בשם שמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בשם שמים
מכר
מאות
עותקים
בשם שמים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בשם שמים

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אבירם ברקאי הוא מ"פ שריון (במיל'), בוגר מלחמת יום הכיפורים. חוקר צבאי, מחברו של רב-המכר על בלימה שגולל את סיפורה של חטיבת השריון 188 במלחמת יום הכיפורים. ברקאי הוא מורה דרך, מרצה, חובב שטח, ג'יפאי, המוכר לקהל מעריצים גדול כחלוץ ז'אנר ספרות טיולי השטח הממונעים, שסלל בתחילת שנות התשעים.

    תקציר

    כבר רבע לשתיים, חושב סרן מוטי קימלמן, נציג חיל האוויר הבכיר ביחידת האיסוף המרכזית של חיל המודיעין על פסגת הר כנען... הכול רגוע, הוא אומר לעצמו. פתאום הוא שומע שלוש מילים. והן חוזרות על עצמן כמו פזמון. וקימלמן מרגיש שכל שערותיו סומרות, כשמכל עבר הוא שומע 'יש לי קליקים'. 'יש לי קליקים'. 'יש לי קליקים'... והקליקים מתרגשים עליו מכל הכיוונים, מכל הרמקולים, מכל העמדות. 'כל חיל האוויר הסורי באוויר!!!' הוא צורח לתוך שפופרת הטלפון המוצפן. ראש מדור התרעה במחלקת מודיעין חיל האוויר שומט את השפופרת מידו, מדלג את שלושת המטרים שמפרידים עד חלון ההזזה הקטן, שחוצץ ביניהם ובין תא הרמשל"ט, מטיח אותו בעוצמה במסילה וצועק בקול סדוק, 'תזניקו! תזניקו! מלחמה! מלחמה!"

     

    בשם שמים הוא סיפורו של חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים מבעד לעיני המפקדים והלוחמים של טייסת אחת. לא סתם אחת, "האחת" – חלוצת טייסות הפנטומים והנודעת מכולן.

    בעשרים ימי לחימה בלתי פוסקים נדרשה טייסת 201 לגיוס כללי של תעצומות נפש - היא ביצעה את המשימות הקשות והמסובכות ביותר, החליפה שלושה מפקדים ואיבדה 15 מטוסים ו-40 אחוז מלוחמיה - 23 אנשי צוות אוויר נהרגו, נעדרו או נפלו בשבי. בסיומה של הסערה הגדולה התברר כי חרף מצבה הקשה טייסת 201 היתה לאגדה והוציאה מקרבה מספר חסר תקדים של נושאי תפקידים בכירים - עשרה אלופי משנה, שבעה תת-אלופים, שני אלופים, שני מפקדי חיל ורמטכ"ל אחד.

    בשם שמים הוא מסע מרתק, מרגש, כואב ומתסכל בעקבות אנשים ואירועים בלתי נתפסים. סיפורה של מלחמה אחת, ובעיקר של הלוחמים בסרבלי הטיסה שעשו אותה. בכתיבה סוחפת ובסגנונו הריאליסטי הייחודי חודר אבירם ברקאי מבעד לשכבת העננים ולחזות הקשוחה של הטייסים היישר אל חדרי ישיבות הממשלה, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, המטכ"ל והמודיעין על שלוחותיו השונות. באמצעות כ-200 עדויות וראיונות עם אנשי צוות אוויר וצמרת מערכת הביטחון, פרוטוקולים ומסמכים שונים, מנסה ברקאי לפצח מה בדיוק קרה שם, בקו פרשת המים של החברה הישראלית, במלחמה שאחריה שום דבר כבר לא היה אותו הדבר.

     

    אבירם ברקאי הוא מ"פ שריון (במיל'), בוגר מלחמת יום הכיפורים. חוקר צבאי, מחברו של רב-המכר על בלימה שגולל את סיפורה של חטיבת השריון 188 במלחמת יום הכיפורים.

    ברקאי הוא מורה דרך, מרצה, חובב שטח, ג'יפאי, המוכר לקהל מעריצים גדול כחלוץ ז'אנר ספרות טיולי השטח הממונעים, שסלל בתחילת שנות התשעים. בשם שמיים הוא ספרו ה-14.

