חרבות אהבה

פרולוג

מיכאל

שישה באוקטובר 2023, חווה בדרום ישראל

"אהבה זה רגש, וברגש לא ניתן לגעת", אמרה לי עופרי, הביטה עמוק אל תוך עיניי ואז אחזה בכתפי, "ואני זו אהבה", הוסיפה.

רציתי לאחוז בה חזרה, אך היא שמטה את ידיי וסטרה להן כאילו עשו מעשה שאינו ראוי בעליל.

"בבליל הקולות אתמול במסיבה הבחנת בי, רצית לגעת, לחוש. לא את גופי, את ליבי", המשיכה לומר והשפילה מבטה בעוד אני הישרתי את שלי. עיניי לכדו את עיניה. לא הבנתי לאן היא חותרת, אך ליקטתי רסיסי מידע. ניחשתי.

"והאהבה הזו, הכתובה בספרים, היא רגש". עופרי הרימה מבטה, "וכמו שאמרתי-"

"ברגש לא ניתן לגעת", המשכתי אותה, עיניי כמו מלטפות את פניה. עיניה עמוקות בצבע דבש, עמוקות וטובות, שערה ארוך כתום־אדום, בדומה לשלי. אש להבה.

"אך אתה עשית זאת ללא קושי. אתה נגעת בי, באהבה", אמרה והביטה בי, נלכדה בעיניי הכחולות ושקעה ושקעה.

שעות מעטות עמדנו ככה, מביטים זה בזו, עד שהשמש שקעה גם היא.

ואז עופרי החלה לבכות. שאלתי אותה מדוע והיא רק בכתה, לא פסקה, לא הסבירה.

ואני ישבתי איתה, הקשבתי ללב שלה, נגעתי בו.

בכיתי יחד איתה. חשתי אותה, גם ללא מילים.

ואז היא התחילה לצחוק ולספר בדיחות. זרמתי.

השעות עברו, השמש החלה לעלות, אורה חש עצמו חופשי מספיק להיכנס דרך החלון הגדול בסלון, הפונה לכיוון החווה החקלאית, ירושה מסבא יהושע, בדיוק כמו הבית הזה, בו אני מתגורר.

פרק 1

אט־אט השמש זרחה בעיניה היפות של עופרי שנצצו, וגם בחוץ היא החלה זורחת. הצצנו בשעון הקיר הגדול, עד כה לא ייחסנו אליו חשיבות, לא לו ולא לזמן שעבר.

"טוב, כבר נהיה מאוחר", התנצלה עופרי, "זאת אומרת, מוקדם", תיקנה, מצחקקת, ושלחה מבט קצר למסך הפלאפון שלה. "אחי התאום, דניאל, לא מפסיק לצלצל אליי" אמרה, מבטה הפך מודאג. הצלצולים לא פסקו.

"פרט חדש: דניאל, אח תאום. לא סיפרת לי על משפחתך אף פעם", אמרתי, מחייך קלות בניסיון להפשיר את המתח.

"הרבה דברים לא סיפרתי לך על חיי, וגם אתה לא, חוץ מהתיאורים על הצבא, כמובן", אמרה וחיבקה אותי בחום, מנופפת לי בידה.

"נהניתי", הוסיפה טרם צאתה ופיהקה קלות.

אני כחכחתי בגרוני והוספתי "שלום" רפוי.

הבטתי בה דרך החלון הפתוח יורדת בגרם מדרגות החווה שלי, רקע הזריחה העניק נופך אצילי לדמותה השברירית. קרני השמש נצצו, נצצו כמו עיניה של עופרי. שערה הארוך, החלק והאדמוני היטלטל מצד לצד, זוהר, משתלב יפה בגוני השמיים. ואני נשמתי עמוקות את ריחה שעוד נותר בביתי.

ריח שלעולם לא אשכח, לא מהר כל כך, לא עכשיו.

דקות ארוכות עמדתי כך, דומם, עד שדמותה של עופרי נעלמה מהאופק. רק אז הסכמתי לעצמי לשחרר אנחה ולשלוח מבט לצג הטלפון. שלושים שיחות שלא נענו מרוי, חברי מהפלוגה בצבא ומהיישוב. שנים לא דיברנו, קרוב לשלוש, עוד מאז השחרור.

מרתיע. מפחיד. מה קורה פה? שאלתי את הפרחים באגרטל שעל אדן החלון שזזו באי נוחות. הייתי מפוחד.

שני צלצולים, רוי לא עונה.

הלב דופק על מאתיים.

אמא מתקשרת. בוכה, בוכה.

ואמא מבוגרת, לבדה, אני בנה יחידה.

