קטורת ואגזוז

מבעד לפרגוד

א

הכרנו במעלית בשעת אחר צהריים מאוחרת, כחודש לאחר שעברתי לירושלים. יצאתי מריאיון עבודה במרכז כלל, משרה שבסופו של דבר לא קיבלתי, וכשעברתי בין חנויות אביזרי המין והחללים הנטושים שאכלסו את הבניין העצום, יצא הגורל ונכנסנו שנינו יחד לאותה המעלית. דלת המעלית נסגרה, והיא פנתה להביט בי ולפתע הרימה את ידה, החליקה אותה על לחיי הימנית, ואמרה בחיוך צר, היית יפה יותר אם היית מתגלח חלק. לא הייתי בטוח שהדברים כוונו כמחמאה, אבל בכל זאת מלמלתי תודה נבוכה. היא שמטה את כף ידה, אך כאשר נפתחה הדלת בקומת הקרקע ועמדתי לצאת היא עצרה בעדי ואמרה תשב איתי לכוס קפה. אמרה, ולא שאלה.

התיישבנו בבית קפה קרוב, בלב השוק. המקום המה קונים שחזרו זה עתה מן העבודה. זה היה בתחילת חשוון וישבנו בחוץ. אף שהגשמים איחרו לבוא באותה שנה היה קר מאוד, ולכן התיישבנו סמוך לתנור סלילים גדול שאורו צבע את פניה בקרינה כתומה ונעימה. היא הזמינה קפה שחור, ואני הפוך; חלקנו עוגת שמרים יבשה מדי שהתקשינו לסיים, וכשסיימנו לאכול היא הציתה סיגריה והציעה גם לי אחת. נטלתי אותה אף שאיני מעשן בדרך כלל, ולשווא ניסיתי להסתיר את שיעולי כשהעשן חרך את גרוני. היא עישנה בנחת. בבואת האש ריצדה בעיניה והעשן הסתלסל מעלה מנחיריה. האנשים שישבו בשולחנות לידינו הביטו בנו בזעף, אבל איש לא העיר לנו, אף שישבנו בשוק המקורה והעשן היתמר עד הגג והצטבר בעננה מעלינו. שערה היה קצוץ ועיניה הצרות והחומות צפו בי לאורך כל הפגישה. היא הייתה לבושה בסוּרגת צמר שחורה שחוטיה הזדקרו ממנה באקראי ובשׁרוָואל קליל מעוטר בפסים סגולים ואפורים, שלא התאים כלל למזג האוויר. היא שאלה אותי שאלות ללא הפסקה: איפה גדלתי, וכמה זמן אני כבר בירושלים, ובאיזו שכונה אני גר, ואיזו מין עבודה אני מחפש. על עצמה כמעט שלא סיפרה. כך עברו עלינו שעתיים, וכאשר ירד הערב והתגרנים החלו להכריז בקריאות צרודות על הנחות סוף היום, היא שילמה עבור שנינו ואמרה, אתה דווקא נראה לי מתאים, אני עוד צריכה לקנות כמה דברים לפני שאני חוזרת הביתה, אבל תוכל להצטרף אליי ואחרי זה אראה לך איפה אני גרה.

ראשית, חיפשנו תאנים. כשאמרתי לה שכבר תמה העונה ולא בטוח שאפשר עדיין למצוא תאנים בשוק, היא השיבה שפגים אפשר למצוא אפילו באמצע החורף, ואף שהם פחות מתוקים מפירות הקיץ, היא קונה אותם כל עוד היא יכולה. התאנה, אמרה, היא פרי יוצא דופן. החיים כולם טמונים בתאנה אחת. לא רק בטעם שלה, גם בצורה. אתה יודע שמה שאנחנו אוכלים בתאנה זה בכלל לא הפרי, זה הפרח? בעצם זאת תפרחת, קבוצת פרחים שדחוסים כולם יחד. לפעמים אני חוצָה תאנה רק כדי להסתכל פנימה, בלי לאכול אפילו. אני רק מביטה אל תוך האדום הרך הזה שבתוכה, ואני מרגישה שמשהו בתוכי מתעורר. אני רואה את העולם כולו נולד מתוכה. חייכתי במבוכה. אני לא אוהב תאנים, הודיתי, אני מפחד מתולעים. היא משכה בכתפיה ואמרה גם את זה אפשר לתקן. צחקתי, אבל היא אפילו לא חייכה. לא מצאנו תאנים טריות, והיא נאלצה להסתפק בסל גדול של דבלים.

