מקום לגור בו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מקום לגור בו
מכר
אלפי
עותקים
מקום לגור בו
מכר
אלפי
עותקים

מקום לגור בו

4.6 כוכבים (94 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

שרון צוהר

שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

תקציר

"שני!" אני אומרת בדחיפות ברגע שהיא עונה לשיחה, מוותרת על כל גינוני הנימוסים, "את לא מבינה מה קרה עכשיו! יש פה איזה בחור לא שפוי בנפשו שנכנס לבית והכריז שהוא השותף החדש שלי!"

יהל
שנים שאני עובדת על פיתוח שישנה את פני הגיימינג בעולם, עד שמגיע יום הולדתי העשרים וחמישה ובבת אחת כל התוכניות שלי משתנות. הנסיבות מכריחות אותי לחלוק סביבת מגורים עם מישהו שבאף מצב אחר לא הייתי מוצאת את עצמי איתו, וכל הקלפים נטרפים.

ים
מה שמתחיל ממייל הזוי שקיבלתי מתפתח למציאות שמתעלה על כל דמיון. כל מה שחשבתי שידעתי על החיים שלי נזרק היישר מהחלון, ובזמן שאני מנסה למצוא דרך להתמודד עם המציאות החדשה, יהל נכנסת לחיי, נסיכה אליטיסטית עם פה חצוף שלא יודעת מתי לסגור אותו. זה אמור להיות משהו לתקופת זמן מוגבלת, אז למה אני מרגיש שלקחתי על עצמי הרבה יותר מכפי שאוכל להתמודד איתו?

מקום לגור בו הוא סיפור אהבה מצחיק ומרגש על שני אנשים שלכאורה שונים מאוד זה מזה, אך רק על פני השטח.
זה ספרה השמונה־עשר של סופרת רבי המכר שרון צוהר. ספריה זכו להצלחה אדירה בקרב הקוראים ונמכרו במאות אלפי עותקים.

פרק ראשון

1
ים

זה היה היום שאחרי ראש השנה. אני זוכר שמזג האוויר היה קריר, לראשונה אחרי חודשים של חום מעיק, ואפילו שזה היה צום גדליה, כיביתי את המזגן. התיישבתי על המרפסת בדירה שלי בבת ים שבה העברתי את החג די לבד, חשבתי על כך שבעוד שבוע בדיוק יהיה יום כיפור ושאלתי את עצמי אם אני צריך להתקשר אליו כדי לבקש סליחה.

ואז אותו קול מעצבן בתוכי התמרד, גוזל ממני את כל החלטות השנה החדשה שהחלטתי. למה אני צריך לבקש ממנו סליחה? מתי אי פעם בחיים עשיתי לו משהו רע? אם מישהו צריך לבקש ממישהו סליחה, זה הוא ממני. מאיתנו, בעצם. מכולנו.

עדיין התקשיתי לסלוח לו על מה שהוא עשה לאלמוג, אחי, עם המריבות הבלתי פוסקות סביב החתונה שלו, ועל כך שהוא החליט לא להגיע אליה אף שזו בכלל לא הייתה המריבה שלי לריב. התעלמתי מהשיחות שלו במשך כמה חודשים, מבהיר לו בכך שנמאסו עליי המשחקים שלו, וכשסוף־סוף דיברנו, שבועיים לפני ראש השנה, אמרתי לו שאם הוא לא יכול להיות אבא נורמלי, אז עדיף שלא יהיה אבא בכלל.

הוא הפתיע אותי בכך שהוא לא צעק. הוא רק נאנח. מכל הדברים שהוא יכול היה לומר לי, מה שהוא בחר להגיד היה מה שהכה אותי בתדהמה יותר מכול.

"אתה אח טוב," הוא אמר בקול צרוד, "אני אוהב את זה שאתה ככה עומד לצד אחיך, אני חושב שזה כל מה שיכולתי לבקש מהילדים שלי."

ואני חשבתי שהוא לא יכול לבקש ממני כלום, שאין לו זכות לבקש ממני כלום ושום דבר, אבל האופן שבו הוא אמר את זה, הכניעה הזאת שהייתה בקול שלו, היא זו שגרמה לי לשתוק ולא לומר דבר, והיא זו שגורמת לי עכשיו לחשוב על השיחה הזאת שוב.

"אני מצטער," הוא אמר לי.

אבא שלי אמר לי שהוא מצטער, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי. אולי זה היה צריך להדליק לי איזו מנורה אדומה. אני מופתע שזה לא קרה.

"אני לא זה שאתה צריך לבקש ממנו סליחה," אמרתי, "אלמוג התחתן ואתה לא היית שם. תתקשר אליו, לא אליי."

הוא נאנח ונשמע שבור. לא זכרתי מתי אי פעם אבא שלי נשמע כזה מובס. "התקשרתי, כמה פעמים. הוא לא מוכן לדבר איתי."

"גם אני לא מוכן לדבר איתך ובכל זאת התקשרת."

"תדבר איתו. מכולם, אתה הכי קרוב אליו. תסביר לו."

"אין לי מה להסביר לו," התעקשתי. "אם אתה רוצה לסדר את זה, תצטרך למצוא דרך לדבר איתו ולבקש סליחה, וגם אז אני לא יודע אם זה יספיק."

"ים, תסביר לו."

"אבא, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני," אמרתי בכעס, "אתה בישלת את הדייסה הזאת, ועכשיו אתה אוכל אותה. אל תצפה ממני לפתור את הבעיות שלך בשבילך. היית אבא חרא ועכשיו אתה מרגיש רע בגלל זה? מגיע לך. איך זה קשור אליי? ולמה אתה מנסה לערב אותי בזה?"

"אתה גם ככה מעורב," הוא אמר, "אתה כועס עליי בשבילו. גם אתה לא מדבר איתי."

"הנה, אני מדבר איתך," אמרתי בחוסר סבלנות, "וכן, אני כועס."

"לא תסלח לי?"

"אולי כשהוא יסלח לך, ובשביל זה תצטרך להתנצל."

עוד אנחה נשמעה מעברו השני של הקו. "מה חוץ מזה? איך הולך לך בבת ים? אתה צריך כסף? איך אתה מסתדר שם, בדירה הזאת שלך?"

עדיין הייתי עצבני ממהלך השיחה ולא מוכן לשינוי הנושא, אז לא סיפרתי לו שאחרי החגים אצטרך לפנות את הדירה ועדיין לא ידעתי לאן אלך. מאז שמאי עזבה התקשיתי לשלם את שכר הדירה לבד, ואחרי מה שקרה איתה ממש לא התחשק לי להכניס שותף או שותפה. המשכורת שהרווחתי אצל מאור במועדון הגלישה הייתה טובה, אבל הכול עלה יותר עכשיו, ונאבקתי להסתדר בכוחות עצמי.

ידעתי שאם אבקש עזרה מכל אחד מהאחים שלי או מאימא, הם יעזרו ככל שיוכלו, אבל לא רציתי להיות נטל על אף אחד, רציתי להסתדר לבד, כמו שתמיד הסתדרתי מאז השחרור מהצבא.

בתקופות רגועות יותר בינינו אבא עזר לי כשביקשתי, אבל עכשיו, עם כל המתח שהיה בינו לבין אלמוג, הרגשתי שלתת לו לעזור לי זו תהיה בגידה באחי, וכרגע אחי היה לי חשוב יותר מאבא שלי.

כבר הודעתי לבעל הדירה שאעזוב בסוף החודש הבא, כשהחוזה יסתיים, והכוונה הייתה לחפש לי יחידת דיור קטנה. חשבתי שבמצב הכי גרוע, אעביר את כל החפצים שלי לקרוון שהיה על החוף במועדון הגלישה של מאור בהרצליה. נכון, לא תנאי מחיה אידיאליים, אבל זה יעזור לי לזמן מה עד שאמצא פתרון דיור מספק יותר.

"אני מסתדר, אני לא צריך את העזרה שלך," רטנתי.

"תמיד כזה עקשן," הוא אמר. הייתה שתיקה של כמה שניות על הקו. "תמיד היית הבן היותר הגיוני שלי," הוא אמר בנחישות מחודשת, "למה אתה לא מבין שלשום דבר מזה לא היה קשר אליכם בכלל? אני צריך שתסביר לאלמוג שזה היה ביני לבין אימא שלכם, לא ביני לבינכם."

הוא חזר על זה כבר אלף פעם, ונמאס לי. "למה אתה לא מבין שלכל מהלך מטומטם שלך יש השלכות על כל אחד מאיתנו?" נבחתי בתגובה.

"אל תדבר אליי ככה," הוא כעס, "אני עדיין אבא שלך."

"אבא, אין לי סבלנות לזה, בסדר? יש לי מספיק על הראש גם בלי שתנסה לערב אותי בעניינים שבינך לבין אלמוג. תדבר איתו, או שלא תדבר איתו, העיקר שתרד לי מהגב."

השיחה הסתיימה, ולא דיברנו אחרי זה, למעט ברכת ׳שנה טובה׳ ששלחתי בוואטסאפ, וקיבלתי בתגובה את אותו משפט בדיוק.

אז ככה יצא שיום אחרי ראש השנה ישבתי על המרפסת בבית והסתכלתי על הים, וחשבתי, אולי בפעם האלף בחיים שלי, שאני צריך להתנצל בפני אבא. חשבתי על זה שאמרתי לו שהמהלכים שלו מטומטמים, ולא משנה שזה מה שבאמת חשבתי. הייתי הבן הכי צעיר ואף פעם לא דיברתי לאבא שלי ככה.

