איזון גוף-נפש

הגוף הוא הנשמה הנראית, והנשמה היא הגוף הבלתי נראה. הגוף והנפש אינם נפרדים זה מזה במקום כלשהו - הם חלקים זה של זה, חלקים של שלם אחד. עליך לקבל את הגוף, לאהוב את הגוף, לכבד את הגוף, להיות אסיר תודה לגופך... הגוף הוא המנגנון המורכב ביותר בבריאה – הוא פשוט מופלא. ואשרי מי שחש את הפליאה. התחל להרגיש את הפליאה עם גופך, כי זה הדבר הקרוב ביותר אליך. הנגיעה הקרובה ביותר שהטבע התקרב אליך, שהקיום בא עד אליך, היא דרך גופך. בגופך מצויים מימי האוקיינוסים, בגופך בוערת אש הכוכבים והשמשות, בגופך מפעם האוויר, גופך עשוי מאדמה.

אושו

מבוא

הגוף הוא הנשמה הגלויה, והנשמה היא הגוף הנסתר. הגוף והנפש אינם נפרדים זה מזה במקום כלשהו - הם חלקים זה של זה, חלקים של שלם אחד. עליך לקבל את הגוף, לאהוב את הגוף, לכבד את הגוף, להיות אסיר תודה לגופך...

הגוף הוא המנגנון המורכב ביותר בבריאה — הוא פשוט מופלא! ואשרי מי שחש את הפליאה.

התחל להרגיש את הפליאה עם גופך, כי הוא הדבר הקרוב ביותר אליך.

הנגיעה הקרובה ביותר שהטבע התקרב אליך, שהקיום בא עד אליך, היא דרך גופך. בגופך מצויים מימי האוקיינוסים, בגופך בוערת אש הכוכבים והשמשות, בגופך מפעם האוויר, גופך עשוי מאדמה. גופך מייצג את מכלול הבריאה, את כל היסודות. ואיזו תמורה, איזו טרנספורמציה! איזו מטמורפוזה! הסתכל על האדמה, ואחר כך על גופך, איזו טרנספורמציה התחוללה כאן, ומעולם לא התפלאת על כך, מעולם לא השתוממת! לאילו נסים גדולים יותר אתה מחכה? ואתה רואה את הנס בפעולה מדי יום ביומו. מתוך הבוץ עולה הלוטוס... ומתוך הבוץ קם ונהיה הגוף היפה שלנו.

חינוך מסוג חדש לגמרי נחוץ בעולם, חינוך שמכשיר כל אחד לשקט של הלב - במילים אחרות, למדיטציה - ומכין כל אחד לחוש חמלה ואהדה כלפי גופו. כי כל עוד אינך אוהב את גופך, אינך יכול לאהוב אף גוף אחר. הגוף שלך הוא אורגניזם חי, והוא לא עשה לך כל רע. אדרבה, מהיותך עובר ועד היום הוא עמל בלי הפסקה בשירותך, ויוסיף לשרת אותך עד מותך. הוא יעשה כל מה שתרצה שיעשה, אפילו דברים בלתי־אפשריים, ולא ימרה את פיך.

איזה פלא זה שקם ונוצר מנגנון צייתן כל כך, חכם כל כך. אם תלמד להכיר את כל תפקודי הגוף שלך, תתמלא פליאה. מעולם לא חשבת על מה שגופך עושה כל הזמן למענך. זה פלאי כל כך, מסתורי כל כך. אבל מעולם לא התעמקת בזה; לא טרחת להתוודע לגופך באמת, ואתה מעמיד פנים שאתה אוהב אחרים? אינך יכול, כי אותם אנשים מופיעים אף הם לפניך כגופים.

