רוחות ברמת השרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רוחות ברמת השרון
מכר
מאות
עותקים
רוחות ברמת השרון
מכר
מאות
עותקים

רוחות ברמת השרון

4.7 כוכבים (21 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 213 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 33 דק'

אילן עמית־פרוינד

אילן עמית (נולד ברמת-השרון  ב-1967), סופר ומחבר ישראלי. למד מדעי החיים וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בעל תואר שני בביוכימיה. פירסם מאמרים בטבע ובמדע פופולרי לילדים ולמבוגרים, וכן סיפורים בכתבי עת. עוסק בכתיבה, תסריטאות ובימוי קולנועי. הוא אב לשתי בנות, מאיה ועדי, חי בתל אביב, מכור לשחייה וחובב נגינה בצ'לו ובגיטרה בס.
ספריו, "אישה אחת נפלה" (הקיבוץ המאוחד, 2009), "החתול של שרדינגר" (אריה ניר, 2012) ו"אהבותיו הכוזבות של יוחנן" (כתר, 2018), זכו לשבחי הביקורת.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/dvp26mby

תקציר

״ופתאום הגיח דויד והטיל עליי את סודו העתיק והנורא כמו לבנה לפרצוף, ורמת השרון החלה לרדוף אותי שוב. ילדים וילדות מהשכונה ובית הספר, את פניהם זכרתי במעומעם. מדי פעם צץ גם שם. מאורעות שהתרחשו או שדמיינתי שהתרחשו. אח של תלמידה שובבה אחת שחלה באיזו מחלה מסתורית ונעלם, אבא של ילד מופנם שנכנס לכלא על הריגה, טיול למדבר יהודה שנקטע בתאונה״.

עשורים אחרי שעזבו אותה, חוזרים מספר בני כיתה, כל אחד מסיבותיו, אל העיירה שעיצבה אותם, אל המרחבים שבהם התרוצצו ושיחקו ובהם גם צילקו והצטלקו. השיבה אל הקרקע המוכרת חושפת פסיפס זיכרונות שנקברו תחת רוחות הזמן ועתה נגלים בצבעים עזים המשוועים, לראשונה זה שנים, לתשומת לב ולהתייחסות.
בספרו החדש רוחות ברמת השרון משרטט אילן עמית בקווים עדינים את החבל המתוח שבין עבר והווה, את העושר שמכניסים אנשים לחיינו ואת החלל הממשי שהם משאירים בעוזבם.

אילן עמית (1967) הוא סופר ישראלי. גדל ברמת השרון וגר כיום בתל־אביב. מחבר הספרים: ״החורף של אדריאן״, ״אישה אחת נפלה״, ״החתול של שרדינגר״, ״אהבותיו הכוזבות של יוחנן״, ״החיים החדשים של מיכאל״ ו״צ׳לו לארוחת בוקר״. רוחות ברמת השרון הוא ספרו השביעי.

פרק ראשון

לאקי סטאר

אלדד

בדירה תלוי מאוורר תקרה בכל חדר. בלילה, אדוות האוויר המלטפות את גופי מחיות ימי קיץ נשכחים. לפעמים במקום מאוורר התקרה אני מפעיל את המאוורר הרגיל. התנועה המונוטונית שלו ימינה ושמאלה, והחריקה האיטית של הציר, נוסכים בי רוגע ומרדימים אותי, ממש כמו אז במיטת ילדותי. זו הייתה מיטת קומתיים משותפת לי ולאחותי הגדולה. היא רצתה את המיטה התחתונה כי התעצלה לטפס בסולם ואני שמחתי כי רציתי להיות גבוה. בקיץ התעסקנו כל הזמן עם זווית המאוורר שעמד בפינת החדר. בגלל הפרש הגבהים בין שני מפלסי המיטה, תמיד לאחד מאיתנו לא הגיעה הבריזה. לא הצלחנו למצוא זווית אידאלית שתספק את שנינו וזה גרם לוויכוחים בלתי פוסקים עד שנרדמנו.

לילה אחד התעוררתי ומצאתי את עצמי על הרצפה יחד עם קורת הבטיחות שנפלה גם היא. גופי כאב ואוזניי עדיין הדהדו מהחבטה החלולה של הקורה על הבלטות. אחותי, שתמיד ישנה עמוק מאוד, מלמלה משהו והתהפכה לצד השני. דלת החדר נפתחה. אבא הדליק את האור.

"קום, קום", פקד עליי ואני התרוממתי על רגליי. "אתה בסדר?" הוא זירז אותי במעלה הסולם. "לילה טוב", אמר והשיב את הקורה למקומה. "אל תיפול".

