משהו קורה לבלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משהו קורה לבלה
מכר
מאות
עותקים
משהו קורה לבלה
מכר
מאות
עותקים

משהו קורה לבלה

4.6 כוכבים (44 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אוריין צ'פלין

בשנת 2018 הפיקה סרט תיעודי, 'הסוד בבקבוק'. ספרה הראשון "ארבע שעות ביום – על הלינה המשותפת" יצא לאור בשנת 2020. ספרה השני "משהו קרה לבלה" שיצא לאור ב- 2023.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בלה רוזנבאום, מי שהייתה "האישה הכי יפה באוּלָם" – זמרת אופֶּרה ידועה ואישיות צבעונית בחיי תל אביב הקטנה – מתחילה להיעלם. זה קורה קצת אחרי שהיא מעבירה שיעור בפיתוח קול לקקטוס שבמרפסת הבית. היא מופנית אל גליה שעשוע, פסיכוגריאטרית המתמחה בטיפול בדמנציה, וזאת שבועות אחדים לפני חג הפסח.
יענקל'ה, בעלה האוהב אך העדין מדי של בלה, מתקשה להסתגל לשינוי וכופה על השניים הסתגרות. בבית הם ממתינים לנעמי, בִּתם היחידה, העתידה להגיע לחופשת מולדת. גם גליה, הרופאה הסמכותית המטפלת בבלה, נדרשת להתמודד עם רגשות סוערים ביחס למשפחתה-שלה. הנשים שבמרכז הרומן עוטות על פניהן מסֵכה; עד ערב החג ינשרו המסכות כולן.

משהו קורה לבֶּלה הוא רומן קולח ורגיש, המתאר רגעים קומיים-טרגיים, נוגעים ללב. דרך גלריה של דמויות, המדברות כל אחת בקולה, נפרשׂת מציאות אנושית של סגידה ליופי ולריצוי חברתי, ואִתה היכולת לחרוג ולהעז, ובעיקר האהבה לחיים – גם כשהמשפטים והמעשים שלנו מתחילים להתבלבל.

אוריין צ'פלין פרסמה את רב-המכר ארבע שעות ביום (2020), המתאר את חוויית הלינה המשותפת בקיבוצים מנקודת מבטן של אִמהות. הספר עובּד לסרט תיעודי שהוקרן ברחבי העולם. זהו הרומן הראשון שלה.

פרק ראשון

פרולוג
 

זה היה בבוקר שלפני ליל הסדר כשהכול התפרק לי, ששום דבר כבר לא היה בסדר. וזה היה בערב שלפני ליל הסדר כשכמעט עשיתי צעד שלא הייתה ממנו דרך חזרה. עמדתי על כביש 4, בבגד ים רטוב, עם גבר זר.

ובין הבוקר לערב, בעטתי בכל מה שהיה מוכּר לי עד אז. בכל מה שעבדתי כל כך הרבה שנים עבורו.

אם לא הייתי פוגשת את בלה רוזנבאום, אולי הייתי נשארת שם חנוקה בחדר הקטן בלי החלון עוד שנים ארוכות.

אולי לא הייתי מבינה שהעיקר הוא לא סוף הסיפור, אלא לִבּוֹ.

 

 1
יום רביעי, 19:00, תור אחרון,
יומיים לפני ליל הסדר

תכף הם ייכנסו.

"מִי פֶּה?" היא תשאל בקול חזק, מפונק ותובעני שיש בו איזו מנגינה שעולה ונמשכת, כזו שרק זמרת אופרה כמוה יכולה להפיק. "מִי פֶּה?" והוא ימהר להַסות אותה. אחר כך הוא יכוון אותה בעדינות אל אחד משני הכיסאות שמולי. הוא יסדר לה את הצמה הארוכה שלא תפריע לה להישען על השולחן שבינינו, היא תחייך בשפתיים משוחות בשפתון אדום, אולי תזמזם איזו אַרְיָה מתוך 'מאדאם באטרפליי' של פוצ'יני, כבר למדתי לזהות, לרוב זה Un bel dì, vedremo, ותיתן בי מבט המחכה לתשואות.

אחר כך תשאל שוב: "מִי פֶּה?"

