שומרת הערים האבודות 8.5 - חשיפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שומרת הערים האבודות 8.5 - חשיפה
מכר
מאות
עותקים
שומרת הערים האבודות 8.5 - חשיפה
מכר
מאות
עותקים

שומרת הערים האבודות 8.5 - חשיפה

4.9 כוכבים (32 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

שאנון מסנג'ר

שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

תקציר

העלילה נמשכת, רבת תהפוכות ומלאה בגילויים מרעישים, והיא מסופרת כאן בדרך חדשה ומרגשת ומלווה באיורים נפלאים!
בכרך מיוחד זה בסדרת שומרת הערים האבודות, הסיפור מתחיל מייד לאחר אירועי הסוף המותח במיוחד של מורשת. אבל הפרקים מתוארים מנקודת המבט של סופי ושל קיף, לסירוגין, ומעניקים לקוראים ולקוראות תובנות נרחבות יותר על שתי הדמויות האהובות האלו. כוחות חדשים מתגלים, אמיתות קשות מהעבר יוצאות לאור, וגיבורי הסדרה עומדים למבחן בדרכים שמעולם לא תיארו לעצמם.
וזה לא הכול! חשיפה כולל גם זיכרונות מפורטים של קיף, מפה של הערים האבודות, שלל פעילויות ואיורים מרשימים בצבע!

פרק ראשון

הקדמה
קיף

"אני לא יכול לעשות את זה."

המילים נשמעו נואשות ומפחידות, אבל קיף חש באמת הטמונה בהן. הוא לא שיקר ולא נסוג ולא ניסה להפוך אותן לבדיחה.

והוא דווקא רצה.

חסרו לו הצחוקים והתעלולים וההשתוללות עם החברים שלו.

אבל הוא כבר היה אדם אחר.

הוא לא ידע מי הוא באמת.

הוא רק ידע שהשתנה.

והכוחות שניתנו לו היו מסוכנים מדי.

הוא היה חייב להשלים עם זה, ולגרום לכולם להשלים עם זה.

הם קיוו לטוב והיו שקועים מדי בתכנון ובהעמדת פנים שהכול בסדר.

אבל כלום לא היה בסדר.

הוא לא יכול לשלוט בזה, חשב — אלא אם כן יעשה מעשה קיצוני.

והוא ממש לא רצה לעשות מעשה כזה.

אבל הוא יעשה.

הוא חייב.

הוא לא יוותר.

הוא ייאבק, בדרך שלו.

 

1
סופי

"אז איך נמצא גישה לזיכרון?" שאלה סופי. היא שחררה את ידה מלחיצת היד שחתמה את ההסכם וגילתה חפץ שקוף בגודל גולה בין כפות הידיים שלה ושל אורהלי.

אבן החן הכחולה הזעירה שבמרכז המטמון נצנצה בשמש אחר הצהריים, שקרניה הסתננו מבעד לענפי הפנאקס המתנועעים.

בפנים היה סוד נשכח אחד.

סופי קיוותה שהוא מכיל את התשובות שהיא מחפשת.

ולכן הסכימה לעבוד עם אורהלי אף על פי שעכשיו, כשידעה את האמת, בקושי יכלה להישיר מבט אל חברת המועצה הבלונדינית היפה.

"אל תחשבי בכלל להגיד לי שצריך להמתין," היא הזהירה כשראתה שאורהלי מקמטת את מצחה.

סופי כבר לא יכלה להרשות לעצמה להתאזר בסבלנות.

או להיזהר.

או לפחד.

היא הייתה חייבת להבין איך תוכל לעזור לקיף ואז לחזור למרכז הריפוי.

"לא התכוונתי לומר את זה," הרגיעה אותה אורהלי.

אבל הקמט בין גבותיה הקמורות להפליא העמיק, והיא שינתה שוב ושוב את תנוחת הישיבה והכתימה בבוץ ובעשבים את גלימתה הוורודה המרפרפת.