    מתוך הביקורות על ספרו הקודם על בלימה:

    "ספר מרתק ומרגש הנותן לקורא תחושה מזעזעת של השתתפות בחוויית הלוחמים." עמוס עוז

    "ברקאי, מפקד מחלקת טנקים במלחמה, הוציא מתחת ידו ספר מרשים. כתיבתו קולחת, סוחפת." אורי דרומי, מוסף ספרים הארץ

    "קראתי את הספר בנשימה אחת. מומלץ לכל לוחם ומפקד." מתן וילנאי

    פרק ראשון

    פרק ראשון:יצורים מעולם אחר

     

     

    אבינו הקדמון היה סקרן. וסקרנותו, שבערה בו כאש התמיד, השיטה את ספינת הקדמה של חייו.

    ב־17 בדצמבר 1903, שנים רבות אחרי שהכול התחיל, הצליח צמד האחים אורוויל ווילבור רייט להוסיף נדבך מהותי למסע הסקרנות האין־סופי. מטרים ספורים מעל חולות קיטי הוק במדינת צפון קרוליינה התרוממה "ציפור", יציר כפיהם, ל־37 מטרים של מעוף עצמאי.

    נלהבים ומבושמים מרוח היצירה החדשה, ובכוחם של מנוע, מדחף והבנה מתקדמת בסודות העילוי, המשיכו עוד ועוד ממציאים לאלף את השמים — בנו מכונות מופלאות שהסיעו אנשים ושינעו מטענים, נגסו בזמן, צימצמו את גבולות המרחב, הפכו סדרי בראשית.

     

    בשנת 1915 הצטרפה ציפור המתכת אל שדות הקטל הנצחיים.

    מצוידים במנוע בוכנה, במדחף ובמכונת ירייה, החלו מטוסים ראשונים להפציע בשמי "המלחמה הגדולה", שידרגו את מחול המוות התמידי.

    בשנות ה־40 הומצא מנוע הסילון הראשון. עשר שנים אחר כך הוחלפו המקלעים בתותחים. לאחר מכן הגיעו הטילים.

    שבעים שנה אחרי הולדת החלוצה מקיטי הוק הרחיקו צאצאיה מעבר לגבולות הדמיון של סבתא רבתא, שייטו בגובה 20 קילומטרים, נסקו 400 רגל בשנייה, שברו את מחסום הקול, ניווטו בדיוק מעורר פליאה ביום וגם בלילה, שיחררו מטעני חימוש על ראשי מטרות, צללו כבזים על טרפם ונלחמו במבקשי נפשם.

    ***

     

    בתחילת שנות ה־60 קלט חיל האוויר הישראלי את מטוס היירוט מיראז' 3.

    מיד הסתדרו שאר המטוסים, צרפתיים כמותו, בשורה אחריו, הניחו את כתר המלכות על ראשו. הוכיח שצדקו.

    בתוך כמה שנים הופלו בקרבות אוויר 143 מטוסי אויב. 133 מתוכם הפיל המלך.

    בראשית 1968 הגיע מטוס התקיפה האמריקאי הראשון. הסקייהוק. שנה ומחצה אחריו הפנטום עשה עלייה.

    עד קיץ 1973 נפרד חיל האוויר הישראלי ממטוסי המיסטר, האורגן והווטור הצרפתיים, ונסמך בעיקר על מטוסי הדוד סם: 100 פנטומים ("קורנס"), 165 סקייהוקים ("עיט") וגם על 85 צרפתיים: 65 מטוסי מיראז' ("שחק" ו"נשר") ו־20 מטוסי סופר מיסטר משודרג ("סער").

     

    בסתיו 1973 עדיין אחז המיראז' בכתר "מטוס היירוט הייעודי" של חיל האוויר הישראלי.

    אלא שמישהו החל לזנב בו.

    32 הפלות רשמו לעצמם טייסי הפנטום הרב־תכליתי. שתיים נוספות נזקפו לזכות טייס סקייהוק, מטוס תקיפה וסיוע לכוחות בחזית, נטול יומרות התגוששות אווירית.

    על פיסת קיר מעוטרת במועדוני טייסות הקרב נתלו מגיני הוקרה, ובהם שמות המאושרים שהפילו מטוסי אויב וזכו לבוא בשערי פנתיאון התהילה.

    וכווולם רצו להצטרף.

     

    "הטובים לטיס", צעקו כרזות הגיוס בראשית שנות ה־60. ומישהו הוסיף — "הטובות לטייסים". ומול השילוש הקדוש — כנפי טיס, היפות בנשים ואולי גם הפלה אחת או שתיים — לא נולד גבר צעיר שיסרב.

    (כמעט) כולם ניסו.

    בסיומם של עשרים חודשי הכשרה מפרכת וניפוי כואב, זרקו 20, לעתים 30 בוגרים כובעי מצחייה לשמים וחגגו את הפיכתם לשחקנים בנבחרת האיכות המצומצמת — טייסים בחיל האוויר הישראלי.

