מלקטות החוטים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלקטות החוטים
מכר
מאות
עותקים
מלקטות החוטים
מכר
מאות
עותקים
4.6 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Thread Collectors
  • תרגום: ניצה פלד
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 358 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 58 דק'
  • קריינות: ליה אסף
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 12 דק'

אליסון ריצ'מן

אליסון ריצ'מן היא סופרת מוכרת ומצליחה בארצות הברית, וספריה היו שם לרבי־מכר. הרומנים שלה תורגמו עד כה לחמש־עשרה שפות, והיא זכתה להכרה גם בעולם. ספריה 'גן המכתבים', 'אהבה אבודה', 'שעות הקטיפה', 'דמעות של אהבה' ו'הציור האחרון של ואן גוך' היו לרבי־מכר גם בארץ.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בבית קריאולי קטן בניו אורלינס של שנת 1863, צעירה שחורה ורבת-תושייה בשם סטלה תופרת מפות מורכבות על גבי בדים משומשים כדי לסייע לעבדים להימלט ולהצטרף לכוחות צבא האיחוד. סטלה כבולה לגבר שיהרוג אותה אם יידע על פעולותיה החשאיות, ועל כן עליה להסתיר לא רק את יצירותיה, אלא גם את אהבתה לוויליאם, חייל שחור ומוזיקאי מחונן. 

באותה עת בעיר ניו יורק, לילי היהודייה תופרת שמיכת טלאים עבור בעלה המוצב בלואיזיאנה עם צבא האיחוד. בין פגישות של המצדדים בביטול העבדות, לילי מגלגלת תחבושות ותופרת שמיכות טלאים גם עבור חיילים אחרים, בתקווה שישובו הביתה בבטחה. אך כאשר החודשים חולפים והיא לא שומעת מילה מבעלה, לילי מחליטה לצאת למסע הרה סכנות דרומה כדי למצוא אותו.

שתי הנשים האלה, שבזמן מלחמת האזרחים האכזרית מסכנות הכול למען האהבה והחירות, ייתקלו זו בזו בניו אורלינס, ושם יתברר להן שאפילו לחוטים העדינים ביותר יש סיכוי להציל אותנו. מלקטות החוטים, המבוסס חלקית על סיפוריהן המשפחתיים של המחברות, יישאר בלב של הקוראים זמן רב לאחר תום הקריאה.

אליסון ריצ'מן היא מחברת רומנים היסטוריים ובהם "שעות הקטיפה" ו"גן המכתבים", שהיו לרבי־מכר עולמיים, תורגמו ל-25 שפות וזכו להצלחה מסחררת גם בארץ. שונה ג' אדוארדס היא עורכת דין המתמחה בהגנה על זכויות מיעוטים. מלקטות החוטים הוא ספרה הראשון. 

פרק ראשון

1
ניו אורלינס, לואיזיאנה
מרץ 1863

היא פותחת את דלת הבית הקְרֵיאוֹלי הקטן רק במידה הדרושה כדי להיות בטוחה שזה באמת הוא. בחוץ, ירח חיוור תלוי גבוה בשמים, מאיר רק מחצית מפניו של ויליאם. סטלה תופסת בשרוולו ומושכת אותו פנימה.

הוא כבר מוכן לבריחה. לבוש בבגדיו הטובים, אבל כאלה שבחר בקפידה כדי להבטיח שהצבעים יסתוו היטב בנוף שמחוץ לעיר. בידו הוא אוחז בחוזקה תיק קנווס חום. בכל הפגישות החשאיות ביניהם הם דיברו רק בלחישות על רצונו העז לברוח. להימלט. העיר ניו אורלינס מתנודדת על סף כאוס, ונשלטת אך בקושי בידי כוחות צבא האיחוד הסובבים ברחובות. בתים ננטשו, עסקים הוגפו. האדון של סטלה מגיע מהחזית מדי שישה שבועות, ובכל פעם נראה מוכה, מריר ועצבני יותר מאשר בפעם הקודמת.

ויליאם מניח מידו את התיק ומצמיד את סטלה אל חזהו. לבו הולם. הוא מרים אצבע דקה ומגשש לאט את תווי פניה, מנסה לחקוק אותה בזיכרונו עוד פעם אחת אחרונה.

"את בכל מקרה תישארי כאן..." הוא ממלמל אל אוזנה. "את חייבת לשמור על עצמך. לאישה כמוך עדיף להתחבא ולהישאר באין רואה, ולא לקחת סיכונים."

הוא רואה את עיניה נוצצות בין הצללים. אבל היא כובשת את הדמעות לבל יזלגו, מיומנות שרכשה כבר מזמן, כשלמדה שההישג האמיתי הוא הישרדות ולא אושר.

