קלרה והשמש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קלרה והשמש
מכר
אלפי
עותקים
קלרה והשמש
מכר
אלפי
עותקים

קלרה והשמש

4.5 כוכבים (76 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

קאזואו‏ אישיגורו

קאזואו אישיגורו, שנולד בנגסאקי, יפאן, ב-1954, והובא לאנגליה בגיל חמש, נחשב היום לאחד מגדולי הספרות האנגלית העכשווית, "אולי המאַתגר שבכולם, הבלתי-קונבנציונאלי, האחר-והיחיד". הקוראים בארץ מכירים אותו בעיקר בזכות 'שארית היום', רב-המכר הבינלאומי, שתורגם ל-28 שפות, ונמכר בכשני מיליון עותקים. אישיגורו הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017. שופטי הנובל כתבו עליו: "ברומאנים שניחנו בעוצמה רגשית גדולה גילה את התהום שמתחת לתחושה הבדויה של הקשר שלנו עם העולם".

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

ל'קלרה והשמש' – הרומאן השמיני של אישיגורו, זוכה פרס נובל לספרות – יש מספרת בלתי־נשכחת, המַשרה את החן שלה, את האינטליגנציה הרגשית ואת הראשוניות התמימה שלה על כל העולם המסופר. 
אנו מוצאים את עצמנו בעתיד־קרוב ספקולטיבי בעיירה בארצות־הברית. המספרת קלרה היא ח"מ, "חבֵרה מלאכותית", כלומר: רובוטית הפועלת על הזנה סולארית. לקלרה סגולות עוצרות־נשימה, והיא נקנתה בחנות מיוחדת כדי להיות חברה ובת־לוויה לנערה מתבגרת, ג'וֹסי, הסובלת מהתקפי תשישות ומהקאות, פרי מחלה מסתורית.
 ג'וסי נמנית עם הקבוצה הגדולה של הילדים "המשופרים", מי שהוריהם הרהיבו לשלוח אותם לשדרוג גנטי – אף שהשדרוג הזה כרוך בסכנות. רק בפני המשודרגים פותחת החֶברה עתיד מבטיח של לימודים והשכלה גבוהה. בשנות בית־הספר כבר לא מתקיימים לימודים בְּכיתות והלמידה מתנהלת מרחוק, בפרטיות, עם "מורי מסך". בני־הנוער סובלים מבדידות ומפגיעוּת נפשית, ומפגשי אינטראקציה, שרק התלמידים "השווים" זוכים להם, אמורים להקל עליהם במידת־מה.
קלרה, החברה המלאכותית, ניחנה לא רק בתאוות לימוד ובכישרון מופלא להטמיע ולגבש את מה שהיא רואה סביבה; יותר ויותר רגשות הולכים ונעשים זמינים לה. באינטואיציה דקה היא "קוראת" מחשבות, דחפים ורצונות, ואפילו מסוגלת להקריב משהו יקר מעצמה כדי לאושש את בריאותה של ג'וסי. 
על רקע סיפור אהבתה של ג'וסי לנער לא־משודרג הופך הרומאן בהדרגה לסֵפר החוקר מה פירוש להרגיש, לאהוב – סֵפר התוהה אם קלרה תוכל לא רק ללמוד את ג'וסי ולחקות אותה, אלא גם להיות ג'וסי־עצמה. מהם גבולות האנושיוּת, שואל אישיגורו – האם בכל אחד מאיתנו טמון בכלל דבר־מה בלתי־מושג, משהו שמייחד אותו, אשר אי־אפשר לדלות, להעתיק, להעביר לגוף אחר?
השבריריוּת של המהות האנושית ושל הקשר שלה עם העולם – הנושא החוזר ברומאנים של אישיגורו – מוארת כאן מזווית חדשה ומרתקת.  

פרק ראשון

חלק ראשון

כשהיינו חדשות, הוצבנו רוזה ואני במרכז החנות, ליד שולחן המגזינים, ומשם יכולנו לראות את רוב החלון. כך יכולנו להשקיף על החוץ - על הפקידים שמיהרו מפה לשם, על המוניות, הרצים, התיירים, קבצן והכלב שלו, החלק התחתון של בניין RPO. אחרי שהתאקלמנו קצת, הרשתה לנו לפעמים מנהלת לגשת לחזית, ממש עד חלון התצוגה, ואז יכולנו לראות כמה גבוה בניין RPO. ואם היינו שם בדיוק בשעה הנכונה, ראינו את השֶׁמש מתקדם בדרכו וחוצה את המרחב שבין גגות הבניינים מהצד שלנו לצד של בניין RPO.