לאחר מכן ליוויתי אותה לשתי חנויות נוספות שנחבאו בדרכים צדדיות של השוק, במקומות שלא הכרתי. החנות הראשונה מכרה תבלינים משונים שמעולם לא ראיתי כמותם: עלים ואבקות בצבע סגול וכחול בהיר, בעלי ריחות חריפים שגרמו לעיניי לדמוע. פה ושם ניצבו גם שקים גדולים, מלאים בגבישים ואבנים ריחניות. ענפי אפרסמון נתלו על הקירות, ומתחת להם ניצבו עשרות בקבוקי בשמים, כל אחד בצורה שונה ובצבע אחר. המוכר דיבר בעברית צולעת ובמבטא בלתי מזוהה, אבל ידע להביא לה את כל מה שביקשה. משם פנינו לחנות אחרת, קטנה יותר, שמדפיה היו עמוסים לעייפה בצלחות וקערות חרס, ונראו כאילו הם עלולים לקרוס תחת המשקל הרב. במרכז החנות ניצבו שולחנות ארוכים מלאים בנרות וגפרורים ומקלות קטורת ארוכים. ניגשתי להביט בקערות התלויות על הקיר וראיתי שכולן מעוטרות מבפנים באותיות זעירות שנכתבו בצורה מעגלית ויצרו משפטים צפופים שהתקשיתי לקרוא, חלקן באותיות מרובעות וחלקן בכתב עברי עתיק. מעליהן ניצב שלט פלסטיק גדול שהכריז שהקערות כולן הן תוצרת רמת גן. היא קנתה רק קופסת גפרורים גדולה וכמה נרות, ומשכה אותי הלאה. חודשים רבים לאחר מכן, אחרי שקרה כל מה שקרה, ניסיתי לחזור אל החנויות האלה בתקווה למצוא אותה באחת מהן, אבל ללא הצלחה. לא זכרתי את הדרך וכל מי ששאלתי לא ידע לכוון אותי. פעם אחת חשבתי שהבחנתי בכניסה מוכרת בסוף מעלה מדרגות צר ונסתר בשוק הבבלי, אך כשפניתי לעלות בו כל התגרנים כולם, יהודים וערבים כאחד, רגזו וצעקו עליי. אחד מהם אפילו משך אותי בכוח לאחור ואמר שלשם אין לעלות. חזרתי למקום מאוחר יותר בלילה, אחרי שכל הדוכנים כבר נסגרו והשוק עמד שומם, מוכן לפרוץ את הדלת אם לא תהיה לי ברירה, אבל לא הצלחתי לאתר שוב את הכניסה. עברתי הלוך ושוב לאורך כל הסמטאות, אבל ממש כמוה גם החנות נעלמה כלא הייתה.

יצאנו מהשוק ועברנו בין הבתים הצפופים של נחלאות, נדחקים אל הקירות בכל פעם שמכונית עברה על פנינו ברחוב נטול המדרכה, עד שהגענו לביתה. היא גרה בקומה התחתונה של בניין נמוך, ודירתה ניצבה בחציה מתחת למפלס הרחוב. גרם מדרגות צדדי הוביל מטה אל דלת ברזל חלודה, כניסה נפרדת משאר הבניין. מדבקות עם סיסמאות בחירות מלפני למעלה מעשור ושל מפלגות שונות ומנוגדות עיטרו את הדלת, שנפתחה בחריקה.