תכף הם ייכנסו ומשהו בי נדרך כבר מעכשיו. הוא יתאר בפניי אפיזודות מהזמן האחרון, אני אקשיב וכך גם היא, שמתי לב שבכל פעם שאני מתחילה להסביר בלה מתחילה לשיר, מטפסת עם הקול שלה על המילים שלי. שלושה אנשים בחדר סגור בלי חלון. לכל אחד מאִתנו יש תפקיד במחזה.

אני רואה עשרות מקרים בשבוע. או יותר נכון, עשרות אפשרויות לַזִקנה שמחכה לי. אני חייבת להישאר מרוחקת, לא לראות בכל זקן מבולבל את אבא שלי, ובכל אישה מפוחדת את אמא שלי, או את דני כפוף ומקומט. אני חייבת להפסיק לדמיין את עצמי בקליפתם, את מיקה ויונתן, שיום אחד ייכנסו זקנים ונרעדים לחדר של רופא שעוד לא נולד ואני לא אהיה שם. בקרוב אהיה בת ארבעים. בשלוש־עשרה הדקות שיש לי מהבית אל המרפאה, אני מחשבת בנסיעה את השנים שנותרו לי, שנותרו למיקה וליונתן. אני מסתכלת על אנשים חולפים ברחוב כמו על פצצות מתקתקות של זמן. כשיש שקט, אני יכולה לשמוע בתוך האוזניים את נקישת המחוג, תק־תק־תק, וזה מטריף אותי.

החדר שלי ספוּג זִקנה ובלבול. יש בו חילופי מבטים ביני לבין בן המשפחה המלווה, כמו התמסרות של מטקות בים, שׂפתה העל־מילולית של החמלה. אני רגישה לְמה שמספר לי מבע העיניים. יש פציינטים שתולים בי מבט המתחנן להסבר או לנחמה, יש מי שעיניהם ריקות, לעתים תוך כדי הפגישה זה משתנה. חלון לנפשם. אבל יש גם רגעים קומיים שאני חייבת להזכיר לעצמי, לפעמים אני מחניקה חיוך, פעם אפילו הסתובבתי עם הכיסא אל הקיר וארגנתי שיעול קולני כדי לבלוע צחוק שעמד להתפרץ כשפציינט מבולבל התלונן על אשתו במרפאה בטון כעוס ומאשים: "היא לא מְאוֹנֶנֶת יותר". כל מה שרצה להגיד: שהיא לא מעוניינת להקשיב יותר.

תמיד נכנסים לחדר שניים. איש ואישה או זקן וצאצא. זקן ומטפל. זקנה ומטפלת. כמו בסרט בהילוך אִטי הם נכנסים, וכמעט תמיד נכנס אִתם גם ריח השנים הרבות, כמו איזו תערובת של נפטלין וריח טחב שמזכיר לי מקלטים נטושים. הגורר והנגרר. אני כבר מכירה את כל סוגי היחסים: את בן הזוג המודאג, החומל, או את אלה חסרי הסבלנות, הכועסים. מי שמתבייש ויושב מתוח, גופו דרוך להשתיק כל מילה מביכה, אלה שכל כך רגילים לחיות ולעשות דברים ביחד עד שמבלי דעת מדברים בלשון רבים. "אנחנו כל הזמן שוכחים". או "בזמן האחרון כואב לנו הראש". יש בהם גם פחד נורא מהבדידות, רק לא להיות זה שיישאר אחרון. פעם נכנסה אישה לחדר עם בעלה, המחלה שלו כבר הייתה בשלב מתקדם, היא החזיקה לו כל כך חזק את שורש כף היד, עד שראיתי שאצבעותיה מלבינות. "תעשי שיישאר כאן כמה שיותר", התחננה, "אני כל כך רגילה לחיות אִתו, לא אכפת לי איך, רק שיישאר לי". כשקמה בסוף הפגישה, עזבה לרגע את אחיזתה בו, שטף דם בדמות ארבע אצבעות התנוסס מעל שורש כף ידו והלב נחמץ לי. עליו, עליה. ועליי. ויש את אלה שהנפרדוּת כבר זועקת מהם, שנמנעים ממגע, וכשהם יושבים מולי, הכתף הקרובה לבן זוגם מוטה לכיוון הנגדי, ולפעמים זה אחד הצאצאים דווקא שמלווה. אני מביטה בהם כמו באוסף שחקנים שקיבלו אותו טקסט באודישן לְזִקנה והראש שלי כל הזמן טרוד: "מה תבחרי לך, גליה? איזה תפקיד תקבלי את במחזה?"

