ברידג'רטון 4 - לחזר אחר מר ברידג'רטון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברידג'רטון 4 - לחזר אחר מר ברידג'רטון
מכר
אלפי
עותקים
ברידג'רטון 4 - לחזר אחר מר ברידג'רטון
מכר
אלפי
עותקים

ברידג'רטון 4 - לחזר אחר מר ברידג'רטון

4.2 כוכבים (65 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"פשוט נפלא, מלא קסם, הומור ושנינות." - Kirkus Reviews 

***

המשך עלילותיה של המשפחה אשר הפכה לתופעה עולמית!

***

סיפורם של קולין ופנלופי

פנלופי פת׳רינגטון העריצה בחשאי את אחיה של חברתה הטובה ביותר במשך... ובכן, נדמה שלנצח. אחרי שבמשך מחצית מחייה צפתה בקולין ברידג׳רטון מרחוק, נדמה לה שהיא יודעת עליו כל מה שיש לדעת, עד שהיא במקרה חושפת את סודו הכמוס ביותר... וחוששת שאינה מכירה אותו כלל.

קולין ברידג׳רטון עייף מלהיחשב פוחז מקסים וקל דעת, עייף מבעלת הטור הרכלנית והנודעת לשמצה ליידי וויסלדאון, שכמו אינה מסוגלת לפרסם מהדורה מבלי להזכיר את שמו. אבל כאשר קולין שב ללונדון ממסע בחו״ל, הוא מגלה שחייו אינם שבים למסלולם – בעיקר כאשר מדובר בפנלופי פת׳רינגטון! הבחורה שהייתה תמיד שם מתחילה לפתע לרדוף אותו בחלומותיו. כאשר הוא מגלה שלפנלופי חלומות משלה, הרווק החמקמק חייב להחליט... האם היא מהווה איום גדול על חייו – או שמא הבטחה לסוף מאושר?

ג׳וליה קווין, שספריה נמצאים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, שמחה להפריך את המיתוס שנשים חכמות לא קוראות (או כותבות) רומנים רומנטיים, ומי שצופה בשידורים חוזרים של התוכנית החוליה החלשה יוכל לראותה זוכה ב - 79,000 דולרים. היא גילתה חוסר ידע מוחלט בבייסבול, מוזיקת קאנטרי וצעצועים, אבל היא גאה לומר שהצטיינה בכול נושא הקשור בבריטניה ובספרות, ענתה נכון על כל השאלות בנושאי היסטוריה וגיאוגרפיה, וידעה על קיומו של דה וינצ׳י זמן רב לפני שהופיע ״צופן דה וינצ׳י.״

גברת קווין, בוגרת הרווארד ורדקליף, היא אחת משש עשרה כותבות הרומנים הרומנטיים היחידות בארצות הברית שהוכנסו להיכל התהילה האמריקאי. הספרים שלה תורגמו ל-32 שפות, והיא מתגוררת עם משפחתה בצפון מערב ארצות הברית.

פרק ראשון

פרולוג

בשישה באפריל, שנת 1812 — בדיוק יומיים לפני יום הולדתה השישה־עשר — פנלופי פת׳רינגטון התאהבה.

במילה אחת, זה היה מרגש. העולם רעד. ליבה ניתר. נשימתה נעתקה. והיא יכלה לומר לעצמה, בתחושת סיפוק מסוימת, שהגבר המדובר — קולין ברידג׳רטון שמו — הרגיש בדיוק כמוה.

כלומר, לא בנוגע לאהבה. ללא ספק, הוא לא התאהב בה ב־1812 (ואף לא ב־1813, 1814, 1815 או — אוף, לעזאזל, גם לא בשנים 1822-1816 ובכל אלה שביניהן, ובטח לא בשנת 1823, הוא שהה בחוץ לארץ כל אותה תקופה, בכל מקרה). אבל עולמו רעד, ליבו ניתר ופנלופי ידעה ללא צל של ספק שגם נשימתו נעתקה. למשך עשר שניות לפחות.

נפילה מגב סוס יכולה לעשות את זה לגבר.

וכך זה קרה:

היא יצאה לטייל בהייד פארק עם אימה ושתי אחיותיה המבוגרות יותר, כשהרגישה רעד רועם תחת כפות רגליה (ראו לעיל: הקטע אודות רעד העולם). אימה לא הקדישה לה תשומת לב רבה (היא עשתה זאת לעיתים רחוקות), ופנלופי חמקה לרגע כדי לחזות במתרחש. נשות פת׳רינגטון האחרות היו שקועות בשיחה עם הוויקונטית ברידג׳רטון ועם בתה דפני, שזה עתה החלה את עונתה השנייה בלונדון, והעמידו פנים שכלל לא הבחינו במהומה. הברידג׳רטונים היו משפחה חשובה ביותר, ושיחות איתם לא היו עניין של מה בכך.

כשפנלופי הלכה סביב גזע עץ עבה במיוחד, היא ראתה שני רוכבים מתקדמים לעברה, דוהרים במהירות מטורפת, או איך שלא תרצו לתאר כסילים על גב סוסים שלא אכפת להם מביטחונם או מרווחתם. פנלופי הרגישה כיצד ליבה מאיץ בקרבה (היה קשה לשמור על קצב רגוע כשעדים להתרגשות מסוג זה, וחוץ מזה, הדבר אִפשר לה לומר שליבה ניתר כשהתאהבה).

ואז, באחת מאותן תהפוכות גורל בלתי מוסברות, הרוח התגברה לפתע, מעיפה את כובעה (אותו, למרבה חוסר שביעות רצונה של אימה, לא קשרה כיאות מפני שהסרט שפשף את האזור תחת סנטרה) באוויר, פוף! היישר על פניו של אחד הרוכבים.

פנלופי התנשפה בתדהמה (ונשימתה נעתקה!), ואז הגבר נפל מסוסו, ונחת בשלולית בוץ סמוכה באופן שלא היה בו שמץ אלגנטיות.

היא רצה קדימה, כמעט בלי לחשוב, צווחת־חורקת מילים שהיו אמורות לתהות לשלומו, אולם בוטאו כמו צרחה חנוקה ולא יותר. מובן שיזעם עליה, מפני שללא ספק היא זו שגרמה לנפילתו מגב סוסו וכיסתה אותו בבוץ — שני דברים שמובטח כי יכניסו ג׳נטלמן למצב רוח גרוע שבגרועים. אך כשקם לבסוף על רגליו, מבריש מעליו חלק מהבוץ שדבק בבגדיו, הוא כלל לא התפרץ עליה. הוא לא פתח בשצף קללות, לא צעק ולא נעץ בה אפילו מבט כועס אחד.

הוא צחק.

הוא צחק.

פנלופי לא הייתה מנוסה במיוחד עם צחוקם של גברים, והמעט שהתנסתה בו לא היה מהסוג הנחמד. אבל עיניו של הגבר הזה — גוון עמוק במיוחד של ירוק — היו מלאות שמחה כשניגב כתם בוץ הממוקם באזור מביך למדי על לחיו ואמר, ״אפשר להגיד שלא הייתי במיטבי, אני צודק?״

בדיוק באותו רגע פנלופי התאהבה.

כשמצאה את קולה (וזה קרה, למרבה צערה, אולי שלוש שניות לפחות אחרי שכל אדם תבוני אחר היה עונה), היא אמרה, ״לא, ממש לא, דווקא אני צריכה להתנצל! כובעי התעופף מראשי, ו...״

היא השתתקה כששמה לב שהוא בעצם לא התנצל, ולא הייתה כל סיבה מצידה לסתור את דבריו.

״אין שום בעיה,״ הוא אמר וחייך אליה, משועשע־משהו. ״אני — הו, יום טוב, דפני! לא ידעתי שאת בפארק.״

פנלופי הסתובבה ומצאה את עצמה עומדת מול דפני ברידג׳רטון, העומדת לצד אימה, שמייד סיננה, ״מה כבר עשית, פנלופי פת׳רינגטון?״ ופנלופי לא הצליחה אפילו לענות כדרכה, כלום, מפני שהאמת היא שהתאונה נגרמה לגמרי באשמתה והיא עוד המשיכה ועשתה צחוק מעצמה בפני מי שהיה, מעל לכל ספק — אם לשפוט לפי הבעת פניה של אימה — רווק נחשק ביותר.