"המטמון מתוכנן כך שהוא יימחק אם אנסה לפתוח אותו בסדר פעולות שגוי," הודתה אורהלי לבסוף, "וקשה לי לקבוע מה הסדר הנכון."

"סדר פעולות?" חזרה אחריה סופי. "חשבתי שצריך רק סיסמה כדי לגשת לזיכרון."

כך אמר לה דקס כשניסה להיכנס לזיכרונות הטמונים במטמון של פינטאן; אבל למעשה, הוא ניסה לפרוץ למטמון מזויף בלי לדעת שאינו אמיתי.

"צריך גם סיסמה," אישרה אורהלי. "אבל קודם כל עליי להוכיח שאני מורשית להיכנס. וְלא, טכנופת לא יכול לעקוף אף אחד משלבי האבטחה, אם התכוונת לשאול. אפילו טכנופת מוכשר כמו דקס."

סופי נאנחה, וחשבה שהלוואי שיכלה להשליך את המטמון מאחד הצוקים בהייבנפילד — או על הראש של אורהלי. אבל לזיכרון שבתוכו היה איזשהו קשר לסטֵלארְלוּן — המונח שאימו של קיף השתמשה בו כשתיארה את המעשים הנוראים שעשתה לעצמה ולבעלה לפני שהרתה.

ניסוי כלשהו.

שמטרתו להכין את קיף ל"מורשת" שאימו תכננה לו.

והתברר שלתהליך הזה יש עוד שלב מחריד.

סופי ניסתה הכול כדי לעצור את זה, אבל כל שיכלה לעשות היה לצפות בליידי ג'יזלה מאלצת את טאם להשתמש ביכולת הצל שלו ולהמס את כס המגסידיאן של מלך הגמדים שקיף היה כפות אליו — ואז מצווה על מבזיקנית, שקראה לעצמה גלימר, לפוצץ את כתר האתרטין שהונח על ראשו של קיף. היא חשפה את קיף לכמות עצומה של זרמצל ואם־כל־התמציות כדי להפעיל...

משהו.

לסופי לא היה מושג מה היא רצתה להפעיל.

ליידי ג'יזלה הצליחה להימלט — שוב — בלי להוסיף מידע בנוגע למצבו של בנה. ומאז קיף היה חסר הכרה.

אבל אלווין ידע לומר שהתאים בגופו של קיף עוברים שינוי כזה או אחר — אותה מילה איומה שליידי ג'יזלה חזרה עליה שוב ושוב כשאמרה שזה מה שיקרה לבנה אם "יקבל על עצמו את השינוי". אלווין היה משוכנע שקיף רק מבטא יכולת מיוחדת חדשה, אבל גם זה נשמע מחריד. בייחוד מפני שסופי הרגישה שזו רק ההתחלה.

הם יוכלו לדעת בוודאות רק כשקיף יתעורר.

אם הוא —

היא הצליחה לעצור את המחשבה הקודרת הזו לפני שעלתה במלואה. אבל היא לא יכלה להשקיט את הדאגות הגדולות יותר שגעשו וצרחו במוחה כמו בּאנשי מבוהל.

אולי קיף הוא כבר לא קיף?

אולי הוא באמת הצטרף לנסתרים?

אולי הוא הפך ל —

"לא."

היא הגתה את המילה בקול רם כדי להשתיק את הרעשים שבראשה.

במשך כל הזמן שהזרמצל ואם־כל־התמציות פילחו את גופו של קיף היא שמרה על קשר טלפתי איתו, והוא עדיין היה הוא.

ובמרכז הריפוי, כשהיה במקום בטוח, הוא חלם כמה חלומות שמתאים מאוד לקיף לחלום אותם.

והוא גם עקשן מכדי להניח לאימו לנצח.

אבל מוחה הזכיר לה שליידי ג'יזלה עקשנית לא פחות ממנו. והיא עדיין לא גמרה לעשות לקיף את כל מה שתכננה.

היא אף פעם לא תגמור.

עד שתשיג את מה שהיא רוצה.

או עד שמישהו יהרוג אותה...