    יחידים בשורת המצוינות הנרגשת, השאור שבעיסה, זהרו הטייסים בוגרי מגמת הקרב.

     

    כשבוע אחרי מסדר הסיום התייצבו בטייסת האימון המבצעי. על בסיס יסודות ההטסה, הניווט וניהול האש שרכשו בבית הספר לטיסה, למדו בארבעה חודשים לשלוט במטוסים שטסו מהר יותר, גבוה יותר וחזק יותר — הוסיפו נדבך אחר נדבך לעץ מומחיותם, הצמידו לתו התקן "טייס קרב" את החותמת "לוחם" ושובצו בטייסות השונות.

    בעודם חולמים על מטוסי אויב בוערים בשמים, דבקו בשגרת האימונים — הפציצו מגובה רב ומגובה נמוך, בחתף או בקלע, "ריסקו" סוללות טילים ושדות תעופה, "השמידו" ריכוזי חי"ר ושריון, צלפו באש תותחים באוויר וגם בקרקע, ביום וגם בלילה.

     

    מי שיתמקצע בקרבות אוויר, הצהירו מומחי טיס ויודעי דבר, ישדרג את כלל מעטפת יכולותיו. זה התאים להם.

    הם היו ממהרים לסיים את המשימות האחרות ומתפנים ל"דבר האמיתי", היחיד שהסעיר את דמם, קיעקע את חומות איפוקם, נספר ונחשב ונמדד ושוקלל והתעלה והתקדש יותר מכול — קרב האוויר. למען הדיוק — ניצחון בקרב כזה.

     

    בעוד רעם תופי "המלחמה הגדולה" מהדהד ביבשת אירופה וקוטל מיליוני חיילים ואזרחים, בישרו שמים לוהטים התלויים מעל זירות הלחימה את הולדתו של אתוס חדש — קרב אוויר. תחרות לחיים או למוות. ינצח הטוב בינינו.

    חלוצי הטיסה הקרבית, גלדיאטורים בשחקים, נדרשו לדמיין בהבזקי הרגע את תמונת ההתמצאות המרחבית המתחלפת, לשקלל את משמעויותיה, לחזות קדימה מהלך, אפילו שניים, למצוא את שבריר השנייה והמקום הנכון, להתלבש על זנב היריב ולהרוג אותו.

     

    יובל שנים אחר כך גם הם רצו. כל כך רצו. ועד שתיקרה להם ההזדמנות האמיתית, הם הסתפקו בקרבות אימונים. והתייחסו אליהם כאילו היו הדבר האמיתי.

    למעלה בשמים, הושט היד וגע בם, התנהלו קרבות "לחיים או למוות". ולא עניין אותם שהחבר הכי טוב שלהם שובר שם בפראות ימינה. שייפול, הבן זונה, שייפול.

     

    אבל כדי לנצח היה עליהם לנתץ את תקרת הזכוכית.

    למגבלות הבטיחות שוליים רחבים מדי, התריסו טייסים, ובשם השכנוע העצמי העמוק, ובעיקר בשמה של התחרות הקדושה, החלו לבתק את שלשלאות התבנית הקפדנית שלתוכה נוצקו, הגמישו כללי הטסה, פתחו פרצות מים גנובים בתורה שבכתב.

    גבוה בשמי התחרות הם אילתרו, באבחת סטיק וטרוטל, חוקי משחק חדשים. ירדו מהגובה המותר, חלפו קרוב מדי, טסו לאט מדי, ירו בטווחים אסורים, עברו על מגבלת G.

    שייפול, הבן זונה, שייפול.

    מטוסים התרסקו. טייסים נטשו. אחרים נהרגו. מינו קצין בודק. הקימו ועדת חקירה. הזהירו, נזפו, התריעו.

    הינהנו בראשם — הבנו, הפנמנו. והמשיכו בשלהם.

    ***

     

    מספר ה"סדירים" בטייסת לא עלה, בדרך כלל, על עשרה בעלי תפקידים (בטייסות הקורנס כפליים). מספר המטוסים היה גדול פי שניים, לעתים פי שלושה, ממספר הטייסים. משום כך נזקקה כל טייסת לשתי קבוצות תגבור גרעיניות: הצ"ח (הצבת חירום) ומילואים.

    כשנה לאחר שהגיע לטייסת, נשלח איש צוות האוויר להדריך בבית הספר לטיסה.

    בן לילה השיל את גלימת ה"סדיר", העביר אותה לצעיר הנבוך שזה עתה חלף על מפתן קודש הקודשים, וקיבל על עצמו תפקיד נוסף — הצ"ח.