לא שאימה הייתה חושבת שלה יש סיכוי איתו. אבל לגברת פת׳רינגטון היו תקוות נישואים רמות לבנותיה הבוגרות יותר. מלבד זאת, פנלופי לא 'הוצגה' עדיין בפני החברה.

אבל אם גברת פת׳רינגטון התכוונה לנזוף בה שוב, הדבר לא עלה בידה, כי הוא היה דורש ממנה להסב את תשומת ליבה מבני משפחת ברידג׳רטון החשובים מכול, שבשורותיהם, כפי שפנלופי מיהרה להסיק, נכלל גם הגבר המכוסה ברגעים אלו בבוץ.

״אני מקווה שבנך לא נפצע,״ אמרה גברת פת׳רינגטון לליידי ברידג׳רטון.

״בריא כשור,״ צייץ קולין, משמיע הערת מומחה לפני שליידי ברידג׳רטון הספיקה להרעיף עליו דאגה אימהית

נערכו היכרויות, אבל שאר השיחה הייתה חסרת חשיבות, בעיקר מפני שקולין אמד במדויק ובמהירות את גברת פת׳רינגטון, והכריע כי היא אם המחפשת שידוך לבנותיה. פנלופי לא הייתה מופתעת כלל כשמיהר לברוח מהמקום.

אבל הנזק כבר נעשה. פנלופי מצאה סיבה לחלום.

מאוחר יותר באותו ערב, כששחזרה במוחה את המפגש אולי בפעם האלף, התחוור לה שהיה יכול להיות נחמד אילו יכלה לומר שהתאהבה בו כשנישק את ידה לפני ריקוד, עיניו הירוקות מפזזות בשובבות בעוד אצבעותיו אוחזות באצבעותיה בצורה הדוקה מעט יותר מהראוי. או אולי זה יכול היה לקרות כשהוא רוכב בצורה נועזת על פני ביצה סוערת, כשהרוח (שנזכרה לעיל) אינה גורם מרתיע, בעוד הוא (או בעצם, בעוד סוסו) מתקרב והולך, כשכוונתו היחידה (של קולין, לא של הסוס) היא להתקרב אליה.

אבל לא, היא הייתה חייבת להתאהב בקולין ברידג׳רטון דווקא כשנפל מסוסו, נוחת על ישבנו בתוך שלולית בוץ. זה היה לגמרי לא מקובל, ולגמרי לא רומנטי, אבל היה בזה סוג של צדק פואטי, שכן שום דבר לא יֵצא מזה.

למה לבזבז חיזור על אהבה שפניה יושבו ריקם? עדיף לשמור את ההיכרויות בביצה הסוערת לאנשים שהגורל צופן להם עתיד משותף.

ואם היה דבר אחד שפנלופי ידעה, אפילו אז, יומיים לפני שמלאו לה שש־עשרה, הרי הוא שעתידה אינו צופן בחובו את קולין ברידג׳רטון בתפקיד הבעל.

היא פשוט לא הייתה מהטיפוסים שמושכים גבר מסוגו, והיא חששה שלעולם לא תהיה.

בעשרה באפריל, שנת 1813 — בדיוק יומיים אחרי יום הולדתה השבעה־עשר — פנלופי פת׳רינגטון הוצגה לראשונה בחברה הלונדונית. היא לא רצתה בכך. היא הפצירה באימה שתניח לה לחכות שנה. היא שקלה לפחות שישה קילו יותר מהרצוי, ולפניה הייתה עדיין אותה נטייה נוראה להתמלא בכתמים כשהייתה לחוצה, כלומר פניה היו תמיד מכוסים כתמים, מפני שדבר לא הלחיץ אותה יותר מהנשף בלונדון.

היא ניסתה להזכיר לעצמה שיופי חיצוני הוא שיטחי בלבד, אבל זה לא עזר כלל כשנזפה בעצמה על שמעולם לא ידעה מה לומר לאנשים. לא היה דבר מדכדך יותר מנערה מכוערת ונטולת אישיות. ובאותה שנה ראשונה בשוק הנישואים, זה בדיוק מה שפנלופי הייתה. נערה מכוערת ללא כל אישיות — נו טוב, היא חייבת לתת לעצמה קרדיט כלשהו — עם אישיות מזערית.

עמוק בפנים היא ידעה מי היא, ידעה שהיא אדם חכם ונדיב ולעיתים תכופות אפילו מצחיק, אבל איכשהו, אישיותה הצליחה תמיד ללכת לאיבוד בין ליבה ובין פיה, ותמיד, בסופו של דבר, פלטה את הדבר הלא נכון, או לעיתים קרובות, שתקה ולא אמרה דבר.

ואם להפחית עוד ממידת משיכתה של פנלופי, אימה של פנלופי סירבה לאפשר לה לבחור את מלבושיה בעצמה, וכאשר לא הייתה בלבן המתבקש, אותו עטו מרבית הגבירות הצעירות (שכמובן לא החמיא לגוון עור פניה אפילו מעט), היא אולצה ללבוש צהוב ואדום וכתום, צבעים שגרמו לה להיראות פשוט זוועה. בפעם היחידה בה פנלופי העזה להציע את הצבע הירוק, גברת פת׳רינגטון הניחה את ידיה על מותניה השופעים בנדיבות רבה והכריזה שהירוק מלנכולי מדי.

צהוב, הצהירה גברת פת׳רינגטון, הוא צבע שמח ונערה שמחה תמצא לעצמה בעל.

פנלופי החליטה, עוד באותו רגע, שטוב תעשה אם לא תנסה להבין את הדרכים הנסתרות בהן פועל מוחה של אימה.

וכך מצאה פנלופי את עצמה לבושה צהוב וכתום ולפרקים אף אדום, גם אם צבעים אלה גרמו לה להיראות לגמרי לא שמחה, ולמעשה היו שילוב מחריד בעליל עם עיניה החומות ושיערה האדמדם. לא היה בכוחה לשנות גורל זה, והיא החליטה לחייך ולשאת את מר גורלה, וברגעים בהם חיוך היה למעלה מכוחה, עשתה כל שביכולתה ובלבד שלא תבכה בפרהסיה.

וזה מעולם לא קרה, כפי שציינה לעצמה בגאווה לא מבוטלת.

ואם לא היה די בכך, 1813 הייתה השנה בה ליידי וויסלדאון המסתורית (זה היה שם העט שלה) החלה לפרסם את חדשות החברה הגבוהה שלוש פעמים בשבוע. העיתון בעל העמוד האחד הפך בן רגע לסנסציה. איש לא ידע מיהי אותה ליידי וויסלדאון, אבל דומה שלכולם הייתה תיאוריה. במשך שבועות — לא, בעצם חודשים — לונדון לא דיברה על דבר זולתה. העיתון חולק חינם במשך שבועיים — די זמן לגרום להתמכרות אנשי החברה הגבוהה — ולפתע הופסקה החלוקה, ונותרו רק מחלקי העיתונים שביקשו תמורתו מחיר שערורייתי של חמישה פני לגליון.

אלא שאז איש כבר לא יכול היה לחיות ללא מנת הרכילות הכמעט־יומית, וכולם פתחו את ארנקיהם לרווחה.

במקום כלשהו אישה כלשהי (ואולי, היו כאלו שהעלו השערות, גבר כלשהו) מתעשרת לאין שיעור.

מה שהבדיל את חדשות החברה הגבוהה של ליידי וויסלדאון משאר עיתוני החברה הקודמים היה שהכותבת ציינה את שמותיהם המלאים של נשואי כתבותיה. היא לא הסתתרה מאחורי ראשי תיבות או קיצורים כמו לורד פ. או ליידי ב. אם ליידי וויסלדאון רצתה לכתוב על מישהו, היא ציינה את שמו המלא.

