משה סנה - מנהיג המרי העברי

הקדמה

בדברי ימי הציונות היה ד"ר משה סנה המנהיג הראשון שעמד בראש מערכה צבאית של היישוב העברי נגד כוח חיצוני. לא השומר ולא ניל"י, לא הגדודים העבריים ולא ארגון ההגנה בשנות מאורעות הדמים והמרד הערבי — אף לא אחד מהם ניהל מערכה צבאית של כל היישוב תחת מרוּת המוסדות הלאומיים. היה זה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה (הרָמָ"א) וראש מִפקדת תנועת המרי העברי, שהנהיג את המאבק המזוין של היישוב כולו נגד השלטון הבריטי. בשנות כהונתו בצמרת הביטחונית הוא הטביע חותם עמוק על אסטרטגיית היישוב, ובתולדות המערכה לעצמאות יצוקים שני מפעלים היסטוריים שהנהיג — הקמת הפלמ"ח והקמת תנועת המרי העברי. במורשת פועלו הביטחוני ידיו רב לו בכינוּן הפיקוד העליון, בניין הכוח, פריצת הדרך לרכש הצבאי מעבר למסך הברזל ובשילוח ספינות המעפילים הענקיות בצי הצללים המחתרתי. מניין שנותיו של סנה בראשות המפקדה הארצית של ההגנה עלה על סך שנותיהם של כל ראשי המפקדה לפניו ואחריו, והוא היה הרמ"א היחיד שהתמנה לחבר בהנהלת הסוכנות היהודית ('הממשלה שבדרך' של ההסתדרות הציונית). אולם תיעוד פועלו הביטחוני של סנה לוקה בחסר בהיסטוריוגרפיה של כוח המגן העברי, ולא במקרה.

סנה היה פובליציסט ומנהיג מחונן שהבליח כמטאור בשמי הציונות. בהיותו בן 23 שנים בלבד הועמד בשנת 1932 בראש הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין, הגדולה בקהילות ישראל בעולם. בזירה הפוליטית דָרך כוכבו בשורות 'הציונים הכלליים' כנאמנו של ד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוא שב בטיסה האחרונה מלונדון לוורשה, וכקצין פולני התגייס לבלימת צבא גרמניה הנאצית. הוא נִשבה בידי הצבא האדום אך הצליח לברוח לווילנה, ומשם עלה בדרך חתחתים לארץ ישראל. באביב 1940 רצה לשרת כרופא קרבי בצבא בריטניה, אולם פנייתו נדחתה כשהשלטון המנדטורי הפסיק זמנית את גיוסם של מתנדבי היישוב. סנה נעתר לקריאה להצטרף למפקדה הארצית של ההגנה, וכעבור שנה בלבד, בהיותו בן 32 שנים, מונה לראש המפקדה הארצית, תפקיד שהיה מעין שר הביטחון של היישוב בארץ ישראל. הוא רָכש את אמונה של הנהגת היישוב בכישוריו ובנחישות מאבקו לחיזוק ההגנה, ובתוך זמן קצר הפך לאיש סודו של דוד בן־גוריון "אפילו יותר משרתוק וגולומב", כמאמר ישראל גלילי.¹ ברוב שנות מלחמת העולם ולאחריה נעדר בן־גוריון מהארץ, ובפועל סנה הופקד על ביטחון היישוב עד פרישתו מראשות ההגנה. לאחר מכן התמנה לעמוד בראש ההעפלה בהנהלת הסוכנות היהודית. בסתיו 1947 התפצלה דרכו מזו של הנהלת הסוכנות כשבחר באוריינטציה הסובייטית, ובנובמבר 1954 הצטרף להנהגת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). עד יום פטירתו ב-1 במארס 1972 כיהן סנה 18 שנים כחבר כנסת בעל שיעור קומה במשכן. על ערש דווי הביע חרטה על הרחקת הלכת "עד כדי שלילה טוטלית של הציונות — דבר שאין לו צידוק".²

הוועד הציבורי להנצחת זכרו של ד"ר משה סנה ז"ל פועל שנים רבות לכינוס מבחר כתביו ולפרסום מחקרים על דמותו.³ ההיסטוריון אלי שאלתיאל חיבר בעבר את החלק הראשון בביוגרפיה של סנה, תמיד במרי,⁴ וחלקה השני יגיע בבוא מועדו. הביוגרפיה, מטבעה, הרחיבה בתולדות המשפחה וצירה נסב בעשייתו הפוליטית של סנה במרחב המדינאות הציונית. הספר הנוכחי, משה סנה מנהיג המרי העברי, ממוקד בפועלו הביטחוני של סנה בשנים 1947-1940 ובבחינת השפעתו על בניית כוח המגן היישובי. בפרק האחרון בספר נבחנת ההתמודדות ההיסטוריוגרפית עם סוגיה זו בחליפת הדורות.