אבל הנפילות חזרו על עצמן. בעודי ישן הייתי שולח ידי, דוחף את קורת העץ מעלה, משחרר אותה מהמגרעת שלה, מתהפך ונופל מטה יחד עם הקורה. לא נגרם לי כל נזק חוץ מחבלות קלות מאוד. כנראה שהגוף שלי הגמיש את עצמו לקראת נפילה מכוחם של אינסטינקטים קדומים. אולי זה שריד אבולוציוני מהתקופה שהיינו על העצים. בסופו של דבר התקין אבא סוגר מתכת מיוחד עם נעילה חזקה שלא אפשרה לי לשחרר אותה מתוך שינה. "אל תיפול", אני זוכר היטב את הפקודה המוזרה הזו של אבא שנאמרה באותו הלילה בסמכותיות רכה כזו, ואולי מקורה בהבהוב חולף של ראיית הנולד.

מדי פעם אני נוסע לרמת השרון ומתייצב בסמטת הרדוף. ביני לביני אני מכנה אותה הסמטה הרדופה. אני צופה אל הבית שבו גדלתי ואל הגגון שחיסל את ילדותי. משתהה מול הדופלקס ששופץ זה מכבר ואוחד לְבַיִת משפחתי יחיד. הגגון המשותף עדיין שם, אבל הומר למרפסת עם ריהוט גינה. בעודי עומד שם ומתבונן, אני מזמזם, חרף רצוני, את השיר ההוא, ומהרהר באותו יום גורלי, הארבעה–עשר באוגוסט, 1983.

זה היה סתם עוד יום חם. באותו הבוקר השכנים שאיתם חלקנו את הגגון המשותף התקינו מזגן בחדר השינה שלהם. את המנוע הגדול והמפלצתי שלו תכננו לקבע על הקיר שמעל הגגון, בדיוק מול חלון חדר השינה של הוריי. אימא שלי נכנסה ללחץ אטומי והזעיקה את אבא מהעבודה. ברגע שהגיע הביתה עלה אל הגגון. אני יצאתי ונעמדתי למטה, בסמטה הקטנה שמול הבית, משם היה ניתן להשקיף על המתרחש בגגון. אבא דרש מהשכן שיקבע את המנוע במקום אחר, הרי לא ייתכן שבכל פעם שהם ידליקו מזגן ירעד לנו הבית. הוא הציע שיקבעו את המנוע בצד השני הפונה אל החצר האחורית שלהם במקום על הראש שלנו. הפועל שהרכיב את המזגן המשיך לעבוד כאילו כל העניין לא נוגע לו, והשכן, שהיה מבוגר מאבי בכמה שנים טובות, התעלם גם הוא והמשיך לתת לפועל הוראות. בינתיים השכנים יצאו מבתיהם והתגודדו למטה על המדרכה לראות את המופע. כל אחד הסביר לשני על מה המהומה, והובעו דעות לכאן ולכאן. נעמדתי בצד, ליד הגדר החיה, וקיוויתי שלא יפנו אליי בדברים.

כשאבא הבין שבקרוב העובדות בשטח יהיו מוגמרות, ניגש בשלווה וללא אומר החל לזעזע את תושבת המתכת שהוברגה לקיר החיצוני ועליה אמור היה המנוע להתקבע. הפועל והשכן ניסו לעצור אותו. מישהי צעקה בבהלה כשהפועל הזועם הניף באיום את פטישו באוויר. אבא לא נרתע, אבל פסק לרגע מטלטוליו ופנה שוב אל השכן בדברים. לרגע נראה כאילו המשא ומתן המוזר מתחדש, אבל השכן נענע ראשו לשלילה. הפועל חזר לתושבת והמשיך להבריג אותה לקיר. אבא ניגש, במהירות הפעם, וזעזע את תושבת המזגן בכוח כה רב עד שעקר שני צירים מהקיר. הפועל צעק שככה הוא לא יכול לעבוד, פנה מהתושבת והתחיל לאסוף את כליו, ודווקא באותו רגע איבד השכן את עשתונותיו, התנפל על אבא וניסה להכותו. אבא דחף אותו בכוח כדי להרחיק אותו, אולי בכוח רב מדי, כי האיש נהדף כמה פסיעות אחורנית אל שפת הגגון ולפני שאבא הספיק לאחוז בו הוא איבד שיווי משקל ונפל מטה.

למשך כמה שניות נפלה דממה על הכול. השכן היה שרוע על שביל הכניסה לביתו, שכוב על בטנו, ראשו מוטה שמאלה, ידיו פשוטות, רגלו הימנית פסוקה בכיפוף הברך ימינה. לא היה דם. הוא דמה לתימהוני ששוכב על הקרקע ליד מסילת רכבת ומאזין לתנועות רכבות קרבות. אשתו יצאה מהבית והחלה לצרוח בהיסטריה. כמה שכנים ניעורו מקיפאונם ומיהרו אליהם. ופתאום נגדש הרחוב בקולות דיבור בהולים ומהדהדים. ואבא, הוא פשוט המשיך לעמוד על הגגון ולהשקיף על כל המהומה שלמטה. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותו כך. חסר אונים. "זוז כבר", מלמלתי לעצמי, "תרד לעזור". ופתאום, כאילו הוא שמע אותי, הפנה את ראשו והביט בי עומד שם, בסמטה הצרה. שפתיו הקמוצות התעקמו במעין חיוך זעיר ונוראי שדמה לעווית.