וכאשר ליידי וויסלדאון רצתה לכתוב על פנלופי פת׳רינגטון, היא עשתה זאת. אזכורה הראשון של פנלופי בחדשות החברה הגבוהה של ליידי וויסלדאון היה כדלהלן:

בשמלתה הנוראה, מיס פנלופי פת׳רינגטון האומללה נראתה כמו פרי הדר בשל יתר על המידה.

דקירה לא נעימה בכלל, זה בטוח, אבל אמת שאין להתכחש לה.

אזכורה השני בעיתון לא היה נעים יותר.

מיס פנלופי פת׳רינגטון שתקה כמו דג, ואין זה פלא! דומה שהמסכנה טבעה בין גלי שמלתה.

לא משהו שיגביר את הפופולריות שלה, חשבה פנלופי.

אבל העונה לא הייתה בבחינת אסון גמור. היו כמה אנשים שאיתם כן הצליחה לדבר. היא הצליחה להתחבב דווקא על ליידי ברידג׳רטון, מכל האנשים, ופנלופי גילתה שהיא מצליחה לעיתים קרובות לספר לוויקונטית החביבה דברים שלעולם לא הייתה חולמת אפילו לספר לאימה. באמצעות ליידי ברידג׳רטון היא פגשה את אלואיז ברידג׳רטון, אחותו הצעירה של קולין אהובה. גם לאלואיז מלאו שבע־עשרה, אבל אימה, בחוכמתה הרבה, הרשתה לה לדחות את טקס יציאתה לחברה בשנה, אף שאלואיז ניחנה ביופיים ובקסמם השופע של בני ברידג׳רטון.

ובזמן שפנלופי בילתה את ימיה בחדר ההסבה הצבוע בצבעי ירוק וקרם בבית משפחת ברידג׳רטון (או, לעיתים תכופות יותר למעלה, בחדר השינה של אלואיז, שם שתי הבנות צחקו וצחקקו ודנו ברכילות האחרונה ברצינות תהומית), היא מצאה עצמה לעיתים נתקלת בקולין, שבגיל עשרים ושתיים עדיין לא עזב את בית המשפחה למעון רווקים משל עצמו.

אם פנלופי חשבה בעבר שהיא אוהבת אותו, הרי שזה היה כאין וכאפס לעומת רגשותיה לאחר שהכירה אותו באמת. קולין ברידג׳רטון היה פיקח, הוא היה מקסים, והיה בו משהו מהליצן ההולל שגורם לנשים לאבד את ראשן, אבל החשוב ביותר...

קולין ברידג׳רטון היה נחמד.

נחמד. איזו מילה קטנה וטיפשית. היא אמורה להיות בנאלית, אבל איכשהו, היא התאימה לו בצורה מושלמת. איכשהו, תמיד היה לו משהו נחמד לומר לפנלופי, וכשזו אזרה לבסוף את האומץ להשיב לו (חוץ מאשר בדברי ברכה ופרידה בסיסיים ביותר), הוא הקשיב באמת. וזה רק הקל עליה בפעם הבאה.

לקראת סוף העונה, פנלופי החליטה שקולין ברידג׳רטון הוא הגבר היחיד איתו היא מצליחה לנהל שיחה שלמה.

זוהי אהבה. בסדר, זוהי אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה. חזרה מטופשת על מילים, ללא ספק, אבל זה בדיוק מה שפנלופי שירבטה על נייר מכתבים יקר באופן מגוחך, לצד המילים, ״גברת קולין ברידג׳רטון״ ו״פנלופי ברידג׳רטון״ ו״קולין קולין קולין.״ (הדף הושלך לאש ברגע שפנלופי שמעה צעדים במסדרון.)

כמה נפלא היה להרגיש אהבה — ואפילו אהבה חד־צדדית — לאדם נחמד. זה גרם לאדם להרגיש הגיוני באופן מוחלט כל כך.

מובן שלא הפריעה העובדה שקולין, כמו כל הגברים לבית ברידג׳רטון, היה יפה תואר באופן בל יתואר. הוא ניחן בשיער הערמוני הברידג׳רטוני המפורסם, בפה הרחב והמחייך הנודע של בני ברידג׳רטון, בכתפיים רחבות, התנשא לגובה מטר ושמונים ושלושה סנטימטרים כמו שאר הגברים במשפחתו, והיו לקולין גם העיניים הירוקות המרהיבות ביותר שאדם כלשהו התברך בהן אי פעם.

אלו היו עיניים מהסוג שמופיע ללא הרף בחלומותיה של נערה.

ופנלופי חלמה וחלמה וחלמה.

באפריל 1814 פנלופי חזרה ללונדון לעונה שנייה, ואף שמשכה אותו מספר מחזרים כבשנה הקודמת (אפס), העונה לא הייתה, אם להיות כנים, גרועה כל כך. עזרה העובדה שהשילה שנים־עשר קילוגרם, ועכשיו יכלה להעיד על עצמה שהיא ״עגלגלה באופן נעים לעין״ ולא ״מרופדת בצורה מחרידה.״ היא לא הייתה קרובה עדיין לרזון הנשי הנדרש על פי צו האופנה, אבל לפחות השתנתה מספיק כדי להצדיק רכישה של מלתחה חדשה לגמרי.

לרוע המזל, אימה שוב התעקשה על צהוב, על כתום ועל הבלחים אקראיים של אדום. והפעם, ליידי וויסלדאון כתבה:

מיס פנלופי פת׳רינגטון (הריקנית פחות מכל האחיות פת׳רינגטון) לבשה שמלה בצבע צהוב לימוני שהותירה בפה טעם חמצמץ.

השתמע מדברים אלו כי פנלופי הייתה הנבונה ביותר מכל בנות משפחתה, על אף שהמחמאה הזאת הייתה מובלעת בהם.

אבל פנלופי לא הייתה היחידה שאוזכרה על ידי בעלת טור הרכילות חריפת הלשון. קייט שפילד כהת השיער הושוותה לנרקיס חרוך בשמלתה הצהובה, וקייט בסופו של דבר נישאה לאנתוני ברידג׳רטון, אחיו הבכור של קולין, ועוד ויקונט!

אז פנלופי לא איבדה את תקוותה.

כלומר, לא לגמרי. היא ידעה שקולין לא יישא אותה לאישה, אבל לפחות הוא רקד איתה בכל אחד מן הנשפים, והוא הצחיק אותה, ומפעם לפעם היא הצליחה להצחיק אותו, והיא ידעה שתצטרך להסתפק בזה.

וכך היו חייה של פנלופי. עונתה השלישית חלפה, ואז הרביעית. שתי אחיותיה הגדולות ממנה, פרודנס ופיליפה, התחתנו סוף־סוף ועזבו את הבית. גברת פת׳רינגטון עוד קיוותה שפנלופי תמצא לעצמה שידוך, נאחזת בכך שלקח לפרודנס ולפיליפה חמש עונות כדי למצוא בעל, אבל פנלופי ידעה שהיא נועדה להישאר רווקה. לא יהיה זה הוגן להינשא למישהו בעודה מאוהבת בצורה נואשת כל כך בקולין. ואולי, במחוזות הרחוקים של מוחה — בפינה רחוקה־רחוקה, דחוק מאחורי הטיות הפעלים בצרפתית שמעולם לא הצליחה לשלוט בהן ומאחורי המתמטיקה בה מעולם לא השתמשה — עדיין נותר בדל תקווה.

עד אותו היום.

גם עכשיו, שבע שנים לאחר מכן, היא עדיין חשבה עליו כעל אותו היום.

היא הלכה לבית ברידג׳רטון, כפי שעשתה לעיתים קרובות, כדי לשתות תה בחברת אלואיז, אימה ואחיותיה. זה היה ממש לפני שאחיה של אלואיז בנדיקט התחתן עם סופי, אלא שהוא לא ידע מיהי, וגם — טוב, זה לא שינה כלום, חוץ מהעובדה שאולי היה זה הסוד הגדול היחיד בעשור האחרון שליידי וויסלדאון מעולם לא הצליחה לחשוף.