אדווה, האחות הבכורה במשפחה, תמיד הייתה זו שניסתה לגשר, להשכין שלום, עד שגם היא הבינה שעדיף לה פשוט לשמור מרחק מסכסוכים משפחתיים. אחי אפיק באוסטרליה, והוא מחוץ לתמונה כך שנראה שאני, האח הצעיר ביותר, היחיד שעוד יכול איכשהו לנסות להחליק את העניינים בין אבא לאלמוג, אבל אחרי שאלמוג אכל הרבה מאוד חרא בלנסות להחליק את העניינים בין ההורים שלנו לקראת החתונה שלו, הבנתי שזו חתיכת בריכה של חומצה שאין לי כל כוונה לטבול בה את הרגליים בשום מצב, עם כל הכבוד לכל המעורבים בעניין. היה לי מספיק בלגן משלי.

בזמן שעדיין ישבתי שם וחשבתי על יום כיפור המתקרב ועל הסליחה שאולי הייתי צריך לבקש מאבא שלי, קיבלתי טלפון מאימא שאליה, מכל האנשים, החברה הנוכחית של אבא התקשרה כדי ליידע אותה שאבא נפטר.

תאונת צלילה מחורבנת, זה מה שאמרו שקרה.

זה מה שהוא בחר לעשות בראש השנה במקום ללכת לבית כנסת. הוא צלל כדי לנקות את שדרת הספינה שלו מעשב הים ומהקונכיות שנדבקו אליה. זה מה שהוא בחר לעשות במקום לחשוב, כמוני, על כל הדברים שעליהם הוא היה צריך לבקש סליחה. זה מה שהוא בחר לעשות במקום להתקשר לאלמוג, ואני יודע שהוא לא התקשר, מפני ששאלתי אותו.

לא הבנתי איך הייתה לו תאונת צלילה. הוא צלל אלפי פעמים, לעומקים הרבה יותר רציניים מכמה מטרים. במשטרה אמרו שאולי הוא חטף התקף לב בזמן שצלל.

מוות מפואר, אין מה להגיד. מתאים מאוד לשמשון אלבז הגדול, שכל החיים שלו חי על הים, למות בזמן שטיפל בספינה שלו, שלפעמים נראה שהייתה חשובה לו יותר מהילדים שלו.

עוד לפני שהגיע בכלל יום כיפור, כבר קברנו אותו.

2
ים

אבא לא ביקש סליחה מאף אחד במשפחה על מה שהיה, לא כשהיינו ילדים ולא כשהיינו בוגרים, ואני לא התנצלתי. גם לא על הקבר.

כן, עדיין כעסתי. כעסתי כמו ילד קטן שלא מוכן לשחרר, וכעסתי עליו אפילו עוד יותר עכשיו, על שהוא הסתלק לו והשאיר את כל הדברים ככה.

לא דיברנו על זה בשבעה, כשאדווה, אלמוג ואני ישבנו בבית של אלמוג ורותי. אפיק נשאר באוסטרליה, הוא גם ככה לא הספיק לבוא להלוויה והחליט לשבת שבעה שם. לא דיברנו על זה כי לא היה על מה לדבר. כמו בכל הזדמנות אחרת בחיים שלנו, כשזה נגע להורים שלנו, העדפנו פשוט להדחיק.

אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון, אפילו שעברו כבר חמישה חודשים. אני חושב על זה בכל פעם שעולה משהו שקשור באבא שלי. אני חושב על זה עכשיו, כשאלמוג ואני יושבים על הספה המהוהה בסלון הספינה של אבא, גמורים אחרי כמה ימים של עבודה מפרכת, שבהם ניקינו והכנו אותה כדי שנוכל להעמיד אותה למכירה.

במשך חמשת החודשים שחלפו מאז ההלוויה התלבטנו מה לעשות איתה. מצד אחד, אבא אהב את הספינה הזאת מאוד. מצד שני עלויות העגינה מטורפות, ואלמוג היה זה שנשא בנטל הכלכלי הזה מאז מותו של אבא. היה לו קשה לשאת את המחשבה שניפרד מהספינה הזאת, ואני מבין אותו, אבל כבר חודשים שהיא לא יותר מאנדרטה צפה בים, וכרגע היא רק עולה לו כסף. וספינה היא לא כמו דירה שאפשר להחזיק סגורה. ספינה צריכה תחזוקה מתמדת, אחרת היא פשוט נרקבת. במיוחד ספינה כזאת, שהשדרה שלה עשויה מברזל.

אבל הזמן הזה היה חשוב לכולנו. זה היה זמן להשלים עם העובדה שצריך להיפרד, שצריך להמשיך הלאה. גם אלמוג הגיע למסקנה הזאת, ולכן עכשיו אנחנו פה.

אנחנו לא יודעים אם בכלל נצליח למכור את הגרוטאה הזאת בלי להעלות אותה על מבדוק ולשפץ אותה קצת קודם, אבל לאף אחד מאיתנו אין את היכולת הכלכלית לעשות את זה, אז הרעיון ירד מהפרק בדיוק כמו שהוא עלה. אם נצליח למכור אותה, מה טוב. נחלק את הכסף בין ארבעתנו ואולי זה יעזור קצת. אם לא נצליח למכור אותה למישהו, נמכור אותה לסוחר גרוטאות שיפרק אותה לגורמים ויתיך אותה.

או שנטביע אותה בים, שתהיה ריף מלאכותי. אבא היה אוהב את זה. זה היה רעיון של אפיק, והוא מצא חן בעיני כולנו.

על מסך הטלוויזיה שמחובר לדופן בזרוע מוקרנת מהדורת החדשות, מבהירה לי שכבר אחרי שמונה בערב. עדיין לא אכלנו, ואני גמור. הבטחנו לאימא שהערב, אחרי שנסיים את העבודה, ניקח אותה למסעדה. לפני כן נצטרך לעלות אליה הביתה ולהתקלח כי שנינו מסריחים. עכשיו אני מצטער שהתחייבנו לזה. לא הייתה לי שום בעיה לקפוץ לים לאיזו טבילה ואז להירדם ממש פה, על הספה הזאת. אני עד כדי כך עייף.

על המסך עולה תמונה של בחורה יפה בשנות העשרים לחייה. "בהודעה שיצאה היום לבורסה מאת 'אילון מטענים ואחזקות' הוכרז כי יהל אילון, נכדתו של איל הספנות אברהם אילון, תשב בפועל בדירקטוריון החברה מעתה מתוקף היותה אחת מבעלי המניות הראשיים."

הקריין ממשיך לברבר ברקע, אבל אני לא ממש מקשיב, רק מתמקד בתמונה שעל המסך. הבחורה הזאת היא אחת היפות שראיתי, נראית לי ברבי כזאת, בדיוק כמו שאפשר היה לדמיין שבחורה כמוה, נכדה של מיליארדר, תיראה. היא קצת דומה לאגם רודברג או לרותם סלע עם העיניים הכחולות והגדולות האלה והשיער הבהיר והחלק, ובכל אופן, היא נראית לגמרי צעירה מדי מכדי לעמוד בראש אימפריה כזאת. "תסתכל על זאת," אני אומר בחיוך, מכה את אלמוג בירכו ומחווה בסנטרי לעבר מסך הטלוויזיה, מושך את תשומת ליבו מהטלפון שלו אליו, "הנסיכה של 'אילון מטענים ואחזקות'. לה בטח יש את הכסף שצריך כדי לשפץ את הגרוטאה של אבא. אולי אנחנו צריכים לפנות אליה. אולי היא תרצה לקנות אותה מאיתנו."

מרוב שהרעיון מגוחך, שנינו פורצים בצחוק. המחשבה על הספינה הזאת כעל אונייה המשמשת להעברת מטען פשוט קורעת.

מחשבה נוספת עולה בראשי, מצחיקה ועם זאת גם קצת עצובה. אם אבא היה רואה אותנו עכשיו יושבים פה וצוחקים על הספינה האהובה שלו, הוא היה נעלב ומתחיל למנות בפנינו את מספר הפעמים שבהן יצא איתה להפלגות מחקר או להפלגות צלילה בים האדום, אבל כולנו ידענו ששארם א־שייח הייתה הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הגיע על סיפונה, ושהוא לא היה מעז להתרחק יותר עם הגיגית הזאת, בטח לא אל עבר האוקיינוס הפתוח, ולא משנה כמה הוא פנטז על זה.

לרוב, הוא היה מפליג איתה עד אי האלמוגים וחוזר. זה הספיק לו, ואין לי ספק שזה הספיק גם לה.

אני לא אומר את זה בקול לאלמוג כי אפילו שהוא אולי חושב כמוני, הוא דווקא די אוהב את הספינה הזאת. הוא העביר בה הרבה זמן, צבר בה הרבה חוויות ואפילו גר בה איזו תקופה כשהחלים מהפציעה בצבא.

דווקא הייתה לאלמוג מערכת יחסים לא רעה עם אבא בשנים האחרונות, עד שהם רבו סביב ענייני החתונה שלו, אירוע שהיו לאבא השגות רבות לגביו כטקס שקושר זוג יחד לכל החיים, וגם כטקס שאימא שלי הייתה אמורה להשתתף בו לצידו.

לך תבין. בני זוג מתחתנים ונשבעים לאהוב זה את זה לכל החיים, ואז הם מגיעים למצב שבו הם שונאים זה את זה עד שהם לא מסוגלים לסבול זה את הנוכחות של זה. לא הבנתי את זה כשהייתי קטן, אולי קטן מדי מכדי להבין הרבה דברים גם ככה, ולא הבנתי את זה גם כשהתבגרתי. אומנם היו כמה שנים של שקט אחרי הגירושים, אבל סביב הפציעה של אלמוג ואחר כך סביב החתונה שלו נראה שכל האמוציות התעוררו מחדש, וזה לא עשה טוב לאף אחד מאיתנו.

