קלרה שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קלרה שלי
מכר
מאות
עותקים
קלרה שלי
מכר
מאות
עותקים

קלרה שלי

4.9 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

בירי רוטנברג

בירי רוטנברג היא ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית, חוקרת תהליכי כתיבה ונרטיבים של אימהות, מטפלת, מדריכה בקליניקה פרטית, ומרצה בבית הספר ברוך איבצ’ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. קלרה שלי הוא ספרה הראשון.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

"האישה שוכבת במיטה בוכה, היא מדמיינת את קלרה בסלון ישנה על הספה, זה עוזר לה להרגיש יותר רגועה. האישה מנסה לישון, אבל הדמעות נחנקות לה בגרון. בית החזה לוחץ וכואב. היא משמיעה קולות של אנחה כשהיא מנסה לנשום עמוק ולהירגע. ברקע היא מדמיינת את צעדיה של קלרה נשמעים, כבדים, רגל אחר רגל היא מניעה כשהיא עושה דרכה לחדר של האישה מהכיוון של הסלון. קלרה מתיישבת ליד האישה. היא מרימה את הקריסטל של הרוז קוורץ שמונח על השידה ליד המיטה ומניחה על הלב של האישה. היא מגישה לאישה את המשחה של הטראומיל כדי שהאישה תעסה את הסדק שבלב.״ 

לאישה יש תינוק שזה עתה נולד, יש לה גם בעל ואבא אוהב שלימד אותה תמיד שאסור להתקרב לגרמניה ולגרמנים. היא מנסה ללמוד להיות אמא וחוזרת לכתוב לחברה הדמיונית שאימצה בגיל ההתבגרות ולשתף אותה בקשיי הזוגיות, באימהות ובכתיבת הדוקטורט שלה. אבל ככל שהסיפור מתקדם, החברה הדמיונית מתגלה כקלרה היטלר, מצבה הנפשי של האם מתערער וגם המציאות לא נחה: מצד אחד סודות משפחתיים מתגלים, מצד שני יחסי ההורים הצעירים מתערערים. כשהם נפרדים קלרה עוברת לגור איתה ועם בנה ועוזרת לה לגדל אותו ואת עצמה. גבולות המציאות והדמיון מיטשטשים והולכים, ומתבהרת סכנה גדולה, האם שתי הנשים יצליחו לגדל בן אוהב חיים ורגיש או שיגדלו דיקטטור מסוכן ומצמית? 

בירי רוטנברג היא ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית, חוקרת תהליכי כתיבה ונרטיבים של אימהות, מטפלת, מדריכה בקליניקה פרטית ומרצה בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. קלרה שלי הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