סופי הרגישה צורך לזוז, ללכת — לעשות משהו, והיא קפצה ונעמדה. "מה את עושה?" שאלה אורהלי.

"אני לא מבינה למה לא בדקת מה סדר הפעולות הנכון לפתוח את המטמון לפני שבאנו הנה," רטנה סופי. "ידעת שאנחנו זקוקות לזה."

חיוך קטן רפרף על שפתיה הוורדרדות של אורהלי. "אין לזה חוברת עם הוראות הפעלה, סופי. ההפך. המידע פוזר בתודעה שלי חלקים־חלקים; ולמרבה הצער הטלפתיה שלך לא תעזור, מכיוון שיחד איתו הוטמנו גם הוראות כוזבות, ולעולם לא תוכלי להבדיל ביניהן."

"אוקיי," אמרה סופי ותלשה ריס. היא פסעה לאיטה סביב גזע הפנאקס של קאלה. "אז איך נוכל לפתור את הבעיה?"

"לא אנחנו — אם כי אני מעריכה את הרצון שלך לעבוד כצוות. ואני מבינה את הדחיפות. גם אני מרגישה כך. אבל אני עדיין חייבת לחשוב דקה אחת."

סופי חרקה שיניים. היא חזרה לפסוע סביב העץ ותופפה באצבעותיה על הגזע המחוספס כדי להסיח את דעתה.

אבל הדקה התארכה לשתי דקות.

ואחר כך לשלוש.

ולארבע.

"את יודעת, כל כך הרבה שנים אני שומעת שהעולם שלכם אמור להיות מושלם ובטוח," מלמלה סופי ובעטה בעשב. "ובכל זאת התקנתם בו המון אמצעי אבטחה מסובכים ומעצבנים."

"אני חושבת שהתכוונת לומר 'העולם שלנו'," תיקנה אותה אורהלי.

סופי משכה בכתפיה.

הערים האבודות הן ביתה עכשיו, והיא לעולם לא תרצה לעזוב אותן.

אבל לפעמים היא הרגישה... לא שייכת.

"את לא טועה, יש כאן סתירה," הודתה אורהלי ולקחה בידה פרח פנאקס שנשר. "זמן רב מדי חיינו עם שתי עמדות מנוגדות. שכנענו את עצמנו שהבעיות ששאר המינים התבוניים לוקים בהן לא נוגעות לנו, ובו בזמן התאמצנו להתכונן לתרחישים הגרועים ביותר, ואוסיף ואומר — בשיטות מעוותות למדי. חשבנו שאנחנו מעל כולם, וזה נכון, במובן מסוים. אבל... אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שאולי מצבנו היה שונה עכשיו לוּ רק השלמנו מלכתחילה עם העובדה שהכוח שבידינו הוא הנכס הגדול ביותר שלנו וגם נקודת התורפה החלשה ביותר, בעת ובעונה אחת."

"או שאולי המצב היה שונה אם הייתם מפסיקים לנסות לשלוט בכולם כל הזמן," הציעה סופי.

זאת הייתה תמצית הדברים.

מאבק כוחות מגוחך.

הנסתרים חשבו שהם ראויים להנהיג, וניסו לשכנע אחרים להצטרף אליהם בכך שהצביעו על הטעויות שעשתה המועצה.

חשפו את השקרים של חברי המועצה.

הבליטו את העוולות שנעשו בהסכמתם.

והכי מפחיד היה שהנסתרים צדקו.

אלא שהפתרונות שהיו להם לכל הבעיות היו אכזריים — לפחות כפי שסופי נוכחה לדעת. היא הצליחה לגלות רק קטעים קטנטנים מהתוכניות שלהם, ועדיין לא היה לה מושג איך לצרף את כל החלקים לתמונה ברורה.

הנסתרים היו פיקחים מכדי להדליף משהו לפני שיהיו מוכנים להוציא לפועל את התוכניות שלהם.

אבל הפעם סופי חייבת להקדים אותם — חייבת למנוע מהם למשוך את קיף עמוק פנימה.

אלא אם כן כבר מאוחר מדי...