אם כי עכשיו, כשאנחנו יושבים פה יחד ושותים בירה מול הטלוויזיה כשהרגליים של אלמוג על השולחן ושלי על ערמה של ארגזים שצריכים ללכת לזבל, נראה שגם אלמוג וגם אני בקושי זוכרים את זה. עכשיו אנחנו זוכרים רק את הדברים הטובים. "תכלס, גם לי קשה לחשוב על להיפרד מהספינה הזאת," אני פולט. היא אולי הדבר היחיד בכל העולם הזה שנשאר לי מאבא שלי, חוץ משרשרת מגן הדויד שאני עונד, שהוא נתן לי במתנה לבר המצווה שלי.

נראה לי שאלמוג חושב בדיוק כמוני. הוא מהנהן, מניח יד סביב כתפיי ומושך אותי אליו לחיבוק.

"אתה יודע משהו? אולי תעבור לפה?״ הוא משחרר אותי וטופח על הירך שלי, מחווה בבקבוק הבירה שלו סביבו. "אולי לא נמכור אותה, מה אתה אומר? מתאים לך לחזור לאילת?" כשאני לא עונה, הוא מוסיף, "אתה חייב לצאת מהקרוון העלוב הזה."

אני לא יכול שלא להודות בפני עצמי שגם בראש שלי עברה אותה המחשבה, אבל זה בעייתי מדי, אז לרגע אני לא אומר כלום, רק בוהה במסך הטלוויזיה שעל הקיר. במהדורת החדשות כבר סיימו לדבר על עסקים ועל כלכלה ועברו לדווח על אתרי תיירות חדשים ומעניינים לקיץ הקרוב.

אני מרים את השלט ומכבה את הטלוויזיה, ואז מסיים את הבירה ומניח את הבקבוק על הרצפה לידי. "אני לא יכול," אני אומר, מביט סביבי על החורבה הזאת, על כתמי החלודה שלאורך התיפורים בברזל שבפינות, שגם הצבע הלבן שבו היא נצבעה שוב ושוב לא מסתיר. "קודם כול, אני לא רוצה לעזוב את העבודה, ואתה יודע את זה."

"שמאור ידבר עם יונתן מהמרכז לגלישה, הוא ישמח לסדר לך עבודה כמדריך גלישה באחד המועדונים פה בעיר."

״אני אוהב את המועדון בהרצליה ואוהב להיות קרוב אליך, לכן אני מעדיף להישאר באזור תל אביב והמרכז. דבר שני, אני לא כמו אבא, אני לא יכול לדאוג לתחזוקה של הדבר הזה. זה מצריך עבודה יום־יומית. חוץ מזה, אתה זה שיש לו רישיון סקיפר, לא אני. אני אפילו לא יכול להזיז אותה מהמקום. ספינה שלא מפליגים בה פשוט נרקבת גם אם היא עומדת במרינה, ואתה יודע את זה. שלא לדבר על עלויות העגינה, הן יקרות יותר משכירות של דירה, שגם ככה אין לי כסף לשלם. והיא עומדת כבר חמישה חודשים, מי יודע מה בכלל המצב שלה מלמטה."

"טוב, אז תעבור לגור אצלי," הוא מציע שוב. כמו בכל פעם שהוא מציע את זה, גם עכשיו אני מניד בראשי. "ים, אתה כבר חודשים בקרוון העלוב של מאור," הוא מתעקש, "והחורף הזה היה קשה במיוחד. היית חולה כבר פעמיים בדלקת ריאות."

"מה אתה מדבר שטויות," אני מוחה, אפילו שהוא צודק, "קצת צינון זו לא דלקת ריאות. מה לעשות, קר ליד הים, אבל לא הייתי מחליף את זה בשום דבר בעולם." כשהוא שותק ומביט בי בספקנות, אני מוסיף, "תודה, אחי." אני הודף את כתפו בכתפי. "אבל אני לא רוצה להיכנס לכם באמצע. יש לכם את החיים שלכם."

רותי, אשתו של אלמוג, ואני מסתדרים נהדר, אנחנו גם עובדים יחד, אבל הם נשואים טריים, והדבר האחרון שהם צריכים זה אותי, מסתובב להם בין הרגליים.

"לא תיכנס לאף אחד באמצע. רותי אוהבת אותך."

"והיא רואה אותי מספיק במועדון," אני אומר, "היא לא צריכה לסבול את הנוכחות שלי גם בבית שלה."

"תפסיק לדבר שטויות," אלמוג אומר, "נעשה את זה בכיף ובאהבה, וזה גם ככה יהיה זמני. עד שתמצא לעצמך בית."

עד שאמצא לעצמי בית. עד עכשיו לא מצאתי. אולי כי לא חיפשתי מספיק ברצינות, אולי כי קצת היה לי נוח להיזרק בקרוון הקטן כאילו אני איזה רובינזון קרוזו שזרוק על אי בודד אחרי שמאי עזבה את הדירה, אבל באמת הגיע הזמן להמשיך הלאה.

מאור לא אמר לי שאני צריך לעזוב או משהו. אפילו שיש בינינו קשר ממש טוב ואני מתייחס אליו כאל סוג של מנטור, בכל פעם שאנחנו מדברים הוא לא מתערב לי בחיים ולא מנסה לומר לי שהגיע הזמן שאמשיך הלאה, אבל הקרוון שהוא הציב בחוף נועד לאחסון של ציוד, שעתה תחוב באחד הקונטיינרים שמיועדים לגלשנים, ואני יודע שזה מפריע לו, גם אם הוא לא אומר את זה. זה לא פתרון קבע.

אני נאנח שוב. זה מה שמגיע לי על שהתעסקתי עם הבחורה הלא נכונה. אלמוג אמר לי אלף פעמים לא לחרבן איפה שאני אוכל ברגע שבר, אחד החברים הכי טובים שלי והשותף הקודם שלי, עזב כדי לגור עם החברה שלו, וקיבלתי לדירה שותפה. היה לי ברור שזו אזהרה לא לזיין את השותפה שלי לדירה, אבל הקשבתי לו? לא, לא הקשבתי. חשבתי שאני חכם יותר, שאני יודע טוב יותר ממנו, שאוכל לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, או נכון יותר ליהנות משני העולמות, גם לגור עם שותפה נוחה וחברותית וגם לזכות בקצת סקס מהצד, אבל אלמוג אמר לי שזה לעולם לא יעבוד לאורך זמן.

הוא צדק, זה באמת לא עבד. מתישהו היא רצתה יותר ואני בכלל לא הייתי שם. מאי הייתה חמודה והכול, אבל מעבר לקצת כיף במיטה לא ראיתי אותנו יחד. אשמתה או אשמתי, זה בכלל לא שינה בשלב הזה. התוצאה הסופית היא מה שמשנה, והדרך שעלינו עליה הובילה את שנינו רק לתוצאה אחת, לצרות צרורות.

אחרי תקופה לא נוחה בלשון המעטה מאי עזבה, וכתוצאה מכך, גם אני נאלצתי לעזוב. יכולתי להכניס שותפה אחרת, או שותף, אבל אחרי הגיהינום של החודשים האחרונים, לא העליתי את זה בכלל על הדעת. טעות שעושים פעם אחת היא טעות. טעות שחוזרים עליה פעמיים היא כבר טיפשות.

"אני אדאג לזה בהקדם," אני אומר, מבטיח את זה לעצמי, יותר מאשר לו. בזמן שעבר מאז עזבתי את הדירה הצלחתי לחסוך סכום יפה של כסף. אני לא יודע אם מספיק כדי לשכור דירה משלי באזור המרכז, אבל אולי הגיע הזמן להתגבר על הטראומה ממאי ולחפש חדר בדירה עם שותפים.

בנים, ברור בנים. אני לא נופל שוב למלכודת הזאת.

אני מבטיח לעצמי לטפל בזה ברגע שאחזור להרצליה. ימי החופש שלקחתי לצורך המשימה הזאת עומדים להיגמר, ומחרתיים כבר נחזור לתל אביב. מכולת האשפה שאלמוג דאג להציב על הטיילת כבר די מלאה בג'אנק שפינינו מהספינה, ומחר נבוא לפה שנינו עם צבע, עם חומר נגד חלודה ועם משייפת, וננסה לנקות את מה שאפשר לנקות, לצבוע מעל מה שאפשר לצבוע, לשייף את הדק ולצבוע אותו בלכה כדי לגרום לספינה להיראות הכי ייצוגית שאפשר.

לפחות מהבחינה המכאנית הספינה במצב ממש טוב. אתמול אלמוג ואני הוצאנו אותה לסיבוב, וזה היה מעין סיבוב פרידה ממנה. אני לא חושב שתהיה לנו אי פעם עוד הזדמנות לעשות את זה. עגנו מול מלון 'הנסיכה' ועשינו על האש, וגם ישנו בחדרי השינה למטה, כמו פעם. חזרנו הבוקר, אחרי שקרני השמש הראשונות נצצו על המים והעירו אותנו. עוד זיכרון טוב שיצטרף לכל הזיכרונות הטובים שיש לנו מהספינה.

"מה אנחנו עושים עם כל הארגזים האלה של הניירת?" אני שואל את אלמוג ודופק בעקב הנעל על הארגזים שעליהם הקרסוליים שלי משולבים.

האמת, אני גמור. אחרי כל העבודה שעשינו פה, אין לי כוח לעבור על כל השיט הזה שאבא שמר בארגזים. ממה שהצצתי, ראיתי שאלה קבלות ישנות, חשבוניות, הזמנות עבודה של המכון לחקר ימים ואגמים, כמה מכתבים ישנים במעטפות מצהיבות. אחרי שעברתי על ארגז שלם של הדברים האלה, הרמתי ידיים ולא המשכתי לשניים האחרים. בארגז הראשון לא היה שום דבר שימושי למעט כמה תמונות ילדות ישנות שלנו, שאותן לקחתי.