הגוף הוא המסתורין הגדול ביותר בבריאה. את המסתורין הזה יש לאהוב ולחקור, ולדעת מקרוב את צפונותיו ואת תפקודיו. למרבה הצער, מאז ומעולם היו הדתות לגמרי נגד הגוף. אבל זה נותן לנו רמז, סימן ברור לכך שאם אדם לומד את חוכמת הגוף ואת מסתריו, הוא לא יטרח עוד לפנות לכומר או לאלוהים. הוא מצא את המסתורין הגדול ביותר בתוך עצמו, ובתוך המסתורין של הגוף שוכן מקדש ההכרה שלך.

ברגע שאתה נעשה מודע להכרה שלך, להווייתך הפנימית, אין עוד אלוהים מעליך. רק אדם כזה יכול לחוש כבוד כלפי בני אדם אחרים, כלפי יצורים חיים אחרים, כי כולם מסתוריים כמוהו - ביטויים שונים, וריאציות שעושות את החיים עשירים יותר.

ברגע שאדם כזה מוצא את ההכרה שבפנים, בידיו המפתח אל המוחלט.

כל חינוך שאינו מלמד אותך לאהוב את גופך, אינו מלמד אותך לחוש חמלה כלפי גופך, ולא כיצד לבוא אל צפונותיו, לא יוכל ללמד אותך כיצד להתחבר להכרה שלך. הגוף הוא השער, הגוף הוא קרש הקפיצה, וכל חינוך שאינו מתייחס לנושא הגוף וההכרה, אינו רק בלתי־שלם, אלא גם מזיק, כי הוא ימשיך להיות הרסני. רק פריחת ההכרה בתוכך היא שמונעת ממך להיות הרסני. ההכרה מעוררת בך דחף עצום ליצור - לברוא עוד יופי בעולם, להביא עוד נוחות לעולם.

האדם זקוק לגוף טוב יותר, בריא יותר; האדם זקוק להוויה מודעת וערה יותר.

האדם זקוק לכל מיני אמצעי נוחות ומותרות שהבריאה מוכנה לספק.

הבריאה כולה מוכנה לתת לך גן עדן כאן ועכשיו, אבל אתה ממשיך ודוחה את זה - תמיד לאחרי המוות.

מיסטיקן גדול שחי בסרי־לנקה שכב על ערש דווי. אלפי אנשים הוקירו את החכם, ורבים נאספו סביבו. הוא פקח את עיניו: עוד כמה נשימות על החוף הזה, ואז יעזוב לעד. כולם היו להוטים להקשיב למילותיו האחרונות.

הזקן אמר: "כל חיי לימדתי אתכם על התעלות רוחנית, על אקסטזה, על חיים מדיטטיביים. עכשיו אני הולך לגדה השנייה. לא אעמוד עוד לרשותכם. הקשבתם לדבריי היטב, אך מעולם לא יישמתם את מה שלימדתי אתכם. תמיד רק דחיתם לעתיד. אבל עכשיו אין עוד טעם לדחות, אני הולך. מישהו מוכן ללכת אתי?"

השתררה דממה מוחלטת. אפשר היה לשמוע סיכה נופלת. הנאספים הביטו אלה באלה, תוהים, "אולי האיש הזה, שלומד אצלו כבר ארבעים שנה... אולי הוא מוכן." אבל התלמיד הוותיק הביט אף הוא באחרים. אף אחד לא קם. רק אדם אחד שישב מאחור הרים את ידו. המיסטיקן חשב, "לפחות אדם אחד מגלה אומץ לב," אבל האיש אמר, "הרשה לי רק להבהיר מדוע אינני קם, רק מצביע. אני רוצה לדעת כיצד להגיע לגדה השנייה, אבל היום אני עדיין לא מוכן. עוד יש דברים רבים שעליי לעשות. אורח הגיע מחוץ לעיר, בני הצעיר עומד להתחתן. היום אינני יכול ללכת. אתה אומר שלא תוכל לשוב מן הגדה השנייה, אבל יום אחד, בעתיד, אעשה את המעבר, ואז אבוא לפגוש אותך שם. האם תוכל להסביר לנו שוב - אף שהסברת כל חייך, עוד פעם אחת - כיצד להגיע לגדה השנייה? אבל זכור שאינני מוכן ללכת עכשיו. אני רוצה רק לרענן את זיכרוני, כדי שברגע המתאים, כשתגיע שעת הכושר..."