קלרה שלי, המון זמן לא דיברתי איתך בראש, ודווקא עכשיו את חוזרת לדיבור הפנימי עם עצמי. עברנו לא מזמן לדירה החדשה. בעלי, אני, התינוק והכלבה. קירות הדירה מריחים סיד טרי שצורב בנחיריים. אני מריחה את התינוק המושלם שלי, כשהוא מונח על שידת ההחתלה. גופו חזק, הוא שמנמן, אני אוהבת לפרוש אותו ולהתפעל מכל קפל של הווייתו. כשנולד מתוכי הגיח עם אגרופים קפוצים למול העולם, וכעת הוא שוכב לידי בעריסה. קודם כשחיתלתי אותו התחלתי לחשוב על המשפט הראשון שאכתוב לך. התגעגעתי אלייך. לא הגעת אליי מאז גיל ההתבגרות. מעניין איפה המחברת הישנה שכתבתי בה אלייך. בכל מקרה, אז הייתי מתבגרת ועכשיו אני אמא של תינוק. הוא ריחני ומשוח בשמן לעיסוי תינוקות. כפות ידיו ורגליו רפויות, מרוצות. על פניו נסוך חיוך שבע. הוא שוכב בעריסה שעשויה מעץ. המוכר אמר לנו שבעץ של העריסה משובצות עיניים שמשגיחות על האם והתינוק. אני מביטה בתינוק שלי והוא מסתכל אליי בחזרה. אני רוצה לטעום אותו. הוא שלי. הוא הממתק האנושי האכיל שלי. את מאמינה קלרי? את מאמינה שילדתי תינוק ואני א־מא. א־מאא. א־מא. התינוק שלי בעריסה עסוק בלתפוס את כף הרגל שלו בכף היד. כשילדתי תינוק ילדתי גם את עצמי. בעלי אומר שאני אמא לביאה, דרוכה, חייתית, מרגישה כל אוושה בתינוק שלי. אני אוזקת את עצמי כל לילה למיטתו, פוקדת את שנתו למען הכול ייטב למענו. ומצד שני, אף אחד לא יודע שלפעמים בא לי לצרוח ולשרוף את הגרון ואת העולם. בא לי להיות רעה. אמא מזניחה. אני מסתירה את זה מכולם. לפעמים בא לי להיות שוב המתבגרת הבועטת הזו שכתבה לך מחברת עבה. זו שהרגישה דפוקה, משוגעת וגם רוצחת המונים מגעילה. אבל מה יהיה אם אפגע בו, קלרי? מה יהיה אם אהיה פתאום אמא מפחידה? לפעמים בא לי לארוז מזוודה. לברוח. להשאיר אותו עם בעלי ולהתחבא באיזה בית מלון נידח עם פקיד קבלה מנומנם. אולי גם במקרה באותו הערב תגיע חוליית טרור ותהרוג את כל שוכני בית המלון, ואז תהיה לתינוק שלי אמא שברחה אבל מתה בזמן שנלחמה במחבלים וניסתה להציל את כל שוכני בית המלון. אולי לאמא הזו שאני, עדיף להילחם בחוליית טרור במקום בעצמי. הכלבה נובחת על שליח שעובר מעבר לדלת והתינוק שלי מתחיל לבכות. אני הולכת אליו. ביי. אני לא מאמינה שחזרת אליי אחרי כל כך הרבה שנים שכבר היינו בנפרד. גם הפעם את מבלבלת אותי. איך אדע אם את צדה אותי או אני צדה אותך?

היי לך שוב, אני לא מצליחה להפסיק לכתוב לך. התינוק יונק, מטפטף לו קצת חלב מהצד, ואני כותבת לך שוב. אני יושבת על הכורסה הכחולה שקנינו במיוחד למלאכת ההנקה. יד שמאל שלי פנויה. וידאתי שהתינוק תופס נכון את הפטמה. יש לי זרמים בכל הגוף. אני לא מבינה, מישהי אמרה לי שיניקה של תינוק זה דבר מחרמן, אבל אני לא מרגישה חרמנית בכלל. אני מרגישה עצבנית כמו חיפושית בסרט טבע על הכחדה עצמית. במקרה הטוב אני כורסה קטיפתית שמחוברת אליה פטמה גדושה וענקית. התנועות המהירות של הפה של התינוק גומעות אותי, אולי הוא שואב וגומר אותי? אני מרגישה זרמים שעוברים מתוכי אליו. מה יהיה אם הוא יונק גם אותך? מה יהיה אם התכנים המשוגעים שיושבים אצלי בתודעה עוברים אליו בירושה? כשהתינוק יונק הלסתות שלי נרפות. תוך כדי יניקה התינוק מלטף בכף רגלו את מסעד הכורסה, הלוך ושוב, הקרסול שלו משרטט קו זעיר של מסלול גדילה. בא לי לשקוע לתוך הכורסה, שתבלע אותי ברחם שלה, אולי בתוכה אגלה פטמה עבור עצמי, שתוכל למלא גם אותי.