"נראה לי שנזרוק אותם," אלמוג אומר, "מה יש לנו לשמור חומר ישן של הנהלת חשבונות? סתם תופס מקום. מיותר. אם אתה רוצה לשמור משם כמה דברים בשביל הנוסטלגיה אתה יכול, אבל עברתי על זה חפיף ולא ראיתי שום דבר שחשבתי ששווה לשמור."

"אבל מה עם כל אלה?" אני מוריד את רגליי מהארגזים ופותח את המכסה של הארגז העליון, מרים בידי ערמה של מכתבים במעטפות ישנות. "אלה מכתבים."

"כן, ראיתי אותם," אומר אלמוג בהיסח הדעת, עיניו נעוצות בטלוויזיה, "אין כתובת של שולח. פתחתי כמה מהם, כולם היו כתובים בכתב יד קטן וצפוף, וכולם התחילו באותן מילים. שמשון היקר, מה שלומך? למה אתה לא חוזר אליי, הייתי רוצה לשמוע ממך, תכתוב, תתקשר, אל תתעלם ממני, בלה־בלה־בלה. לא הייתה לי סבלנות לקרוא עוד. בטח מכתבים מבחורות שהוא זיין וזרק. לא היה לי שום עניין לקרוא אותם. אחרי שהצצתי בשניים או שלושה, דחפתי את כל החבילה בחזרה לארגז. אתה יכול לקרוא, אם בא לך. אתה יכול לשמור אותם, אם אתה רוצה. מבחינתי שהכול ילך לפח."

הטלפון של אלמוג מצלצל. הוא מושך אותו מכיס צדדי במכנסי הדגמ"ח שלו, שאליו הוא הספיק לדחוף אותו רק לפני דקה, ומביט במסך, קורא את ההודעה ואז כותב אחת.

אני מבין את התגובה שלו. מובן שכילד הייתי מודע לכל המתיחות שהייתה בין ההורים שלנו בבית עד שהם התגרשו, אבל עד לימים האחרונים לא באמת הבנתי עד כמה גרוע היה המצב ביניהם. זה קרה כשמצאתי במגירה ליד המיטה של אבא שלי פה בספינה תמונות שלו עם כל מיני נשים. כשהראיתי לאלמוג הוא צחק ואמר שאבא שלנו חי כמו רווק בן עשרים וסירב לקבל את העובדה שכמו כולם גם הוא הלך והזדקן, אבל כשמצאתי גם כמה תמונות שלו עם נשים שבהן הוא נראה הרבה יותר צעיר, אולי בן שלושים, אלמוג כבר לא חייך.

"עזוב את זה," הוא אמר לי בביטול ועבר להוציא בגדים מהארון בחדר השינה, "זה לא משנה עכשיו כלום."

אבל הבנתי, גם אם הוא לא רצה לדבר על זה איתי באופן ישיר. הבנתי שככל הנראה טיילת הנשים שביקרו בחדר השינה הזה התחילה עוד הרבה לפני שההורים שלנו התגרשו, אם לשפוט לפי התמונות.

זה לא בא לי בהפתעה גמורה. כלומר, שמעתי את הצעקות בבית, את ההאשמות ההדדיות, אבל התמונות האלה היו הוכחה חותכת למשהו שבעצם ניסיתי להתעלם ממנו בערך כל החיים שלי.

את כל התמונות האלה השארתי בארגז הזה שעליו הרגליים שלי נחות כרגע. הייתי שורף אותן, אבל לא צריך להיות דרמטי מדי. בכל מקרה הכול ילך לזבל.

אלמוג שוב שקוע בטלפון שלו, אז גם אני מוציא את הטלפון ומתעדכן, קורא את ההודעות שהצטברו בזמן שעבדנו. יש הודעה ממאור, ששואל איך הולך. אני כותב לו שבסדר ושמחרתיים נחזור. יש לי גם מייל מדניאל, הבחור שאמור לבוא לפה לצלם את הספינה מחרתיים, לפני שניסע, כדי שהוא יוכל להעלות את התמונות באתרים השונים ולהתחיל לחפש לנו קונה. הוא שואל במייל אם השעה שקבענו עדיין בתוקף, ואני כותב לו שכן. התוכנית היא שהוא יגיע בעשר בבוקר, יסיים עד שתים־עשרה ואז ננעל הכול, נלך לאכול צהריים, ניכנס לרכב ונצא לדרך בחזרה לתל אביב.

אני רואה שעוד פעם תיבת הזבל שלי מפוצצת במיילים, וזה מתחיל לעצבן אותי. אני לא מבין מה הקטע, מה המתקפה הזאת בשבוע האחרון?

המיילים הגיעו מאותה כתובת שממנה הגיעו כל המיילים הקודמים. זה גורם לי לרטון. אני מעביר את כולם לתיבת דואר הזבל.

"מה קורה?" אלמוג שואל, מרים את ראשו מהטלפון שלו.

"סתם, זה כבר מתחיל לעצבן, כל הדואר־זבל הזה," אני אומר, "לא מפסיקים להפציץ לי את התיבה."

"כן, מכיר את זה." הוא צוחק. "מהמיילים האלה שאומרים לך שזכית במיליונים בהגרלה והם רק רוצים את פרטי הבנק שלך כדי להעביר לך את הכסף?״

״מהמיילים האלה שכותבים לך שאיזה קרוב משפחה עשיר מת,״ אני אומר בגיחוך.

״מת והשאיר לך את מכרה היהלומים שלו בטנזניה, ואם רק תעביר להם את פרטי הבנק שלך באופן דחוף הם יעבירו לך את הכסף?"

"בדיוק," אני צוחק.

"קיבלתי מייל כזה בעצמי." הוא מרים את הטלפון ומראה לי. "יש ארבעה נקודה שלושה מיליון דולר שהופקדו בחשבון בנק על שמי בשוויץ ורק מחכים לי, ירושה מאיזה אדם ערירי שלא היו לו כל קרובי משפחה ונראה שאני קרוב המשפחה היחיד שנותר לו. אקבל עוד פרטים אם רק אצור קשר עכשיו עם מר..." הוא מקרב את המסך אל פניו, "ג'ונסון סטיבן, עורך דין מלונדון."

"כן, רק שהמיילים שאני מקבל נכתבים בעברית, ואפילו שאני מתעלם מהמיילים של הבן אדם הזה כבר שבועות, הוא לא מתייאש. הוא שולח לי עוד ועוד מיילים, ואני כבר מתחרפן."

"תמחק."

"אני מוחק," אני אומר, "אבל הוא לא מפסיק."

"מה כתוב?" אלמוג שואל בהיסח הדעת לאחר שחזר לגלול בטלפון שלו ולהקליד על המסך במהירות.

"אני לא פותח אותם, למקרה שזה וירוס או משהו, אבל הכותרות הן אותו חרא," אני אומר, "'קרוב משפחה שלך מת והותיר לך ירושה', זו הייתה כותרת שחזרה על עצמה הרבה, ואז היו משפטים כמו, 'למה אתה לא חוזר אליי? צור איתי קשר בדחיפות'. כאילו אני חייב לו משהו. הכותרות של המיילים שקיבלתי אתמול והיום היא 'אנא, ים, צור איתי קשר בדחיפות'."

אלמוג מניח את הטלפון על ברכו ומרים אליי מבט מרוכז. "בדרך כלל המיילים האלה לא כאלה אישיים," הוא אומר, "כלומר, לא פונים אליך באופן אישי ככה. והם כתובים בעברית?"

"כן. שלך אף פעם לא היו כתובים בעברית?"

"אף פעם," הוא אומר וכבר מושיט את היד ולוקח את הטלפון שלי מידי.

"מה אתה עושה?" אני מנסה לקחת ממנו את הטלפון. "לא, אל תפתח את זה, יכול להיות שזה וירוס."

"לא אם לא תפתח אף קובץ שמצורף לזה," הוא אומר וכבר פותח את המייל. מעבר לכותרת, לא כתוב בגוף המייל שום דבר, ואין שום קובץ מצורף. יש רק את שם עורך הדין שחתום על המייל. עורך הדין ארנסט מובשוביץ. אלמוג מחזיר לי את הטלפון שלי וכבר פותח את גוגל ומקליד. "זה מוזר. תקלוט." הוא מראה לי את המסך. "יש משרד עורכי דין כזה, בתל אביב."

"מה זה אומר?" אני לוקח ממנו את הטלפון שלו וגולל על המסך, לא מגלה הרבה מלבד העובדה שמשרד עורכי הדין הזה מתעסק בצוואות ובירושות.

"לא יודע. מה היה כתוב במיילים הקודמים?" הוא לוקח מידי את הטלפון שלי שוב.

"אמרתי לך, לא הסתכלתי בתוכן. תסתכל בתיקייה של המיילים שנמחקו."

"המיילים לא שמורים שם," הוא אומר, מחזיר לי את הטלפון לאחר שבדק, "מיילים שאתה מוחק מתיקיית הזבל נמחקים לתמיד."

"אתה באמת חושב שאיזה קרוב משפחה מת והשאיר לי משהו?" אני שואל בחיוך, מביט סביבי על אמבטיית הפלדה הזאת שבבטנה אנחנו יושבים ושותים בירה, "כי נראה לי שזה כל מה שאבא השאיר לנו, וזה לא הרבה, אם להודות על האמת." אני בועט בעקב הנעל בארגזי המסמכים המלאים בג'אנק שאבא אגר.

אבא ממש אהב לאגור דברים. עם כל הזבל שהוצאנו מפה, אפשר היה לחשוב שהוא מעולם לא זרק כלום, ואולי זה באמת היה ככה.

שנינו פורצים בצחוק. "כן, זה בטח סתם," אלמוג אומר ופורע את שערי כמו שהיה עושה כשהייתי ילד ומחווה בסנטרו לעבר הטלפון שאחוז בידי, "אבל אולי כדאי שתכתוב לו תגובה."