הגגון לא היה גבוה במיוחד, ובכל זאת במקום שהעניין ייגמר בכמה עצמות שבורות וחבלות, הוא נגמר במוות. המשטרה לקחה את אבא. אחר–כך הופיעו בלשים. צילמו את הגגון, את תושבת המזגן שנתלתה ברפיון על שני ציריה, את הברגים שנותרו מיותמים על משטח הבטון, את כלי העבודה הנטושים של הפועל, את המנוע הזדוני. מחלון חדרי ראיתי אותם מתדפקים על דלתות השכנים, חמושים בבלוק רישום וטפסי הצהרה. בתוך ראשי שמעתי את האנשים מדברים על אבי סרה, מאשימים אותו. אבא מעולם לא היה חלק מההווי השכונתי. לא מעט אנשים כעסו עליו כשסירב בנימוס ליוזמה להוביל ארגון משמר אזרחי בשכונה, הניחו שמפאת עברו הצבאי ישמח להירתם. הוא גם לא הופיע לאספות הורים ומסיבות בבית הספר. היה בו משהו קרתני ומרוחק שאנשים פירשו כסוג של יהירות. אבל אבא לא היה אדם מתנשא, הוא פשוט לא היה חברותי במיוחד.

התביעה כיוונה להריגה. הסנגוריה נלחמה על המתה בקלות דעת. אבא הורשע בהריגה וקיבל עשרים שנה. התקופה שבה היה בכלא הייתה כמו מוות מושהה. מבחינות רבות זה היה גרוע ממוות, ככה אימא שלי אמרה ברגע של שבירה. אין ביטוח חיים ואין קצבת יתומים או אלמנות למשפחה שהמפרנס העיקרי שלה יושב בכלא. אחותי הגדולה החליטה ללכת לפנימיית נוער עד גיוסה לצבא. פעם בחודש הייתה מגיעה הביתה לשבת. היה לי קשה איתה. היא השתנתה. במשך סוף שבוע שלם הוציאה כעסים על אבא שלנו, ושוב ושוב הסיפור הזה על הסטירה היחידה שנתן לה לפני כמה שנים ועל זה שתמיד ידעה שהוא "בן אדם אלים".

זה אכל אותי, הרעל שהוציאה עליו. "גם לי הוא סטר פעם", הזכרתי לה, "אז מה?" כל ההורים בשכונה סטרו לילדים שהתחצפו. "זה לא אותו דבר".

"למה?"

"כי אחר–כך הוא הזדנב אחריך, לקח אותך לראות כדורגל. מה, אני לא זוכרת?"

לא הבנתי מה היא רוצה. אבא מעולם לא הזדנב אחרי אף אחד. בחושי הילד שלי הבנתי שהיא כועסת עליו על דברים אחרים לגמרי. אולי ציפתה ממנו להעניק משהו שלא היה בכוחו לתת, בעוד שאני קיבלתי אותו כמו שהוא. אחר–כך, בכל פעם שהייתה מדברת עליו ככה הייתי שותק, והיא החליטה שבשתיקתי אני תופס צד. הלכתי ואיבדתי אותה בעודה נסחפת במערבולת זועמת על אבא, ולאחר מכן על העולם כולו.

אימי ואני נשארנו לבדנו. אימא, שעבדה כמורה בחטיבת הביניים, פוטרה כמה חודשים לאחר המקרה. ״מופעל עלינו לחץ מוועד ההורים״, הסביר לה המנהל בנימה מתנצלת. אף אחד לא רוצה שאשתו של רוצח תלמד את הילדים שלו. הוא נתן לה מכתב המלצה מנומס שלא עזר לה במאום. גם כשכבר ניסתה להגדיל את רדיוס חיפושיה מחוץ לאזור השרון ותל–אביב לא הצליחה למצוא עבודה בתור מורה. אומרים שלאנשים יש זיכרון קצר. זה לא היה נכון במקרה שלנו. אחרי שקיבלה סירוב משבעה בתי ספר נטשה את המקצוע והחלה לחפש עבודה בתור עוזרת בית. היא רצתה שאתמקד בלימודים ולא אדאג, אבל אני התעקשתי לעזור עם כל מטלות הבית. אחרי הכול, היא הייתה תשושה כל–כך כשחזרה בשעות אחר הצָהריים מניקיון של שני בתים והתחילה להזניח את הבית שלנו. היא לא הסכימה בהתחלה, אך לבסוף נכנעה. היא עשתה לי קורס מזורז בבישול.

הייתי חוזר מבית הספר, מנקה, מסדר ומבשל אורז או קוסקוס וירקות. וכמובן שאף פעם לא שכחתי לחתוך סלט. זה היה מאוד חשוב לאימא. ויטמינים. בסופי שבוע היא קנתה עוף ועשינו עוף בגריל. כל הזמן חשבתי לעצמי מה אבא היה רוצה שאעשה. ממקום גלותו המסוגר הדהדו הציפיות שלו כמו שדה מגנטי.