"לא קל לשלוט בכדור הארץ," אמרה לה אורהלי. "אנחנו עושים כל שביכולתנו."

אולי זה היה נכון. אבל נראה ש"כל מה שביכולתה" של המועצה לא מספיק עכשיו — גם אם הספיק בעבר. וסופי התפתתה להזכיר לאורהלי שהאֶלפים מעולם לא התבקשו להנהיג את כדור הארץ.

אבל היא צריכה להתמקד בעיקר.

סופי הצביעה על המטמון. "מה בדיוק זכור לך מההוראות?" שאלה.

אורהלי קמה על רגליה והרימה את הגביש הזעיר לגובה העיניים. "אני יודעת שיש צורך בדם, בזיעה ובדמעות שלי. אני רק לא בטוחה באיזה סדר. אולי: דמעות, זיעה ואז דם. או זיעה, דמעות ודם. או זיעה, דם ודמעות. או דם, דמעות ואז —"

"את יכולה לשאול מישהו?" קטעה אותה סופי. "אולי את ברונטה?"

"חבר המועצה ברונטה לא יתמוך בהחלטה שלי לבוא הנה. וגם לא אף חבר מועצה אחר. לדעתם, סודות נשכחים אמורים להישכח."

"אז למה הם בכלל טורחים לאחסן את הזיכרונות?" התריסה סופי.

"כי חשוב שיישמרו באיזשהו מקום, למקרה חירום קיצוני."

"אז זה —"

"זה לא," אמרה אורהלי. "לפחות לא בעיני שאר חברי המועצה. למעשה, כמה חברי מועצה סבורים שעדיף שחוסר הוודאות בנוגע למצבו של קיף יטופל באמצעים רפואיים — או באמצעות פיקוח עליו."

טעם מר עלה בגרונה של סופי. "הם לא יתנו לאלווין הוראה להמשיך לסמם אותו, כן? או שהם יחליטו לכלוא אותו בגלות?"

או גם זה וגם זה.

היא לא הייתה מסוגלת לבטא בקול את האפשרות האחרונה, כדי לא לספק למועצה רעיון כזה חלילה.

הסוֹמנאטוריום בגלות היה ממשי.

סופי צעדה פעם במסדרונותיו השקטים להחריד.

"לא אתן לזה לקרות," הבטיחה אורהלי. "אבל עדיף שנדע יותר על התוכניות של הנסתרים בנוגע לקיף. למה אני כאן, לדעתך? אמרתי לך, נמאס לי להסתתר מהאמיתות האפלות של העולם שלנו. אני מוכנה להתעמת איתן — גם אם אפר את השבועות שנשבעתי. אני רק לא יכולה לסמוך על עזרתם של שאר חברי המועצה. בעיקר מפני שאני עובדת איתך."

סופי קימטה את מצחה. "אבל עכשיו אני נציגת מועצה. ומנהיגת צוות הנועזים! אם הם לא נותנים בי אמון —"

"לא מדובר באמון. מדובר בסיכון. כמו שאמרת, את נחוצה מאוד למועצה. הם סוף־סוף הבינו עד כמה הם זקוקים לך. כך שלסכן אותך בצורה כזאת —"

"אני תמיד בסכנה!" סופי הצביעה על סנדור שעמד על המשמר ליד האחו של וֶרדי, ואז על פלורי שצפתה בהם מקצה שורת העצים.

היא התרגלה כל כך לליווי צמוד של שומרי ראש עד שכמעט שכחה שהם שם — בייחוד שכרגע, אחרי שנוביטי הוכתרה למלכת הגמדים, ליוו אותה רק שניים. טארינה עדיין ניסתה להסדיר את יחסיה עם הקיסרית שלה בעקבות גילוי כוורת הטרולים הבלתי חוקית, ובּוֹ שמר על טאם ולין.

"זאת סכנה ברמה אחרת," התעקשה אורהלי. "אף פעם לא ניסית להתמודד עם סוד נשכח."