זו הייתה דירה קטנה למדי. למעט שולחן נמוך ומרובע, ומדף אחד בודד, שהיה עמוס בספרי קודש ובכמה ספרונים דקיקים ללא כיתוב על השדרה, הסלון היה כמעט ריק. בצדה האחד של הדירה היה מטבחון זעיר, פתוח לסלון, עם מקרר וכיריים חשמליות אבל ללא תנור, ובצדה השני ניצב ספסל קטן, גבו לחלון. מלבד הספסל לא היו כיסאות, אך על הרצפה נפרסו שני שטיחים עבים וצבעוניים שחפפו זה את זה חלקית ויצרו בליטה שמנה באמצע. על אחד השטיחים פוזרו כריות רבות, ועל כל אחת מהן נרקם סוס עגור על רקע צורות גיאומטריות מורכבות. מצד שמאל לכניסה, צמוד למדרגות, היה תא שירותים צפוף ובתוכו מקלחת ומכונת כביסה חלודה, מכוסה בכתמי עובש, שעמדה סמוך לאסלה ולכיור קטן. וילון עבה ורחב בצבע חום הפריד את החלל לשני חלקים — החלק ששימש בתור סלון וחלק נוסף ששימש כחדר שינה. באותו ערב שכבנו לראשונה.

כשנישקה אותי היא פערה את פיה יותר מדי, כמו מנסה לבלוע את לשוני. זו הייתה תחושה משונה ולא נעימה בהתחלה, אבל רעבתנותה חידדה את בשרי, ועונג קר ומשונה פרט על עצביי. למרות זאת לא הצלחתי לגמור והיא גמרה לבסוף לבדה, בעזרת אצבעותיה, כשגופי צמוד לגופהּ. אבל רטט נעים המשיך לזרום במורד ירכיי, עד ששקעתי לתוך תנומה אחוזת חלומות שעירים וגמומי חשק.

למחרת עברתי לגור אצלה.

ב

בא החורף, ואף שקיוויתי שיחד עם הגשמים תבוא גם פרנסה, לא עלה בידי למצוא עבודה. על כן, ומאחר שלא הכרתי אף אדם בעיר זולתה, ביליתי את ימי בחוסר מעש. התחלתי לטאטא את הבית מדי יום, ולשטוף אותו פעם בשלושה ימים. דומה היה שעד כניסתי לבית היא ניקתה את הדירה לעתים רחוקות בלבד, שכן שכבה עבה של אבק כיסתה את כל המשטחים והרצפות היו שחורות ומטונפות. הכביסות היו קלות — היו לה בגדים מועטים ורובם בצבעים חדגוניים, וגם ממני היא ביקשה שלא אביא יותר בגדים משאפשר היה להכניס לארון הבודד שבחדר השינה. פרנסתה שלה הייתה צנועה ולכן ויתרנו על בשר ואכלנו ארוחות פשוטות: חתכתי עבורנו ירקות, ובישלתי אורז מתובל, ונזידי עדשים וקישואים. לעתים גם הסתפקנו בפיתה טבולה במלח ובשמן זית. ריח השום והבצל מהבישולים נספג באצבעותיי, וביליתי זמן רב בקרצוף ידיי בסבון או בלימון.

את ארוחות הערב נהגנו לקנח בתאנים כשהיה אפשר. היא ביקעה את התאנה בין אצבעותיה העבות ובחנה את תוכה במשך דקה ארוכה, מרימה אותה כדי להביט בה לאור המנורה. אז לחצה באגודל מאחורי התאנה, ודחפה אותה כלפי חוץ עד שבשרה התפרץ מן הקליפה בתפרחת אדומה. מדי פעם שלפה בידה נתח שמן, נוטף עסיס אדמדם, והגישה אותו אל פי. פתחתי את שפתיי ובלעתי באי־חשק. כולם אוהבים תאנים, היא קבעה נחרצות ומצצה את המיץ שניגר על אצבעותיה בעודה מחייכת את חיוכה הצר. אז נעצה את שיניה בשארית הפרי בתאווה.