    בתום תקופת השירות הקצובה (חמש עד שמונה שנים מיום גיוסם) היו שהמשיכו לשירות קבע, וברבות השנים מונו למפקדי מגמות בבית הספר לטיסה, לראשי ענפים ומחלקות במטה חיל האוויר, למפקדי כנפות ובסיסים. עשו מה שעשו. היו היכן שהיו. דבר אחד לא השתנה — כובע הצבת החירום.

    כתף אל כתף, כנף אל כנף, הם שובצו יחד לאימונים: סדיר, הצ"ח ומילואים. יחד בתרגילים. יחד בקרב. זה לצד זה ביום פקודה.

    תתכבדו ותגיעו לאימוני הטייסת הסדירה, התבשרו הצ"חים ותיקים וצעירים ומילואימניקים שפרשו כנפיים לאזרחות. תוכיחו שאתם שווים.

    הם הגיעו. לבשו סרבל, ג'יסוט וטורסו, חבשו קסדה, עלו לשמים, פתחו מבערים, משכו סטיק, הוכיחו.

     

    לעתים שובץ מפקד הטייסת לקרב אוויר מול סגן צעיר, "סדיר" שלו, שזה עתה סיים את קורס האימון המבצעי. היו פעמים שהופל. ככה זה כשמתחרים בלוחמים שהם שיבוט שלך. וזה היה בסדר לדעת שאפשר להפסיד לצעיר המוכשר. וגם לדעת שכולם רואים.

    וכולם ראו.

    על קיר חדר התדריכים היה תלוי לוח מחיק מפורמייקה, "לוח מקלענות" ("לוח הפלות" בפי אחדים), ובו תוצאות האימונים. גם של המפקד. בלי תירוצים, בלי מריחות, בלי הנחות. דין וחשבון שקוף, מיידי, על יכולותיהם. כווולם.

    אפילו מפקד חיל האוויר.

    מפעם לפעם היה מתייצב בטייסת.

    "2, למקום!" היה סרן צעיר גוער באלוף, מפקד כל הטייסים, שסטה מנתיבו בקרב הזוגות.

    סדיר, הצ"ח ומילואים, סגן, רס"ן, אל"מ, ועכשיו גם מפקדם של כל הטייסים, המריאו לשמים תחת מטריית כללי משחק זהים, נאבקו בכוחות התאוצה, נסקו, שברו, התגלגלו, הפציצו, צלפו. הפילו או הופלו.

    ***

     

    ובתוך אותו מרקם שבו צמחה תרבות ארגונית שאין לה אח ורע, הוחלט שאין מקום ל"מטוס פרטי". אין סיבה לפתח יחס מועדף, וזיעה בחמיצות אישית בתא טייס שכולו שלך. המטוס הוא פלטפורמה. מכונה מעופפת אחת לא אמורה לרגש יותר מאחרת.

    ה־73 שממנו ירדת זה עתה הגיב מעולה בפניות? יפה. ועכשיו תתכבד ותעלה על ה־94.

     

    מדי פעם הוזמן קצין מטה בכיר לחוות מקרוב את צבא היבשה.

    מיד גילה את ההבדלים. לירוקים יש צוות. קצין אחד, הרבה חיילים. יחד באימונים, יחד בקרב. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.

    השווה אותם לבחוריו. איש־איש על סוסו. כולם קצינים. לוחמים בודדים, צוותים של איש אחד. הירהר עד כמה הרחיקו לכת, שאפילו שיבוץ לוחמים במבנה נעשה למשימה אחת ודי. שהרי מישהו מחלק את הקלפים בכל פעם מחדש. אפילו באוכפו הכפול של הפנטום. חתונה קתולית מתחת לחופה? לא אצלנו.

    ***

     

    אתם יכולים לעשות הכול, אמרו להם. לנווט ביום ובלילה. לפגוע במטרה. להיחלץ מקשיים. לפגוע במבקשי נפשכם. לעמוד בייסורי השבי. להמשיך כשהבית בוער.

    והם עשו הכול. גם על הקרקע.

    קצין המודיעין? איש צוות אוויר. כמוהו קצין ההדרכה, קצין המבצעים, קצין מערכות/אמל"ח, קצין הניווט, קצין ההיסטוריה, קצין התרבות וקצין הגינה. כן, קצין גינה.

    סיכת כנפי הטיס המרופדת שהוצמדה למדי האל"ף שלכם היא זכות גדולה, אמרו להם, וחובת הוכחה תמידית בצדה. באותה קפדנות שבה תכינו משימת קרב אוויר או הפצצה, כך תצאו ל"משימת" כיסוח דשא, שתילת עצים, תליית וילון במועדון, הכנת הרצאה וארגון מסיבת סיום תקופה.