"דווקא כן," מחתה סופי בקול רם, כדי לוודא שסנדור שמע את תשובתה. היא בהחלט לא רצתה שסנדור יחשוב שהיא נכנסת לאזור מסוכן שאינו מוכר לו ויגזים בהגנת היתר הגובלינית שלו. "חייב להיות מטמון שיכיל בתוכו את כל המעשים שבגללם וֶספּרה נכלאה בצינוק בלומנאריה. אחרי שהיא ברחה, המועצה לא גילתה הכול ונאלצתי ללמוד על הפשעים שלה בדרך הקשה."

בדרך קשה מאוד.

*המשך הפרק בספר המלא*

שאנון מסנג'ר

שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

עוד על הספר

שומרת הערים האבודות 8.5 - חשיפה שאנון מסנג'ר

הקדמה
קיף

"אני לא יכול לעשות את זה."

המילים נשמעו נואשות ומפחידות, אבל קיף חש באמת הטמונה בהן. הוא לא שיקר ולא נסוג ולא ניסה להפוך אותן לבדיחה.

והוא דווקא רצה.

חסרו לו הצחוקים והתעלולים וההשתוללות עם החברים שלו.

אבל הוא כבר היה אדם אחר.

הוא לא ידע מי הוא באמת.

הוא רק ידע שהשתנה.

והכוחות שניתנו לו היו מסוכנים מדי.

הוא היה חייב להשלים עם זה, ולגרום לכולם להשלים עם זה.

הם קיוו לטוב והיו שקועים מדי בתכנון ובהעמדת פנים שהכול בסדר.

אבל כלום לא היה בסדר.

הוא לא יכול לשלוט בזה, חשב — אלא אם כן יעשה מעשה קיצוני.

והוא ממש לא רצה לעשות מעשה כזה.

אבל הוא יעשה.

הוא חייב.

הוא לא יוותר.

הוא ייאבק, בדרך שלו.

 

1
סופי

"אז איך נמצא גישה לזיכרון?" שאלה סופי. היא שחררה את ידה מלחיצת היד שחתמה את ההסכם וגילתה חפץ שקוף בגודל גולה בין כפות הידיים שלה ושל אורהלי.

אבן החן הכחולה הזעירה שבמרכז המטמון נצנצה בשמש אחר הצהריים, שקרניה הסתננו מבעד לענפי הפנאקס המתנועעים.

בפנים היה סוד נשכח אחד.

סופי קיוותה שהוא מכיל את התשובות שהיא מחפשת.

ולכן הסכימה לעבוד עם אורהלי אף על פי שעכשיו, כשידעה את האמת, בקושי יכלה להישיר מבט אל חברת המועצה הבלונדינית היפה.

"אל תחשבי בכלל להגיד לי שצריך להמתין," היא הזהירה כשראתה שאורהלי מקמטת את מצחה.

סופי כבר לא יכלה להרשות לעצמה להתאזר בסבלנות.

או להיזהר.

או לפחד.

היא הייתה חייבת להבין איך תוכל לעזור לקיף ואז לחזור למרכז הריפוי.

"לא התכוונתי לומר את זה," הרגיעה אותה אורהלי.

אבל הקמט בין גבותיה הקמורות להפליא העמיק, והיא שינתה שוב ושוב את תנוחת הישיבה והכתימה בבוץ ובעשבים את גלימתה הוורודה המרפרפת.

"המטמון מתוכנן כך שהוא יימחק אם אנסה לפתוח אותו בסדר פעולות שגוי," הודתה אורהלי לבסוף, "וקשה לי לקבוע מה הסדר הנכון."

"סדר פעולות?" חזרה אחריה סופי. "חשבתי שצריך רק סיסמה כדי לגשת לזיכרון."

כך אמר לה דקס כשניסה להיכנס לזיכרונות הטמונים במטמון של פינטאן; אבל למעשה, הוא ניסה לפרוץ למטמון מזויף בלי לדעת שאינו אמיתי.