סטלה חומקת לרגע מבין זרועותיו של ויליאם. היא פוסעת על בהונות לעבר שידת עץ קטנה. מן המגירה העליונה היא שולפת מטפחת מעודנת שבמרכזה רקמת סיגלית יחידה. החומרים בעיר יקרי המציאות עכשיו, והיא נאלצה להשתמש בחוט כחול כהה משולי חצאיתה כדי לתפור את הפרח הזעיר על גבי רצועת כותנה לבנה שגזרה מהתחתונית שלה.

"ככה תדע שאתה אף פעם לא לבד שם," היא אומרת, וסוגרת את אצבעותיו של ויליאם סביב המטפחת.

גם הוא הביא לה משהו. קונכייה קטנה ומנוקדת של חילזון ימי, שאותה הוא מוציא עכשיו מתוך נרתיק בלוי בצבע אינדיגו. הקונכייה ונרתיק הכותנה הם קנייניו המקודשים ביותר עלי אדמות. עכשיו הוא מכניס את הנרתיק הריק בחזרה לכיס.

"אני אחזור כדי לקחת את זה, סטלה." ויליאם מחייך ומשפיל את עיניו אל הקמע שביד אהובתו. "וגם אותך... בקרוב הכול ישתנה."

היא מהנהנת, לוקחת את הקונכייה וחשה את שפתותיה החלקות בכף ידה. פעם חלזונות ימיים כאלה שימשו את בני עמם בתור מטבע עובר לסוחר. קונכיות מושחלות על פיסות חוט הוחלפו תמורת מצרכים יקרי ערך. עכשיו הקונכייה הזאת גם חסרת ערך וגם יקרה לאין ערוך כשהיא מחליפה ידיים למשמרת בין זוג אוהבים.

אין שעון בביתה הקטן. וגם לוויליאם אין שעון יד. אבל שניהם יודעים שכבר התעכבו זמן רב מדי. הוא חייב לצאת לדרכו לפני שייראה ולוּ שביב של אור ראשון, וגם אז יהיה המסע הרה סכנות.

"לך, ויליאם," היא אומרת, והודפת אותו אל מחוץ לפתח הבית. לבה נשבר בידיעה כי ההגנה היחידה שבכוחה להציע לו היא מטפחת פשוטה. את אהבתה היא רקמה בבד במו ידיה.

הוא עוזב בהיחבא כשם שהגיע, כמו לחישה לעת לילה. סטלה נסוגה אל בין צללי הבית. היא פוסעת בשתיקה אל חדר השינה, מקווה להתעטף היטב בין קפלי השמיכה המנחמת שלה.

"את בסדר?" בוקע צליל חרישי בחושך.

"אָמאני?" קולה של סטלה נשבר כשהיא אומרת את שמה של האישה.

"כן, אני כאן." אמאני נכנסת לחדר, פניה מוארות בנר שעווה קטן שבידיה.

לאורו הזהוב היא מתיישבת על המיטה ומושיטה יד אל ידה של סטלה, שעודנה אוחזת בקונכייה הזעירה, המטביעה חותם עמוק בכף ידה.

"וילי חזק," אמאני אומרת שוב ושוב. "הוא יצליח. אני יודעת."

סטלה לא מגיבה. הכאב מפלח אותה מבפנים, וסוף־סוף היא מרשה לדמעות לזלוג.

אליסון ריצ'מן

אליסון ריצ'מן היא סופרת מוכרת ומצליחה בארצות הברית, וספריה היו שם לרבי־מכר. הרומנים שלה תורגמו עד כה לחמש־עשרה שפות, והיא זכתה להכרה גם בעולם. ספריה 'גן המכתבים', 'אהבה אבודה', 'שעות הקטיפה', 'דמעות של אהבה' ו'הציור האחרון של ואן גוך' היו לרבי־מכר גם בארץ.

סקירות וביקורות

אחווה נשית חוצת תרבויות כנרת רובינשטיין מקור ראשון 07/02/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: The Thread Collectors
  • תרגום: ניצה פלד
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 358 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 58 דק'
  • קריינות: ליה אסף
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 12 דק'

סקירות וביקורות

אחווה נשית חוצת תרבויות כנרת רובינשטיין מקור ראשון 07/02/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
מלקטות החוטים אליסון ריצ'מן, שונה ג' אדוארדס

1
ניו אורלינס, לואיזיאנה
מרץ 1863

היא פותחת את דלת הבית הקְרֵיאוֹלי הקטן רק במידה הדרושה כדי להיות בטוחה שזה באמת הוא. בחוץ, ירח חיוור תלוי גבוה בשמים, מאיר רק מחצית מפניו של ויליאם. סטלה תופסת בשרוולו ומושכת אותו פנימה.

