צוף
אֲנִי מִתְבַּצֵּר בָּאַגָּן
חוֹלֵה אַהֲבָה
יוֹנֵק, דְּבַשׁ
שׁוֹאֵג לְחֵיק הַכָּתֵף הַפְּנִימִית
עֶלְבּוֹן גְּבָרִים רַבִּים
השירים בספר הביכורים של עופר פינקל מניחים גבריות אחרת במרחב השירה העברית. גבריות שחותרת תחת הנצחת אתוס הגבריות הישראלית, גבריות תבוסתנית, ילדותית, נאיבית ואופטימית. גבריות שספוגה בלהט ההתאהבות. שירת הלל לאהבה של גבר עם גבר, להתקרקעות משפחתית והמשכיות השם.
זו שירת משורר גבר שסופג יותר, מהדהד יותר, קולט ומשדר רגשות בלי מחסומים; שמבין מראש שהרגע המתוק מכל הוא בר חלוף, ששוכח לשנייה אבל בעיקר זוכר את שמות אהוביו, מתגעגע, לעולם כמה להחזיר או לקבע את הרגע. ולמרות הכישלונות החוזרים שוב ושוב לא קיימת כאן אהבה־שנאה לבבואתו המשתקפת, הנמצאת בבסיס האהבה של גבר לגבר. אולי כי זה גבר שלא מצליח לרדת לסוד קיומו ולבחון את מצבו במנותק מגברים או מאחרים.
ולמרות, ואולי בגלל, שרוב שירי הספר כתובים בשפה פשוטה חפה מקישוטים, שאין בה נשימה אפית, פינקל מציב מצב אנושי מגוון, מפורק; מצב בתנועה, בסימני שאלה, מצב אנושי שאין לו ה"א הידיעה.