אני תמיד צריכה להתאים את התשובות שלי לשני קהלים, להיזהר במילים, לא להשלות, לא להפחיד. להשאיר את התקווה פועמת.

בידיים שלי יש כפתור בלתי נראה. המילים שלי נעות בין רעל לתרופה. אני חייבת לגרש מהזיכרון שלי את הידיעה שאין באמת נחמה. מה שהיה לא ישוב. רק הדרך לשם היא המפתח, רוב האנשים לא יודעים: כשהם מגיעים לכאן כבר מאוחר, אין אפשרות לתיקוני עריכה, העלילה שועטת אל עבר כתוביות הסיום.

 

תכף הם ייכנסו.

 

לעתים רחוקות, אולי פעם בשנה, מצליח מישהו לצאת מהחדר ולהיכנס אִתי אל המכונית שלי, אל הבית, לתוך החלומות.

תכף תיכנס בלה, אישה בקליפה מהודרת. יחד אִתה תמיד נכנס ריח לבנדר חושני שמצליח לגרש את הריח הכבד שהשאירו קודמיה. משהו בנוכחות הזו מעיר אותי, העוצמה שלה היא האחרונה שתישאר. עוצמה שמתריסה כנגד כל מה שאני יודעת לשנן. גם כשהמחשבה הבהירה נשמטת ממנה יש בה עדיין יכולת נדירה שמסקרנת אותי, אני רוצה להיות כמו בלה. מאז שפגשתי את בלה אני מבינה מה חסר בי: יש בי את כל מה שעל פניו אישה בגילי יכולה לחלום להשיג. בעל מסור, בן ובת, מקצוע יוקרתי ותפקיד למלא.

אין בי להט ואין בי תשוקה. אין לי את הכוח של בלה לקרוא תיגר על מוסכמות ונימוסים. בלה אוהבת את בלה. אני רוצה לאהוב כמו בלה אבל לאהוב את גליה, אני חייבת להעז לחפש את מה שיעשה לי טוב. תכף בלה תשב מולי, היא תסיט קווּצת שיער שנפרדה מצמתהּ אל מאחורי האוזניים. כפות הידיים שלה כל כך יפות וחזקות.

היא תשב זקופה ותשרבב שפתיים, מדי פעם תלטף לעצמה את בית החזה, בעיניה התקבע מבט שמעורבת בו התנשאות עם חרדה, ניסיתי לתת למבט הזה שם. אין לו הגדרה במילון.

העיניים שלה יתרוצצו ביני ובין יענקל'ה, האיש שלה, איש גדול ומתוק, עם קול נמוך ומבט של ילד שצמא לתשובות. בביקור הראשון הוא החזיק לה את היד, הישיר אליי מבט ותבע בתוקף: "תחזירי לי את בלה". הוא כמעט צעק.

לאט־לאט הובלתי אותו להכרה בכך שבלה תחזור רק לרגעים והוא אף פעם לא יידע מתי, אבל היא תהיה בלה אחרת, יכול להיות שהוא אפילו יחבב אותה, לפעמים היא תהיה גם ממש מצחיקה. רצוי לצחוק אִתה, לשמוח אִתה כשהיא שמחה. אני אלמד אותו איך להחיות זיכרונות ורגעים יפים, יש בו מצבורי הערצה לאישה הזו שהבנתה מתרוקנת וגופהּ שלם. המצבורים ילכו ויאזלו. אני יודעת.

עוד מעט יבוא הזעם. אני כמעט יכולה לתזמן את רגע השינוי.

 

תכף הם ייכנסו.

 

לפעמים אני חושבת מה יהיה עליי. האם דני יאהב אותי ככה, כמו יענקל'ה?

האם אהיה נרגנת? האם אהיה מצחיקה?