הוא כבר מוכן לבריחה. לבוש בבגדיו הטובים, אבל כאלה שבחר בקפידה כדי להבטיח שהצבעים יסתוו היטב בנוף שמחוץ לעיר. בידו הוא אוחז בחוזקה תיק קנווס חום. בכל הפגישות החשאיות ביניהם הם דיברו רק בלחישות על רצונו העז לברוח. להימלט. העיר ניו אורלינס מתנודדת על סף כאוס, ונשלטת אך בקושי בידי כוחות צבא האיחוד הסובבים ברחובות. בתים ננטשו, עסקים הוגפו. האדון של סטלה מגיע מהחזית מדי שישה שבועות, ובכל פעם נראה מוכה, מריר ועצבני יותר מאשר בפעם הקודמת.

ויליאם מניח מידו את התיק ומצמיד את סטלה אל חזהו. לבו הולם. הוא מרים אצבע דקה ומגשש לאט את תווי פניה, מנסה לחקוק אותה בזיכרונו עוד פעם אחת אחרונה.

"את בכל מקרה תישארי כאן..." הוא ממלמל אל אוזנה. "את חייבת לשמור על עצמך. לאישה כמוך עדיף להתחבא ולהישאר באין רואה, ולא לקחת סיכונים."

הוא רואה את עיניה נוצצות בין הצללים. אבל היא כובשת את הדמעות לבל יזלגו, מיומנות שרכשה כבר מזמן, כשלמדה שההישג האמיתי הוא הישרדות ולא אושר.

סטלה חומקת לרגע מבין זרועותיו של ויליאם. היא פוסעת על בהונות לעבר שידת עץ קטנה. מן המגירה העליונה היא שולפת מטפחת מעודנת שבמרכזה רקמת סיגלית יחידה. החומרים בעיר יקרי המציאות עכשיו, והיא נאלצה להשתמש בחוט כחול כהה משולי חצאיתה כדי לתפור את הפרח הזעיר על גבי רצועת כותנה לבנה שגזרה מהתחתונית שלה.

"ככה תדע שאתה אף פעם לא לבד שם," היא אומרת, וסוגרת את אצבעותיו של ויליאם סביב המטפחת.

גם הוא הביא לה משהו. קונכייה קטנה ומנוקדת של חילזון ימי, שאותה הוא מוציא עכשיו מתוך נרתיק בלוי בצבע אינדיגו. הקונכייה ונרתיק הכותנה הם קנייניו המקודשים ביותר עלי אדמות. עכשיו הוא מכניס את הנרתיק הריק בחזרה לכיס.

"אני אחזור כדי לקחת את זה, סטלה." ויליאם מחייך ומשפיל את עיניו אל הקמע שביד אהובתו. "וגם אותך... בקרוב הכול ישתנה."

היא מהנהנת, לוקחת את הקונכייה וחשה את שפתותיה החלקות בכף ידה. פעם חלזונות ימיים כאלה שימשו את בני עמם בתור מטבע עובר לסוחר. קונכיות מושחלות על פיסות חוט הוחלפו תמורת מצרכים יקרי ערך. עכשיו הקונכייה הזאת גם חסרת ערך וגם יקרה לאין ערוך כשהיא מחליפה ידיים למשמרת בין זוג אוהבים.

אין שעון בביתה הקטן. וגם לוויליאם אין שעון יד. אבל שניהם יודעים שכבר התעכבו זמן רב מדי. הוא חייב לצאת לדרכו לפני שייראה ולוּ שביב של אור ראשון, וגם אז יהיה המסע הרה סכנות.

"לך, ויליאם," היא אומרת, והודפת אותו אל מחוץ לפתח הבית. לבה נשבר בידיעה כי ההגנה היחידה שבכוחה להציע לו היא מטפחת פשוטה. את אהבתה היא רקמה בבד במו ידיה.

הוא עוזב בהיחבא כשם שהגיע, כמו לחישה לעת לילה. סטלה נסוגה אל בין צללי הבית. היא פוסעת בשתיקה אל חדר השינה, מקווה להתעטף היטב בין קפלי השמיכה המנחמת שלה.

"את בסדר?" בוקע צליל חרישי בחושך.

"אָמאני?" קולה של סטלה נשבר כשהיא אומרת את שמה של האישה.

"כן, אני כאן." אמאני נכנסת לחדר, פניה מוארות בנר שעווה קטן שבידיה.

לאורו הזהוב היא מתיישבת על המיטה ומושיטה יד אל ידה של סטלה, שעודנה אוחזת בקונכייה הזעירה, המטביעה חותם עמוק בכף ידה.

"וילי חזק," אמאני אומרת שוב ושוב. "הוא יצליח. אני יודעת."

סטלה לא מגיבה. הכאב מפלח אותה מבפנים, וסוף־סוף היא מרשה לדמעות לזלוג.