בכל מקרה, היא חצתה את המבואה ושמעה את קול צעדיה המכים במרצפות השיש בדרכה החוצה. היא סידרה את מעילה והתכוננה לצעוד את המרחק הקצר אל ביתה (ממש מעבר לפינה, אפשר להגיד) כששמעה קולות. קולות גבריים. קולותיהם של הגברים לבית ברידג׳רטון.

אלה היו שלושת האחים הבוגרים במשפחת ברידג׳רטון: אנתוני, בנדיקט וקולין. הם ניהלו את אחת מאותן שיחות שמנהלים גברים, מהסוג שבו הם רוטנים המון ויורדים זה על זה. פנלופי תמיד אהבה לצפות באחים ברידג׳רטון משוחחים בצורה כזו; הם היו כזו משפחה.

פנלופי ראתה אותם דרך דלת הכניסה הפתוחה, אבל לא שמעה מה הם אומרים עד שהגיעה אל סף הדלת. וכמו תמיד בחייה, התזמון שלה לא יכול היה להיות גרוע יותר, שכן הקול הראשון ששמעה היה זה של קולין, והמילים לא היו חביבות.

״...אין בכוונתי להינשא לפנלופי פת׳רינגטון!״

״אה!״ המילה חמקה מבין שפתיה עוד לפני שהספיקה לחשוב אפילו, והצווחה פילחה את האוויר כמו שריקה לא מכוונת.

שלושת האחים לבית ברידג׳רטון הסתובבנו אליה בפרצופים נחרדים בעלי הבעה זהה, ופנלופי ידעה מעבר לכל ספק שהרגע נכנסה לתוך מה שיהיו חמש הדקות הנוראות ביותר בחייה.

היא שתקה במשך זמן שהרגיש כמו נצח, ואז לבסוף, בהדרת כבוד שלא חלמה שיש לה, הישירה מבט לקולין ואמרה, ״מעולם לא ביקשתי ממך שתישא אותי לאישה.״

לחייו הוורודות האדימו. הוא פתח את פיו, אבל שום צליל לא בקע ממנו. ודאי הייתה זו הפעם היחידה בחייו שלא ידע מה לומר, פנלופי חשבה בשביעות רצון המלווה בציניות.

״ומעולם לא —״ פנלופי הוסיפה, בולעת את רוקה במאמץ. ״מעולם לא אמרתי לאיש שאני רוצה שתציע לי נישואים.״

״פנלופי,״ קולין הצליח לבסוף לומר, ״אני כל כך מתנצל.״

״אין לך על מה להתנצל,״ היא אמרה.

״לא,״ הוא התעקש, ״יש לי. פגעתי ברגשותייך, ו —״

״לא ידעת שאני שם.״

״ואף על פי כן —״

״אתה לא תתחתן איתי,״ היא אמרה בקול שנשמע מוזר וחלול באוזניה. ״זה בסדר גמור. אני לא אתחתן עם אחיך בנדיקט.״

היה ברור שבנדיקט מתאמץ לא להסתכל, אבל דבריה הזקיפו את קומתו ואת אוזניו.

פנלופי קפצה את אגרופיה לצידי גופה. ״זה לא פוגע ברגשותיו כשאני מודיעה שלא אתחתן איתו.״ היא פנתה אל בנדיקט, ממקדת בו את מבטה. ״נכון, מר ברידג׳רטון?״

״מובן שלא,״ בנדיקט הזדרז לענות.

״אז העניין סגור,״ היא אמרה בקול נוקשה, המומה מכך שבפעם הראשונה בחייה, הוציאה מפיה את המילים המדויקות. ״לא פגענו ברגשותיו של איש. ועכשיו, אם תסלחו לי, רבותיי, אני רוצה ללכת הביתה.״

שלושת הגברים מיהרו לסגת כדי לאפשר לה לעבור, והיא הייתה מצליחה להסתלק משם בלי בעיות, אלא שקולין פלט לפתע, ״באת בלי משרתת?״

היא הנידה בראשה. ״אני גרה ממש מעבר לפינה.״

״אני יודע, אבל —״

״אני אלווה אותך,״ אמר אנתוני בלי שהיות.

״זה ממש לא נחוץ, אדוני.״

״תרשי לי, בבקשה,״ הוא אמר בנימת קול שהבהירה לה שאין לה ברירה בעניין.

היא הנהנה, ושניהם יצאו לדרך במורד הרחוב. לאחר שחלפו על שלושה בתים, אנתוני אמר בצורה מכובדת באופן מוזר, ״הוא לא ידע שאת שם.״

פנלופי הרגישה את זוויות פיה מתהדקות — לא מתוך כעס, אלא רק מתוך לֵאות והשלמה. ״אני יודעת,״ היא אמרה. ״הוא לא אדם אכזרי. אני משערת שאימכם מציקה לו שיתחתן.״

אנתוני הנהן. רצונה של ליידי ברידג׳רטון לראות את כל שמונת ילדיה נשואים באושר היה לאגדה.

״היא מחבבת אותי,״ אמרה פנלופי. ״כלומר, אמא שלך. היא לא רואה מעבר לכך, למרבה הצער. אבל האמת היא, שאין זה משנה אם היא תחבב את כלתו של קולין.״

״אני לא הייתי אומר כך,״ ענה אנתוני בהרהור, נשמע פחות כמו ויקונט המעורר פחד ויראה, ויותר כמו בן היודע נימוסים והליכות. ״לא הייתי רוצה להתחתן עם מישהי שאימי אינה אוהבת.״ הוא הניד בראשו במחווה של יראה וכבוד גדולים. ״היא עוצמתית.״

״אימך או אישתך?״

הוא חשב על השאלה והשתהה כמה שניות. ״שתיהן.״

הם צעדו במשך כמה דקות, ואז פנלופי התפרצה, ״קולין צריך לעזוב.״

אנתוני בחן אותה בסקרנות. ״סליחה, מה כוונתך?״

״הוא צריך לעזוב. לטייל. הוא עדיין לא מוכן לנישואים, ואימא שלך לא תוכל לרסן את עצמה ולהפסיק ללחוץ עליו. כוונותיה טובות...״ פנלופי נשכה את שפתה באֵימה. היא קיוותה שהוויקונט לא יחשוב שהיא בעצם מעבירה ביקורת על ליידי ברידג׳רטון. בעיניה, לא הייתה גבירה נעלה ממנה בכל אנגליה.

״כוונותיה של אימי טובות תמיד,״ אנתוני אמר בחיוך משועשע. ״אבל אולי את צודקת. אולי כדאי שהוא יעזוב. קולין באמת אוהב לטייל. רק עכשיו חזר מוויילס.״

״באמת?״ פנלופי מלמלה בנימוס, כאילו שלא ידעה טוב מאוד שהוא היה בוויילס.

״הגענו,״ הוא אמר והניד בראשו לתשובה. ״זה הבית שלך, לא?״

״כן. תודה שליווית אותי הביתה.״

״העונג היה שלי, רק שתדעי.״

פנלופי צפתה בגבו המתרחק, ואז נכנסה הביתה ובכתה.

למחרת היום, הדיווח הבא הופיע בחדשות החברה הגבוהה של ליידי וויסלדאון:

איזו התרגשות אתמול על מדרגות הכניסה למעונה של ליידי ברידג׳רטון ברחוב ברוטון!

ראשית, פנלופי פת׳רינגטון נראתה בחברת לא אחד, לא שניים, אלא שלושה מהאחים ברידג׳רטון, אירוע שעד כה היה ודאי בלתי נסבל עבור הנערה המסכנה, הידועה לשמצה בביישנותה. למרבה צערה של מיס פת׳רינגטון (אבל כמה צפוי), כאשר הלכה לבסוף לביתה, לוותה על ידי הוויקונט, הגבר הנשוי היחיד בחבורה.

אם מיס פת׳רינגטון תצליח איכשהו לגרור את אחד האחים לבית ברידג׳רטון לברית הנישואים, יהיה בכך ללא ספק סימן כי העולם כפי שאנחנו מכירים אותו הגיע לקיצו; הכותבת מודה בפה מלא שלא תצליח למצוא את מקומה בעולם שכזה, ועל כן תיאלץ לוותר על משרתה בו במקום.