    ***

     

    יסודות קורס הטיס, פרק האימון המבצעי והכשרתם בטייסת הפכו אותם לחבורת לוחמים מיומנים, מהירי תגובה, ענייניים, תכליתיים וקרי רוח — עטופים "גלימת קרח" שאיימה לצנן כל להבה רגשית שתנסה, רחמנא לצלן, לקעקע את עמידותם.

    פעמים ספורות בלבד הרשו לעצמם להתרכך.

    ישבו מול ה"וותיקים", תלו בהם עיניים מעריצות, שתו בצמא את סיפורי מורשת הקרב. ניסו לדמיין מהי מלחמה, אם תפרוץ.

    כמו חבריהם בירוק, נשבעו להגן על מדינה אחת קטנה, שלהם, במלחמה הבלתי פוסקת על קיומה, ולעשות זאת בכל נפשם ובכל מאודם. גם במחיר חייהם.

    ואף על פי כן, ולמרות מכלול הערכים הבסיסיים שבזכותם עברו את המסננת, ואלו החדשים שהוטמעו בהם בתקופת הכשרתם, והתחרותיות שהפכה לטבעם השני, והתבנית האחידה שלתוכה נוצקו, ורוח הקודש שריחפה מעל ראשם מרגע הסמכתם, ומגוון התכונות שהתגבשו ליהלום אנושי שידע לתכנן בפרטי פרטים, לדייק בביצוע, לדבוק במשימה, להסתדר לבד ולתחקר בלי קריצות ועיגולי פינות — למרות כל אלה, דבר אחד הם עדיין לא ידעו — האם יעמדו איתן כשמסביב יהום הסער? האם יימצאו להם התעוזה, הלוחמנות, רוח הקרב וקור הרוח להתעלם מהדהודי המוות? האם לא יישברו כשבזה אחר זה חבריהם לא ישובו?

    האם יזכו למשב רוח הגבורה וינצחו במבחן האמת?

    אבירם ברקאי הוא מ"פ שריון (במיל'), בוגר מלחמת יום הכיפורים. חוקר צבאי, מחברו של רב-המכר על בלימה שגולל את סיפורה של חטיבת השריון 188 במלחמת יום הכיפורים. ברקאי הוא מורה דרך, מרצה, חובב שטח, ג'יפאי, המוכר לקהל מעריצים גדול כחלוץ ז'אנר ספרות טיולי השטח הממונעים, שסלל בתחילת שנות התשעים.

    עוד על הספר

    בשם שמים אבירם ברקאי

    פרק ראשון:יצורים מעולם אחר

     

     

    אבינו הקדמון היה סקרן. וסקרנותו, שבערה בו כאש התמיד, השיטה את ספינת הקדמה של חייו.

    ב־17 בדצמבר 1903, שנים רבות אחרי שהכול התחיל, הצליח צמד האחים אורוויל ווילבור רייט להוסיף נדבך מהותי למסע הסקרנות האין־סופי. מטרים ספורים מעל חולות קיטי הוק במדינת צפון קרוליינה התרוממה "ציפור", יציר כפיהם, ל־37 מטרים של מעוף עצמאי.

    נלהבים ומבושמים מרוח היצירה החדשה, ובכוחם של מנוע, מדחף והבנה מתקדמת בסודות העילוי, המשיכו עוד ועוד ממציאים לאלף את השמים — בנו מכונות מופלאות שהסיעו אנשים ושינעו מטענים, נגסו בזמן, צימצמו את גבולות המרחב, הפכו סדרי בראשית.

     

    בשנת 1915 הצטרפה ציפור המתכת אל שדות הקטל הנצחיים.

    מצוידים במנוע בוכנה, במדחף ובמכונת ירייה, החלו מטוסים ראשונים להפציע בשמי "המלחמה הגדולה", שידרגו את מחול המוות התמידי.

    בשנות ה־40 הומצא מנוע הסילון הראשון. עשר שנים אחר כך הוחלפו המקלעים בתותחים. לאחר מכן הגיעו הטילים.

    שבעים שנה אחרי הולדת החלוצה מקיטי הוק הרחיקו צאצאיה מעבר לגבולות הדמיון של סבתא רבתא, שייטו בגובה 20 קילומטרים, נסקו 400 רגל בשנייה, שברו את מחסום הקול, ניווטו בדיוק מעורר פליאה ביום וגם בלילה, שיחררו מטעני חימוש על ראשי מטרות, צללו כבזים על טרפם ונלחמו במבקשי נפשם.