הרגע הנכון לא יגיע לעולם. שעת הכושר אף פעם לא תבוא. אין זה סיפור על אותו אדם מסכן, זהו סיפורם של מיליוני בני אדם, כמעט כולם. הם מחכים לרגע הנכון, לצירוף הכוכבים הנכון... הם נועצים באסטרולוגיה, פונים לכירולוג, חוקרים בדרכים שונות מה יקרה מחר.

מחר לא קורה. הוא לא קרה מעולם. זאת רק אסטרטגיה טיפשית של דחייה.

מה שקורה הוא תמיד היום.

חינוך מהסוג הנכון ילמד אותך - ואת כל בני האדם - לחיות כאן ועכשיו, ליצור גן עדן בעולם הזה. הוא ילמד אותך לא לחכות למוות שיבוא, ולא להיות קמצן עד שהמוות ישים קץ לקמצנותך. חייה כך שהמוות ימצא אותך רוקד ושמח ואוהב.

אם אדם חי את חייו כאילו הוא כבר בגן עדן, המוות לא יוכל ליטול דבר מאותה חוויה. הגישה שלי היא ללמד אתכם שזה גן עדן, כאן ועכשיו, שאין שום גן עדן במקום אחר, ואין צורך בכל הכנה כדי להיות מאושר. אין צורך במשמעת כלשהי או בתרגול כזה או אחר כדי להיות אוהב - רק מעט ערנות, מעט ערות, הבנה. חינוך שאינו יכול לתת לך את ההבנה הקטנה הזאת, אינו ראוי להיקרא חינוך.

הקדמה

רופאים ואנשי מדע למדו בעת האחרונה להכיר במה שהשכל הישר אמר לנו תמיד: שיש קשר עמוק בין הגוף לנפש, ושהוא משפיע באופן עמוק על בריאותנו הגופנית ועל רווחתנו הנפשית. חוקרים מצאו שקרוב למחצית מהמחלות הגופניות שלנו הן מצבים תלויי לחץ. אפקט הפלסבו - שיפור שחל במצבו של אדם רק מפני שהוא מאמין שלתרופה או לטיפול כלשהו יש כוח לעזור לו, אפילו אם הוא נוטל רק טבלית סוכר למשל - מתועד היטב.

"זה בראש שלך". רובנו שמענו את הביטוי הזה יותר מפעם אחת בחיינו כשהתלוננו על מחושים פיזיים או על קשיים רגשיים... וגם אם הכחשנו את זה, קרוב לוודאי חשדנו בסתר לבנו שזה נכון. הבעיה היא שלא די בהבנה אינטלקטואלית ש״זה רק בראש שלי", כדי לעזור. כמו שאושו מרבה לציין בשיחותיו, השכבה הדקה של התודעה המודעת - אותו חלק שמבין משהו אינטלקטואלית - הוא רק עשירית מן המציאות שלנו. השכבות הלא מודעות גדולות בהרבה, וכשאיננו במגע אתן, כוחן עולה בהרבה על כוחו של המודע.

למערך זה של קשרים בין השכבות המודעות לשכבות הלא מודעות של התודעה, ולהשפעתו על הגוף ועל תחושת הרווחה הכללית, מתייחס אושו בטכניקה מהפכנית שפיתח בשנת 1989.