נראה שליידי וויסלדאון הבינה את חוסר התוחלת ברגשותיה של פנלופי לקולין.

השנים חלפו, ואיכשהו, בלי להבין זאת, פנלופי הפסיקה להיות נערה המוצגת בחברה, ומצאה את עצמה יושבת עם המלוות ומתבוננת באחותה הצעירה פליסיטי — ללא ספק האחות היחידה מבית פת׳רינגטון שבורכה הן ביופי טבעי והן בקסם — נהנית מעונותיה שלה בלונדון.

קולין פיתח תאוות נדודים, והחל לבלות יותר ויותר זמן מחוץ ללונדון; נראה היה כאילו מדי כמה חודשים יצא ליעד חדש. כשהיה בעיר, תמיד שמר לפנלופי ריקוד וחיוך, ואיכשהו, היא הצליחה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, שמעולם לא הכריז על סלידתו ממנה בפרהסיה, שחלומותיה מעולם לא נופצו.

וכאשר היה בעיר, וזה לא קרה לעיתים קרובות מדי, נוצקה ביניהם ידידות נעימה, גם אם לא עמוקה מדי. האם רווקה בת עשרים ושמונה יכולה לקוות ליותר מכך?

אהבה נכזבת תמיד קשה, אבל פנלופי פת׳רינגטון כבר הייתה רגילה אליה.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

ברידג'רטון 4 - לחזר אחר מר ברידג'רטון ג'וליה קווין

פרולוג

בשישה באפריל, שנת 1812 — בדיוק יומיים לפני יום הולדתה השישה־עשר — פנלופי פת׳רינגטון התאהבה.

במילה אחת, זה היה מרגש. העולם רעד. ליבה ניתר. נשימתה נעתקה. והיא יכלה לומר לעצמה, בתחושת סיפוק מסוימת, שהגבר המדובר — קולין ברידג׳רטון שמו — הרגיש בדיוק כמוה.

כלומר, לא בנוגע לאהבה. ללא ספק, הוא לא התאהב בה ב־1812 (ואף לא ב־1813, 1814, 1815 או — אוף, לעזאזל, גם לא בשנים 1822-1816 ובכל אלה שביניהן, ובטח לא בשנת 1823, הוא שהה בחוץ לארץ כל אותה תקופה, בכל מקרה). אבל עולמו רעד, ליבו ניתר ופנלופי ידעה ללא צל של ספק שגם נשימתו נעתקה. למשך עשר שניות לפחות.

נפילה מגב סוס יכולה לעשות את זה לגבר.

וכך זה קרה:

היא יצאה לטייל בהייד פארק עם אימה ושתי אחיותיה המבוגרות יותר, כשהרגישה רעד רועם תחת כפות רגליה (ראו לעיל: הקטע אודות רעד העולם). אימה לא הקדישה לה תשומת לב רבה (היא עשתה זאת לעיתים רחוקות), ופנלופי חמקה לרגע כדי לחזות במתרחש. נשות פת׳רינגטון האחרות היו שקועות בשיחה עם הוויקונטית ברידג׳רטון ועם בתה דפני, שזה עתה החלה את עונתה השנייה בלונדון, והעמידו פנים שכלל לא הבחינו במהומה. הברידג׳רטונים היו משפחה חשובה ביותר, ושיחות איתם לא היו עניין של מה בכך.

כשפנלופי הלכה סביב גזע עץ עבה במיוחד, היא ראתה שני רוכבים מתקדמים לעברה, דוהרים במהירות מטורפת, או איך שלא תרצו לתאר כסילים על גב סוסים שלא אכפת להם מביטחונם או מרווחתם. פנלופי הרגישה כיצד ליבה מאיץ בקרבה (היה קשה לשמור על קצב רגוע כשעדים להתרגשות מסוג זה, וחוץ מזה, הדבר אִפשר לה לומר שליבה ניתר כשהתאהבה).

ואז, באחת מאותן תהפוכות גורל בלתי מוסברות, הרוח התגברה לפתע, מעיפה את כובעה (אותו, למרבה חוסר שביעות רצונה של אימה, לא קשרה כיאות מפני שהסרט שפשף את האזור תחת סנטרה) באוויר, פוף! היישר על פניו של אחד הרוכבים.

פנלופי התנשפה בתדהמה (ונשימתה נעתקה!), ואז הגבר נפל מסוסו, ונחת בשלולית בוץ סמוכה באופן שלא היה בו שמץ אלגנטיות.

היא רצה קדימה, כמעט בלי לחשוב, צווחת־חורקת מילים שהיו אמורות לתהות לשלומו, אולם בוטאו כמו צרחה חנוקה ולא יותר. מובן שיזעם עליה, מפני שללא ספק היא זו שגרמה לנפילתו מגב סוסו וכיסתה אותו בבוץ — שני דברים שמובטח כי יכניסו ג׳נטלמן למצב רוח גרוע שבגרועים. אך כשקם לבסוף על רגליו, מבריש מעליו חלק מהבוץ שדבק בבגדיו, הוא כלל לא התפרץ עליה. הוא לא פתח בשצף קללות, לא צעק ולא נעץ בה אפילו מבט כועס אחד.

הוא צחק.

הוא צחק.

פנלופי לא הייתה מנוסה במיוחד עם צחוקם של גברים, והמעט שהתנסתה בו לא היה מהסוג הנחמד. אבל עיניו של הגבר הזה — גוון עמוק במיוחד של ירוק — היו מלאות שמחה כשניגב כתם בוץ הממוקם באזור מביך למדי על לחיו ואמר, ״אפשר להגיד שלא הייתי במיטבי, אני צודק?״

בדיוק באותו רגע פנלופי התאהבה.

כשמצאה את קולה (וזה קרה, למרבה צערה, אולי שלוש שניות לפחות אחרי שכל אדם תבוני אחר היה עונה), היא אמרה, ״לא, ממש לא, דווקא אני צריכה להתנצל! כובעי התעופף מראשי, ו...״

היא השתתקה כששמה לב שהוא בעצם לא התנצל, ולא הייתה כל סיבה מצידה לסתור את דבריו.

״אין שום בעיה,״ הוא אמר וחייך אליה, משועשע־משהו. ״אני — הו, יום טוב, דפני! לא ידעתי שאת בפארק.״

פנלופי הסתובבה ומצאה את עצמה עומדת מול דפני ברידג׳רטון, העומדת לצד אימה, שמייד סיננה, ״מה כבר עשית, פנלופי פת׳רינגטון?״ ופנלופי לא הצליחה אפילו לענות כדרכה, כלום, מפני שהאמת היא שהתאונה נגרמה לגמרי באשמתה והיא עוד המשיכה ועשתה צחוק מעצמה בפני מי שהיה, מעל לכל ספק — אם לשפוט לפי הבעת פניה של אימה — רווק נחשק ביותר.

לא שאימה הייתה חושבת שלה יש סיכוי איתו. אבל לגברת פת׳רינגטון היו תקוות נישואים רמות לבנותיה הבוגרות יותר. מלבד זאת, פנלופי לא 'הוצגה' עדיין בפני החברה.

אבל אם גברת פת׳רינגטון התכוונה לנזוף בה שוב, הדבר לא עלה בידה, כי הוא היה דורש ממנה להסב את תשומת ליבה מבני משפחת ברידג׳רטון החשובים מכול, שבשורותיהם, כפי שפנלופי מיהרה להסיק, נכלל גם הגבר המכוסה ברגעים אלו בבוץ.

״אני מקווה שבנך לא נפצע,״ אמרה גברת פת׳רינגטון לליידי ברידג׳רטון.

״בריא כשור,״ צייץ קולין, משמיע הערת מומחה לפני שליידי ברידג׳רטון הספיקה להרעיף עליו דאגה אימהית

נערכו היכרויות, אבל שאר השיחה הייתה חסרת חשיבות, בעיקר מפני שקולין אמד במדויק ובמהירות את גברת פת׳רינגטון, והכריע כי היא אם המחפשת שידוך לבנותיה. פנלופי לא הייתה מופתעת כלל כשמיהר לברוח מהמקום.