אוי קלרי. עוד פעם הוא כמעט נחנק לי. הפסקתי לכתוב כי הייתי צריכה את שתי הידיים לשלוף אותו ולשנות לו את התנוחה. הוא השתנק וכאילו התבלבל לרגע עם החלב שנכנס לו ונפלט בהפתעה. אני נבהלתי כי הרגשתי שהוא כמעט נחנק. השענתי אותו על הכתף שלי וליטפתי לו את הגב, דיברתי אליו להרגיע אותו ולעזור לו שוב להאמין בעצמו, שהוא יודע איך לתפוס את הפטמה. אתה יודע, אמרתי לו, אתה יונק מעולה. אתה יודע הכול על הנקה, אהוב שלי. הנחתי אותו בעריסה. אני לא יודעת כלום על איך להניק תינוק, אבל גם ללדת לא ידעתי והתברר לי שהגוף שלי ידע. גיליתי שהתינוק ידע איך להיוולד, ועכשיו אני רוצה להאמין שהוא יודע גם איך לינוק, אבל האמת קלרי שאני מתה מפחד. אני חייבת לדבר עם יועצת ההנקה, לספר לה מה קרה. עכשיו התינוק נרגע. אני יושבת על הכורסה הכחולה קרוב קרוב לעריסה, יד אחת חופנת את הראש הרך והחם ויד שמאל כותבת לך מכתב. שוב אני רואה אותך בעיני רוחי מדברת לילד שלך. שרה לו. מדמיינת אותך אוהבת אותו. הכלבה נובחת בשקט לתוך עצמה מתוך חלום. היא מזיזה קצת את השפם ואת הרגליים הקדמיות. אני מסתכלת על התינוק שלי ומתמלאת באהבה מפחידה. זה הילד שלי. הגוף שלי מזין אותו. יש לי כיווצים בבטן התחתונה. א־מא. א־מא. א־מא. קלרי, מה אני אהיה? אמא טובה או אמא רעה? אמא מדויקת או אמא מזניחה? מי התינוק שלי, קלרי, איך אני אדע? אני מתה מפחד שיֵצא לי הילד שיצא לך. את תעזרי לי לוודא שהוא יהיה גבר טוב, לעצמו, לאשתו ולאנושות כולה? שלא נחזור על אותן הטעויות שאת עשית? תעזרי לי קלרי, כמו שעזרת לי פעם מזמן, את מבטיחה?

תגידי קלרי, התינוק שלך היה תינוק יוצא דופן? למה לדעתך הוא שרד אחרי כל האחים והאחיות שמתו לפניו? אני קוראת עלייך בוויקיפדיה. יש עלייך ערך. יש גם תמונה. את אשכרה תופעה פוסט־מודרנית. כשכתבתי לך בגיל ההתבגרות לא היתה עדיין ויקיפדיה. חיפשתי אותך, טובלת בבושה נוראית בספרים ובספריות, מתייעצת עם ספרניות וממציאה המצאות כדי שלא יחשבו שאני באמת אחת כזאת שמחפשת נאצים בין המדפים וחס וחלילה קוראת עליהם ספרים. ועכשיו, לא ייאמן שכמה רגעים אחרי שנולדתי כאם אני מחפשת אותך במנוע חיפוש וירטואלי. אני זוכרת איך עזרת לי בגיל ההתבגרות. הקללות שקיללתי אותך, הצעקות שצעקתי אותך והדפים שקרעתי ושרפתי בחדרי עם שמך. זה עזר לי. לא נעים לי להודות שעזרת לי מאוד. את בטח מבינה אותי, קשה להודות שאת זו שעזרה לי בגיל ההתבגרות. עזרת לי עם האובדן של אמא, עם הסרטן שלה, עזרת לי עם האשמה, עזרת לי עם השנאה ועם הפגיעה העצמית, והכי עזרת לי להפיג את בדידותי. אני מתביישת, עד היום אני מתביישת, כי אם זה מה שעזר לי בחיים, מה זה אומר עליי ועל בני?