מעצם היותו אישיות פוליטית התרכזה פעילותו של סנה במערכת הציבורית שממנה שאב את סמכותו כלפי הדרג הצבאי, ובה ניהל את מאבקיו הביטחוניים. הקלחת הפוליטית הייתה נקודת מוצא ומרכז כובד בדרכו של סנה, אולם במחקר זה היא משמשת תפאורת רקע לתיאור ולביאור מהלכיו בזירה הביטחונית. כאן פעילות ההגנה, תנועת המרי, ההעפלה וארגון הבריחה ניצבת בבמת ההתרחשות המרכזית, ואלומת הזרקור המחקרי ממוקדת בגיבוריה.

זאת ועוד, המשבר הקריטי בהגנה שקידם את פניו של סנה עם כניסתו למפקדה הארצית, כמעט נמחה מדפי ההיסטוריה. הסקירה הלקונית של גלגולי משבר זה בתת־הפרק 'ההגנה בשנים 1940-1920' נועדה לסרטט את תמונת המצב בתחילת פעילותו של סנה ולהניח את המסד להבנת העימותים שליוו אותו במרוצת שנות כהונתו. מעבר להעמקת הידע ההיסטורי על התפתחות 'צבא המדינה שבדרך' מַקנה החיבור זווית התחקות נוספת אחר שורשי מחלוקות אקטואליות. אומנם ארגוני המחתרת פסו ועברו מן העולם לאחר קום המדינה, אולם סוגיית המחויבוּת לערכי הליבה הלאומיים ניצבת במשנה תוקף על המדוכה הציבורית במדינת ישראל.

נבצר מכוחו של מחקר זה לפרוס את מלוא יריעת עשייתו הביטחונית של סנה. בחירת הנושאים התמקדה במהלכים מכריעים בגיבוש התפיסה האסטרטגית ובבניין כוח המגן, ולא מעט אירועים ותהליכים חשובים נדחקו וקופחו. העניין בסקירת פועלו הביטחוני של סנה 'מתמגנט' מטבעו לפעילות המבצעית בשנות מלחמת העולם השנייה ובמערכה לעצמאות, אולם המהלך המשמעותי הראשון שהוביל סנה היה מיסוד הפיקוד העליון (שנוצר לפני בואו). לכאורה מהלך ארגוני אפור ונטול הילה, אך בזכותו עלתה מרכבת הביטחון על דרך המלך. אחרי תקופת קיפאון ממושכת הציב סנה את המטכ"ל ואת המפקדה הארצית על אַדנֵי עבודת מטה סדורה ותחת פיקוד אחוּד. במלאכת מחשבת הוא גיבש בין כתליו של הפיקוד העליון קואליציה יישובית רחבה ויצר גוף אופרטיבי בעל יכולת הכרעה. על סף שיתוקו מבית של ארגון ההגנה ובעיצומם של ימי החרדה הגורליים מפני פלישת גיסות גרמניה הנאצית כונן סנה את הפיקוד העליון כמנוף לפילוס דרכו הביטחונית של היישוב העברי. הוא לא היה לבד ושום דבר לא הלך חָלָק. אדרבה, המחלוקות וההתנצחויות לא חדלו והמצוקה התקציבית מיררה את חיי העושים במלאכה, אבל תחת מנהיגותו גובשה עבודת צוות, הושגה הסכמת היישוב והיה אפשר להתחיל לפעול. כינון הפיקוד העליון, יציר כפיו של סנה, הניח אבן פינה במסכת יחסי הדרג המדיני עם הדרג הצבאי, והוא מהווה יסוד מוּסד במבנה המשטר במדינת ישראל בימינו אנו.