    ***

     

    בתחילת שנות ה־60 קלט חיל האוויר הישראלי את מטוס היירוט מיראז' 3.

    מיד הסתדרו שאר המטוסים, צרפתיים כמותו, בשורה אחריו, הניחו את כתר המלכות על ראשו. הוכיח שצדקו.

    בתוך כמה שנים הופלו בקרבות אוויר 143 מטוסי אויב. 133 מתוכם הפיל המלך.

    בראשית 1968 הגיע מטוס התקיפה האמריקאי הראשון. הסקייהוק. שנה ומחצה אחריו הפנטום עשה עלייה.

    עד קיץ 1973 נפרד חיל האוויר הישראלי ממטוסי המיסטר, האורגן והווטור הצרפתיים, ונסמך בעיקר על מטוסי הדוד סם: 100 פנטומים ("קורנס"), 165 סקייהוקים ("עיט") וגם על 85 צרפתיים: 65 מטוסי מיראז' ("שחק" ו"נשר") ו־20 מטוסי סופר מיסטר משודרג ("סער").

     

    בסתיו 1973 עדיין אחז המיראז' בכתר "מטוס היירוט הייעודי" של חיל האוויר הישראלי.

    אלא שמישהו החל לזנב בו.

    32 הפלות רשמו לעצמם טייסי הפנטום הרב־תכליתי. שתיים נוספות נזקפו לזכות טייס סקייהוק, מטוס תקיפה וסיוע לכוחות בחזית, נטול יומרות התגוששות אווירית.

    על פיסת קיר מעוטרת במועדוני טייסות הקרב נתלו מגיני הוקרה, ובהם שמות המאושרים שהפילו מטוסי אויב וזכו לבוא בשערי פנתיאון התהילה.

    וכווולם רצו להצטרף.

     

    "הטובים לטיס", צעקו כרזות הגיוס בראשית שנות ה־60. ומישהו הוסיף — "הטובות לטייסים". ומול השילוש הקדוש — כנפי טיס, היפות בנשים ואולי גם הפלה אחת או שתיים — לא נולד גבר צעיר שיסרב.

    (כמעט) כולם ניסו.

    בסיומם של עשרים חודשי הכשרה מפרכת וניפוי כואב, זרקו 20, לעתים 30 בוגרים כובעי מצחייה לשמים וחגגו את הפיכתם לשחקנים בנבחרת האיכות המצומצמת — טייסים בחיל האוויר הישראלי.

    יחידים בשורת המצוינות הנרגשת, השאור שבעיסה, זהרו הטייסים בוגרי מגמת הקרב.

     

    כשבוע אחרי מסדר הסיום התייצבו בטייסת האימון המבצעי. על בסיס יסודות ההטסה, הניווט וניהול האש שרכשו בבית הספר לטיסה, למדו בארבעה חודשים לשלוט במטוסים שטסו מהר יותר, גבוה יותר וחזק יותר — הוסיפו נדבך אחר נדבך לעץ מומחיותם, הצמידו לתו התקן "טייס קרב" את החותמת "לוחם" ושובצו בטייסות השונות.

    בעודם חולמים על מטוסי אויב בוערים בשמים, דבקו בשגרת האימונים — הפציצו מגובה רב ומגובה נמוך, בחתף או בקלע, "ריסקו" סוללות טילים ושדות תעופה, "השמידו" ריכוזי חי"ר ושריון, צלפו באש תותחים באוויר וגם בקרקע, ביום וגם בלילה.

     

    מי שיתמקצע בקרבות אוויר, הצהירו מומחי טיס ויודעי דבר, ישדרג את כלל מעטפת יכולותיו. זה התאים להם.

    הם היו ממהרים לסיים את המשימות האחרות ומתפנים ל"דבר האמיתי", היחיד שהסעיר את דמם, קיעקע את חומות איפוקם, נספר ונחשב ונמדד ושוקלל והתעלה והתקדש יותר מכול — קרב האוויר. למען הדיוק — ניצחון בקרב כזה.

     

    בעוד רעם תופי "המלחמה הגדולה" מהדהד ביבשת אירופה וקוטל מיליוני חיילים ואזרחים, בישרו שמים לוהטים התלויים מעל זירות הלחימה את הולדתו של אתוס חדש — קרב אוויר. תחרות לחיים או למוות. ינצח הטוב בינינו.