אבא מעולם לא חייך אליי יותר מדי, לא נטה לחבק או לטפוח על שכם, אבל איכשהו עדיין הרגשתי שהוא תמיד קשוב למצבי, שהוא רואה אותי בפשטות כפי שאני. עוד כשהייתי ילד קטן דיבר איתי בגובה העיניים, וכשמעדתי מעולם לא עזר לי לקום, אלא פשוט הביט בי במין ציפייה מסוקרנת. רציתי שיהיה גאה בי. דמיינתי את הנהון הראש המאשר והחיוך המרומז שהיו עבורי כמו מדליה.

בסופי שבוע הייתי מסתובב עם דלי וסמרטוט ומנקה מכוניות תמורת חמישה–עשר שקלים למכונית, לפעמים עם תוספת של חמישה שקלים עבור "הברקת וקס" באמצעות סמרטוט מיוחד. את הכסף טמנתי בקופת דן חסכן שאבא הביא לי פעם מסניף של בנק הפועלים, קופסה כחולה עם איור של ילד מבסוט ומעצבן. הוצאותיי לא היו גדולות, והסתכמו רובן ככולן בציוד לבית הספר. פעם בשבוע לקחתי את עצמי לבילוי. כל יום חמישי הלכתי לראות סרט בקולנוע "גיל" ואחר–כך קניתי לי משולש ב"פיצה ברודווי" וגם קולה. כשזיהיתי תלמידים מהכיתה, מיהרתי לחמוק בלי שיראו אותי ולחזור מאוחר יותר אחרי שהסתלקו. זה היה טקס מקודש ופרטי. במעמקי ליבי עלתה מחשבה מטרידה: אולי אני דומה לאבא. באופן כללי לא הייתי בקשר עם ילדים אחרים מהכיתה. חלקם הכבידו עליי ברחמים מאוסים ובשאלות מעיקות, חלקם התרחקו אחרי מה שקרה כי לא ידעו איך להתייחס אליי. אחרי זמן–מה פחת העול מאחר שתשומת הלב של תושבי השכונה הופנתה לאסון אחר. שמעתי מורה אחת בבית הספר מעירה שהעיירה שלנו מקוללת. באותה שנה מתו נער ונערה גדולים מאיתנו. האחד ממחלה נדירה והשנייה נטלה את חייה. היא הייתה אחותו של תלמיד מהשכבה שלנו. קראו לה בת–אל סימנטוב. לא הכרתי אותה.

שלושה חודשים לפני שהשתחררתי מהצבא כבר נרשמתי ללימודי ראיית חשבון באוניברסיטה. לא היו לי שום היסוסים. רציתי מקצוע פרגמטי עם הכנסה בטוחה, והייתי טוב במספרים. מאזנים, דוחות רווח והפסד, תזרים מזומנים, פיקדונות וחסכונות, היו המשך ישיר לחיי בבית.

היום אני מבין שבאופן משונה פרחתי באווירת הדוחק בבית. הצמצום המשותף של אימא ושלי, גרם לי להרגיש בשליטה, דרוך ומוכן. פעם פגשתי מישהי שסיפרה לי על הפרעת אכילה שהייתה לה, ואיך כשהייתה בת שש–עשרה ובמרחק של פסע מאנורקסיה, ניצלה על ידי התערבות נמרצת של הוריה. היא סיפרה איך השליטה שלה באוכל גרמה לה לסיפוק אדיר. קיבה ריקה ורזון קיצוני הפיחו בה תחושת עוצמה ממכרת. הבנתי בדיוק על מה היא מדברת והיא קלטה את זה. זה גרם לה להתאהב בי קצת למרות שהייתי בסך הכול רואה חשבון משעמם.

קיצצו לאבא שליש על התנהגות טובה. בשניים באוגוסט, 1997, שחררו אותו. הייתי בן עשרים ושש. נסעתי לאסוף אותו מהכלא. זו סצנה קולנועית שמרבים להיתקל בה. בן משפחה בא לאסוף אסיר שזה עתה השתחרר. הוא ממתין לו מחוץ למכונית. האסיר המשוחרר יוצא מהשער, נעצר לרגע, מביט מעלה כאילו רואה לראשונה את הרקיע, אחר–כך מביט בבן המשפחה הממתין. הוא הולך לקראתו. חיבוק חם. מביטים איש בעיני רעהו. מחליפים כמה מילים, ואז, "בוא נסתלק מכאן". אבל במציאות הייתה הסצנה של אבא ושלי נטולת יומרות, כמעט רשלנית, כאילו הבמאי מיהר ולא נתן דעתו עליה. כשהתקרבתי עם הרכב אבא בדיוק יצא מהשער, לבוש בג'ינס וחולצת טי לבנה, משקפי שמש על פניו. הוא נופף לי בידו כמי שתופס מונית. כשנעצרתי, פתח את הדלת, התיישב וסגר אותה בטריקה. התחלתי לנסוע בכביש היציאה החוצה מהמתחם. אבא היה רעב וביקש לעצור לאכול חומוס איפשהו בדרך. פתאום נדרכתי. ליבי פעם בחוזקה. חשתי גל חום עובר בגופי. חלפו כמה שניות עד שמוחי קלט את הדבר שאליו הגוף הגיב: ברדיו התנגן השיר ההוא. שלחתי יד להעביר תחנה אבל היא קפאה באוויר ושבה מיוזעת כלעומת שבאה. השיר הזה. בדממה שהשתררה אחרי הנפילה של השכן, היה אפשר לשמוע אותו בוקע מאיזה רדיו מרוחק בקצה הרחוב. “You can be my lucky star”, קולה המתוק מדי של מדונה נשמע מהרמקולים של המכונית. המשכנו לנסוע בשתיקה. “Starlight, star bright, make everything alright”, היא המשיכה.