"צריך גם סיסמה," אישרה אורהלי. "אבל קודם כל עליי להוכיח שאני מורשית להיכנס. וְלא, טכנופת לא יכול לעקוף אף אחד משלבי האבטחה, אם התכוונת לשאול. אפילו טכנופת מוכשר כמו דקס."

סופי נאנחה, וחשבה שהלוואי שיכלה להשליך את המטמון מאחד הצוקים בהייבנפילד — או על הראש של אורהלי. אבל לזיכרון שבתוכו היה איזשהו קשר לסטֵלארְלוּן — המונח שאימו של קיף השתמשה בו כשתיארה את המעשים הנוראים שעשתה לעצמה ולבעלה לפני שהרתה.

ניסוי כלשהו.

שמטרתו להכין את קיף ל"מורשת" שאימו תכננה לו.

והתברר שלתהליך הזה יש עוד שלב מחריד.

סופי ניסתה הכול כדי לעצור את זה, אבל כל שיכלה לעשות היה לצפות בליידי ג'יזלה מאלצת את טאם להשתמש ביכולת הצל שלו ולהמס את כס המגסידיאן של מלך הגמדים שקיף היה כפות אליו — ואז מצווה על מבזיקנית, שקראה לעצמה גלימר, לפוצץ את כתר האתרטין שהונח על ראשו של קיף. היא חשפה את קיף לכמות עצומה של זרמצל ואם־כל־התמציות כדי להפעיל...

משהו.

לסופי לא היה מושג מה היא רצתה להפעיל.

ליידי ג'יזלה הצליחה להימלט — שוב — בלי להוסיף מידע בנוגע למצבו של בנה. ומאז קיף היה חסר הכרה.

אבל אלווין ידע לומר שהתאים בגופו של קיף עוברים שינוי כזה או אחר — אותה מילה איומה שליידי ג'יזלה חזרה עליה שוב ושוב כשאמרה שזה מה שיקרה לבנה אם "יקבל על עצמו את השינוי". אלווין היה משוכנע שקיף רק מבטא יכולת מיוחדת חדשה, אבל גם זה נשמע מחריד. בייחוד מפני שסופי הרגישה שזו רק ההתחלה.

הם יוכלו לדעת בוודאות רק כשקיף יתעורר.

אם הוא —

היא הצליחה לעצור את המחשבה הקודרת הזו לפני שעלתה במלואה. אבל היא לא יכלה להשקיט את הדאגות הגדולות יותר שגעשו וצרחו במוחה כמו בּאנשי מבוהל.

אולי קיף הוא כבר לא קיף?

אולי הוא באמת הצטרף לנסתרים?

אולי הוא הפך ל —

"לא."

היא הגתה את המילה בקול רם כדי להשתיק את הרעשים שבראשה.

במשך כל הזמן שהזרמצל ואם־כל־התמציות פילחו את גופו של קיף היא שמרה על קשר טלפתי איתו, והוא עדיין היה הוא.

ובמרכז הריפוי, כשהיה במקום בטוח, הוא חלם כמה חלומות שמתאים מאוד לקיף לחלום אותם.

והוא גם עקשן מכדי להניח לאימו לנצח.

אבל מוחה הזכיר לה שליידי ג'יזלה עקשנית לא פחות ממנו. והיא עדיין לא גמרה לעשות לקיף את כל מה שתכננה.

היא אף פעם לא תגמור.

עד שתשיג את מה שהיא רוצה.

או עד שמישהו יהרוג אותה...

סופי הרגישה צורך לזוז, ללכת — לעשות משהו, והיא קפצה ונעמדה. "מה את עושה?" שאלה אורהלי.

"אני לא מבינה למה לא בדקת מה סדר הפעולות הנכון לפתוח את המטמון לפני שבאנו הנה," רטנה סופי. "ידעת שאנחנו זקוקות לזה."

חיוך קטן רפרף על שפתיה הוורדרדות של אורהלי. "אין לזה חוברת עם הוראות הפעלה, סופי. ההפך. המידע פוזר בתודעה שלי חלקים־חלקים; ולמרבה הצער הטלפתיה שלך לא תעזור, מכיוון שיחד איתו הוטמנו גם הוראות כוזבות, ולעולם לא תוכלי להבדיל ביניהן."