במלאת יובל שנים לפטירת ד"ר משה סנה הושלם המחקר הנוכחי, ושלמי תודתי נתונים לרבים שתרמו מבקיאותם ומכישוריהם להוצאת הספר לאור. ברצוני להביע תודה מאליפה למר יאיר צבן ולתא"ל ד"ר אפרים סנה שפתחו בפניי את אוספיהם הפרטיים והושיטו בנדיבות רבה את עזרתם המשמעותית בפיענוח היוצרות והקורות.

כותר זה נכתב בתחושת מחויבות עמוקה למורשתם המחקרית של ההיסטוריונים הקודמים, ובמיוחד למפעל התיעוד העצום שריכז יאיר צבן. בכרך הביוגרפיה הראשון, שחיבר ההיסטוריון שאלתיאל, הושקע מאמץ יוצא מהכלל ונודעת לו תרומה מהדרגה העליונה לסקירת תולדות חייו של סנה ולחקר עשייתו המדינית. תקציר דרכו של סנה עד עלייתו ארצה, המתומצת בדפי הפתיחה בספר הנוכחי, מבוסס על ביוגרפיה זו.

תשתית מחקרי העבר משמשת מצע לנדבכים נוספים המבוססים על ניתוח ממצאים חדשים עם חשיפת תיקים מסווגים בארכיונים בארץ ובחו"ל, ועם הפצעת המדיה הדיגיטלית. עם זאת נפלאות מרחבי המִרשתת לבדן אינן יכולות ליצור יש מאין, ולשם גיבוש התובנות המחקריות יש לאתר את המסמכים המקוריים ללא קיצורי דרך. חובתי הנעימה להודות מקרב לב לעובדי הארכיונים שהעמידו לרשותי את תיקי התיעוד, הרשומות, העיזבונות ומאגרי התצלומים המופקדים בחזקתם: ד"ר שִמרי סלומון ואורלי לוי מהארכיון לתולדות ההגנה; ד"ר ערן טל, ישי בן־אריה ואריאל גלעדי מארכיון המכון לחקר תנועת העבודה על שם פנחס לבון (שבו מופקד עיזבון משה סנה); ד"ר אהרֹן עזתי, יובל רון וד"ר מאשה זולוטרבסקי־בר מארכיון יד טבנקין; אמירה שטרן, יוסף קיסטר, מירי יהלום ואולגה גכמן מארכיון מכון ז'בוטינסקי; ד"ר אלדד חרובי וד"ר ליעד גלבוע מארכיון הפלמ"ח; ד"ר עדי פורטוגז, מיכל לניאדו ויפים מגריל ממכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות; סימון שלאיכטר ועמיאל שפר מהארכיון הציוני המרכזי; ד"ר חזי עמיאור וירון סחיש מהספרייה הלאומית; אורנה זוהר מארכיון צה"ל ומערכת הביטחון; ליאור הכט־יעקבי מגנזך יד חיים וייצמן; דודו אמיתי ומילכה הר־טל מארכיון השומר הצעיר יד יערי; אילנה דיין מאוסף התצלומים הלאומי; רונית אגיב מארכיון משמר־העמק; נדב מן מייסד מעבדת ביתמונה ובעלי אוספים פרטיים.

יבואו על הברכה ההיסטוריון הצ'כי ד"ר זְדֵנֶק קלימה (PhDr. Zdeněk KLÍMA) וארכיונאית מיניסטריון החוץ בפראג מרקטה קוּנקוֹבה (KUNCOVÁ) על דליית המקורות מהארכיונים בצ'כיה; החוקרים ד"ר יעקב ניר ואל"ם דניאל רוזן על שיתוף אוצרות הארכיונים הבריטיים; פרופ' מאיר זמיר על הארת מסמכי המודיעין הצרפתי ומוקירי זכרו של סנה — חיים גורי, יעקב שרת, דוד גולומבּ ושלמה נקדימון - על הרחבת היריעה.

אסירוּת תודתי נתונה לקוראי כתב היד (או פרקים ממנו) ההיסטוריונים נרי אראלי, אסנת שירן, ד"ר גד קרויזר, ד"ר אהרֹן עזתי, פרופ' אביבה חלמיש ופרופ' גדעון ביגר על תרומתם המחקרית להשבחת החיבור.

הוקרה מיוחדת וחמה מוחזקת לד"ר פנחס עופר שניצב על ערשו של המחקר, העשיר את תוכנו וליווה את כתיבתו בעצה טובה ובהכוונה מועילה.