    חלוצי הטיסה הקרבית, גלדיאטורים בשחקים, נדרשו לדמיין בהבזקי הרגע את תמונת ההתמצאות המרחבית המתחלפת, לשקלל את משמעויותיה, לחזות קדימה מהלך, אפילו שניים, למצוא את שבריר השנייה והמקום הנכון, להתלבש על זנב היריב ולהרוג אותו.

     

    יובל שנים אחר כך גם הם רצו. כל כך רצו. ועד שתיקרה להם ההזדמנות האמיתית, הם הסתפקו בקרבות אימונים. והתייחסו אליהם כאילו היו הדבר האמיתי.

    למעלה בשמים, הושט היד וגע בם, התנהלו קרבות "לחיים או למוות". ולא עניין אותם שהחבר הכי טוב שלהם שובר שם בפראות ימינה. שייפול, הבן זונה, שייפול.

     

    אבל כדי לנצח היה עליהם לנתץ את תקרת הזכוכית.

    למגבלות הבטיחות שוליים רחבים מדי, התריסו טייסים, ובשם השכנוע העצמי העמוק, ובעיקר בשמה של התחרות הקדושה, החלו לבתק את שלשלאות התבנית הקפדנית שלתוכה נוצקו, הגמישו כללי הטסה, פתחו פרצות מים גנובים בתורה שבכתב.

    גבוה בשמי התחרות הם אילתרו, באבחת סטיק וטרוטל, חוקי משחק חדשים. ירדו מהגובה המותר, חלפו קרוב מדי, טסו לאט מדי, ירו בטווחים אסורים, עברו על מגבלת G.

    שייפול, הבן זונה, שייפול.

    מטוסים התרסקו. טייסים נטשו. אחרים נהרגו. מינו קצין בודק. הקימו ועדת חקירה. הזהירו, נזפו, התריעו.

    הינהנו בראשם — הבנו, הפנמנו. והמשיכו בשלהם.

    ***

     

    מספר ה"סדירים" בטייסת לא עלה, בדרך כלל, על עשרה בעלי תפקידים (בטייסות הקורנס כפליים). מספר המטוסים היה גדול פי שניים, לעתים פי שלושה, ממספר הטייסים. משום כך נזקקה כל טייסת לשתי קבוצות תגבור גרעיניות: הצ"ח (הצבת חירום) ומילואים.

    כשנה לאחר שהגיע לטייסת, נשלח איש צוות האוויר להדריך בבית הספר לטיסה.

    בן לילה השיל את גלימת ה"סדיר", העביר אותה לצעיר הנבוך שזה עתה חלף על מפתן קודש הקודשים, וקיבל על עצמו תפקיד נוסף — הצ"ח.

    בתום תקופת השירות הקצובה (חמש עד שמונה שנים מיום גיוסם) היו שהמשיכו לשירות קבע, וברבות השנים מונו למפקדי מגמות בבית הספר לטיסה, לראשי ענפים ומחלקות במטה חיל האוויר, למפקדי כנפות ובסיסים. עשו מה שעשו. היו היכן שהיו. דבר אחד לא השתנה — כובע הצבת החירום.

    כתף אל כתף, כנף אל כנף, הם שובצו יחד לאימונים: סדיר, הצ"ח ומילואים. יחד בתרגילים. יחד בקרב. זה לצד זה ביום פקודה.

    תתכבדו ותגיעו לאימוני הטייסת הסדירה, התבשרו הצ"חים ותיקים וצעירים ומילואימניקים שפרשו כנפיים לאזרחות. תוכיחו שאתם שווים.

    הם הגיעו. לבשו סרבל, ג'יסוט וטורסו, חבשו קסדה, עלו לשמים, פתחו מבערים, משכו סטיק, הוכיחו.

     

    לעתים שובץ מפקד הטייסת לקרב אוויר מול סגן צעיר, "סדיר" שלו, שזה עתה סיים את קורס האימון המבצעי. היו פעמים שהופל. ככה זה כשמתחרים בלוחמים שהם שיבוט שלך. וזה היה בסדר לדעת שאפשר להפסיד לצעיר המוכשר. וגם לדעת שכולם רואים.

    וכולם ראו.

    על קיר חדר התדריכים היה תלוי לוח מחיק מפורמייקה, "לוח מקלענות" ("לוח הפלות" בפי אחדים), ובו תוצאות האימונים. גם של המפקד. בלי תירוצים, בלי מריחות, בלי הנחות. דין וחשבון שקוף, מיידי, על יכולותיהם. כווולם.

    אפילו מפקד חיל האוויר.

    מפעם לפעם היה מתייצב בטייסת.

    "2, למקום!" היה סרן צעיר גוער באלוף, מפקד כל הטייסים, שסטה מנתיבו בקרב הזוגות.