"כן? אתה חושב?"

"אני הייתי בודק." הוא מושך בכתפו בשובבות, "מה אכפת לך? רק אל תיתן את פרטי הבנק שלך לאף אחד."

"כאילו יש שם משהו לקחת," אני ממלמל לעצמי, גורם לאלמוג לגחך.

"טוב, די, לא באתי לפה כדי להשתתף במסיבת הרחמים העצמיים שלך." הוא מכריז, קם מהספה, מרים את בקבוקי הבירה מהשולחן ואז ניגש למטבח ודוחף אותם לשקית הזבל השחורה שמחכה שם. "בוא נסיים, ננעל פה ונתקדם, אימא מחכה לנו."

אני קם ממקומי, לוקח את התיק שלי ואז מרים מהרצפה את הארגזים שעליהם הנחתי את הרגליים ונושא אותם לעבר הדלת שאלמוג מחזיק פתוחה עבורי.

שרון צוהר

שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

עוד על הספר

מקום לגור בו שרון צוהר

1
ים

זה היה היום שאחרי ראש השנה. אני זוכר שמזג האוויר היה קריר, לראשונה אחרי חודשים של חום מעיק, ואפילו שזה היה צום גדליה, כיביתי את המזגן. התיישבתי על המרפסת בדירה שלי בבת ים שבה העברתי את החג די לבד, חשבתי על כך שבעוד שבוע בדיוק יהיה יום כיפור ושאלתי את עצמי אם אני צריך להתקשר אליו כדי לבקש סליחה.

ואז אותו קול מעצבן בתוכי התמרד, גוזל ממני את כל החלטות השנה החדשה שהחלטתי. למה אני צריך לבקש ממנו סליחה? מתי אי פעם בחיים עשיתי לו משהו רע? אם מישהו צריך לבקש ממישהו סליחה, זה הוא ממני. מאיתנו, בעצם. מכולנו.

עדיין התקשיתי לסלוח לו על מה שהוא עשה לאלמוג, אחי, עם המריבות הבלתי פוסקות סביב החתונה שלו, ועל כך שהוא החליט לא להגיע אליה אף שזו בכלל לא הייתה המריבה שלי לריב. התעלמתי מהשיחות שלו במשך כמה חודשים, מבהיר לו בכך שנמאסו עליי המשחקים שלו, וכשסוף־סוף דיברנו, שבועיים לפני ראש השנה, אמרתי לו שאם הוא לא יכול להיות אבא נורמלי, אז עדיף שלא יהיה אבא בכלל.

הוא הפתיע אותי בכך שהוא לא צעק. הוא רק נאנח. מכל הדברים שהוא יכול היה לומר לי, מה שהוא בחר להגיד היה מה שהכה אותי בתדהמה יותר מכול.

"אתה אח טוב," הוא אמר בקול צרוד, "אני אוהב את זה שאתה ככה עומד לצד אחיך, אני חושב שזה כל מה שיכולתי לבקש מהילדים שלי."

ואני חשבתי שהוא לא יכול לבקש ממני כלום, שאין לו זכות לבקש ממני כלום ושום דבר, אבל האופן שבו הוא אמר את זה, הכניעה הזאת שהייתה בקול שלו, היא זו שגרמה לי לשתוק ולא לומר דבר, והיא זו שגורמת לי עכשיו לחשוב על השיחה הזאת שוב.

"אני מצטער," הוא אמר לי.

אבא שלי אמר לי שהוא מצטער, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי. אולי זה היה צריך להדליק לי איזו מנורה אדומה. אני מופתע שזה לא קרה.

"אני לא זה שאתה צריך לבקש ממנו סליחה," אמרתי, "אלמוג התחתן ואתה לא היית שם. תתקשר אליו, לא אליי."

הוא נאנח ונשמע שבור. לא זכרתי מתי אי פעם אבא שלי נשמע כזה מובס. "התקשרתי, כמה פעמים. הוא לא מוכן לדבר איתי."

"גם אני לא מוכן לדבר איתך ובכל זאת התקשרת."

"תדבר איתו. מכולם, אתה הכי קרוב אליו. תסביר לו."

"אין לי מה להסביר לו," התעקשתי. "אם אתה רוצה לסדר את זה, תצטרך למצוא דרך לדבר איתו ולבקש סליחה, וגם אז אני לא יודע אם זה יספיק."

"ים, תסביר לו."

"אבא, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני," אמרתי בכעס, "אתה בישלת את הדייסה הזאת, ועכשיו אתה אוכל אותה. אל תצפה ממני לפתור את הבעיות שלך בשבילך. היית אבא חרא ועכשיו אתה מרגיש רע בגלל זה? מגיע לך. איך זה קשור אליי? ולמה אתה מנסה לערב אותי בזה?"

"אתה גם ככה מעורב," הוא אמר, "אתה כועס עליי בשבילו. גם אתה לא מדבר איתי."

"הנה, אני מדבר איתך," אמרתי בחוסר סבלנות, "וכן, אני כועס."

"לא תסלח לי?"

"אולי כשהוא יסלח לך, ובשביל זה תצטרך להתנצל."

עוד אנחה נשמעה מעברו השני של הקו. "מה חוץ מזה? איך הולך לך בבת ים? אתה צריך כסף? איך אתה מסתדר שם, בדירה הזאת שלך?"

עדיין הייתי עצבני ממהלך השיחה ולא מוכן לשינוי הנושא, אז לא סיפרתי לו שאחרי החגים אצטרך לפנות את הדירה ועדיין לא ידעתי לאן אלך. מאז שמאי עזבה התקשיתי לשלם את שכר הדירה לבד, ואחרי מה שקרה איתה ממש לא התחשק לי להכניס שותף או שותפה. המשכורת שהרווחתי אצל מאור במועדון הגלישה הייתה טובה, אבל הכול עלה יותר עכשיו, ונאבקתי להסתדר בכוחות עצמי.

ידעתי שאם אבקש עזרה מכל אחד מהאחים שלי או מאימא, הם יעזרו ככל שיוכלו, אבל לא רציתי להיות נטל על אף אחד, רציתי להסתדר לבד, כמו שתמיד הסתדרתי מאז השחרור מהצבא.

בתקופות רגועות יותר בינינו אבא עזר לי כשביקשתי, אבל עכשיו, עם כל המתח שהיה בינו לבין אלמוג, הרגשתי שלתת לו לעזור לי זו תהיה בגידה באחי, וכרגע אחי היה לי חשוב יותר מאבא שלי.

כבר הודעתי לבעל הדירה שאעזוב בסוף החודש הבא, כשהחוזה יסתיים, והכוונה הייתה לחפש לי יחידת דיור קטנה. חשבתי שבמצב הכי גרוע, אעביר את כל החפצים שלי לקרוון שהיה על החוף במועדון הגלישה של מאור בהרצליה. נכון, לא תנאי מחיה אידיאליים, אבל זה יעזור לי לזמן מה עד שאמצא פתרון דיור מספק יותר.

"אני מסתדר, אני לא צריך את העזרה שלך," רטנתי.

"תמיד כזה עקשן," הוא אמר. הייתה שתיקה של כמה שניות על הקו. "תמיד היית הבן היותר הגיוני שלי," הוא אמר בנחישות מחודשת, "למה אתה לא מבין שלשום דבר מזה לא היה קשר אליכם בכלל? אני צריך שתסביר לאלמוג שזה היה ביני לבין אימא שלכם, לא ביני לבינכם."

הוא חזר על זה כבר אלף פעם, ונמאס לי. "למה אתה לא מבין שלכל מהלך מטומטם שלך יש השלכות על כל אחד מאיתנו?" נבחתי בתגובה.

"אל תדבר אליי ככה," הוא כעס, "אני עדיין אבא שלך."

"אבא, אין לי סבלנות לזה, בסדר? יש לי מספיק על הראש גם בלי שתנסה לערב אותי בעניינים שבינך לבין אלמוג. תדבר איתו, או שלא תדבר איתו, העיקר שתרד לי מהגב."

השיחה הסתיימה, ולא דיברנו אחרי זה, למעט ברכת ׳שנה טובה׳ ששלחתי בוואטסאפ, וקיבלתי בתגובה את אותו משפט בדיוק.

אז ככה יצא שיום אחרי ראש השנה ישבתי על המרפסת בבית והסתכלתי על הים, וחשבתי, אולי בפעם האלף בחיים שלי, שאני צריך להתנצל בפני אבא. חשבתי על זה שאמרתי לו שהמהלכים שלו מטומטמים, ולא משנה שזה מה שבאמת חשבתי. הייתי הבן הכי צעיר ואף פעם לא דיברתי לאבא שלי ככה.

אדווה, האחות הבכורה במשפחה, תמיד הייתה זו שניסתה לגשר, להשכין שלום, עד שגם היא הבינה שעדיף לה פשוט לשמור מרחק מסכסוכים משפחתיים. אחי אפיק באוסטרליה, והוא מחוץ לתמונה כך שנראה שאני, האח הצעיר ביותר, היחיד שעוד יכול איכשהו לנסות להחליק את העניינים בין אבא לאלמוג, אבל אחרי שאלמוג אכל הרבה מאוד חרא בלנסות להחליק את העניינים בין ההורים שלנו לקראת החתונה שלו, הבנתי שזו חתיכת בריכה של חומצה שאין לי כל כוונה לטבול בה את הרגליים בשום מצב, עם כל הכבוד לכל המעורבים בעניין. היה לי מספיק בלגן משלי.

בזמן שעדיין ישבתי שם וחשבתי על יום כיפור המתקרב ועל הסליחה שאולי הייתי צריך לבקש מאבא שלי, קיבלתי טלפון מאימא שאליה, מכל האנשים, החברה הנוכחית של אבא התקשרה כדי ליידע אותה שאבא נפטר.