את זוכרת את החבר שהיה לי בתיכון? הוא היה הראשון שסיפרתי לו עלייך. הייתי בכיתה י', שקועה עד צוואר במיטה וחצי שלו ובאהבה הראשונה של חיי. אמא חלתה בסרטן השד בסתיו. הסרטן היה כל כך לא קשור לכלום, לא היה לי ברור איך הוא הופיע אצלנו במשפחה, לפני כן סרטן תמיד היה משהו שחלו בו אנשים אחרים. אצל החבר שלי בין הסדינים היה אור, ובבית שלי היה חשוך. היינו נפגשים כמעט כל יום אחרי בית הספר. רציתי לספר לו על הסרטן של אמא ועלייך, אבל לא הצלחתי. בסוף זה יצא כששכבנו שנינו עירומים על המיטה. בחדר דלק רק אור אדום עמום שבקע ממנורה עומדת. שמענו את לואי ארמסטרונג שר על העולם, הכול כאילו היה נפלא ומושלם. ואז אמרתי לו שיש לי סוד. שהוא חייב לנשק לי את הטבור ורק אז אני אספר. בזמן שהוא רכן עם הראש לטבור שלי, אמרתי לו את המילים הקשות ממש מהר, קלרה היטלר היא החברה הדמיונית שלי. החבר שלי צעק, מה? והתפקע מצחוק. הוא שאל אם אשכרה את זו שאני מדברת איתה בראש. אמרתי לו שכן. הוא נישק אותי וצחק אלף נשיקות לתוך הטבור שלי. הצחוק שלו הדביק אותי והתערבב לי עם הדגדוג מהנשיקה. אני לא זוכרת אם זו היתה נשיקה יבשה או רטובה, אני זוכרת שצחקנו מלא עד שהבטן התחתונה כאבה והתכווצה. איך אהבתי אותו, קלרה, אבל לא הצלחתי להגיד לו את המילים הקשות האחרות. שומע, לאמא שלי יש סרטן, אבל זה תכף יעבור לה, זה סתם שטויות כאלה שקורות.

את זוכרת את המכתב שכתבתי לך אחרי שנגעתי בזין של החבר שלי בפעם הראשונה? הגוף הזה שלו שהיה יבשת חדשה. את זוכרת שהחזקתי וליטפתי את הזין שלו? זה היה כמו להחזיק ביד כוכב. היד שלי רטטה אחר כך כמה ימים. החבר שלי ליטף אותי בכל הגוף. שעות של עירום משותף. שעות שבהן לא יצאנו מהחדר וגילינו ארצות חדשות בתוך עצמנו ובמרחב שבינינו. שעות של כתיבת שירים שלי והלחנה שלהם דרך האצבעות שלו. 'הגוף שלי הוא מדבר' היה שיר הבית שלנו. גרנו בתוך השיר הזה. שם גיליתי לראשונה שבתוך המדבר המת של הגוף והסרטן יש נאות מדבר, מעיין חי מפעפע בתקווה. אבא מצא אותי יום אחד בחדר יושבת וקוראת את 'האדם מחפש משמעות'. בהתחלה הוא צעק והחביא לי את הספר עם הכריכה הדקה הבהירה והקמטים במזנון מאחורי הבקבוקים של האלכוהול. הוא נעל את הדלת החומה הקטנה ואת המפתח הניח מלמעלה על הכריכה הקשה של האנציקלופדיה העברית. עקבתי מרחוק אחרי כל הפעולות שלו כדי שאוכל לפתוח בזהירות, לקרוא, להחזיר את הספר למקום ולנעול. כשאבא הבין שאני ממשיכה לקרוא בספר הנעול הוא הצליח גם להבין שאני מחפשת משמעות. זה היה אחרי שצעקתי עליו שהוא ואמא לא מבינים אותי ואת האושוויץ שלי. בחדר שלי בטוש עבה ושחור כתבתי על הקיר מעל המיטה: "אדם שיש לו לְמה למענו יוכל לחיות יוכל להתגבר תמיד על כל איך" (תגידי, איך זה שכל הכתובות המשמעותיות בעברית הן תמיד בלשון זכר? זה מצמצם לי את תודעת הנקבה). למזלי, ההורים שלי ראו את הכתובת על הקיר ושלחו אותי לפסיכולוגית כדי שאדבר על הסרטן, ואני דיברתי איתה כל שבוע על השואה. אמא הלכה לכימותרפיה ואני הלכתי לפסיכולוגית כל יום רביעי בשעה שש. ישבתי אצלה על כורסה בצבע בז', מרופדת בבד רך, ודיברתי איתה על החיפוש אחר משמעות במחנה ההשמדה. בתחילת הטיפול התביישתי לומר לה את המחשבות האמיתיות שלי בקול רם. התלבטתי בראשי עם איזו חברה דמיונית כדאי לי להעמיק את הקשר, אמא של היטלר או הנסיכה דיאנה. טוב, לא באמת היתה לי התלבטות, אבל התביישתי לספר לפסיכולוגית שאת בכלל קיימת. יצרתי התלבטות בינך לבין דיאנה כי ניסיתי להיראות נורמלית. ניסיתי שתהיה לי חברה דמיונית אצילית ונסיכתית ולא נאצית פסיכית כמוך שתקועה בגרון. היה לי ממש קשה להגיד אותך בקול רם. להודות בך. פחדתי שהיא תראה עליי כמה אני משוגעת. כולן בבית הספר התחברו לאנה פרנק ואני נדבקתי בך, הרגשתי שאת בנשמה שלי כמו עלוקה. הרגשתי שאת נאצית שצדה אותי ושבו זמנית אני יהודייה שמנסה לצוד אותך. תא סרטני שטעה ביום ובשעה.