בכל פעם שהתמזל מזלי לראות אותו ככה, הייתי שולחת את הפנים שלי קדימה כדי לספוג כמה שיותר מההזנה שלו, ובפעמים שרוזה היתה אתי, הייתי אומרת לה לעשות כמוני. אחרי דקה או שתיים היינו חייבות לחזור לעמדות שלנו, וכשהיינו חדשות חששנו, כי לעתים קרובות לא יכולנו לראות את השֶׁמש ממרכז החנות וחשבנו שניחָלש עוד ועוד. ח"מ רֶקס, שהיה אז לידנו, אמר לנו שאין מה לדאוג, שלשמש יש דרכים להגיע אלינו בכל מקום שנהיה. הוא הצביע על קורות הרצפה ואמר, "הנה, פה דְגַם השמש. אם אתן מודאגות, אתן יכולות פשוט לגעת בו ולהתחזק שוב".

הוא אמר את זה בשעה שהחנות היתה ריקה מלקוחות, ומנהלת בדיוק סידרה משהו על המדפים האדומים, ולא רציתי להפריע לה, לכן לא ביקשתי רשות. העפתי מבט ברוזה, שהחזירה לי מבט אטום, פסעתי שני צעדים קדימה, השתופפתי והושטתי את שתי הידיים אל דְגַם השמש שעל הרצפה. אבל ברגע שהאצבעות שלי נגעו בו הוא נמוג, ולא משנה כמה ניסיתי - טפחתי על המקום שבו היה, ואחר־כך שיפשפתי בידיים את קורות הרצפה - הוא לא חזר. כשקמתי בחזרה על רגלי אמר ח"מ רקס:

"קלרה, זה היה חמדני מצידך. אתן הח"מיות תמיד כאלה חמדניות".

הייתי חדשה אז, ובכל־זאת הבנתי מיד שאולי זאת לא היתה אשמתי; שאולי רק במקרה נסוג השמש מהדְגָם שלו בדיוק כשנגעתי בו. אבל הפנים של ח"מ רקס נותרו רציניות.

"את לקחת את כל ההזנה שלו לעצמך, קלרה. תראי, נהיָה כמעט חושך".

ואכן, האור בחנות נעשה קודר מאוד. אפילו בחוץ, על המדרכה, נראה התמרור של אזור גרירה על עמוד הפנס אפור וחיוור.

"אני מצטערת", אמרתי לרקס, ואז פניתי אל רוזה: "אני מצטערת. לא התכוונתי לקחת הכל לעצמי".

"בגללך", אמר ח"מ רקס, "אני אהיה חלש בערב".

"אתה מתלוצץ", אמרתי לו. "אני יודעת שאתה מתלוצץ".

"אני לא מתלוצץ. אני עלול לחלות כבר עכשיו. ומה עם הח"מים האלה בחלק האחורי של החנות? הם כבר ממילא לא בסדר. עכשיו המצב שלהם בטוח יחמיר. היית חמדנית, קלרה".

"אני לא מאמינה לך", אמרתי, אבל כבר לא הייתי בטוחה. הסתכלתי ברוזה, אבל ההבעה שלה נותרה אטומה.

"אני כבר מרגיש חולה", אמר ח"מ רקס. והוא השתוחח קדימה.

"אבל כרגע אמרת בעצמך. לשמש תמיד יש דרכים להגיע אלינו. אתה מתלוצץ, אני יודעת את זה".

בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את עצמי שח"מ רקס הקניט אותי. אבל באותו יום היתה לי תחושה שבלי להתכוון גרמתי לרקס להעלות נושא לא נעים, משהו שרוב הח"מים בחנות מעדיפים לא לדבר עליו. וזמן קצר אחר־כך קרה לח"מ רקס דבר שגרם לי לחשוב שבמידה מסוימת, גם אם באמת התלוצץ באותו יום, הוא התכוון ברצינות למה שאמר.