זה התחיל כניסוי עם הגוף שלו, כשסבל מכאבים עזים בכתפו. לפי רשימות שרשמה מזכירתו באותו זמן, אמר אושו לכתף שלו "לסלק את הכאב," וכך היא עשתה פשוטו כמשמעו! הכאב עזב את הכתף ועבר לזרוע, ואחר כך לרגל. אושו המשיך לנסות בדרכים שונות, והזמין אחרים להתנסות אף הם בטכניקה של דיבור אל הגוף בבקשה לסלק את הכאב שאין בו עוד צורך, ושאחרי הסתלקותו, אין צורך להחזיר אותו. בימים ובשבועות הבאים נולדה הטכניקה של "היזכרות בשפה הנשכחת של דיבור אל הגוף־נפש." כיום היא מוצעת במרכז למדיטציה של אושו בפונה, הודו, כסדרה בת שבעה ימים של פגישות בנות שעה כל אחת, ובכל רחבי העולם כסדנה בהנחייתם של אנשים שהוכשרו להעביר את התהליך לאחרים.

עם פרסום הספר הזה והעמדת התקליטור לרשות הקורא, נעשה התהליך נגיש לאנשים שיכולים לתרגל אותו בעצמם, ולאנשי מקצוע וליועצים בתחום הבריאות והרפואה, שיכולים להמליץ עליו ללקוחותיהם ולמטופליהם.

הספר מורכב ממבחר שיחות של אושו, ופותח במבט על הרעיונות שבהם אנו מחזיקים ביחס לגופנו ולקשר שלנו אליו - רעיונות שאולי איננו ערים להם. כמעט כל אחד גדל והתחנך על ברכי עמדות והתניות שוללות־חיים כנגד הגוף. ניסיונות מצד הורים ומורים, שנעשים מתוך כוונה טובה, "לתרבת" ילדים ולעזור להם להתקבל כחברים בחברה, גורמים במקרים רבים להדחקת חיוניותם הטבעית, שמחת חייהם, חדות חושיהם וסקרנותם של הילדים ביחס לגופם.

כמבוגרים, איננו יכולים לעשות דבר לשינוי העבר שלנו וחינוכנו כילדים, אבל אנחנו יכולים ללמוד להיות ערים ליסודות הנסתרים של אותו חינוך, וכיצד השפיעו עלינו. הקסם הוא שבעצם התהליך של פיתוח המודעות, עמדות וגישות לא מודעות מתחילות לאבד את אחיזתן בנו, ואנחנו יכולים להתחיל לבחור בחיינו בחירות חדשות, מחייבות חיים. מרגע שנוצר הבסיס הזה, אנחנו מגלים שאנחנו נעשים ערים יותר לגוף ולצרכיו, ומפתחים הכרת תודה והערכה לדברים המופלאים שהוא עושה למעננו. זה מאפשר לנו לעבוד אתו ולא נגדו, להשגת היעדים והמטרות שאנחנו מציבים לעצמנו.

יש זיקה עמוקה ותלות הדדית חזקה בין בריאות גופנית לרווחה נפשית. איזון גוף־נפש מספק את ההבנה המודעת ואת הכלים המעשיים שנחוצים כדי לתמוך בשותפות הזאת בין הגוף לנפש. עיין בפרק האחרון של הספר לקבלת הנחיה מוגדרת ומדויקת כיצד להשתמש בתקליטור המדיטציה המונחית.

קרול ניימן, עורכת

(המהדורה האנגלית)

פרק 1

תבונת הגוף

מדע הרפואה המערבי רואה את האדם כיחידה נפרדת - כנבדל מן הטבע. זוהי אחת הטעויות הגדולות והחמורות ביותר שנעשו אי־פעם. האדם הוא חלק מהטבע. בריאותו אינה אלא חיים מתוך זרימה נינוחה עם הטבע והשתלבות בו.

הרפואה המערבית נקטה תפישה מכנית של האדם, שלפיה בכל מקום שטכניקה יכולה להצליח, היא מצליחה. אבל האדם אינו מכונה. האדם הוא אחדות אורגנית, והוא אינו זקוק רק לטיפול בחלק החולה. החלק החולה הוא רק תסמין שמעיד על כך שהאורגניזם עצמו עובר קשיים. החלק החולה נראה לעין רק משום שהוא החלש ביותר.