דווקא כשהלילה עבר כל כך טוב?

מה קורה פה?!

עופרי

חמישה באוקטובר 2023, שדרות, דרום ישראל

אני אוהבת לרקוד ולמרות זאת זמן רב לא יצאתי למסיבות. זמן רב מדי. ואם מותר לי לחפש אשמים, הפיגוע הרצחני שבו נרצחו הוריי לפני שלוש שנים הוא האשם.

ערב אחד תמים ושלו נכנסו הוריי לתחנת דלק לתדלק, ומאז לא חזרו. לא חזרו הביתה, לא חזרו אליי, לא חזרו בכלל. חייהם נגדעו ללא רחם בידי מחבלים שרצחו אותם בדמי ימיהם, פיגוע רצחני שרק חיות אדם מסוגלות לבצע.

הרבה דברים לא חזרו איתם, כמו אני האמיתית, הבחורה שאוהבת מוזיקה, חברה וחיים.

חיי התערערו עת נזרקתי למים עמוקים, וחלף זמן רב עד שלמדתי לשחות, או לפחות להותיר את הראש מעל המים ולנשום. ולשרוד.

כעת נותרתי עם שלל פציעות בנפש, כמו אי סבילות לרעשים, ומוזיקה ביניהם.

וכאשר אני יוצאת מדלת ביתי אני מביטה ימינה, שמאלה, אחורה וקדימה, ושוב. מפחדת מהפתעות...

אז אני בבית, לבד. בהתחלה החברים הגיעו, שידלו. הייתי בכיתה י"ב כשכל זה קרה, אבל מאז סיום התיכון הם חדלו כמעט מלהגיע, המשיכו בחיים.

התחילו צבא.

ואני בבית, חיה את חיי בפחד.

שלא כמו דניאל, אחי התאום, שיוצא, מבלה, מתעקש לחיות, ואף התחיל צבא למרות הפציעות בנפשו. תפקיד זעיר, לא משהו רציני, אך הוא נושא אותו בגאווה.

החיים מפתיעים, והפחד שלי מהפתעות לא מעניין אותם.

אתמול, יום חמישי, הייתה זו הפעם הראשונה לאחר שנה שבה יצאתי למסיבה, קרוב לבית. רקדתי עד כלות כוחי, חזק־חזק, ניסיתי להשליך את פחדיי בין ההמון. לא הכנסתי לפי מאום, רק רקדתי, רקדתי את סיפורי.

החברים התלהבו, ורקדו ורקדו יחד איתי.

בשלב מסוים תש כוחי. רציתי לצאת, לנשום אוויר. פילסתי דרך בין ההמון המיוזע ואז, בדרך ליציאה, פגשתי בו, או נכון יותר, נפגשתי בו. נתקעתי בו כמו בספרים, אופס טראח.

וזה היה האופס טראח הכי נכון בחיי.

הבטתי במיכאל — גבר אדמוני, גבוה, שרירי, עיניים כחולות.

כמו גבר החלומות שלי, שעד כה נמצא רק בחלומותיי.

מיכאל הביט בי.

זיהינו זו את זה מהר מהצפוי. איך לא?! הרי הוא היה הקרש שלי כשהייתי בת שתים־עשרה. ויש מצב שגם אני הייתי על הכוונת שלו אז.

הוא נשאר אותו דבר, רק גרסה טובה יותר, משופרת. נראה כי השנים שעברו היטיבו עימו מאוד.

עיניו, כמו חרבות ברזל, נפגשו בי, ובפעם הראשונה הרגשתי מהי שלווה אמיתית. נשימותיי נעשו רגועות אחרי זמן רב שלא.

"את עופרי, נכון?" הוא שאל. נדהמתי, הוא זיהה. הנהנתי.

"את באה לפה הרבה?" שאל אותי.

"אתה מתחיל איתי?" החזרתי בשאלה.

"לא, אני באמת שואל" ענה.

"אז אתה לא מתחיל איתי" אמרתי, מתבוננת.

"אחרי שתעני אני אתחיל", אמר בשובבות.

עניתי שלא, ואז הוא התחיל. הכול התחיל.

והיום, לאחר שתים־עשרה שעות של שיחות חולין וצחוקים דרך מסך הפלאפון, הגעתי אליו, לחווה שלו הנמצאת בשום מקום.

דיברנו יותר מדי בשתים־עשרה השעות האחרונות, בפלאפון.

וכשנפגשנו, שעות ארוכות שהעדפנו את השתיקה. היא אומרת הרבה, הרבה יותר מכל השיחות האחרונות בינינו.

ולא ידעתי באמת עד כמה...