זה היה בוקר בהיר, ורקס כבר לא היה לידנו, כי מנהלת העבירה אותו לגומחה הקדמית. מנהלת תמיד אמרה שכל אחת מהעמדות נקבעה בקפידה, ויש לנו סיכוי זהה להיבחר בכל עמדה שנעמוד בה. ובכל־זאת, כולנו ידענו שכשלקוח נכנס לחנות המבט שלו נופל קודם־כל על הגומחה הקדמית, ומובן שרקס היה מרוצה מאוד כשהגיע תורו לעמוד בה. הסתכלנו עליו ממרכז החנות כשעמד שם בסנטר זקוף, מכוסה כולו בדְגַם השמש, ורוזה רכנה לעברי פעם אחת כדי לומר, "אוי, הוא באמת נראה נפלא! הוא בלי ספק ימצא בית בקרוב!"

ביום השלישי של רקס בגומחה הקדמית נכנסה לחנות ילדה עם אמא שלה. לא הייתי אז טובה כל־כך באומדן גיל, אבל אני זוכרת שהערכתי שהיא בת שלוש־עשרה וחצי, ועכשיו אני חושבת שצדקתי. האֵם היתה פקידה, ולפי הנעליים והחליפה שלה היה ברור לנו שהיא מדֶרג גבוה. הילדה ניגשה מיד לרקס ונעמדה מולו, ואילו האם שוטטה בחנות והתקדמה לעברנו, העיפה בנו מבט והמשיכה הלאה אל החלק האחורי, שם ישבו שני ח"מים על שולחן הזכוכית ונידנדו רגליים בחופשיות כמו שמנהלת הורתה להם. בשלב מסוים קראה האם לילדה, אבל זאת התעלמה ממנה והמשיכה להסתכל למעלה אל הפנים של רקס. ואז הושיטה הילדה את ידה והעבירה את אצבעותיה על הזרוע של רקס. רקס לא אמר כלום כמובן, רק חייך לעֶברה והמשיך לעמוד בלי לזוז, בדיוק כמו שהורו לנו לעשות כשלקוח מפגין עניין מיוחד.

"תראי!" לחשה רוזה. "היא הולכת לבחור אותו! היא אוהבת אותו. איזה מזל יש לו!" דחקתי בה במרפקי כדי להשתיק אותה, כי היה אפשר בקלות לשמוע אותנו.

עכשיו הילדה היא שקראה לאם, ובמהרה נעמדו שתיהן מול ח"מ רקס ובחנו אותו מכף רגל ועד ראש, ומדי פעם הושיטה הילדה יד ונגעה בו. השתיים טיכסו עצה בשקט, וברגע מסוים שמעתי את הילדה אומרת, "אבל הוא מושלם, אמא. הוא נהדר". ורגע אחר־כך אמרה הילדה, "אוי, אמא, די".

בשלב הזה כבר התמקמה מנהלת בשקט מאחוריהן. בסופו של דבר פנתה האם למנהלת ושאלה:

"מאיזה מודל הוא?"

"הוא B2", אמרה מנהלת. "סדרה שלישית. לילד הנכון יהיה רקס מלווה מושלם. לדעתי הוא יעודד באופן מיוחד גישה חרוצה ומצפונית אצל אדם צעיר".

"טוב, לגברת הצעירה הזאת פה זה בהחלט לא יזיק".

"אוי, אמא, הוא מושלם".

ואז אמרה האם: "B2, סדרה שלישית. אלה עם הבעיות בספיגה סולָרית, נכון?"

היא אמרה את זה בדיוק ככה, מול רקס, בלי להוריד את החיוך מהפרצוף. גם רקס המשיך לחייך, אבל הילדה נראתה מבולבלת והעבירה את מבטה מרקס לאמא שלה.

"נכון", אמרה מנהלת, "לסדרה השלישית היו בהתחלה כמה תקלות קטנות. אבל הדיווחים ההם היו מוגזמים מאוד. בסביבות שיש בהן רמות נורמליות של אור, אין שום בעיה בכלל".

"שמעתי שספיגה סולרית לקויה יכולה להוביל לעוד בעיות", אמרה האם. "אפילו לבעיות התנהגות".

"עם כל הכבוד, גברתי, המודלים של סדרה שלוש הסבו המון אושר להרבה ילדים. אם את לא גרה באלסקה או בתוך מכרה, אין לך מה לדאוג".