אבל הנזק כבר נעשה. פנלופי מצאה סיבה לחלום.

מאוחר יותר באותו ערב, כששחזרה במוחה את המפגש אולי בפעם האלף, התחוור לה שהיה יכול להיות נחמד אילו יכלה לומר שהתאהבה בו כשנישק את ידה לפני ריקוד, עיניו הירוקות מפזזות בשובבות בעוד אצבעותיו אוחזות באצבעותיה בצורה הדוקה מעט יותר מהראוי. או אולי זה יכול היה לקרות כשהוא רוכב בצורה נועזת על פני ביצה סוערת, כשהרוח (שנזכרה לעיל) אינה גורם מרתיע, בעוד הוא (או בעצם, בעוד סוסו) מתקרב והולך, כשכוונתו היחידה (של קולין, לא של הסוס) היא להתקרב אליה.

אבל לא, היא הייתה חייבת להתאהב בקולין ברידג׳רטון דווקא כשנפל מסוסו, נוחת על ישבנו בתוך שלולית בוץ. זה היה לגמרי לא מקובל, ולגמרי לא רומנטי, אבל היה בזה סוג של צדק פואטי, שכן שום דבר לא יֵצא מזה.

למה לבזבז חיזור על אהבה שפניה יושבו ריקם? עדיף לשמור את ההיכרויות בביצה הסוערת לאנשים שהגורל צופן להם עתיד משותף.

ואם היה דבר אחד שפנלופי ידעה, אפילו אז, יומיים לפני שמלאו לה שש־עשרה, הרי הוא שעתידה אינו צופן בחובו את קולין ברידג׳רטון בתפקיד הבעל.

היא פשוט לא הייתה מהטיפוסים שמושכים גבר מסוגו, והיא חששה שלעולם לא תהיה.

בעשרה באפריל, שנת 1813 — בדיוק יומיים אחרי יום הולדתה השבעה־עשר — פנלופי פת׳רינגטון הוצגה לראשונה בחברה הלונדונית. היא לא רצתה בכך. היא הפצירה באימה שתניח לה לחכות שנה. היא שקלה לפחות שישה קילו יותר מהרצוי, ולפניה הייתה עדיין אותה נטייה נוראה להתמלא בכתמים כשהייתה לחוצה, כלומר פניה היו תמיד מכוסים כתמים, מפני שדבר לא הלחיץ אותה יותר מהנשף בלונדון.

היא ניסתה להזכיר לעצמה שיופי חיצוני הוא שיטחי בלבד, אבל זה לא עזר כלל כשנזפה בעצמה על שמעולם לא ידעה מה לומר לאנשים. לא היה דבר מדכדך יותר מנערה מכוערת ונטולת אישיות. ובאותה שנה ראשונה בשוק הנישואים, זה בדיוק מה שפנלופי הייתה. נערה מכוערת ללא כל אישיות — נו טוב, היא חייבת לתת לעצמה קרדיט כלשהו — עם אישיות מזערית.

עמוק בפנים היא ידעה מי היא, ידעה שהיא אדם חכם ונדיב ולעיתים תכופות אפילו מצחיק, אבל איכשהו, אישיותה הצליחה תמיד ללכת לאיבוד בין ליבה ובין פיה, ותמיד, בסופו של דבר, פלטה את הדבר הלא נכון, או לעיתים קרובות, שתקה ולא אמרה דבר.

ואם להפחית עוד ממידת משיכתה של פנלופי, אימה של פנלופי סירבה לאפשר לה לבחור את מלבושיה בעצמה, וכאשר לא הייתה בלבן המתבקש, אותו עטו מרבית הגבירות הצעירות (שכמובן לא החמיא לגוון עור פניה אפילו מעט), היא אולצה ללבוש צהוב ואדום וכתום, צבעים שגרמו לה להיראות פשוט זוועה. בפעם היחידה בה פנלופי העזה להציע את הצבע הירוק, גברת פת׳רינגטון הניחה את ידיה על מותניה השופעים בנדיבות רבה והכריזה שהירוק מלנכולי מדי.

צהוב, הצהירה גברת פת׳רינגטון, הוא צבע שמח ונערה שמחה תמצא לעצמה בעל.

פנלופי החליטה, עוד באותו רגע, שטוב תעשה אם לא תנסה להבין את הדרכים הנסתרות בהן פועל מוחה של אימה.

וכך מצאה פנלופי את עצמה לבושה צהוב וכתום ולפרקים אף אדום, גם אם צבעים אלה גרמו לה להיראות לגמרי לא שמחה, ולמעשה היו שילוב מחריד בעליל עם עיניה החומות ושיערה האדמדם. לא היה בכוחה לשנות גורל זה, והיא החליטה לחייך ולשאת את מר גורלה, וברגעים בהם חיוך היה למעלה מכוחה, עשתה כל שביכולתה ובלבד שלא תבכה בפרהסיה.

וזה מעולם לא קרה, כפי שציינה לעצמה בגאווה לא מבוטלת.

ואם לא היה די בכך, 1813 הייתה השנה בה ליידי וויסלדאון המסתורית (זה היה שם העט שלה) החלה לפרסם את חדשות החברה הגבוהה שלוש פעמים בשבוע. העיתון בעל העמוד האחד הפך בן רגע לסנסציה. איש לא ידע מיהי אותה ליידי וויסלדאון, אבל דומה שלכולם הייתה תיאוריה. במשך שבועות — לא, בעצם חודשים — לונדון לא דיברה על דבר זולתה. העיתון חולק חינם במשך שבועיים — די זמן לגרום להתמכרות אנשי החברה הגבוהה — ולפתע הופסקה החלוקה, ונותרו רק מחלקי העיתונים שביקשו תמורתו מחיר שערורייתי של חמישה פני לגליון.

אלא שאז איש כבר לא יכול היה לחיות ללא מנת הרכילות הכמעט־יומית, וכולם פתחו את ארנקיהם לרווחה.

במקום כלשהו אישה כלשהי (ואולי, היו כאלו שהעלו השערות, גבר כלשהו) מתעשרת לאין שיעור.

מה שהבדיל את חדשות החברה הגבוהה של ליידי וויסלדאון משאר עיתוני החברה הקודמים היה שהכותבת ציינה את שמותיהם המלאים של נשואי כתבותיה. היא לא הסתתרה מאחורי ראשי תיבות או קיצורים כמו לורד פ. או ליידי ב. אם ליידי וויסלדאון רצתה לכתוב על מישהו, היא ציינה את שמו המלא.

וכאשר ליידי וויסלדאון רצתה לכתוב על פנלופי פת׳רינגטון, היא עשתה זאת. אזכורה הראשון של פנלופי בחדשות החברה הגבוהה של ליידי וויסלדאון היה כדלהלן:

בשמלתה הנוראה, מיס פנלופי פת׳רינגטון האומללה נראתה כמו פרי הדר בשל יתר על המידה.

דקירה לא נעימה בכלל, זה בטוח, אבל אמת שאין להתכחש לה.

אזכורה השני בעיתון לא היה נעים יותר.

מיס פנלופי פת׳רינגטון שתקה כמו דג, ואין זה פלא! דומה שהמסכנה טבעה בין גלי שמלתה.

לא משהו שיגביר את הפופולריות שלה, חשבה פנלופי.

אבל העונה לא הייתה בבחינת אסון גמור. היו כמה אנשים שאיתם כן הצליחה לדבר. היא הצליחה להתחבב דווקא על ליידי ברידג׳רטון, מכל האנשים, ופנלופי גילתה שהיא מצליחה לעיתים קרובות לספר לוויקונטית החביבה דברים שלעולם לא הייתה חולמת אפילו לספר לאימה. באמצעות ליידי ברידג׳רטון היא פגשה את אלואיז ברידג׳רטון, אחותו הצעירה של קולין אהובה. גם לאלואיז מלאו שבע־עשרה, אבל אימה, בחוכמתה הרבה, הרשתה לה לדחות את טקס יציאתה לחברה בשנה, אף שאלואיז ניחנה ביופיים ובקסמם השופע של בני ברידג׳רטון.

