גן עדן

זאת הייתה הפעם הראשונה מאז התקרית שהוא הסכים לבוא איתה לאנדלמן. ובדרך במכונית, ישובה לצידו בג'ינס השחור המוצלח שלה ובחולצה הדפס חדשה, הוא הישיר מבט אל הכביש על מנת שלא תבחין בשנאה שהתפשטה עכשיו בין תאי גופו כפריחה מדבקת, כמחלה. הוא שנא אותה על כך שהעירה אותו מוקדם בשבת בבוקר. שהכינה לו קפה חלש, בלי לערבב לעומק הספל. שביקשה שיוותר על תחנת הדלק. שפשוט ייתן גז. הוא סלד מהחברים שלה מהבית. נוכחותם עוררה בו חולשה. חבורת גברים בעלי קול חזק, כתפיים זקופות וחיוכים שבעים, שקטעו את המילים שלו בכל פעם שניסה לפתח שיחה.

מסיבות הבריכה שערכו היו, לטעמו, מוגזמות ומנקרות עיניים. רוקדים ניקדו את הדשא, שתו אלכוהול מתחת לעצי פרי רעננים, אכלו בשר שנצלה על מנגל בעל חזות מבריקה. נוף הררי עמד מעבר לגדר החיה שתחמה שורת בתים פרטיים. גן עדן, כך הם כינו את היישוב שבו חיו. בפועל הייתה זו שרשרת הרים נמוכה שהשתפלה אל עמק מוצף אורנים שסלעיו שימרו את צורתם עוד מימים קדמונים. 

"אני לא אוהב לנסוע לשם," הוא אמר. זה היה הכול. שוב שתק.
"מה לעשות," היא התפרצה אל השתיקה שלו, "שלא כל האנשים נולדו עם כסף. אתה מודע לעובדה שאנחנו גרים באחת מחמש השכונות הכי מבוקשות בארץ? החודש המחיר קפץ עוד פעם. עכשיו זה עוד חצי מיליון."