 

אני עומדת בסוף כל יום בחדר השינה שלי, עירומה, ומדליקה את כל האורות מול המראה הגדולה בחדר הארונות. כמו מזוכיסטית אני בוחנת את כל הפגמים. לועגת לעצמי. כמו חיילת שמשננת את ציר הניווט, אני יודעת בעל־פה את הדרך. יודעת לאן היא מובילה.

אני מתווכחת עם עצמי מה עדיף לאבד קודם: את הגוף או את הראש. מטריפה את עצמי במחשבה מי מאִתנו יהיה הראשון שיתקלקל, דני או אני. ואולי זה רגע אחרון ליהנות מהגוף? לעולם לא אגע עוד בגבר אחר?

קללה רובצת עליי, קללת היודעים את הדרך.

כמה טוב לדני, ששקוע תמיד באיזה פרויקט הנדסי, שתמיד הוא עסוק בכאן, עכשיו, היום. קצין התותחנים מרעננה, הסטודנט מהטכניון שחברה מהלימודים הכירה לי בשנה הרביעית, כמה טוב לדני סילבר שרואה את החיים פשוט, מעשי. אם קר אז מתלבשים, אם יש מספיק בחשבון אז קונים, ויש טבלאות אקסל, ויש רשימות ומאזנִים והכול ברור ומתוכנן. יש איזו תפיסת עולם פשוטה. דני לא קורא ספרי הדרכה והתפתחות אישית, הוא לא פנוי לשיחות פילוסופיות. בסופי שבוע הוא רוכב על אופני שטח עם חבר מהמילואים, פעם בכמה לילות הוא תובע בעדינות נחושה את גופי הבלתי מתמסר, זה כל מה שהוא מבקש לעצמו.

 

מי עדיף להיות, בלה או יענקל'ה?

יש ימים שאני רוצה לברוח מחדר הטיפולים, מהמחלקה הסגורה שלי, להיות סתם גליה, בלי עבר ידוע ובלי עתיד צפוי כל כך. בלי להיות יותר הגאווה הגלויה של המשפחה העיראקית שלי. אני חייבת לשנות את לב הסיפור, אני רוצה להיות ספוגת חוויות. רק לא להיות נרגנת, לא מאשימה ולא כועסת. אולי אם אמלא את שגרת החיים ברגעים סוערים ומלאי חוויות הם ילוו אותי כשאיכנס, יום אחד, בדלתו של חדר כמו שלי.

 

ד"ר גליה שעשוע. מי צריך את הטייטל הזה? כמה שנים עבדתי בשביל לשנן את סוף הסיפור. מתחשק לי לברוח, שיבואו בבוקר כל הזקנים וכל המלווים שלהם (שעוד לא הבינו שהם הבאים בתור, אז שיקשיבו טוב), ועל הדלת של חדר הטיפולים יחכה להם שלט: "ד"ר גליה שעשוע, פסיכוגריאטרית, מתחרטת על כל מה שאמרה. הכול יהיה בסדר!"

אוריין צ'פלין

בשנת 2018 הפיקה סרט תיעודי, 'הסוד בבקבוק'. ספרה הראשון "ארבע שעות ביום – על הלינה המשותפת" יצא לאור בשנת 2020. ספרה השני "משהו קרה לבלה" שיצא לאור ב- 2023.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

חותר אל סוף בטוח ויציב מדי אודי בן סעדיה וואלה! 19/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
לא שוכחת לאהוב מירב ראון זמן הקיבוץ 02/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

חותר אל סוף בטוח ויציב מדי אודי בן סעדיה וואלה! 19/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
לא שוכחת לאהוב מירב ראון זמן הקיבוץ 02/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
משהו קורה לבלה אוריין צ'פלין

פרולוג
 

זה היה בבוקר שלפני ליל הסדר כשהכול התפרק לי, ששום דבר כבר לא היה בסדר. וזה היה בערב שלפני ליל הסדר כשכמעט עשיתי צעד שלא הייתה ממנו דרך חזרה. עמדתי על כביש 4, בבגד ים רטוב, עם גבר זר.

ובין הבוקר לערב, בעטתי בכל מה שהיה מוכּר לי עד אז. בכל מה שעבדתי כל כך הרבה שנים עבורו.