ובזמן שפנלופי בילתה את ימיה בחדר ההסבה הצבוע בצבעי ירוק וקרם בבית משפחת ברידג׳רטון (או, לעיתים תכופות יותר למעלה, בחדר השינה של אלואיז, שם שתי הבנות צחקו וצחקקו ודנו ברכילות האחרונה ברצינות תהומית), היא מצאה עצמה לעיתים נתקלת בקולין, שבגיל עשרים ושתיים עדיין לא עזב את בית המשפחה למעון רווקים משל עצמו.

אם פנלופי חשבה בעבר שהיא אוהבת אותו, הרי שזה היה כאין וכאפס לעומת רגשותיה לאחר שהכירה אותו באמת. קולין ברידג׳רטון היה פיקח, הוא היה מקסים, והיה בו משהו מהליצן ההולל שגורם לנשים לאבד את ראשן, אבל החשוב ביותר...

קולין ברידג׳רטון היה נחמד.

נחמד. איזו מילה קטנה וטיפשית. היא אמורה להיות בנאלית, אבל איכשהו, היא התאימה לו בצורה מושלמת. איכשהו, תמיד היה לו משהו נחמד לומר לפנלופי, וכשזו אזרה לבסוף את האומץ להשיב לו (חוץ מאשר בדברי ברכה ופרידה בסיסיים ביותר), הוא הקשיב באמת. וזה רק הקל עליה בפעם הבאה.

לקראת סוף העונה, פנלופי החליטה שקולין ברידג׳רטון הוא הגבר היחיד איתו היא מצליחה לנהל שיחה שלמה.

זוהי אהבה. בסדר, זוהי אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה. חזרה מטופשת על מילים, ללא ספק, אבל זה בדיוק מה שפנלופי שירבטה על נייר מכתבים יקר באופן מגוחך, לצד המילים, ״גברת קולין ברידג׳רטון״ ו״פנלופי ברידג׳רטון״ ו״קולין קולין קולין.״ (הדף הושלך לאש ברגע שפנלופי שמעה צעדים במסדרון.)

כמה נפלא היה להרגיש אהבה — ואפילו אהבה חד־צדדית — לאדם נחמד. זה גרם לאדם להרגיש הגיוני באופן מוחלט כל כך.

מובן שלא הפריעה העובדה שקולין, כמו כל הגברים לבית ברידג׳רטון, היה יפה תואר באופן בל יתואר. הוא ניחן בשיער הערמוני הברידג׳רטוני המפורסם, בפה הרחב והמחייך הנודע של בני ברידג׳רטון, בכתפיים רחבות, התנשא לגובה מטר ושמונים ושלושה סנטימטרים כמו שאר הגברים במשפחתו, והיו לקולין גם העיניים הירוקות המרהיבות ביותר שאדם כלשהו התברך בהן אי פעם.

אלו היו עיניים מהסוג שמופיע ללא הרף בחלומותיה של נערה.

ופנלופי חלמה וחלמה וחלמה.

באפריל 1814 פנלופי חזרה ללונדון לעונה שנייה, ואף שמשכה אותו מספר מחזרים כבשנה הקודמת (אפס), העונה לא הייתה, אם להיות כנים, גרועה כל כך. עזרה העובדה שהשילה שנים־עשר קילוגרם, ועכשיו יכלה להעיד על עצמה שהיא ״עגלגלה באופן נעים לעין״ ולא ״מרופדת בצורה מחרידה.״ היא לא הייתה קרובה עדיין לרזון הנשי הנדרש על פי צו האופנה, אבל לפחות השתנתה מספיק כדי להצדיק רכישה של מלתחה חדשה לגמרי.

לרוע המזל, אימה שוב התעקשה על צהוב, על כתום ועל הבלחים אקראיים של אדום. והפעם, ליידי וויסלדאון כתבה:

מיס פנלופי פת׳רינגטון (הריקנית פחות מכל האחיות פת׳רינגטון) לבשה שמלה בצבע צהוב לימוני שהותירה בפה טעם חמצמץ.

השתמע מדברים אלו כי פנלופי הייתה הנבונה ביותר מכל בנות משפחתה, על אף שהמחמאה הזאת הייתה מובלעת בהם.

אבל פנלופי לא הייתה היחידה שאוזכרה על ידי בעלת טור הרכילות חריפת הלשון. קייט שפילד כהת השיער הושוותה לנרקיס חרוך בשמלתה הצהובה, וקייט בסופו של דבר נישאה לאנתוני ברידג׳רטון, אחיו הבכור של קולין, ועוד ויקונט!

אז פנלופי לא איבדה את תקוותה.

כלומר, לא לגמרי. היא ידעה שקולין לא יישא אותה לאישה, אבל לפחות הוא רקד איתה בכל אחד מן הנשפים, והוא הצחיק אותה, ומפעם לפעם היא הצליחה להצחיק אותו, והיא ידעה שתצטרך להסתפק בזה.

וכך היו חייה של פנלופי. עונתה השלישית חלפה, ואז הרביעית. שתי אחיותיה הגדולות ממנה, פרודנס ופיליפה, התחתנו סוף־סוף ועזבו את הבית. גברת פת׳רינגטון עוד קיוותה שפנלופי תמצא לעצמה שידוך, נאחזת בכך שלקח לפרודנס ולפיליפה חמש עונות כדי למצוא בעל, אבל פנלופי ידעה שהיא נועדה להישאר רווקה. לא יהיה זה הוגן להינשא למישהו בעודה מאוהבת בצורה נואשת כל כך בקולין. ואולי, במחוזות הרחוקים של מוחה — בפינה רחוקה־רחוקה, דחוק מאחורי הטיות הפעלים בצרפתית שמעולם לא הצליחה לשלוט בהן ומאחורי המתמטיקה בה מעולם לא השתמשה — עדיין נותר בדל תקווה.

עד אותו היום.

גם עכשיו, שבע שנים לאחר מכן, היא עדיין חשבה עליו כעל אותו היום.

היא הלכה לבית ברידג׳רטון, כפי שעשתה לעיתים קרובות, כדי לשתות תה בחברת אלואיז, אימה ואחיותיה. זה היה ממש לפני שאחיה של אלואיז בנדיקט התחתן עם סופי, אלא שהוא לא ידע מיהי, וגם — טוב, זה לא שינה כלום, חוץ מהעובדה שאולי היה זה הסוד הגדול היחיד בעשור האחרון שליידי וויסלדאון מעולם לא הצליחה לחשוף.

בכל מקרה, היא חצתה את המבואה ושמעה את קול צעדיה המכים במרצפות השיש בדרכה החוצה. היא סידרה את מעילה והתכוננה לצעוד את המרחק הקצר אל ביתה (ממש מעבר לפינה, אפשר להגיד) כששמעה קולות. קולות גבריים. קולותיהם של הגברים לבית ברידג׳רטון.

אלה היו שלושת האחים הבוגרים במשפחת ברידג׳רטון: אנתוני, בנדיקט וקולין. הם ניהלו את אחת מאותן שיחות שמנהלים גברים, מהסוג שבו הם רוטנים המון ויורדים זה על זה. פנלופי תמיד אהבה לצפות באחים ברידג׳רטון משוחחים בצורה כזו; הם היו כזו משפחה.

פנלופי ראתה אותם דרך דלת הכניסה הפתוחה, אבל לא שמעה מה הם אומרים עד שהגיעה אל סף הדלת. וכמו תמיד בחייה, התזמון שלה לא יכול היה להיות גרוע יותר, שכן הקול הראשון ששמעה היה זה של קולין, והמילים לא היו חביבות.

״...אין בכוונתי להינשא לפנלופי פת׳רינגטון!״

״אה!״ המילה חמקה מבין שפתיה עוד לפני שהספיקה לחשוב אפילו, והצווחה פילחה את האוויר כמו שריקה לא מכוונת.