*המשך העלילה בספר המלא*

בירי רוטנברג

בירי רוטנברג היא ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית, חוקרת תהליכי כתיבה ונרטיבים של אימהות, מטפלת, מדריכה בקליניקה פרטית, ומרצה בבית הספר ברוך איבצ’ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. קלרה שלי הוא ספרה הראשון.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

מכל הנשים בעולם, בירי רוטנברג בחרה דווקא באמא של היטלר כחברה דמיונית נועה לימונה הארץ 02/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

מכל הנשים בעולם, בירי רוטנברג בחרה דווקא באמא של היטלר כחברה דמיונית נועה לימונה הארץ 02/05/2024 לקריאת הכתבה >
קלרה שלי בירי רוטנברג

קלרה שלי, המון זמן לא דיברתי איתך בראש, ודווקא עכשיו את חוזרת לדיבור הפנימי עם עצמי. עברנו לא מזמן לדירה החדשה. בעלי, אני, התינוק והכלבה. קירות הדירה מריחים סיד טרי שצורב בנחיריים. אני מריחה את התינוק המושלם שלי, כשהוא מונח על שידת ההחתלה. גופו חזק, הוא שמנמן, אני אוהבת לפרוש אותו ולהתפעל מכל קפל של הווייתו. כשנולד מתוכי הגיח עם אגרופים קפוצים למול העולם, וכעת הוא שוכב לידי בעריסה. קודם כשחיתלתי אותו התחלתי לחשוב על המשפט הראשון שאכתוב לך. התגעגעתי אלייך. לא הגעת אליי מאז גיל ההתבגרות. מעניין איפה המחברת הישנה שכתבתי בה אלייך. בכל מקרה, אז הייתי מתבגרת ועכשיו אני אמא של תינוק. הוא ריחני ומשוח בשמן לעיסוי תינוקות. כפות ידיו ורגליו רפויות, מרוצות. על פניו נסוך חיוך שבע. הוא שוכב בעריסה שעשויה מעץ. המוכר אמר לנו שבעץ של העריסה משובצות עיניים שמשגיחות על האם והתינוק. אני מביטה בתינוק שלי והוא מסתכל אליי בחזרה. אני רוצה לטעום אותו. הוא שלי. הוא הממתק האנושי האכיל שלי. את מאמינה קלרי? את מאמינה שילדתי תינוק ואני א־מא. א־מאא. א־מא. התינוק שלי בעריסה עסוק בלתפוס את כף הרגל שלו בכף היד. כשילדתי תינוק ילדתי גם את עצמי. בעלי אומר שאני אמא לביאה, דרוכה, חייתית, מרגישה כל אוושה בתינוק שלי. אני אוזקת את עצמי כל לילה למיטתו, פוקדת את שנתו למען הכול ייטב למענו. ומצד שני, אף אחד לא יודע שלפעמים בא לי לצרוח ולשרוף את הגרון ואת העולם. בא לי להיות רעה. אמא מזניחה. אני מסתירה את זה מכולם. לפעמים בא לי להיות שוב המתבגרת הבועטת הזו שכתבה לך מחברת עבה. זו שהרגישה דפוקה, משוגעת וגם רוצחת המונים מגעילה. אבל מה יהיה אם אפגע בו, קלרי? מה יהיה אם אהיה פתאום אמא מפחידה? לפעמים בא לי לארוז מזוודה. לברוח. להשאיר אותו עם בעלי ולהתחבא באיזה בית מלון נידח עם פקיד קבלה מנומנם. אולי גם במקרה באותו הערב תגיע חוליית טרור ותהרוג את כל שוכני בית המלון, ואז תהיה לתינוק שלי אמא שברחה אבל מתה בזמן שנלחמה במחבלים וניסתה להציל את כל שוכני בית המלון. אולי לאמא הזו שאני, עדיף להילחם בחוליית טרור במקום בעצמי. הכלבה נובחת על שליח שעובר מעבר לדלת והתינוק שלי מתחיל לבכות. אני הולכת אליו. ביי. אני לא מאמינה שחזרת אליי אחרי כל כך הרבה שנים שכבר היינו בנפרד. גם הפעם את מבלבלת אותי. איך אדע אם את צדה אותי או אני צדה אותך?

