ללא פיקוד."

אחר אמר: "לא, החיילים נערכים מאחורי העיר, ומשם ישיבו מלחמה לגרמנים."

"אני מטיל ספק בכך," קרא אדם שלישי, "הצבא הזה היה מסוגל להתארגן ולהילחם, אבל עכשיו זה לא צבא! לחיילים אין נשק. הכול אבוד! הגרמנים ידעו את המצב, ולכן התעקשו לפלוש לפולין."

"נו," אמרה פולנייה זקנה, "ישו יעזור להם."

"אם את מדברת על ישו, אזי המצב אבוד ואין כל תקווה..."

גם בבית־הכנסת החלו להתווכח. "הגרמנים חצו את הגבול ומתקדמים למרכז פולין," אמרו, "אבל עדיין ייתכן שהצבא הפולני יתארגן וישיב מלחמה. אולי עוד אפשר להחזיר את הגרמנים לגרמניה."

אחרים אמרו: "הארצות הידידותיות לפולין יצניחו נשק ומזון ללוחמים." ועוד אחרים התנבאו שהעזרה לא תבוא, וטענו שהצבא הפולני המובס כבר נפוץ לכל עבר.

דברי האנשים העציבו אותי. במו עיני ראיתי את החיילים הצעירים שצעדו בראש גלוי ובתספורת צבאית קצרה, בעיניהם פחד וחוסר ביטחון.

דברי המורה צלצלו באוזני. החיילים שצועדים נבוכים – האם הם אותם החיילים שעליהם דיבר המורה, שאותם הילל ושאת אומץ לבם ואת יכולתם להילחם שיבח בכל פה?

שוב עמדתי בחוץ, על המדרכה, שומעת את הדיבורים.

"איפה המפקדים?" שאל מישהו שעמד קרוב אלי.

"ברחו לצרפת," ענה מישהו בהנמכת קול. "השאירו את החיילים המסכנים לבדם, ללא אוכל וציוד צבאי."

"דף שחור בהיסטוריה של פולין," אמרה פולנייה ומחתה דמעה.

"הכול בגלל ההנהגה," אמר הדובר הראשון. "אשמים הקצונה הגבוהה ושר ההגנה. איך אפשר לצאת לחזית על סוסים מול טנקים חדישים?"

"עסק ביש!" פלט מישהו.

הדברים חלחלו ללבבי בכאב ובצער.

לפנות ערב התחדשו ההפצצות. בבית־הכנסת היתה מהומה. צעקות הנשים, תפילת הגברים ובכי התינוקות עלו לשמים יחד עם תימרות העשן.

שלושה ימים רצופים הפגיזו הגרמנים את העיר. שלושה ימים ישבנו דחוקים וצפופים על רצפת בית־הכנסת הישן.

הרב עמד לפני ארון הקודש, התפלל וביקש מאלוהים בקול רווי בכי כי יגן עלינו. ביום הרביעי, בחצות, השתרר פתאום שקט מפחיד, מבשר רעות. התותחים נדַמו, ולא נשמעו טרטורי אווירונים ולא התפוצצויות. דממה מוזרה אפפה את העיר.