דלתות

דלתות

בבוקר לוהט של סוף אוגוסט נכנס ר', אב הבית הוותיק של המכון לפסיכותרפיה, אל חדר הישיבות, להכין אותו לקראת השימוע של ועדת האתיקה שנועד להתקיים בו בצהריים. הוא התפלא על שהדלת לא נעולה מאחר שתמיד נעל את כל הדלתות בערב. הסוככים כיסו את החלונות כנגד החום, אבל למרות האפלולית נקלטה בזווית מבטו צללית מוזרה מתנועעת. כשהדליק את האור ראה את א"מ, ראש המכון, תלוי ממתקן המקרן הקבוע בתקרה, ואחד הכיסאות מוטל על צדו מתחתיו. המכשיר, שהיה אמור להקרין על המסך כמה מסמכים בישיבה המתוכננת, היה הרכישה האחרונה של המכון ואב הבית עצמו חיבר אותו לתקרה בקפדנות, כדרכו. הוא זכר שבהוראות נכתב שהמתקן יכול לשאת עד שבעים קילו. ראש המכון שקל לפחות שמונים ואב הבית — שניצב והתבונן בו ולא הסתער לשחרר אותו מתנוחתו הנוראית — נוכח לדעת שחולפת בו גאווה מקצועית קטנה.

יומיים לפני כן הגיע אל תיבת המייל של ד"ס, הממונה על טיפול בטראומה במכון ויושבת הראש של ועדת האתיקה, מסמך חתום על ידי עורכת דין ובו עדות מפורטת על מקרה שהתרחש שנה וחצי קודם, העתק — ציינה אותה עורכת דין — של תלונה שהוגשה למשטרה. יושבת הראש הכירה את מוסרת העדות. מלבד נגיעתה לנושא השימוע המתוכנן — כלומר, מלבד זאת שאילצה את ד"ס לחשוב מחדש על השימוע כולו — פיזרה העדות ערפל מהתרחשויות בכנס שהתקיים גם הוא שנה וחצי קודם לכן, ונודע באופן לא רשמי בשם "כנס המתעלפות", ברבים, על אף שככל הידוע רק משתתפת אחת התעלפה בו. ד"ס קראה את המסמך פעם אחת במהירות ואחר כך, כנגד רצונה, שוב בעיון. מבנים עתיקים קרסו, קולות שהוסו זמן רב המו עכשיו באוזניה, משימות מעיקות תבעו ממנה לבצען. היא הרגישה פעימה כפולה ברקות, כזו שכפי שידעה היטב מבשרת מיגרנה. היא בלעה שני אדוויל פורטה לפני שהעבירה את המייל לשאר חברי הוועדה ולא"מ, אחר כך נעלה את דלת החדר, הגבירה את המזגן וכיבתה את האור, נשכבה על הספה האפורה וניסתה לתרגל נשימות עמוקות.