היי לך שוב, אני לא מצליחה להפסיק לכתוב לך. התינוק יונק, מטפטף לו קצת חלב מהצד, ואני כותבת לך שוב. אני יושבת על הכורסה הכחולה שקנינו במיוחד למלאכת ההנקה. יד שמאל שלי פנויה. וידאתי שהתינוק תופס נכון את הפטמה. יש לי זרמים בכל הגוף. אני לא מבינה, מישהי אמרה לי שיניקה של תינוק זה דבר מחרמן, אבל אני לא מרגישה חרמנית בכלל. אני מרגישה עצבנית כמו חיפושית בסרט טבע על הכחדה עצמית. במקרה הטוב אני כורסה קטיפתית שמחוברת אליה פטמה גדושה וענקית. התנועות המהירות של הפה של התינוק גומעות אותי, אולי הוא שואב וגומר אותי? אני מרגישה זרמים שעוברים מתוכי אליו. מה יהיה אם הוא יונק גם אותך? מה יהיה אם התכנים המשוגעים שיושבים אצלי בתודעה עוברים אליו בירושה? כשהתינוק יונק הלסתות שלי נרפות. תוך כדי יניקה התינוק מלטף בכף רגלו את מסעד הכורסה, הלוך ושוב, הקרסול שלו משרטט קו זעיר של מסלול גדילה. בא לי לשקוע לתוך הכורסה, שתבלע אותי ברחם שלה, אולי בתוכה אגלה פטמה עבור עצמי, שתוכל למלא גם אותי.

אוי קלרי. עוד פעם הוא כמעט נחנק לי. הפסקתי לכתוב כי הייתי צריכה את שתי הידיים לשלוף אותו ולשנות לו את התנוחה. הוא השתנק וכאילו התבלבל לרגע עם החלב שנכנס לו ונפלט בהפתעה. אני נבהלתי כי הרגשתי שהוא כמעט נחנק. השענתי אותו על הכתף שלי וליטפתי לו את הגב, דיברתי אליו להרגיע אותו ולעזור לו שוב להאמין בעצמו, שהוא יודע איך לתפוס את הפטמה. אתה יודע, אמרתי לו, אתה יונק מעולה. אתה יודע הכול על הנקה, אהוב שלי. הנחתי אותו בעריסה. אני לא יודעת כלום על איך להניק תינוק, אבל גם ללדת לא ידעתי והתברר לי שהגוף שלי ידע. גיליתי שהתינוק ידע איך להיוולד, ועכשיו אני רוצה להאמין שהוא יודע גם איך לינוק, אבל האמת קלרי שאני מתה מפחד. אני חייבת לדבר עם יועצת ההנקה, לספר לה מה קרה. עכשיו התינוק נרגע. אני יושבת על הכורסה הכחולה קרוב קרוב לעריסה, יד אחת חופנת את הראש הרך והחם ויד שמאל כותבת לך מכתב. שוב אני רואה אותך בעיני רוחי מדברת לילד שלך. שרה לו. מדמיינת אותך אוהבת אותו. הכלבה נובחת בשקט לתוך עצמה מתוך חלום. היא מזיזה קצת את השפם ואת הרגליים הקדמיות. אני מסתכלת על התינוק שלי ומתמלאת באהבה מפחידה. זה הילד שלי. הגוף שלי מזין אותו. יש לי כיווצים בבטן התחתונה. א־מא. א־מא. א־מא. קלרי, מה אני אהיה? אמא טובה או אמא רעה? אמא מדויקת או אמא מזניחה? מי התינוק שלי, קלרי, איך אני אדע? אני מתה מפחד שיֵצא לי הילד שיצא לך. את תעזרי לי לוודא שהוא יהיה גבר טוב, לעצמו, לאשתו ולאנושות כולה? שלא נחזור על אותן הטעויות שאת עשית? תעזרי לי קלרי, כמו שעזרת לי פעם מזמן, את מבטיחה?