אם לא הייתי פוגשת את בלה רוזנבאום, אולי הייתי נשארת שם חנוקה בחדר הקטן בלי החלון עוד שנים ארוכות.

אולי לא הייתי מבינה שהעיקר הוא לא סוף הסיפור, אלא לִבּוֹ.

 

 1
יום רביעי, 19:00, תור אחרון,
יומיים לפני ליל הסדר

תכף הם ייכנסו.

"מִי פֶּה?" היא תשאל בקול חזק, מפונק ותובעני שיש בו איזו מנגינה שעולה ונמשכת, כזו שרק זמרת אופרה כמוה יכולה להפיק. "מִי פֶּה?" והוא ימהר להַסות אותה. אחר כך הוא יכוון אותה בעדינות אל אחד משני הכיסאות שמולי. הוא יסדר לה את הצמה הארוכה שלא תפריע לה להישען על השולחן שבינינו, היא תחייך בשפתיים משוחות בשפתון אדום, אולי תזמזם איזו אַרְיָה מתוך 'מאדאם באטרפליי' של פוצ'יני, כבר למדתי לזהות, לרוב זה Un bel dì, vedremo, ותיתן בי מבט המחכה לתשואות.

אחר כך תשאל שוב: "מִי פֶּה?"

תכף הם ייכנסו ומשהו בי נדרך כבר מעכשיו. הוא יתאר בפניי אפיזודות מהזמן האחרון, אני אקשיב וכך גם היא, שמתי לב שבכל פעם שאני מתחילה להסביר בלה מתחילה לשיר, מטפסת עם הקול שלה על המילים שלי. שלושה אנשים בחדר סגור בלי חלון. לכל אחד מאִתנו יש תפקיד במחזה.

אני רואה עשרות מקרים בשבוע. או יותר נכון, עשרות אפשרויות לַזִקנה שמחכה לי. אני חייבת להישאר מרוחקת, לא לראות בכל זקן מבולבל את אבא שלי, ובכל אישה מפוחדת את אמא שלי, או את דני כפוף ומקומט. אני חייבת להפסיק לדמיין את עצמי בקליפתם, את מיקה ויונתן, שיום אחד ייכנסו זקנים ונרעדים לחדר של רופא שעוד לא נולד ואני לא אהיה שם. בקרוב אהיה בת ארבעים. בשלוש־עשרה הדקות שיש לי מהבית אל המרפאה, אני מחשבת בנסיעה את השנים שנותרו לי, שנותרו למיקה וליונתן. אני מסתכלת על אנשים חולפים ברחוב כמו על פצצות מתקתקות של זמן. כשיש שקט, אני יכולה לשמוע בתוך האוזניים את נקישת המחוג, תק־תק־תק, וזה מטריף אותי.

החדר שלי ספוּג זִקנה ובלבול. יש בו חילופי מבטים ביני לבין בן המשפחה המלווה, כמו התמסרות של מטקות בים, שׂפתה העל־מילולית של החמלה. אני רגישה לְמה שמספר לי מבע העיניים. יש פציינטים שתולים בי מבט המתחנן להסבר או לנחמה, יש מי שעיניהם ריקות, לעתים תוך כדי הפגישה זה משתנה. חלון לנפשם. אבל יש גם רגעים קומיים שאני חייבת להזכיר לעצמי, לפעמים אני מחניקה חיוך, פעם אפילו הסתובבתי עם הכיסא אל הקיר וארגנתי שיעול קולני כדי לבלוע צחוק שעמד להתפרץ כשפציינט מבולבל התלונן על אשתו במרפאה בטון כעוס ומאשים: "היא לא מְאוֹנֶנֶת יותר". כל מה שרצה להגיד: שהיא לא מעוניינת להקשיב יותר.