תאונת צלילה מחורבנת, זה מה שאמרו שקרה.

זה מה שהוא בחר לעשות בראש השנה במקום ללכת לבית כנסת. הוא צלל כדי לנקות את שדרת הספינה שלו מעשב הים ומהקונכיות שנדבקו אליה. זה מה שהוא בחר לעשות במקום לחשוב, כמוני, על כל הדברים שעליהם הוא היה צריך לבקש סליחה. זה מה שהוא בחר לעשות במקום להתקשר לאלמוג, ואני יודע שהוא לא התקשר, מפני ששאלתי אותו.

לא הבנתי איך הייתה לו תאונת צלילה. הוא צלל אלפי פעמים, לעומקים הרבה יותר רציניים מכמה מטרים. במשטרה אמרו שאולי הוא חטף התקף לב בזמן שצלל.

מוות מפואר, אין מה להגיד. מתאים מאוד לשמשון אלבז הגדול, שכל החיים שלו חי על הים, למות בזמן שטיפל בספינה שלו, שלפעמים נראה שהייתה חשובה לו יותר מהילדים שלו.

עוד לפני שהגיע בכלל יום כיפור, כבר קברנו אותו.

2
ים

אבא לא ביקש סליחה מאף אחד במשפחה על מה שהיה, לא כשהיינו ילדים ולא כשהיינו בוגרים, ואני לא התנצלתי. גם לא על הקבר.

כן, עדיין כעסתי. כעסתי כמו ילד קטן שלא מוכן לשחרר, וכעסתי עליו אפילו עוד יותר עכשיו, על שהוא הסתלק לו והשאיר את כל הדברים ככה.

לא דיברנו על זה בשבעה, כשאדווה, אלמוג ואני ישבנו בבית של אלמוג ורותי. אפיק נשאר באוסטרליה, הוא גם ככה לא הספיק לבוא להלוויה והחליט לשבת שבעה שם. לא דיברנו על זה כי לא היה על מה לדבר. כמו בכל הזדמנות אחרת בחיים שלנו, כשזה נגע להורים שלנו, העדפנו פשוט להדחיק.

אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון, אפילו שעברו כבר חמישה חודשים. אני חושב על זה בכל פעם שעולה משהו שקשור באבא שלי. אני חושב על זה עכשיו, כשאלמוג ואני יושבים על הספה המהוהה בסלון הספינה של אבא, גמורים אחרי כמה ימים של עבודה מפרכת, שבהם ניקינו והכנו אותה כדי שנוכל להעמיד אותה למכירה.

במשך חמשת החודשים שחלפו מאז ההלוויה התלבטנו מה לעשות איתה. מצד אחד, אבא אהב את הספינה הזאת מאוד. מצד שני עלויות העגינה מטורפות, ואלמוג היה זה שנשא בנטל הכלכלי הזה מאז מותו של אבא. היה לו קשה לשאת את המחשבה שניפרד מהספינה הזאת, ואני מבין אותו, אבל כבר חודשים שהיא לא יותר מאנדרטה צפה בים, וכרגע היא רק עולה לו כסף. וספינה היא לא כמו דירה שאפשר להחזיק סגורה. ספינה צריכה תחזוקה מתמדת, אחרת היא פשוט נרקבת. במיוחד ספינה כזאת, שהשדרה שלה עשויה מברזל.

אבל הזמן הזה היה חשוב לכולנו. זה היה זמן להשלים עם העובדה שצריך להיפרד, שצריך להמשיך הלאה. גם אלמוג הגיע למסקנה הזאת, ולכן עכשיו אנחנו פה.

אנחנו לא יודעים אם בכלל נצליח למכור את הגרוטאה הזאת בלי להעלות אותה על מבדוק ולשפץ אותה קצת קודם, אבל לאף אחד מאיתנו אין את היכולת הכלכלית לעשות את זה, אז הרעיון ירד מהפרק בדיוק כמו שהוא עלה. אם נצליח למכור אותה, מה טוב. נחלק את הכסף בין ארבעתנו ואולי זה יעזור קצת. אם לא נצליח למכור אותה למישהו, נמכור אותה לסוחר גרוטאות שיפרק אותה לגורמים ויתיך אותה.

או שנטביע אותה בים, שתהיה ריף מלאכותי. אבא היה אוהב את זה. זה היה רעיון של אפיק, והוא מצא חן בעיני כולנו.

על מסך הטלוויזיה שמחובר לדופן בזרוע מוקרנת מהדורת החדשות, מבהירה לי שכבר אחרי שמונה בערב. עדיין לא אכלנו, ואני גמור. הבטחנו לאימא שהערב, אחרי שנסיים את העבודה, ניקח אותה למסעדה. לפני כן נצטרך לעלות אליה הביתה ולהתקלח כי שנינו מסריחים. עכשיו אני מצטער שהתחייבנו לזה. לא הייתה לי שום בעיה לקפוץ לים לאיזו טבילה ואז להירדם ממש פה, על הספה הזאת. אני עד כדי כך עייף.

על המסך עולה תמונה של בחורה יפה בשנות העשרים לחייה. "בהודעה שיצאה היום לבורסה מאת 'אילון מטענים ואחזקות' הוכרז כי יהל אילון, נכדתו של איל הספנות אברהם אילון, תשב בפועל בדירקטוריון החברה מעתה מתוקף היותה אחת מבעלי המניות הראשיים."

הקריין ממשיך לברבר ברקע, אבל אני לא ממש מקשיב, רק מתמקד בתמונה שעל המסך. הבחורה הזאת היא אחת היפות שראיתי, נראית לי ברבי כזאת, בדיוק כמו שאפשר היה לדמיין שבחורה כמוה, נכדה של מיליארדר, תיראה. היא קצת דומה לאגם רודברג או לרותם סלע עם העיניים הכחולות והגדולות האלה והשיער הבהיר והחלק, ובכל אופן, היא נראית לגמרי צעירה מדי מכדי לעמוד בראש אימפריה כזאת. "תסתכל על זאת," אני אומר בחיוך, מכה את אלמוג בירכו ומחווה בסנטרי לעבר מסך הטלוויזיה, מושך את תשומת ליבו מהטלפון שלו אליו, "הנסיכה של 'אילון מטענים ואחזקות'. לה בטח יש את הכסף שצריך כדי לשפץ את הגרוטאה של אבא. אולי אנחנו צריכים לפנות אליה. אולי היא תרצה לקנות אותה מאיתנו."

מרוב שהרעיון מגוחך, שנינו פורצים בצחוק. המחשבה על הספינה הזאת כעל אונייה המשמשת להעברת מטען פשוט קורעת.

מחשבה נוספת עולה בראשי, מצחיקה ועם זאת גם קצת עצובה. אם אבא היה רואה אותנו עכשיו יושבים פה וצוחקים על הספינה האהובה שלו, הוא היה נעלב ומתחיל למנות בפנינו את מספר הפעמים שבהן יצא איתה להפלגות מחקר או להפלגות צלילה בים האדום, אבל כולנו ידענו ששארם א־שייח הייתה הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הגיע על סיפונה, ושהוא לא היה מעז להתרחק יותר עם הגיגית הזאת, בטח לא אל עבר האוקיינוס הפתוח, ולא משנה כמה הוא פנטז על זה.

לרוב, הוא היה מפליג איתה עד אי האלמוגים וחוזר. זה הספיק לו, ואין לי ספק שזה הספיק גם לה.

אני לא אומר את זה בקול לאלמוג כי אפילו שהוא אולי חושב כמוני, הוא דווקא די אוהב את הספינה הזאת. הוא העביר בה הרבה זמן, צבר בה הרבה חוויות ואפילו גר בה איזו תקופה כשהחלים מהפציעה בצבא.

דווקא הייתה לאלמוג מערכת יחסים לא רעה עם אבא בשנים האחרונות, עד שהם רבו סביב ענייני החתונה שלו, אירוע שהיו לאבא השגות רבות לגביו כטקס שקושר זוג יחד לכל החיים, וגם כטקס שאימא שלי הייתה אמורה להשתתף בו לצידו.

לך תבין. בני זוג מתחתנים ונשבעים לאהוב זה את זה לכל החיים, ואז הם מגיעים למצב שבו הם שונאים זה את זה עד שהם לא מסוגלים לסבול זה את הנוכחות של זה. לא הבנתי את זה כשהייתי קטן, אולי קטן מדי מכדי להבין הרבה דברים גם ככה, ולא הבנתי את זה גם כשהתבגרתי. אומנם היו כמה שנים של שקט אחרי הגירושים, אבל סביב הפציעה של אלמוג ואחר כך סביב החתונה שלו נראה שכל האמוציות התעוררו מחדש, וזה לא עשה טוב לאף אחד מאיתנו.

אם כי עכשיו, כשאנחנו יושבים פה יחד ושותים בירה מול הטלוויזיה כשהרגליים של אלמוג על השולחן ושלי על ערמה של ארגזים שצריכים ללכת לזבל, נראה שגם אלמוג וגם אני בקושי זוכרים את זה. עכשיו אנחנו זוכרים רק את הדברים הטובים. "תכלס, גם לי קשה לחשוב על להיפרד מהספינה הזאת," אני פולט. היא אולי הדבר היחיד בכל העולם הזה שנשאר לי מאבא שלי, חוץ משרשרת מגן הדויד שאני עונד, שהוא נתן לי במתנה לבר המצווה שלי.

נראה לי שאלמוג חושב בדיוק כמוני. הוא מהנהן, מניח יד סביב כתפיי ומושך אותי אליו לחיבוק.

"אתה יודע משהו? אולי תעבור לפה?״ הוא משחרר אותי וטופח על הירך שלי, מחווה בבקבוק הבירה שלו סביבו. "אולי לא נמכור אותה, מה אתה אומר? מתאים לך לחזור לאילת?" כשאני לא עונה, הוא מוסיף, "אתה חייב לצאת מהקרוון העלוב הזה."