תגידי קלרי, התינוק שלך היה תינוק יוצא דופן? למה לדעתך הוא שרד אחרי כל האחים והאחיות שמתו לפניו? אני קוראת עלייך בוויקיפדיה. יש עלייך ערך. יש גם תמונה. את אשכרה תופעה פוסט־מודרנית. כשכתבתי לך בגיל ההתבגרות לא היתה עדיין ויקיפדיה. חיפשתי אותך, טובלת בבושה נוראית בספרים ובספריות, מתייעצת עם ספרניות וממציאה המצאות כדי שלא יחשבו שאני באמת אחת כזאת שמחפשת נאצים בין המדפים וחס וחלילה קוראת עליהם ספרים. ועכשיו, לא ייאמן שכמה רגעים אחרי שנולדתי כאם אני מחפשת אותך במנוע חיפוש וירטואלי. אני זוכרת איך עזרת לי בגיל ההתבגרות. הקללות שקיללתי אותך, הצעקות שצעקתי אותך והדפים שקרעתי ושרפתי בחדרי עם שמך. זה עזר לי. לא נעים לי להודות שעזרת לי מאוד. את בטח מבינה אותי, קשה להודות שאת זו שעזרה לי בגיל ההתבגרות. עזרת לי עם האובדן של אמא, עם הסרטן שלה, עזרת לי עם האשמה, עזרת לי עם השנאה ועם הפגיעה העצמית, והכי עזרת לי להפיג את בדידותי. אני מתביישת, עד היום אני מתביישת, כי אם זה מה שעזר לי בחיים, מה זה אומר עליי ועל בני?

את זוכרת את החבר שהיה לי בתיכון? הוא היה הראשון שסיפרתי לו עלייך. הייתי בכיתה י', שקועה עד צוואר במיטה וחצי שלו ובאהבה הראשונה של חיי. אמא חלתה בסרטן השד בסתיו. הסרטן היה כל כך לא קשור לכלום, לא היה לי ברור איך הוא הופיע אצלנו במשפחה, לפני כן סרטן תמיד היה משהו שחלו בו אנשים אחרים. אצל החבר שלי בין הסדינים היה אור, ובבית שלי היה חשוך. היינו נפגשים כמעט כל יום אחרי בית הספר. רציתי לספר לו על הסרטן של אמא ועלייך, אבל לא הצלחתי. בסוף זה יצא כששכבנו שנינו עירומים על המיטה. בחדר דלק רק אור אדום עמום שבקע ממנורה עומדת. שמענו את לואי ארמסטרונג שר על העולם, הכול כאילו היה נפלא ומושלם. ואז אמרתי לו שיש לי סוד. שהוא חייב לנשק לי את הטבור ורק אז אני אספר. בזמן שהוא רכן עם הראש לטבור שלי, אמרתי לו את המילים הקשות ממש מהר, קלרה היטלר היא החברה הדמיונית שלי. החבר שלי צעק, מה? והתפקע מצחוק. הוא שאל אם אשכרה את זו שאני מדברת איתה בראש. אמרתי לו שכן. הוא נישק אותי וצחק אלף נשיקות לתוך הטבור שלי. הצחוק שלו הדביק אותי והתערבב לי עם הדגדוג מהנשיקה. אני לא זוכרת אם זו היתה נשיקה יבשה או רטובה, אני זוכרת שצחקנו מלא עד שהבטן התחתונה כאבה והתכווצה. איך אהבתי אותו, קלרה, אבל לא הצלחתי להגיד לו את המילים הקשות האחרות. שומע, לאמא שלי יש סרטן, אבל זה תכף יעבור לה, זה סתם שטויות כאלה שקורות.