תמיד נכנסים לחדר שניים. איש ואישה או זקן וצאצא. זקן ומטפל. זקנה ומטפלת. כמו בסרט בהילוך אִטי הם נכנסים, וכמעט תמיד נכנס אִתם גם ריח השנים הרבות, כמו איזו תערובת של נפטלין וריח טחב שמזכיר לי מקלטים נטושים. הגורר והנגרר. אני כבר מכירה את כל סוגי היחסים: את בן הזוג המודאג, החומל, או את אלה חסרי הסבלנות, הכועסים. מי שמתבייש ויושב מתוח, גופו דרוך להשתיק כל מילה מביכה, אלה שכל כך רגילים לחיות ולעשות דברים ביחד עד שמבלי דעת מדברים בלשון רבים. "אנחנו כל הזמן שוכחים". או "בזמן האחרון כואב לנו הראש". יש בהם גם פחד נורא מהבדידות, רק לא להיות זה שיישאר אחרון. פעם נכנסה אישה לחדר עם בעלה, המחלה שלו כבר הייתה בשלב מתקדם, היא החזיקה לו כל כך חזק את שורש כף היד, עד שראיתי שאצבעותיה מלבינות. "תעשי שיישאר כאן כמה שיותר", התחננה, "אני כל כך רגילה לחיות אִתו, לא אכפת לי איך, רק שיישאר לי". כשקמה בסוף הפגישה, עזבה לרגע את אחיזתה בו, שטף דם בדמות ארבע אצבעות התנוסס מעל שורש כף ידו והלב נחמץ לי. עליו, עליה. ועליי. ויש את אלה שהנפרדוּת כבר זועקת מהם, שנמנעים ממגע, וכשהם יושבים מולי, הכתף הקרובה לבן זוגם מוטה לכיוון הנגדי, ולפעמים זה אחד הצאצאים דווקא שמלווה. אני מביטה בהם כמו באוסף שחקנים שקיבלו אותו טקסט באודישן לְזִקנה והראש שלי כל הזמן טרוד: "מה תבחרי לך, גליה? איזה תפקיד תקבלי את במחזה?"

אני תמיד צריכה להתאים את התשובות שלי לשני קהלים, להיזהר במילים, לא להשלות, לא להפחיד. להשאיר את התקווה פועמת.

בידיים שלי יש כפתור בלתי נראה. המילים שלי נעות בין רעל לתרופה. אני חייבת לגרש מהזיכרון שלי את הידיעה שאין באמת נחמה. מה שהיה לא ישוב. רק הדרך לשם היא המפתח, רוב האנשים לא יודעים: כשהם מגיעים לכאן כבר מאוחר, אין אפשרות לתיקוני עריכה, העלילה שועטת אל עבר כתוביות הסיום.

 

תכף הם ייכנסו.

 

לעתים רחוקות, אולי פעם בשנה, מצליח מישהו לצאת מהחדר ולהיכנס אִתי אל המכונית שלי, אל הבית, לתוך החלומות.

תכף תיכנס בלה, אישה בקליפה מהודרת. יחד אִתה תמיד נכנס ריח לבנדר חושני שמצליח לגרש את הריח הכבד שהשאירו קודמיה. משהו בנוכחות הזו מעיר אותי, העוצמה שלה היא האחרונה שתישאר. עוצמה שמתריסה כנגד כל מה שאני יודעת לשנן. גם כשהמחשבה הבהירה נשמטת ממנה יש בה עדיין יכולת נדירה שמסקרנת אותי, אני רוצה להיות כמו בלה. מאז שפגשתי את בלה אני מבינה מה חסר בי: יש בי את כל מה שעל פניו אישה בגילי יכולה לחלום להשיג. בעל מסור, בן ובת, מקצוע יוקרתי ותפקיד למלא.

אין בי להט ואין בי תשוקה. אין לי את הכוח של בלה לקרוא תיגר על מוסכמות ונימוסים. בלה אוהבת את בלה. אני רוצה לאהוב כמו בלה אבל לאהוב את גליה, אני חייבת להעז לחפש את מה שיעשה לי טוב. תכף בלה תשב מולי, היא תסיט קווּצת שיער שנפרדה מצמתהּ אל מאחורי האוזניים. כפות הידיים שלה כל כך יפות וחזקות.

היא תשב זקופה ותשרבב שפתיים, מדי פעם תלטף לעצמה את בית החזה, בעיניה התקבע מבט שמעורבת בו התנשאות עם חרדה, ניסיתי לתת למבט הזה שם. אין לו הגדרה במילון.