    סדיר, הצ"ח ומילואים, סגן, רס"ן, אל"מ, ועכשיו גם מפקדם של כל הטייסים, המריאו לשמים תחת מטריית כללי משחק זהים, נאבקו בכוחות התאוצה, נסקו, שברו, התגלגלו, הפציצו, צלפו. הפילו או הופלו.

    ***

     

    ובתוך אותו מרקם שבו צמחה תרבות ארגונית שאין לה אח ורע, הוחלט שאין מקום ל"מטוס פרטי". אין סיבה לפתח יחס מועדף, וזיעה בחמיצות אישית בתא טייס שכולו שלך. המטוס הוא פלטפורמה. מכונה מעופפת אחת לא אמורה לרגש יותר מאחרת.

    ה־73 שממנו ירדת זה עתה הגיב מעולה בפניות? יפה. ועכשיו תתכבד ותעלה על ה־94.

     

    מדי פעם הוזמן קצין מטה בכיר לחוות מקרוב את צבא היבשה.

    מיד גילה את ההבדלים. לירוקים יש צוות. קצין אחד, הרבה חיילים. יחד באימונים, יחד בקרב. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.

    השווה אותם לבחוריו. איש־איש על סוסו. כולם קצינים. לוחמים בודדים, צוותים של איש אחד. הירהר עד כמה הרחיקו לכת, שאפילו שיבוץ לוחמים במבנה נעשה למשימה אחת ודי. שהרי מישהו מחלק את הקלפים בכל פעם מחדש. אפילו באוכפו הכפול של הפנטום. חתונה קתולית מתחת לחופה? לא אצלנו.

    ***

     

    אתם יכולים לעשות הכול, אמרו להם. לנווט ביום ובלילה. לפגוע במטרה. להיחלץ מקשיים. לפגוע במבקשי נפשכם. לעמוד בייסורי השבי. להמשיך כשהבית בוער.

    והם עשו הכול. גם על הקרקע.

    קצין המודיעין? איש צוות אוויר. כמוהו קצין ההדרכה, קצין המבצעים, קצין מערכות/אמל"ח, קצין הניווט, קצין ההיסטוריה, קצין התרבות וקצין הגינה. כן, קצין גינה.

    סיכת כנפי הטיס המרופדת שהוצמדה למדי האל"ף שלכם היא זכות גדולה, אמרו להם, וחובת הוכחה תמידית בצדה. באותה קפדנות שבה תכינו משימת קרב אוויר או הפצצה, כך תצאו ל"משימת" כיסוח דשא, שתילת עצים, תליית וילון במועדון, הכנת הרצאה וארגון מסיבת סיום תקופה.

    ***

     

    יסודות קורס הטיס, פרק האימון המבצעי והכשרתם בטייסת הפכו אותם לחבורת לוחמים מיומנים, מהירי תגובה, ענייניים, תכליתיים וקרי רוח — עטופים "גלימת קרח" שאיימה לצנן כל להבה רגשית שתנסה, רחמנא לצלן, לקעקע את עמידותם.

    פעמים ספורות בלבד הרשו לעצמם להתרכך.

    ישבו מול ה"וותיקים", תלו בהם עיניים מעריצות, שתו בצמא את סיפורי מורשת הקרב. ניסו לדמיין מהי מלחמה, אם תפרוץ.

    כמו חבריהם בירוק, נשבעו להגן על מדינה אחת קטנה, שלהם, במלחמה הבלתי פוסקת על קיומה, ולעשות זאת בכל נפשם ובכל מאודם. גם במחיר חייהם.

    ואף על פי כן, ולמרות מכלול הערכים הבסיסיים שבזכותם עברו את המסננת, ואלו החדשים שהוטמעו בהם בתקופת הכשרתם, והתחרותיות שהפכה לטבעם השני, והתבנית האחידה שלתוכה נוצקו, ורוח הקודש שריחפה מעל ראשם מרגע הסמכתם, ומגוון התכונות שהתגבשו ליהלום אנושי שידע לתכנן בפרטי פרטים, לדייק בביצוע, לדבוק במשימה, להסתדר לבד ולתחקר בלי קריצות ועיגולי פינות — למרות כל אלה, דבר אחד הם עדיין לא ידעו — האם יעמדו איתן כשמסביב יהום הסער? האם יימצאו להם התעוזה, הלוחמנות, רוח הקרב וקור הרוח להתעלם מהדהודי המוות? האם לא יישברו כשבזה אחר זה חבריהם לא ישובו?

    האם יזכו למשב רוח הגבורה וינצחו במבחן האמת?