אני לא יכול שלא להודות בפני עצמי שגם בראש שלי עברה אותה המחשבה, אבל זה בעייתי מדי, אז לרגע אני לא אומר כלום, רק בוהה במסך הטלוויזיה שעל הקיר. במהדורת החדשות כבר סיימו לדבר על עסקים ועל כלכלה ועברו לדווח על אתרי תיירות חדשים ומעניינים לקיץ הקרוב.

אני מרים את השלט ומכבה את הטלוויזיה, ואז מסיים את הבירה ומניח את הבקבוק על הרצפה לידי. "אני לא יכול," אני אומר, מביט סביבי על החורבה הזאת, על כתמי החלודה שלאורך התיפורים בברזל שבפינות, שגם הצבע הלבן שבו היא נצבעה שוב ושוב לא מסתיר. "קודם כול, אני לא רוצה לעזוב את העבודה, ואתה יודע את זה."

"שמאור ידבר עם יונתן מהמרכז לגלישה, הוא ישמח לסדר לך עבודה כמדריך גלישה באחד המועדונים פה בעיר."

״אני אוהב את המועדון בהרצליה ואוהב להיות קרוב אליך, לכן אני מעדיף להישאר באזור תל אביב והמרכז. דבר שני, אני לא כמו אבא, אני לא יכול לדאוג לתחזוקה של הדבר הזה. זה מצריך עבודה יום־יומית. חוץ מזה, אתה זה שיש לו רישיון סקיפר, לא אני. אני אפילו לא יכול להזיז אותה מהמקום. ספינה שלא מפליגים בה פשוט נרקבת גם אם היא עומדת במרינה, ואתה יודע את זה. שלא לדבר על עלויות העגינה, הן יקרות יותר משכירות של דירה, שגם ככה אין לי כסף לשלם. והיא עומדת כבר חמישה חודשים, מי יודע מה בכלל המצב שלה מלמטה."

"טוב, אז תעבור לגור אצלי," הוא מציע שוב. כמו בכל פעם שהוא מציע את זה, גם עכשיו אני מניד בראשי. "ים, אתה כבר חודשים בקרוון העלוב של מאור," הוא מתעקש, "והחורף הזה היה קשה במיוחד. היית חולה כבר פעמיים בדלקת ריאות."

"מה אתה מדבר שטויות," אני מוחה, אפילו שהוא צודק, "קצת צינון זו לא דלקת ריאות. מה לעשות, קר ליד הים, אבל לא הייתי מחליף את זה בשום דבר בעולם." כשהוא שותק ומביט בי בספקנות, אני מוסיף, "תודה, אחי." אני הודף את כתפו בכתפי. "אבל אני לא רוצה להיכנס לכם באמצע. יש לכם את החיים שלכם."

רותי, אשתו של אלמוג, ואני מסתדרים נהדר, אנחנו גם עובדים יחד, אבל הם נשואים טריים, והדבר האחרון שהם צריכים זה אותי, מסתובב להם בין הרגליים.

"לא תיכנס לאף אחד באמצע. רותי אוהבת אותך."

"והיא רואה אותי מספיק במועדון," אני אומר, "היא לא צריכה לסבול את הנוכחות שלי גם בבית שלה."

"תפסיק לדבר שטויות," אלמוג אומר, "נעשה את זה בכיף ובאהבה, וזה גם ככה יהיה זמני. עד שתמצא לעצמך בית."

עד שאמצא לעצמי בית. עד עכשיו לא מצאתי. אולי כי לא חיפשתי מספיק ברצינות, אולי כי קצת היה לי נוח להיזרק בקרוון הקטן כאילו אני איזה רובינזון קרוזו שזרוק על אי בודד אחרי שמאי עזבה את הדירה, אבל באמת הגיע הזמן להמשיך הלאה.

מאור לא אמר לי שאני צריך לעזוב או משהו. אפילו שיש בינינו קשר ממש טוב ואני מתייחס אליו כאל סוג של מנטור, בכל פעם שאנחנו מדברים הוא לא מתערב לי בחיים ולא מנסה לומר לי שהגיע הזמן שאמשיך הלאה, אבל הקרוון שהוא הציב בחוף נועד לאחסון של ציוד, שעתה תחוב באחד הקונטיינרים שמיועדים לגלשנים, ואני יודע שזה מפריע לו, גם אם הוא לא אומר את זה. זה לא פתרון קבע.

אני נאנח שוב. זה מה שמגיע לי על שהתעסקתי עם הבחורה הלא נכונה. אלמוג אמר לי אלף פעמים לא לחרבן איפה שאני אוכל ברגע שבר, אחד החברים הכי טובים שלי והשותף הקודם שלי, עזב כדי לגור עם החברה שלו, וקיבלתי לדירה שותפה. היה לי ברור שזו אזהרה לא לזיין את השותפה שלי לדירה, אבל הקשבתי לו? לא, לא הקשבתי. חשבתי שאני חכם יותר, שאני יודע טוב יותר ממנו, שאוכל לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, או נכון יותר ליהנות משני העולמות, גם לגור עם שותפה נוחה וחברותית וגם לזכות בקצת סקס מהצד, אבל אלמוג אמר לי שזה לעולם לא יעבוד לאורך זמן.

הוא צדק, זה באמת לא עבד. מתישהו היא רצתה יותר ואני בכלל לא הייתי שם. מאי הייתה חמודה והכול, אבל מעבר לקצת כיף במיטה לא ראיתי אותנו יחד. אשמתה או אשמתי, זה בכלל לא שינה בשלב הזה. התוצאה הסופית היא מה שמשנה, והדרך שעלינו עליה הובילה את שנינו רק לתוצאה אחת, לצרות צרורות.

אחרי תקופה לא נוחה בלשון המעטה מאי עזבה, וכתוצאה מכך, גם אני נאלצתי לעזוב. יכולתי להכניס שותפה אחרת, או שותף, אבל אחרי הגיהינום של החודשים האחרונים, לא העליתי את זה בכלל על הדעת. טעות שעושים פעם אחת היא טעות. טעות שחוזרים עליה פעמיים היא כבר טיפשות.

"אני אדאג לזה בהקדם," אני אומר, מבטיח את זה לעצמי, יותר מאשר לו. בזמן שעבר מאז עזבתי את הדירה הצלחתי לחסוך סכום יפה של כסף. אני לא יודע אם מספיק כדי לשכור דירה משלי באזור המרכז, אבל אולי הגיע הזמן להתגבר על הטראומה ממאי ולחפש חדר בדירה עם שותפים.

בנים, ברור בנים. אני לא נופל שוב למלכודת הזאת.

אני מבטיח לעצמי לטפל בזה ברגע שאחזור להרצליה. ימי החופש שלקחתי לצורך המשימה הזאת עומדים להיגמר, ומחרתיים כבר נחזור לתל אביב. מכולת האשפה שאלמוג דאג להציב על הטיילת כבר די מלאה בג'אנק שפינינו מהספינה, ומחר נבוא לפה שנינו עם צבע, עם חומר נגד חלודה ועם משייפת, וננסה לנקות את מה שאפשר לנקות, לצבוע מעל מה שאפשר לצבוע, לשייף את הדק ולצבוע אותו בלכה כדי לגרום לספינה להיראות הכי ייצוגית שאפשר.

לפחות מהבחינה המכאנית הספינה במצב ממש טוב. אתמול אלמוג ואני הוצאנו אותה לסיבוב, וזה היה מעין סיבוב פרידה ממנה. אני לא חושב שתהיה לנו אי פעם עוד הזדמנות לעשות את זה. עגנו מול מלון 'הנסיכה' ועשינו על האש, וגם ישנו בחדרי השינה למטה, כמו פעם. חזרנו הבוקר, אחרי שקרני השמש הראשונות נצצו על המים והעירו אותנו. עוד זיכרון טוב שיצטרף לכל הזיכרונות הטובים שיש לנו מהספינה.

"מה אנחנו עושים עם כל הארגזים האלה של הניירת?" אני שואל את אלמוג ודופק בעקב הנעל על הארגזים שעליהם הקרסוליים שלי משולבים.

האמת, אני גמור. אחרי כל העבודה שעשינו פה, אין לי כוח לעבור על כל השיט הזה שאבא שמר בארגזים. ממה שהצצתי, ראיתי שאלה קבלות ישנות, חשבוניות, הזמנות עבודה של המכון לחקר ימים ואגמים, כמה מכתבים ישנים במעטפות מצהיבות. אחרי שעברתי על ארגז שלם של הדברים האלה, הרמתי ידיים ולא המשכתי לשניים האחרים. בארגז הראשון לא היה שום דבר שימושי למעט כמה תמונות ילדות ישנות שלנו, שאותן לקחתי.

"נראה לי שנזרוק אותם," אלמוג אומר, "מה יש לנו לשמור חומר ישן של הנהלת חשבונות? סתם תופס מקום. מיותר. אם אתה רוצה לשמור משם כמה דברים בשביל הנוסטלגיה אתה יכול, אבל עברתי על זה חפיף ולא ראיתי שום דבר שחשבתי ששווה לשמור."

"אבל מה עם כל אלה?" אני מוריד את רגליי מהארגזים ופותח את המכסה של הארגז העליון, מרים בידי ערמה של מכתבים במעטפות ישנות. "אלה מכתבים."