"תעשה טובה, תדליק את המזגן", ביקש אבא בטון שגרתי, "חם פה כמו בגיהינום".

אילן עמית־פרוינד

אילן עמית (נולד ברמת-השרון  ב-1967), סופר ומחבר ישראלי. למד מדעי החיים וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בעל תואר שני בביוכימיה. פירסם מאמרים בטבע ובמדע פופולרי לילדים ולמבוגרים, וכן סיפורים בכתבי עת. עוסק בכתיבה, תסריטאות ובימוי קולנועי. הוא אב לשתי בנות, מאיה ועדי, חי בתל אביב, מכור לשחייה וחובב נגינה בצ'לו ובגיטרה בס.
ספריו, "אישה אחת נפלה" (הקיבוץ המאוחד, 2009), "החתול של שרדינגר" (אריה ניר, 2012) ו"אהבותיו הכוזבות של יוחנן" (כתר, 2018), זכו לשבחי הביקורת.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/dvp26mby

עוד על הספר

  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 213 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 33 דק'
רוחות ברמת השרון אילן עמית־פרוינד

לאקי סטאר

אלדד

בדירה תלוי מאוורר תקרה בכל חדר. בלילה, אדוות האוויר המלטפות את גופי מחיות ימי קיץ נשכחים. לפעמים במקום מאוורר התקרה אני מפעיל את המאוורר הרגיל. התנועה המונוטונית שלו ימינה ושמאלה, והחריקה האיטית של הציר, נוסכים בי רוגע ומרדימים אותי, ממש כמו אז במיטת ילדותי. זו הייתה מיטת קומתיים משותפת לי ולאחותי הגדולה. היא רצתה את המיטה התחתונה כי התעצלה לטפס בסולם ואני שמחתי כי רציתי להיות גבוה. בקיץ התעסקנו כל הזמן עם זווית המאוורר שעמד בפינת החדר. בגלל הפרש הגבהים בין שני מפלסי המיטה, תמיד לאחד מאיתנו לא הגיעה הבריזה. לא הצלחנו למצוא זווית אידאלית שתספק את שנינו וזה גרם לוויכוחים בלתי פוסקים עד שנרדמנו.

לילה אחד התעוררתי ומצאתי את עצמי על הרצפה יחד עם קורת הבטיחות שנפלה גם היא. גופי כאב ואוזניי עדיין הדהדו מהחבטה החלולה של הקורה על הבלטות. אחותי, שתמיד ישנה עמוק מאוד, מלמלה משהו והתהפכה לצד השני. דלת החדר נפתחה. אבא הדליק את האור.

"קום, קום", פקד עליי ואני התרוממתי על רגליי. "אתה בסדר?" הוא זירז אותי במעלה הסולם. "לילה טוב", אמר והשיב את הקורה למקומה. "אל תיפול".

אבל הנפילות חזרו על עצמן. בעודי ישן הייתי שולח ידי, דוחף את קורת העץ מעלה, משחרר אותה מהמגרעת שלה, מתהפך ונופל מטה יחד עם הקורה. לא נגרם לי כל נזק חוץ מחבלות קלות מאוד. כנראה שהגוף שלי הגמיש את עצמו לקראת נפילה מכוחם של אינסטינקטים קדומים. אולי זה שריד אבולוציוני מהתקופה שהיינו על העצים. בסופו של דבר התקין אבא סוגר מתכת מיוחד עם נעילה חזקה שלא אפשרה לי לשחרר אותה מתוך שינה. "אל תיפול", אני זוכר היטב את הפקודה המוזרה הזו של אבא שנאמרה באותו הלילה בסמכותיות רכה כזו, ואולי מקורה בהבהוב חולף של ראיית הנולד.

מדי פעם אני נוסע לרמת השרון ומתייצב בסמטת הרדוף. ביני לביני אני מכנה אותה הסמטה הרדופה. אני צופה אל הבית שבו גדלתי ואל הגגון שחיסל את ילדותי. משתהה מול הדופלקס ששופץ זה מכבר ואוחד לְבַיִת משפחתי יחיד. הגגון המשותף עדיין שם, אבל הומר למרפסת עם ריהוט גינה. בעודי עומד שם ומתבונן, אני מזמזם, חרף רצוני, את השיר ההוא, ומהרהר באותו יום גורלי, הארבעה–עשר באוגוסט, 1983.