"אוקיי," אמרה סופי ותלשה ריס. היא פסעה לאיטה סביב גזע הפנאקס של קאלה. "אז איך נוכל לפתור את הבעיה?"

"לא אנחנו — אם כי אני מעריכה את הרצון שלך לעבוד כצוות. ואני מבינה את הדחיפות. גם אני מרגישה כך. אבל אני עדיין חייבת לחשוב דקה אחת."

סופי חרקה שיניים. היא חזרה לפסוע סביב העץ ותופפה באצבעותיה על הגזע המחוספס כדי להסיח את דעתה.

אבל הדקה התארכה לשתי דקות.

ואחר כך לשלוש.

ולארבע.

"את יודעת, כל כך הרבה שנים אני שומעת שהעולם שלכם אמור להיות מושלם ובטוח," מלמלה סופי ובעטה בעשב. "ובכל זאת התקנתם בו המון אמצעי אבטחה מסובכים ומעצבנים."

"אני חושבת שהתכוונת לומר 'העולם שלנו'," תיקנה אותה אורהלי.

סופי משכה בכתפיה.

הערים האבודות הן ביתה עכשיו, והיא לעולם לא תרצה לעזוב אותן.

אבל לפעמים היא הרגישה... לא שייכת.

"את לא טועה, יש כאן סתירה," הודתה אורהלי ולקחה בידה פרח פנאקס שנשר. "זמן רב מדי חיינו עם שתי עמדות מנוגדות. שכנענו את עצמנו שהבעיות ששאר המינים התבוניים לוקים בהן לא נוגעות לנו, ובו בזמן התאמצנו להתכונן לתרחישים הגרועים ביותר, ואוסיף ואומר — בשיטות מעוותות למדי. חשבנו שאנחנו מעל כולם, וזה נכון, במובן מסוים. אבל... אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שאולי מצבנו היה שונה עכשיו לוּ רק השלמנו מלכתחילה עם העובדה שהכוח שבידינו הוא הנכס הגדול ביותר שלנו וגם נקודת התורפה החלשה ביותר, בעת ובעונה אחת."

"או שאולי המצב היה שונה אם הייתם מפסיקים לנסות לשלוט בכולם כל הזמן," הציעה סופי.

זאת הייתה תמצית הדברים.

מאבק כוחות מגוחך.

הנסתרים חשבו שהם ראויים להנהיג, וניסו לשכנע אחרים להצטרף אליהם בכך שהצביעו על הטעויות שעשתה המועצה.

חשפו את השקרים של חברי המועצה.

הבליטו את העוולות שנעשו בהסכמתם.

והכי מפחיד היה שהנסתרים צדקו.

אלא שהפתרונות שהיו להם לכל הבעיות היו אכזריים — לפחות כפי שסופי נוכחה לדעת. היא הצליחה לגלות רק קטעים קטנטנים מהתוכניות שלהם, ועדיין לא היה לה מושג איך לצרף את כל החלקים לתמונה ברורה.

הנסתרים היו פיקחים מכדי להדליף משהו לפני שיהיו מוכנים להוציא לפועל את התוכניות שלהם.

אבל הפעם סופי חייבת להקדים אותם — חייבת למנוע מהם למשוך את קיף עמוק פנימה.

אלא אם כן כבר מאוחר מדי...

"לא קל לשלוט בכדור הארץ," אמרה לה אורהלי. "אנחנו עושים כל שביכולתנו."

אולי זה היה נכון. אבל נראה ש"כל מה שביכולתה" של המועצה לא מספיק עכשיו — גם אם הספיק בעבר. וסופי התפתתה להזכיר לאורהלי שהאֶלפים מעולם לא התבקשו להנהיג את כדור הארץ.

אבל היא צריכה להתמקד בעיקר.

סופי הצביעה על המטמון. "מה בדיוק זכור לך מההוראות?" שאלה.