היא נהגה לעזוב את הדירה לעתים קרובות ובשעות בלתי צפויות, אם לצרכי קניות ואם לצורכי עבודה. היא לא אמרה לי במה עבדה בהתחלה, אבל ידעתי שנהגה להיפגש עם לקוחות מדי יום ביומו, בביתם או בבית קפה. לעתים, בלילות, גם קיבלה לקוח בביתה, ונדרשתי להמתין בחדר השינה עד תום הפגישה. לפעמים ניסיתי להאזין לשיחתם מבעד לווילון, אבל הם דיברו בשקט ובמשפטים קטועים, ולא הצלחתי להבין דבר. הלקוחות ברובם היו גברים, אם לשפוט על פי קולם, והפגישות התרחשו תמיד מאוחר בלילה, לקראת, ולפעמים אחרי, חצות. בתחילת כל פגישה עלה ריח הקטורת שהובערה בסלון, ואז נדמה היה לי שאני שומע מעין תקיעה בשופר, קול סדוק ועמום, ולאחר מכן הייתה משתררת דממה דקה. לעתים חשבתי שאני שומע נחירות מגיחות מהחדר, כאילו מישהו נרדם באמצע הפגישה. לפעמים שעה או יותר חלפה בדומייה, עד שאני עצמי נרדמתי. אך כשנותרתי ער ראיתי כיצד עשן הקטורת מציף את חלל הבית כולו, ונכנס גם אל תוך חדר השינה, מבעד לווילון, ורק אז השיחה בסלון הייתה מתחילה שוב. קולה בזמן הפגישות האלה נשמע שונה מהרגיל — משתנה בהתאם ללקוח. לפעמים סיגלה לעצמה קול בעל גוון עמוק וסמיך, עד שנשמעה כמעט כמו גבר, ולפעמים קולה נעשה צרוד ואף צורם. אימצתי את אוזניי לשמוע את דבריה, אבל לשווא; מעולם לא הבנתי דבר מן הנאמר, רק שמעתי את מנגינת הקול הזר.

מיום שעברתי לדירה התחלתי גם להתגלח לעתים קרובות יותר, פעמיים ביום, ובהקפדה יתרה, עם ונגד כיוון השיער. היא העדיפה אותי כשעורי חלק, ואהבה להעביר את כפות ידיה על פניי מיד לאחר הגילוח, וללטף את לחיי בטרם יחזרו ויבצבצו בהן זיפים. היא הייתה עוצמת את עיניה ומחליקה את אצבעותיה על פניי, על עפעפיי, במורד אפי ועד שפתיי. לפעמים גם החדירה לפתע את ידה לתוך פי, שאמצוץ את אצבעותיה, ולעתים דחפה אותה עמוק מאוד, כמעט עד גרוני, עד שהשתנקתי, ורירי נטף במורד ידה באיטיות, מצייר קווי זליגה דקים ובוהקים על זרועהּ. אז הייתה נצמדת אליי, רגליה מתלפפות סביבי וכל משקל גופה עליי בעודה מחככת את עצמה על ירכיי.

אבל שכבנו ממש רק לעתים רחוקות. לפעמים העירה אותי באמצע הלילה ברעב פתאומי ודרשה שאקום ואתגלח ואתרחץ, הגם שפירוש הדבר היה להדליק את הדוד ולהמתין עד שיתחמם. אחרי שהתקלחתי הייתה מושכת אותי בעודי רטוב וגוהרת מעליי, מפסקת את רגליי ונכנסת ביניהן, נצמדת אליי בכוח ובפראות עד שלפעמים העונג נמהל בכאב. אך גם הכאב היה לי נעים: שובלי חשמל ניצתו במעלה בטני, חדים וזרים, מבעירים את בשרי. היא נותרה צמודה אליי עד שגמרה, והמשיכה להתחכך בי ולגנוח רגעים אחדים עד שהתהפכה ונשכבה מיוזעת על גבה. בפעמים שלא הספקתי לגמור, נצמדתי חזרה אליה, שוכב על הצד מחבק את גופה, משפשף את איברי בידי עד שחשתי בעונג עמום גובר ומתפרץ מבין ירכיי, בהנאה כואבת ומשונה, וזרעי נשפך לאורך ירכה. אך גופי לא מצא נחת, והמשיך לרמוץ גם זמן רב אחרי הגמירה. כשסיימתי היא הפנתה את ראשה חזרה אליי, והרגשתי בעיניה הפעורות בוהות בי, אך מבעד לעלטה נדמה היה לי לפעמים שעיניה אינן, ובמקומן רק זוג תהומות ריקות, ארובות חלולות כשל גולגולת חשופה. חלחלה עברה במורד גופי ולא הצלחתי לישון גם זמן רב אחרי שעצמה עיניים ונרדמה.

המשך בספר המלא