זה היה סתם עוד יום חם. באותו הבוקר השכנים שאיתם חלקנו את הגגון המשותף התקינו מזגן בחדר השינה שלהם. את המנוע הגדול והמפלצתי שלו תכננו לקבע על הקיר שמעל הגגון, בדיוק מול חלון חדר השינה של הוריי. אימא שלי נכנסה ללחץ אטומי והזעיקה את אבא מהעבודה. ברגע שהגיע הביתה עלה אל הגגון. אני יצאתי ונעמדתי למטה, בסמטה הקטנה שמול הבית, משם היה ניתן להשקיף על המתרחש בגגון. אבא דרש מהשכן שיקבע את המנוע במקום אחר, הרי לא ייתכן שבכל פעם שהם ידליקו מזגן ירעד לנו הבית. הוא הציע שיקבעו את המנוע בצד השני הפונה אל החצר האחורית שלהם במקום על הראש שלנו. הפועל שהרכיב את המזגן המשיך לעבוד כאילו כל העניין לא נוגע לו, והשכן, שהיה מבוגר מאבי בכמה שנים טובות, התעלם גם הוא והמשיך לתת לפועל הוראות. בינתיים השכנים יצאו מבתיהם והתגודדו למטה על המדרכה לראות את המופע. כל אחד הסביר לשני על מה המהומה, והובעו דעות לכאן ולכאן. נעמדתי בצד, ליד הגדר החיה, וקיוויתי שלא יפנו אליי בדברים.

כשאבא הבין שבקרוב העובדות בשטח יהיו מוגמרות, ניגש בשלווה וללא אומר החל לזעזע את תושבת המתכת שהוברגה לקיר החיצוני ועליה אמור היה המנוע להתקבע. הפועל והשכן ניסו לעצור אותו. מישהי צעקה בבהלה כשהפועל הזועם הניף באיום את פטישו באוויר. אבא לא נרתע, אבל פסק לרגע מטלטוליו ופנה שוב אל השכן בדברים. לרגע נראה כאילו המשא ומתן המוזר מתחדש, אבל השכן נענע ראשו לשלילה. הפועל חזר לתושבת והמשיך להבריג אותה לקיר. אבא ניגש, במהירות הפעם, וזעזע את תושבת המזגן בכוח כה רב עד שעקר שני צירים מהקיר. הפועל צעק שככה הוא לא יכול לעבוד, פנה מהתושבת והתחיל לאסוף את כליו, ודווקא באותו רגע איבד השכן את עשתונותיו, התנפל על אבא וניסה להכותו. אבא דחף אותו בכוח כדי להרחיק אותו, אולי בכוח רב מדי, כי האיש נהדף כמה פסיעות אחורנית אל שפת הגגון ולפני שאבא הספיק לאחוז בו הוא איבד שיווי משקל ונפל מטה.

למשך כמה שניות נפלה דממה על הכול. השכן היה שרוע על שביל הכניסה לביתו, שכוב על בטנו, ראשו מוטה שמאלה, ידיו פשוטות, רגלו הימנית פסוקה בכיפוף הברך ימינה. לא היה דם. הוא דמה לתימהוני ששוכב על הקרקע ליד מסילת רכבת ומאזין לתנועות רכבות קרבות. אשתו יצאה מהבית והחלה לצרוח בהיסטריה. כמה שכנים ניעורו מקיפאונם ומיהרו אליהם. ופתאום נגדש הרחוב בקולות דיבור בהולים ומהדהדים. ואבא, הוא פשוט המשיך לעמוד על הגגון ולהשקיף על כל המהומה שלמטה. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותו כך. חסר אונים. "זוז כבר", מלמלתי לעצמי, "תרד לעזור". ופתאום, כאילו הוא שמע אותי, הפנה את ראשו והביט בי עומד שם, בסמטה הצרה. שפתיו הקמוצות התעקמו במעין חיוך זעיר ונוראי שדמה לעווית.

הגגון לא היה גבוה במיוחד, ובכל זאת במקום שהעניין ייגמר בכמה עצמות שבורות וחבלות, הוא נגמר במוות. המשטרה לקחה את אבא. אחר–כך הופיעו בלשים. צילמו את הגגון, את תושבת המזגן שנתלתה ברפיון על שני ציריה, את הברגים שנותרו מיותמים על משטח הבטון, את כלי העבודה הנטושים של הפועל, את המנוע הזדוני. מחלון חדרי ראיתי אותם מתדפקים על דלתות השכנים, חמושים בבלוק רישום וטפסי הצהרה. בתוך ראשי שמעתי את האנשים מדברים על אבי סרה, מאשימים אותו. אבא מעולם לא היה חלק מההווי השכונתי. לא מעט אנשים כעסו עליו כשסירב בנימוס ליוזמה להוביל ארגון משמר אזרחי בשכונה, הניחו שמפאת עברו הצבאי ישמח להירתם. הוא גם לא הופיע לאספות הורים ומסיבות בבית הספר. היה בו משהו קרתני ומרוחק שאנשים פירשו כסוג של יהירות. אבל אבא לא היה אדם מתנשא, הוא פשוט לא היה חברותי במיוחד.