את זוכרת את המכתב שכתבתי לך אחרי שנגעתי בזין של החבר שלי בפעם הראשונה? הגוף הזה שלו שהיה יבשת חדשה. את זוכרת שהחזקתי וליטפתי את הזין שלו? זה היה כמו להחזיק ביד כוכב. היד שלי רטטה אחר כך כמה ימים. החבר שלי ליטף אותי בכל הגוף. שעות של עירום משותף. שעות שבהן לא יצאנו מהחדר וגילינו ארצות חדשות בתוך עצמנו ובמרחב שבינינו. שעות של כתיבת שירים שלי והלחנה שלהם דרך האצבעות שלו. 'הגוף שלי הוא מדבר' היה שיר הבית שלנו. גרנו בתוך השיר הזה. שם גיליתי לראשונה שבתוך המדבר המת של הגוף והסרטן יש נאות מדבר, מעיין חי מפעפע בתקווה. אבא מצא אותי יום אחד בחדר יושבת וקוראת את 'האדם מחפש משמעות'. בהתחלה הוא צעק והחביא לי את הספר עם הכריכה הדקה הבהירה והקמטים במזנון מאחורי הבקבוקים של האלכוהול. הוא נעל את הדלת החומה הקטנה ואת המפתח הניח מלמעלה על הכריכה הקשה של האנציקלופדיה העברית. עקבתי מרחוק אחרי כל הפעולות שלו כדי שאוכל לפתוח בזהירות, לקרוא, להחזיר את הספר למקום ולנעול. כשאבא הבין שאני ממשיכה לקרוא בספר הנעול הוא הצליח גם להבין שאני מחפשת משמעות. זה היה אחרי שצעקתי עליו שהוא ואמא לא מבינים אותי ואת האושוויץ שלי. בחדר שלי בטוש עבה ושחור כתבתי על הקיר מעל המיטה: "אדם שיש לו לְמה למענו יוכל לחיות יוכל להתגבר תמיד על כל איך" (תגידי, איך זה שכל הכתובות המשמעותיות בעברית הן תמיד בלשון זכר? זה מצמצם לי את תודעת הנקבה). למזלי, ההורים שלי ראו את הכתובת על הקיר ושלחו אותי לפסיכולוגית כדי שאדבר על הסרטן, ואני דיברתי איתה כל שבוע על השואה. אמא הלכה לכימותרפיה ואני הלכתי לפסיכולוגית כל יום רביעי בשעה שש. ישבתי אצלה על כורסה בצבע בז', מרופדת בבד רך, ודיברתי איתה על החיפוש אחר משמעות במחנה ההשמדה. בתחילת הטיפול התביישתי לומר לה את המחשבות האמיתיות שלי בקול רם. התלבטתי בראשי עם איזו חברה דמיונית כדאי לי להעמיק את הקשר, אמא של היטלר או הנסיכה דיאנה. טוב, לא באמת היתה לי התלבטות, אבל התביישתי לספר לפסיכולוגית שאת בכלל קיימת. יצרתי התלבטות בינך לבין דיאנה כי ניסיתי להיראות נורמלית. ניסיתי שתהיה לי חברה דמיונית אצילית ונסיכתית ולא נאצית פסיכית כמוך שתקועה בגרון. היה לי ממש קשה להגיד אותך בקול רם. להודות בך. פחדתי שהיא תראה עליי כמה אני משוגעת. כולן בבית הספר התחברו לאנה פרנק ואני נדבקתי בך, הרגשתי שאת בנשמה שלי כמו עלוקה. הרגשתי שאת נאצית שצדה אותי ושבו זמנית אני יהודייה שמנסה לצוד אותך. תא סרטני שטעה ביום ובשעה.

*המשך העלילה בספר המלא*