העיניים שלה יתרוצצו ביני ובין יענקל'ה, האיש שלה, איש גדול ומתוק, עם קול נמוך ומבט של ילד שצמא לתשובות. בביקור הראשון הוא החזיק לה את היד, הישיר אליי מבט ותבע בתוקף: "תחזירי לי את בלה". הוא כמעט צעק.

לאט־לאט הובלתי אותו להכרה בכך שבלה תחזור רק לרגעים והוא אף פעם לא יידע מתי, אבל היא תהיה בלה אחרת, יכול להיות שהוא אפילו יחבב אותה, לפעמים היא תהיה גם ממש מצחיקה. רצוי לצחוק אִתה, לשמוח אִתה כשהיא שמחה. אני אלמד אותו איך להחיות זיכרונות ורגעים יפים, יש בו מצבורי הערצה לאישה הזו שהבנתה מתרוקנת וגופהּ שלם. המצבורים ילכו ויאזלו. אני יודעת.

עוד מעט יבוא הזעם. אני כמעט יכולה לתזמן את רגע השינוי.

 

תכף הם ייכנסו.

 

לפעמים אני חושבת מה יהיה עליי. האם דני יאהב אותי ככה, כמו יענקל'ה?

האם אהיה נרגנת? האם אהיה מצחיקה?

 

אני עומדת בסוף כל יום בחדר השינה שלי, עירומה, ומדליקה את כל האורות מול המראה הגדולה בחדר הארונות. כמו מזוכיסטית אני בוחנת את כל הפגמים. לועגת לעצמי. כמו חיילת שמשננת את ציר הניווט, אני יודעת בעל־פה את הדרך. יודעת לאן היא מובילה.

אני מתווכחת עם עצמי מה עדיף לאבד קודם: את הגוף או את הראש. מטריפה את עצמי במחשבה מי מאִתנו יהיה הראשון שיתקלקל, דני או אני. ואולי זה רגע אחרון ליהנות מהגוף? לעולם לא אגע עוד בגבר אחר?

קללה רובצת עליי, קללת היודעים את הדרך.

כמה טוב לדני, ששקוע תמיד באיזה פרויקט הנדסי, שתמיד הוא עסוק בכאן, עכשיו, היום. קצין התותחנים מרעננה, הסטודנט מהטכניון שחברה מהלימודים הכירה לי בשנה הרביעית, כמה טוב לדני סילבר שרואה את החיים פשוט, מעשי. אם קר אז מתלבשים, אם יש מספיק בחשבון אז קונים, ויש טבלאות אקסל, ויש רשימות ומאזנִים והכול ברור ומתוכנן. יש איזו תפיסת עולם פשוטה. דני לא קורא ספרי הדרכה והתפתחות אישית, הוא לא פנוי לשיחות פילוסופיות. בסופי שבוע הוא רוכב על אופני שטח עם חבר מהמילואים, פעם בכמה לילות הוא תובע בעדינות נחושה את גופי הבלתי מתמסר, זה כל מה שהוא מבקש לעצמו.

 

מי עדיף להיות, בלה או יענקל'ה?

יש ימים שאני רוצה לברוח מחדר הטיפולים, מהמחלקה הסגורה שלי, להיות סתם גליה, בלי עבר ידוע ובלי עתיד צפוי כל כך. בלי להיות יותר הגאווה הגלויה של המשפחה העיראקית שלי. אני חייבת לשנות את לב הסיפור, אני רוצה להיות ספוגת חוויות. רק לא להיות נרגנת, לא מאשימה ולא כועסת. אולי אם אמלא את שגרת החיים ברגעים סוערים ומלאי חוויות הם ילוו אותי כשאיכנס, יום אחד, בדלתו של חדר כמו שלי.

 

ד"ר גליה שעשוע. מי צריך את הטייטל הזה? כמה שנים עבדתי בשביל לשנן את סוף הסיפור. מתחשק לי לברוח, שיבואו בבוקר כל הזקנים וכל המלווים שלהם (שעוד לא הבינו שהם הבאים בתור, אז שיקשיבו טוב), ועל הדלת של חדר הטיפולים יחכה להם שלט: "ד"ר גליה שעשוע, פסיכוגריאטרית, מתחרטת על כל מה שאמרה. הכול יהיה בסדר!"