אורהלי קמה על רגליה והרימה את הגביש הזעיר לגובה העיניים. "אני יודעת שיש צורך בדם, בזיעה ובדמעות שלי. אני רק לא בטוחה באיזה סדר. אולי: דמעות, זיעה ואז דם. או זיעה, דמעות ודם. או זיעה, דם ודמעות. או דם, דמעות ואז —"

"את יכולה לשאול מישהו?" קטעה אותה סופי. "אולי את ברונטה?"

"חבר המועצה ברונטה לא יתמוך בהחלטה שלי לבוא הנה. וגם לא אף חבר מועצה אחר. לדעתם, סודות נשכחים אמורים להישכח."

"אז למה הם בכלל טורחים לאחסן את הזיכרונות?" התריסה סופי.

"כי חשוב שיישמרו באיזשהו מקום, למקרה חירום קיצוני."

"אז זה —"

"זה לא," אמרה אורהלי. "לפחות לא בעיני שאר חברי המועצה. למעשה, כמה חברי מועצה סבורים שעדיף שחוסר הוודאות בנוגע למצבו של קיף יטופל באמצעים רפואיים — או באמצעות פיקוח עליו."

טעם מר עלה בגרונה של סופי. "הם לא יתנו לאלווין הוראה להמשיך לסמם אותו, כן? או שהם יחליטו לכלוא אותו בגלות?"

או גם זה וגם זה.

היא לא הייתה מסוגלת לבטא בקול את האפשרות האחרונה, כדי לא לספק למועצה רעיון כזה חלילה.

הסוֹמנאטוריום בגלות היה ממשי.

סופי צעדה פעם במסדרונותיו השקטים להחריד.

"לא אתן לזה לקרות," הבטיחה אורהלי. "אבל עדיף שנדע יותר על התוכניות של הנסתרים בנוגע לקיף. למה אני כאן, לדעתך? אמרתי לך, נמאס לי להסתתר מהאמיתות האפלות של העולם שלנו. אני מוכנה להתעמת איתן — גם אם אפר את השבועות שנשבעתי. אני רק לא יכולה לסמוך על עזרתם של שאר חברי המועצה. בעיקר מפני שאני עובדת איתך."

סופי קימטה את מצחה. "אבל עכשיו אני נציגת מועצה. ומנהיגת צוות הנועזים! אם הם לא נותנים בי אמון —"

"לא מדובר באמון. מדובר בסיכון. כמו שאמרת, את נחוצה מאוד למועצה. הם סוף־סוף הבינו עד כמה הם זקוקים לך. כך שלסכן אותך בצורה כזאת —"

"אני תמיד בסכנה!" סופי הצביעה על סנדור שעמד על המשמר ליד האחו של וֶרדי, ואז על פלורי שצפתה בהם מקצה שורת העצים.

היא התרגלה כל כך לליווי צמוד של שומרי ראש עד שכמעט שכחה שהם שם — בייחוד שכרגע, אחרי שנוביטי הוכתרה למלכת הגמדים, ליוו אותה רק שניים. טארינה עדיין ניסתה להסדיר את יחסיה עם הקיסרית שלה בעקבות גילוי כוורת הטרולים הבלתי חוקית, ובּוֹ שמר על טאם ולין.

"זאת סכנה ברמה אחרת," התעקשה אורהלי. "אף פעם לא ניסית להתמודד עם סוד נשכח."

"דווקא כן," מחתה סופי בקול רם, כדי לוודא שסנדור שמע את תשובתה. היא בהחלט לא רצתה שסנדור יחשוב שהיא נכנסת לאזור מסוכן שאינו מוכר לו ויגזים בהגנת היתר הגובלינית שלו. "חייב להיות מטמון שיכיל בתוכו את כל המעשים שבגללם וֶספּרה נכלאה בצינוק בלומנאריה. אחרי שהיא ברחה, המועצה לא גילתה הכול ונאלצתי ללמוד על הפשעים שלה בדרך הקשה."

בדרך קשה מאוד.

*המשך הפרק בספר המלא*