התביעה כיוונה להריגה. הסנגוריה נלחמה על המתה בקלות דעת. אבא הורשע בהריגה וקיבל עשרים שנה. התקופה שבה היה בכלא הייתה כמו מוות מושהה. מבחינות רבות זה היה גרוע ממוות, ככה אימא שלי אמרה ברגע של שבירה. אין ביטוח חיים ואין קצבת יתומים או אלמנות למשפחה שהמפרנס העיקרי שלה יושב בכלא. אחותי הגדולה החליטה ללכת לפנימיית נוער עד גיוסה לצבא. פעם בחודש הייתה מגיעה הביתה לשבת. היה לי קשה איתה. היא השתנתה. במשך סוף שבוע שלם הוציאה כעסים על אבא שלנו, ושוב ושוב הסיפור הזה על הסטירה היחידה שנתן לה לפני כמה שנים ועל זה שתמיד ידעה שהוא "בן אדם אלים".

זה אכל אותי, הרעל שהוציאה עליו. "גם לי הוא סטר פעם", הזכרתי לה, "אז מה?" כל ההורים בשכונה סטרו לילדים שהתחצפו. "זה לא אותו דבר".

"למה?"

"כי אחר–כך הוא הזדנב אחריך, לקח אותך לראות כדורגל. מה, אני לא זוכרת?"

לא הבנתי מה היא רוצה. אבא מעולם לא הזדנב אחרי אף אחד. בחושי הילד שלי הבנתי שהיא כועסת עליו על דברים אחרים לגמרי. אולי ציפתה ממנו להעניק משהו שלא היה בכוחו לתת, בעוד שאני קיבלתי אותו כמו שהוא. אחר–כך, בכל פעם שהייתה מדברת עליו ככה הייתי שותק, והיא החליטה שבשתיקתי אני תופס צד. הלכתי ואיבדתי אותה בעודה נסחפת במערבולת זועמת על אבא, ולאחר מכן על העולם כולו.

אימי ואני נשארנו לבדנו. אימא, שעבדה כמורה בחטיבת הביניים, פוטרה כמה חודשים לאחר המקרה. ״מופעל עלינו לחץ מוועד ההורים״, הסביר לה המנהל בנימה מתנצלת. אף אחד לא רוצה שאשתו של רוצח תלמד את הילדים שלו. הוא נתן לה מכתב המלצה מנומס שלא עזר לה במאום. גם כשכבר ניסתה להגדיל את רדיוס חיפושיה מחוץ לאזור השרון ותל–אביב לא הצליחה למצוא עבודה בתור מורה. אומרים שלאנשים יש זיכרון קצר. זה לא היה נכון במקרה שלנו. אחרי שקיבלה סירוב משבעה בתי ספר נטשה את המקצוע והחלה לחפש עבודה בתור עוזרת בית. היא רצתה שאתמקד בלימודים ולא אדאג, אבל אני התעקשתי לעזור עם כל מטלות הבית. אחרי הכול, היא הייתה תשושה כל–כך כשחזרה בשעות אחר הצָהריים מניקיון של שני בתים והתחילה להזניח את הבית שלנו. היא לא הסכימה בהתחלה, אך לבסוף נכנעה. היא עשתה לי קורס מזורז בבישול.

הייתי חוזר מבית הספר, מנקה, מסדר ומבשל אורז או קוסקוס וירקות. וכמובן שאף פעם לא שכחתי לחתוך סלט. זה היה מאוד חשוב לאימא. ויטמינים. בסופי שבוע היא קנתה עוף ועשינו עוף בגריל. כל הזמן חשבתי לעצמי מה אבא היה רוצה שאעשה. ממקום גלותו המסוגר הדהדו הציפיות שלו כמו שדה מגנטי.

אבא מעולם לא חייך אליי יותר מדי, לא נטה לחבק או לטפוח על שכם, אבל איכשהו עדיין הרגשתי שהוא תמיד קשוב למצבי, שהוא רואה אותי בפשטות כפי שאני. עוד כשהייתי ילד קטן דיבר איתי בגובה העיניים, וכשמעדתי מעולם לא עזר לי לקום, אלא פשוט הביט בי במין ציפייה מסוקרנת. רציתי שיהיה גאה בי. דמיינתי את הנהון הראש המאשר והחיוך המרומז שהיו עבורי כמו מדליה.