שלושת האחים לבית ברידג׳רטון הסתובבנו אליה בפרצופים נחרדים בעלי הבעה זהה, ופנלופי ידעה מעבר לכל ספק שהרגע נכנסה לתוך מה שיהיו חמש הדקות הנוראות ביותר בחייה.

היא שתקה במשך זמן שהרגיש כמו נצח, ואז לבסוף, בהדרת כבוד שלא חלמה שיש לה, הישירה מבט לקולין ואמרה, ״מעולם לא ביקשתי ממך שתישא אותי לאישה.״

לחייו הוורודות האדימו. הוא פתח את פיו, אבל שום צליל לא בקע ממנו. ודאי הייתה זו הפעם היחידה בחייו שלא ידע מה לומר, פנלופי חשבה בשביעות רצון המלווה בציניות.

״ומעולם לא —״ פנלופי הוסיפה, בולעת את רוקה במאמץ. ״מעולם לא אמרתי לאיש שאני רוצה שתציע לי נישואים.״

״פנלופי,״ קולין הצליח לבסוף לומר, ״אני כל כך מתנצל.״

״אין לך על מה להתנצל,״ היא אמרה.

״לא,״ הוא התעקש, ״יש לי. פגעתי ברגשותייך, ו —״

״לא ידעת שאני שם.״

״ואף על פי כן —״

״אתה לא תתחתן איתי,״ היא אמרה בקול שנשמע מוזר וחלול באוזניה. ״זה בסדר גמור. אני לא אתחתן עם אחיך בנדיקט.״

היה ברור שבנדיקט מתאמץ לא להסתכל, אבל דבריה הזקיפו את קומתו ואת אוזניו.

פנלופי קפצה את אגרופיה לצידי גופה. ״זה לא פוגע ברגשותיו כשאני מודיעה שלא אתחתן איתו.״ היא פנתה אל בנדיקט, ממקדת בו את מבטה. ״נכון, מר ברידג׳רטון?״

״מובן שלא,״ בנדיקט הזדרז לענות.

״אז העניין סגור,״ היא אמרה בקול נוקשה, המומה מכך שבפעם הראשונה בחייה, הוציאה מפיה את המילים המדויקות. ״לא פגענו ברגשותיו של איש. ועכשיו, אם תסלחו לי, רבותיי, אני רוצה ללכת הביתה.״

שלושת הגברים מיהרו לסגת כדי לאפשר לה לעבור, והיא הייתה מצליחה להסתלק משם בלי בעיות, אלא שקולין פלט לפתע, ״באת בלי משרתת?״

היא הנידה בראשה. ״אני גרה ממש מעבר לפינה.״

״אני יודע, אבל —״

״אני אלווה אותך,״ אמר אנתוני בלי שהיות.

״זה ממש לא נחוץ, אדוני.״

״תרשי לי, בבקשה,״ הוא אמר בנימת קול שהבהירה לה שאין לה ברירה בעניין.

היא הנהנה, ושניהם יצאו לדרך במורד הרחוב. לאחר שחלפו על שלושה בתים, אנתוני אמר בצורה מכובדת באופן מוזר, ״הוא לא ידע שאת שם.״

פנלופי הרגישה את זוויות פיה מתהדקות — לא מתוך כעס, אלא רק מתוך לֵאות והשלמה. ״אני יודעת,״ היא אמרה. ״הוא לא אדם אכזרי. אני משערת שאימכם מציקה לו שיתחתן.״

אנתוני הנהן. רצונה של ליידי ברידג׳רטון לראות את כל שמונת ילדיה נשואים באושר היה לאגדה.

״היא מחבבת אותי,״ אמרה פנלופי. ״כלומר, אמא שלך. היא לא רואה מעבר לכך, למרבה הצער. אבל האמת היא, שאין זה משנה אם היא תחבב את כלתו של קולין.״

״אני לא הייתי אומר כך,״ ענה אנתוני בהרהור, נשמע פחות כמו ויקונט המעורר פחד ויראה, ויותר כמו בן היודע נימוסים והליכות. ״לא הייתי רוצה להתחתן עם מישהי שאימי אינה אוהבת.״ הוא הניד בראשו במחווה של יראה וכבוד גדולים. ״היא עוצמתית.״

״אימך או אישתך?״

הוא חשב על השאלה והשתהה כמה שניות. ״שתיהן.״

הם צעדו במשך כמה דקות, ואז פנלופי התפרצה, ״קולין צריך לעזוב.״

אנתוני בחן אותה בסקרנות. ״סליחה, מה כוונתך?״

״הוא צריך לעזוב. לטייל. הוא עדיין לא מוכן לנישואים, ואימא שלך לא תוכל לרסן את עצמה ולהפסיק ללחוץ עליו. כוונותיה טובות...״ פנלופי נשכה את שפתה באֵימה. היא קיוותה שהוויקונט לא יחשוב שהיא בעצם מעבירה ביקורת על ליידי ברידג׳רטון. בעיניה, לא הייתה גבירה נעלה ממנה בכל אנגליה.

״כוונותיה של אימי טובות תמיד,״ אנתוני אמר בחיוך משועשע. ״אבל אולי את צודקת. אולי כדאי שהוא יעזוב. קולין באמת אוהב לטייל. רק עכשיו חזר מוויילס.״

״באמת?״ פנלופי מלמלה בנימוס, כאילו שלא ידעה טוב מאוד שהוא היה בוויילס.

״הגענו,״ הוא אמר והניד בראשו לתשובה. ״זה הבית שלך, לא?״

״כן. תודה שליווית אותי הביתה.״

״העונג היה שלי, רק שתדעי.״

פנלופי צפתה בגבו המתרחק, ואז נכנסה הביתה ובכתה.

למחרת היום, הדיווח הבא הופיע בחדשות החברה הגבוהה של ליידי וויסלדאון:

איזו התרגשות אתמול על מדרגות הכניסה למעונה של ליידי ברידג׳רטון ברחוב ברוטון!

ראשית, פנלופי פת׳רינגטון נראתה בחברת לא אחד, לא שניים, אלא שלושה מהאחים ברידג׳רטון, אירוע שעד כה היה ודאי בלתי נסבל עבור הנערה המסכנה, הידועה לשמצה בביישנותה. למרבה צערה של מיס פת׳רינגטון (אבל כמה צפוי), כאשר הלכה לבסוף לביתה, לוותה על ידי הוויקונט, הגבר הנשוי היחיד בחבורה.

אם מיס פת׳רינגטון תצליח איכשהו לגרור את אחד האחים לבית ברידג׳רטון לברית הנישואים, יהיה בכך ללא ספק סימן כי העולם כפי שאנחנו מכירים אותו הגיע לקיצו; הכותבת מודה בפה מלא שלא תצליח למצוא את מקומה בעולם שכזה, ועל כן תיאלץ לוותר על משרתה בו במקום.

נראה שליידי וויסלדאון הבינה את חוסר התוחלת ברגשותיה של פנלופי לקולין.

השנים חלפו, ואיכשהו, בלי להבין זאת, פנלופי הפסיקה להיות נערה המוצגת בחברה, ומצאה את עצמה יושבת עם המלוות ומתבוננת באחותה הצעירה פליסיטי — ללא ספק האחות היחידה מבית פת׳רינגטון שבורכה הן ביופי טבעי והן בקסם — נהנית מעונותיה שלה בלונדון.

קולין פיתח תאוות נדודים, והחל לבלות יותר ויותר זמן מחוץ ללונדון; נראה היה כאילו מדי כמה חודשים יצא ליעד חדש. כשהיה בעיר, תמיד שמר לפנלופי ריקוד וחיוך, ואיכשהו, היא הצליחה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, שמעולם לא הכריז על סלידתו ממנה בפרהסיה, שחלומותיה מעולם לא נופצו.

וכאשר היה בעיר, וזה לא קרה לעיתים קרובות מדי, נוצקה ביניהם ידידות נעימה, גם אם לא עמוקה מדי. האם רווקה בת עשרים ושמונה יכולה לקוות ליותר מכך?

אהבה נכזבת תמיד קשה, אבל פנלופי פת׳רינגטון כבר הייתה רגילה אליה.