הכרת תודה עמוקה שלוחה לעושים במלאכת התקנת הספר — יורם שרת, נמרוד קרן, נעמי ריבלין, אילנה אביעזר ומשה אסולין, ראש היחידה להוצאה לאור במשרד הביטחון.

מנהיגותו הביטחונית של ד"ר משה סנה בשנות המערכה לעצמאות נחקקה כפסגת דרכו הלאומית, אולם הוא לא תיעד את עשייתו. בהתייחסו לפשר הימנעות זו אמר יאיר צבן, מזכירו האישי של סנה וחוקר תולדותיו: "על זאת בוכה הנביא. תופעה זו חזרה בכל פרקי חייו. סנה החשיב את התיעוד ההיסטורי אך יותר מכך החשיב את עשיית ההיסטוריה".⁵ סנה הלך לעולמו בטרם עת כשבאמתחתו תוכניות לעתיד. בעיזבונו נמצא מִתווה לספר אוטוביוגרפי שתכנן לכתוב, לבקשת המו"ל הבריטי הנודע ג'ורג' ויידנפלד. הפרק הרביעי בספר נקרא "הגנה ומרי", ובו התכוון סנה לסקור את שנות כהונתו בראשות המפקדה הארצית של ההגנה וכממונה על ההעפלה בהנהלת הסוכנות היהודית.⁶ כולי תקווה שיהא בכוחו של ספר זה לפצות על הפרק שלא נכתב, ולהעשיר את מדף ספרי תולדות היישוב בחקר תרומתו של ד"ר משה סנה לביצור כוח המגן העברי ולתקומת מדינת ישראל.

ניר מן

מטאור בשמי פולין

עולמה של העיירה היהודית המסורתית בפולין היה ערש הולדתו של משה קליינבוים. בשפת אימו, היידיש, הוא ספג את נכסי המורשת היהודית ואת תרבותה, ובה בעת — בעיצומה של מהפכת התחייה הלאומית — נִטעו שורשי זהותו הציונית בשפת הקודש המתחדשת, העברית. את ערכי ההומניזם הליברלי הטמיע בלשונם האירופית של החוגים הנאורים בפולין הקונגרסאית.

משה נולד להוריו, חוה ושמעון קליינבוים, ב-6 בינואר 1909 בעיירה ראדזין (Radzyń) במזרח פולין. בִּתם הבכורה נפטרה בינקותה, ואחרי משה נולדו אחיו יצחק ובת הזקונים רחל. בני המשפחה החסידית שומרת המצוות התפרנסו מסחר בעצים ונודעו בבקיאותם במקורות ההלכתיים, במעורבות בחיי הקהילה ובתמיכה בתלמידי חכמים. האב, שמעון קליינבוים, תמך בתנועה הליברלית והיה מראשי החוג הציוני בקהילה, והאם, חוה לבית ליכטנשטיין, הייתה ממשפחה עתירת נכסים שהתגייסות אבותיה למרד הפולני נחקקה בגאווה פטריוטית בתולדותיה. נדבך ביוגרפי זה הופנם בזהותו של משה קליינבוים מינקותו, ונודעה לו השפעה על עיצוב תפיסתו הלאומית.⁷