אתה מטפל בחלק החולה, ונדמה שאתה מצליח... אבל אז המחלה מופיעה במקום אחר כלשהו. בסך הכול מנעת מן המחלה לבטא את עצמה דרך החלק החולה, אך למעשה עשית אותה חזקה יותר. אבל הרופאים אינם מבינים שהאדם הוא שלם: או שהוא חולה או שהוא בריא. אין מצבי ביניים. יש לראות את האדם כאורגניזם שלם.

אחד הדברים הבסיסיים שיש להבין הוא, שהגוף מוכן תמיד להקשיב לך - אך מעולם לא דיברת אתו, מעולם לא תקשרת אתו. אתה חי בתוכו, אתה משתמש בו, אך מעולם לא הודית לו. הוא משרת אותך, ועושה זאת בצורה הנבונה ביותר שאפשר.

הטבע יודע שהוא נבון ממך, כי כל הדברים שחשובים בגוף לא נשארו בידיך, אלא ניתנו לגוף. למשל, נשימה או פעימת הלב, מחזור הדם, עיכול המזון: כל הדברים הללו לא נשארו באחריותך. תפעולם לא הופקד בידיך. אחרת, היית כבר מזמן בצרות. לו הייתה הנשימה תלויה בך, היית מת. לא היה לך סיכוי להמשיך לחיות, כי היית שוכח לנשום; היית מתחיל לריב עם מישהו, ושוכח לנשום. כשהיית הולך לישון בלילה, היית שוכח להפעיל ולווסת את פעימת הלב שלך. איך היית זוכר? ויש לך מושג כמה עבודה מערכת העיכול עושה? אתה בולע דברים בלי חשבון, וחושב שאתה עושה משהו גדול, אבל כל אחד יכול לבלוע, אין כאן כל רבותא.

במלחמת העולם השנייה קרה שחייל אחד ספג קליע בגרונו. הוא לא מת, אך לא יכול היה לאכול או לשתות מהגרון. כל המעבר היה חייב להיסגר. הרופאים פתחו פתח קטן בצד קיבתו, והשחילו בו צינור שיצא החוצה, והיה עליו לשים את האוכל בצינור. זה פעל, אבל לא הייתה בכך כל הנאה. כל הנאת האכילה ניטלה ממנו. אפילו כששם שם גלידה... הוא כעס מאוד.

הוא אמר, "אבל איזה מין סידור זה? אני לא טועם שום דבר!"

אחד הרופאים הציע, "אולי תשים תחילה את האוכל בפה, תטעם אותו, ורק אחר כך תשים בצינור".

וכך באמת הוא עשה, ארבעים שנה, עד סוף חייו. קודם לעס ונהנה מהאוכל, ואחר כך שם אותו בצינור. הצינור התאים היטב למטרה, כי גם בגוף שלך זה נעשה על ידי צינור ותו לא, הוא רק נסתר מאחורי העור. הצינור של המסכן הזה פשוט היה פתוח החוצה. והיה לו אפילו יתרון על הצינור שלך, כי אפשר היה לנקות אותו.

כל מערכת העיכול מחוללת פלאים. מדענים אומרים שלו היה כל אחד מאתנו צריך לעשות בעצמו את מה שמערכת העיכול הקטנה עושה, היינו נזקקים לבית חרושת גדול כדי להפוך את האוכל לדם, למיין את כל המרכיבים ולשלוח לכל מקום את היסודות המיועדים לו. יש חומרים מסוימים שנדרשים במוח, ויש לשלוח אותם לשם דרך מחזור הדם. אחרים נדרשים במקומות אחרים - בעיניים, באוזניים, בעצמות או בעור - והגוף עושה את כל זה בשלמות מופלאה במשך שבעים, שמונים, תשעים שנים, אבל אינך רואה את חוכמתו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*