בסופי שבוע הייתי מסתובב עם דלי וסמרטוט ומנקה מכוניות תמורת חמישה–עשר שקלים למכונית, לפעמים עם תוספת של חמישה שקלים עבור "הברקת וקס" באמצעות סמרטוט מיוחד. את הכסף טמנתי בקופת דן חסכן שאבא הביא לי פעם מסניף של בנק הפועלים, קופסה כחולה עם איור של ילד מבסוט ומעצבן. הוצאותיי לא היו גדולות, והסתכמו רובן ככולן בציוד לבית הספר. פעם בשבוע לקחתי את עצמי לבילוי. כל יום חמישי הלכתי לראות סרט בקולנוע "גיל" ואחר–כך קניתי לי משולש ב"פיצה ברודווי" וגם קולה. כשזיהיתי תלמידים מהכיתה, מיהרתי לחמוק בלי שיראו אותי ולחזור מאוחר יותר אחרי שהסתלקו. זה היה טקס מקודש ופרטי. במעמקי ליבי עלתה מחשבה מטרידה: אולי אני דומה לאבא. באופן כללי לא הייתי בקשר עם ילדים אחרים מהכיתה. חלקם הכבידו עליי ברחמים מאוסים ובשאלות מעיקות, חלקם התרחקו אחרי מה שקרה כי לא ידעו איך להתייחס אליי. אחרי זמן–מה פחת העול מאחר שתשומת הלב של תושבי השכונה הופנתה לאסון אחר. שמעתי מורה אחת בבית הספר מעירה שהעיירה שלנו מקוללת. באותה שנה מתו נער ונערה גדולים מאיתנו. האחד ממחלה נדירה והשנייה נטלה את חייה. היא הייתה אחותו של תלמיד מהשכבה שלנו. קראו לה בת–אל סימנטוב. לא הכרתי אותה.

שלושה חודשים לפני שהשתחררתי מהצבא כבר נרשמתי ללימודי ראיית חשבון באוניברסיטה. לא היו לי שום היסוסים. רציתי מקצוע פרגמטי עם הכנסה בטוחה, והייתי טוב במספרים. מאזנים, דוחות רווח והפסד, תזרים מזומנים, פיקדונות וחסכונות, היו המשך ישיר לחיי בבית.

היום אני מבין שבאופן משונה פרחתי באווירת הדוחק בבית. הצמצום המשותף של אימא ושלי, גרם לי להרגיש בשליטה, דרוך ומוכן. פעם פגשתי מישהי שסיפרה לי על הפרעת אכילה שהייתה לה, ואיך כשהייתה בת שש–עשרה ובמרחק של פסע מאנורקסיה, ניצלה על ידי התערבות נמרצת של הוריה. היא סיפרה איך השליטה שלה באוכל גרמה לה לסיפוק אדיר. קיבה ריקה ורזון קיצוני הפיחו בה תחושת עוצמה ממכרת. הבנתי בדיוק על מה היא מדברת והיא קלטה את זה. זה גרם לה להתאהב בי קצת למרות שהייתי בסך הכול רואה חשבון משעמם.

קיצצו לאבא שליש על התנהגות טובה. בשניים באוגוסט, 1997, שחררו אותו. הייתי בן עשרים ושש. נסעתי לאסוף אותו מהכלא. זו סצנה קולנועית שמרבים להיתקל בה. בן משפחה בא לאסוף אסיר שזה עתה השתחרר. הוא ממתין לו מחוץ למכונית. האסיר המשוחרר יוצא מהשער, נעצר לרגע, מביט מעלה כאילו רואה לראשונה את הרקיע, אחר–כך מביט בבן המשפחה הממתין. הוא הולך לקראתו. חיבוק חם. מביטים איש בעיני רעהו. מחליפים כמה מילים, ואז, "בוא נסתלק מכאן". אבל במציאות הייתה הסצנה של אבא ושלי נטולת יומרות, כמעט רשלנית, כאילו הבמאי מיהר ולא נתן דעתו עליה. כשהתקרבתי עם הרכב אבא בדיוק יצא מהשער, לבוש בג'ינס וחולצת טי לבנה, משקפי שמש על פניו. הוא נופף לי בידו כמי שתופס מונית. כשנעצרתי, פתח את הדלת, התיישב וסגר אותה בטריקה. התחלתי לנסוע בכביש היציאה החוצה מהמתחם. אבא היה רעב וביקש לעצור לאכול חומוס איפשהו בדרך. פתאום נדרכתי. ליבי פעם בחוזקה. חשתי גל חום עובר בגופי. חלפו כמה שניות עד שמוחי קלט את הדבר שאליו הגוף הגיב: ברדיו התנגן השיר ההוא. שלחתי יד להעביר תחנה אבל היא קפאה באוויר ושבה מיוזעת כלעומת שבאה. השיר הזה. בדממה שהשתררה אחרי הנפילה של השכן, היה אפשר לשמוע אותו בוקע מאיזה רדיו מרוחק בקצה הרחוב. “You can be my lucky star”, קולה המתוק מדי של מדונה נשמע מהרמקולים של המכונית. המשכנו לנסוע בשתיקה. “Starlight, star bright, make everything alright”, היא המשיכה.

"תעשה טובה, תדליק את המזגן", ביקש אבא בטון שגרתי, "חם פה כמו בגיהינום".