"כן, ראיתי אותם," אומר אלמוג בהיסח הדעת, עיניו נעוצות בטלוויזיה, "אין כתובת של שולח. פתחתי כמה מהם, כולם היו כתובים בכתב יד קטן וצפוף, וכולם התחילו באותן מילים. שמשון היקר, מה שלומך? למה אתה לא חוזר אליי, הייתי רוצה לשמוע ממך, תכתוב, תתקשר, אל תתעלם ממני, בלה־בלה־בלה. לא הייתה לי סבלנות לקרוא עוד. בטח מכתבים מבחורות שהוא זיין וזרק. לא היה לי שום עניין לקרוא אותם. אחרי שהצצתי בשניים או שלושה, דחפתי את כל החבילה בחזרה לארגז. אתה יכול לקרוא, אם בא לך. אתה יכול לשמור אותם, אם אתה רוצה. מבחינתי שהכול ילך לפח."

הטלפון של אלמוג מצלצל. הוא מושך אותו מכיס צדדי במכנסי הדגמ"ח שלו, שאליו הוא הספיק לדחוף אותו רק לפני דקה, ומביט במסך, קורא את ההודעה ואז כותב אחת.

אני מבין את התגובה שלו. מובן שכילד הייתי מודע לכל המתיחות שהייתה בין ההורים שלנו בבית עד שהם התגרשו, אבל עד לימים האחרונים לא באמת הבנתי עד כמה גרוע היה המצב ביניהם. זה קרה כשמצאתי במגירה ליד המיטה של אבא שלי פה בספינה תמונות שלו עם כל מיני נשים. כשהראיתי לאלמוג הוא צחק ואמר שאבא שלנו חי כמו רווק בן עשרים וסירב לקבל את העובדה שכמו כולם גם הוא הלך והזדקן, אבל כשמצאתי גם כמה תמונות שלו עם נשים שבהן הוא נראה הרבה יותר צעיר, אולי בן שלושים, אלמוג כבר לא חייך.

"עזוב את זה," הוא אמר לי בביטול ועבר להוציא בגדים מהארון בחדר השינה, "זה לא משנה עכשיו כלום."

אבל הבנתי, גם אם הוא לא רצה לדבר על זה איתי באופן ישיר. הבנתי שככל הנראה טיילת הנשים שביקרו בחדר השינה הזה התחילה עוד הרבה לפני שההורים שלנו התגרשו, אם לשפוט לפי התמונות.

זה לא בא לי בהפתעה גמורה. כלומר, שמעתי את הצעקות בבית, את ההאשמות ההדדיות, אבל התמונות האלה היו הוכחה חותכת למשהו שבעצם ניסיתי להתעלם ממנו בערך כל החיים שלי.

את כל התמונות האלה השארתי בארגז הזה שעליו הרגליים שלי נחות כרגע. הייתי שורף אותן, אבל לא צריך להיות דרמטי מדי. בכל מקרה הכול ילך לזבל.

אלמוג שוב שקוע בטלפון שלו, אז גם אני מוציא את הטלפון ומתעדכן, קורא את ההודעות שהצטברו בזמן שעבדנו. יש הודעה ממאור, ששואל איך הולך. אני כותב לו שבסדר ושמחרתיים נחזור. יש לי גם מייל מדניאל, הבחור שאמור לבוא לפה לצלם את הספינה מחרתיים, לפני שניסע, כדי שהוא יוכל להעלות את התמונות באתרים השונים ולהתחיל לחפש לנו קונה. הוא שואל במייל אם השעה שקבענו עדיין בתוקף, ואני כותב לו שכן. התוכנית היא שהוא יגיע בעשר בבוקר, יסיים עד שתים־עשרה ואז ננעל הכול, נלך לאכול צהריים, ניכנס לרכב ונצא לדרך בחזרה לתל אביב.

אני רואה שעוד פעם תיבת הזבל שלי מפוצצת במיילים, וזה מתחיל לעצבן אותי. אני לא מבין מה הקטע, מה המתקפה הזאת בשבוע האחרון?

המיילים הגיעו מאותה כתובת שממנה הגיעו כל המיילים הקודמים. זה גורם לי לרטון. אני מעביר את כולם לתיבת דואר הזבל.

"מה קורה?" אלמוג שואל, מרים את ראשו מהטלפון שלו.

"סתם, זה כבר מתחיל לעצבן, כל הדואר־זבל הזה," אני אומר, "לא מפסיקים להפציץ לי את התיבה."

"כן, מכיר את זה." הוא צוחק. "מהמיילים האלה שאומרים לך שזכית במיליונים בהגרלה והם רק רוצים את פרטי הבנק שלך כדי להעביר לך את הכסף?״

״מהמיילים האלה שכותבים לך שאיזה קרוב משפחה עשיר מת,״ אני אומר בגיחוך.

״מת והשאיר לך את מכרה היהלומים שלו בטנזניה, ואם רק תעביר להם את פרטי הבנק שלך באופן דחוף הם יעבירו לך את הכסף?"

"בדיוק," אני צוחק.

"קיבלתי מייל כזה בעצמי." הוא מרים את הטלפון ומראה לי. "יש ארבעה נקודה שלושה מיליון דולר שהופקדו בחשבון בנק על שמי בשוויץ ורק מחכים לי, ירושה מאיזה אדם ערירי שלא היו לו כל קרובי משפחה ונראה שאני קרוב המשפחה היחיד שנותר לו. אקבל עוד פרטים אם רק אצור קשר עכשיו עם מר..." הוא מקרב את המסך אל פניו, "ג'ונסון סטיבן, עורך דין מלונדון."

"כן, רק שהמיילים שאני מקבל נכתבים בעברית, ואפילו שאני מתעלם מהמיילים של הבן אדם הזה כבר שבועות, הוא לא מתייאש. הוא שולח לי עוד ועוד מיילים, ואני כבר מתחרפן."

"תמחק."

"אני מוחק," אני אומר, "אבל הוא לא מפסיק."

"מה כתוב?" אלמוג שואל בהיסח הדעת לאחר שחזר לגלול בטלפון שלו ולהקליד על המסך במהירות.

"אני לא פותח אותם, למקרה שזה וירוס או משהו, אבל הכותרות הן אותו חרא," אני אומר, "'קרוב משפחה שלך מת והותיר לך ירושה', זו הייתה כותרת שחזרה על עצמה הרבה, ואז היו משפטים כמו, 'למה אתה לא חוזר אליי? צור איתי קשר בדחיפות'. כאילו אני חייב לו משהו. הכותרות של המיילים שקיבלתי אתמול והיום היא 'אנא, ים, צור איתי קשר בדחיפות'."

אלמוג מניח את הטלפון על ברכו ומרים אליי מבט מרוכז. "בדרך כלל המיילים האלה לא כאלה אישיים," הוא אומר, "כלומר, לא פונים אליך באופן אישי ככה. והם כתובים בעברית?"

"כן. שלך אף פעם לא היו כתובים בעברית?"

"אף פעם," הוא אומר וכבר מושיט את היד ולוקח את הטלפון שלי מידי.

"מה אתה עושה?" אני מנסה לקחת ממנו את הטלפון. "לא, אל תפתח את זה, יכול להיות שזה וירוס."

"לא אם לא תפתח אף קובץ שמצורף לזה," הוא אומר וכבר פותח את המייל. מעבר לכותרת, לא כתוב בגוף המייל שום דבר, ואין שום קובץ מצורף. יש רק את שם עורך הדין שחתום על המייל. עורך הדין ארנסט מובשוביץ. אלמוג מחזיר לי את הטלפון שלי וכבר פותח את גוגל ומקליד. "זה מוזר. תקלוט." הוא מראה לי את המסך. "יש משרד עורכי דין כזה, בתל אביב."

"מה זה אומר?" אני לוקח ממנו את הטלפון שלו וגולל על המסך, לא מגלה הרבה מלבד העובדה שמשרד עורכי הדין הזה מתעסק בצוואות ובירושות.

"לא יודע. מה היה כתוב במיילים הקודמים?" הוא לוקח מידי את הטלפון שלי שוב.

"אמרתי לך, לא הסתכלתי בתוכן. תסתכל בתיקייה של המיילים שנמחקו."

"המיילים לא שמורים שם," הוא אומר, מחזיר לי את הטלפון לאחר שבדק, "מיילים שאתה מוחק מתיקיית הזבל נמחקים לתמיד."

"אתה באמת חושב שאיזה קרוב משפחה מת והשאיר לי משהו?" אני שואל בחיוך, מביט סביבי על אמבטיית הפלדה הזאת שבבטנה אנחנו יושבים ושותים בירה, "כי נראה לי שזה כל מה שאבא השאיר לנו, וזה לא הרבה, אם להודות על האמת." אני בועט בעקב הנעל בארגזי המסמכים המלאים בג'אנק שאבא אגר.

אבא ממש אהב לאגור דברים. עם כל הזבל שהוצאנו מפה, אפשר היה לחשוב שהוא מעולם לא זרק כלום, ואולי זה באמת היה ככה.

שנינו פורצים בצחוק. "כן, זה בטח סתם," אלמוג אומר ופורע את שערי כמו שהיה עושה כשהייתי ילד ומחווה בסנטרו לעבר הטלפון שאחוז בידי, "אבל אולי כדאי שתכתוב לו תגובה."

"כן? אתה חושב?"

"אני הייתי בודק." הוא מושך בכתפו בשובבות, "מה אכפת לך? רק אל תיתן את פרטי הבנק שלך לאף אחד."

"כאילו יש שם משהו לקחת," אני ממלמל לעצמי, גורם לאלמוג לגחך.

"טוב, די, לא באתי לפה כדי להשתתף במסיבת הרחמים העצמיים שלך." הוא מכריז, קם מהספה, מרים את בקבוקי הבירה מהשולחן ואז ניגש למטבח ודוחף אותם לשקית הזבל השחורה שמחכה שם. "בוא נסיים, ננעל פה ונתקדם, אימא מחכה לנו."

אני קם ממקומי, לוקח את התיק שלי ואז מרים מהרצפה את הארגזים שעליהם הנחתי את הרגליים ונושא אותם לעבר הדלת שאלמוג מחזיק פתוחה עבורי.