בבית הספר היסודי היהודי בראדזין הוקנו לתלמיד משה קליינבוים יסודות השפה העברית, פרקי התנ"ך וערכי המסורת היהודית, שנלמדו ביידיש. בשנתו ה-11 הוא הצטרף לתנועה הציונית והתקבל לחוג הנוער 'פרחי ציון', שחבריו היו מבוגרים ממנו בכארבע שנים, והתמנה לוועד הקבוצה. הוא הצטיין בלימודיו ובשנתו ה-13 נשלח בסתיו 1922 לגימנסיה הריאלית בפולאבי (Puławy), עיירת הולדתו של אביו. משה התגורר בבית סבו, הירש קליינבוים, ולמד בבית הספר שאותו הגדיר "אנטישמי מאין־כמוהו".⁸ בגימנסיה למדו שני תלמידים יהודים בין כ-800 תלמידים קתולים. בשנים אלו התגבשה הכרתו הציונית והפוליטית. סבו שהקפיד על קלה כבחמורה, למד איתו מדי בוקר דף גמרא, ובה בעת הסדיר את לימודיו בגימנסיה שנכרכו בחילול שבת. בשנים אלו שכר הסב מורים פרטיים ללימודי יהדות ועברית עד שמשה שלט ברזי השפה על בוריים. בנעוריו גילה רגישות לסוגיות חברתיות והשלים את דמי מחייתו בהוראת שיעורים פרטיים במקצועות הריאליים. לצד התחזקותו במדעים המדויקים והרחבת פעילותו החברתית והציונית, חלה התרופפות באמונתו הדתית, למגינת ליבו של סבו. ביטוי להלוך רוחו נתן קליינבוים בן ה-16 במאמרו הראשון, "רעיון הלאומיות", שפורסם בעילום שם במאי 1925 בביטאון 'בעלי המחשבה החופשית' (האתאיסטים) מישְל ווֹלנָה (מחשבה חופשית). במאמר התריע נגד הדורסנות הלאומנית כלפי מיעוטים מקופחים ומשוללי זכויות, וסיימו באמירה: "וכאשר יבוא יום ובאופק הפוליטי של אירופה לא יהיו עוד עמים עליונים ועמים נחותים, [...] או אז ניתן יהיה לדבר על הגשמת רעיון האנושות החופשית האחת, אנושות עובדת, הנשענת על יסודות של עזרה הדדית ושל צדק. ואילו עתה???".⁹ בניצני כתיבתו ניכרו חריפות חשיבתו ושליטתו ברזי הכתיבה — המיצוי הרעיוני, רהיטות הביטוי וכישרונו הפובליציסטי. קליינבוים השלים בהצטיינות את בחינות הבגרות בתום לימודיו התיכוניים בגימנסיה הריאלית, ומנוי וגמור היה עימו ועם משפחתו להמשיך במסלול לימודים אוניברסיטאיים. דרכם של יהודי פולין לרכישת השכלה אקדמית עדיין נתקלה במשוכת הסלקציה המספרית ('נומרוס קלאוזוס'), ובהתנכלות אנטישמית גלויה ומוסווית כאחת. קליינבוים בן ה-17 לא נרתע מהתמודדות עם האתגר שהציב לעצמו ויצא לעולם הגדול — לאוניברסיטה של ורשה.

כעשרה יהודים בלבד התקבלו ללימודי רפואה מדי שנה באוניברסיטת ורשה, ועל כל אישור קבלה התמודדו כאלף מתחרים מהעילית האינטלקטואלית של יהדות פולין הגדולה. קליינבוים ייחד את שנת 1927 ללימודי הכנה בקונקורס, לרבות לימודי לטינית, והתקבל לפקולטה לרפואה.¹⁰ ברחוב היהודי ניטש אז עימות עז בין התנועה הציונית על שלל זרמיה לקומוניסטים ולמפלגת הבּוּנד (האיגוד) הסוציאליסטית, שדגלה במתן זכויות פוליטיות ליהודים כמיעוט לאומי דובר יידיש. בתוככי התנועה הציונית התגלעו מחלוקות עקרוניות עם התנועה הרביזיוניסטית ועם הקומוניסטים. קליינבוים בן ה-19, שהתחיל את לימודי הרפואה, פילס את דרכו לשורת הפעילים בחזית המאבק. לקראת הבחירות לאגודות לעזרה עצמית של סטודנטים יהודים בוורשה, שנערכו ב-22 בינואר 1928, הוא פִרסם את מאמרו הראשון בביטאון אגודת הסטודנטים הציונים ירדניה. הוא ביקר בחריפות את האשמת ההתבדלות שהטיח ארגון הסטודנטים הלא־יהודים 'פוֹכוֹדניָה' ('הלפיד'), וטען שחובת כל סטודנט יהודי להתמסר לפעילות לאומית נוכח האנטישמיות שבה היה נגוע פוכודניה. במאמרו כתב ביידיש:¹¹

ההיסטוריה שלנו, העשירה למדיי במאורעות ובדוגמאות, הוכיחה מאז ומתמיד שאיש לא יעזור לנו, אם לא ניטול את גורלנו בידינו שלנו: "אם אין אני לי — מי לי?" זוהי הפילוסופיה העממית שלנו. הבינונו אחת לתמיד, מאז החלה תנועת התחייה היהודית, שאך ורק בכוחותינו שלנו נשיג את שחרורנו תוך מאבק גלוי, שרק אנו בעצמנו חייבים להכריע בגורלנו, ולא איזה אפוטרופוס מן החוץ.

המשך הפרק בספר המלא