האם המשיכה להתבונן ברקס. לבסוף הנידה בראשה. "אני מצטערת, קָרוֹליין. אני רואה מה את מוצאת בו. אבל הוא לא בשבילנו. אנחנו נמצא לך אחד מושלם".

רקס המשיך לחייך עד שהלקוחות יצאו, וגם אחר־כך, בלי להפגין שום סימן לעצב. אבל אני נזכרתי בהתלוצצות שלו, והייתי בטוחה שהשאלות האלה על השמש, ועל כמה מההזנה שלו אנחנו יכולים לקבל, העסיקו אותו כבר זמן־מה.

כיום, כמובן, ברור לי שהן העסיקו לא רק את רקס. אבל רשמית זאת לא היתה בעיה בכלל - לכולנו היו מִפרטים שנועדו להבטיח שלא נושפע מגורמים כמו המיקום שלנו בתוך חדר. ובכל־זאת, מדי פעם, אחרי כמה שעות רחוק מהשמש, היה ח"מ מרגיש תשישות גוברת ומתחיל לדאוג שמשהו אצלו לא בסדר - שיש לו איזה פגם ייחודי, שאם ייוודע, הוא לא ימצא בית לעולם.

זאת אחת הסיבות שבגללן חשבנו כל הזמן על הצבה בחלון. לכל אחד מאיתנו הובטח שתורו יגיע, וכל אחד מאיתנו השתוקק שיגיע כבר. זה היה קשור חלקית למה שמנהלת כינתה "כבוד מיוחד" לייצג את החנות כלפי חוץ. וחוץ מזה, כמובן, בלי קשר למה שאמרה מנהלת, ידענו כולנו שבחלון יש לנו סיכוי גדול יותר להיבחר. אבל הדבר העיקרי שהבנו כולנו בלי מלים היה העניין עם השמש וההזנה שלו. רוזה העלתה את זה פעם באוזני, בלחישה, קצת לפני שהגיע התור שלנו.

"קלרה, את חושבת שברגע שנהיה בחלון נקבל כזה שפע של טוּב שאחרי זה כבר לא יחסר לנו אף־פעם?"

הייתי די חדשה אז, ולא ידעתי מה לענות, אף שהשאלה הזאת עלתה גם בדעתי.

ואז הגיע סוף־סוף תורנו, ובוקר אחד נכנסנו רוזה ואני לחלון, בזהירות, כדי לא להפיל שום דבר מהתצוגה, בשונה מהזוג שלפנינו, שבוע קודם־לכן. החנות כמובן עדיין לא נפתחה, וחשבתי שהסבכה תהיה סגורה עד הסוף. אבל ברגע שהתיישבנו על הספה המפוספסת ראיתי שיש רווח צר למטה - מנהלת כנראה הגביהה קצת את הסבכה כשבדקה שהכל מוכן לקראתנו - והאור של השמש יצר מלבן בהיר שהגיע עד לבמת התצוגה ונגמר בקו ישר בדיוק מולנו. היינו צריכות רק למתוח קצת את כפות הרגליים כדי להניח אותן בתוך החמימות שלו. וידעתי אז שלא משנה מה התשובה לשאלה של רוזה, בעתיד הקרוב אנחנו עומדות לקבל את כל ההזנה שנזדקק לה. וברגע שמנהלת נגעה במתג והסבכה טיפסה ועלתה עד למעלה, כיסה אותנו אור מסנוור.

אני חייבת להתוודות כאן שהיתה עוד סיבה שבגללה רציתי להיות בחלון, סיבה שלא היתה קשורה בכלל להזנה של השמש או לרצון להיבחר. בשונה מרוב הח"מים, בשונה מרוזה, אני השתוקקתי תמיד לראות עוד מהחוץ - ולראות אותו על כל פרטיו. כך שברגע שהסבכה עלתה מילאה אותי בכזאת התרגשות הידיעה שעכשיו חוצצת בין המדרכה וביני רק הזכוכית, ושאני חופשייה לראות, מקרוב ובמלואם, כל־כך הרבה דברים שקודם ראיתי רק כפינות וכשוליים, עד שלרגע כמעט שכחתי מהשמש ומהחביבות שגילה כלפינו.

לראשונה יכולתי לראות שבניין RPO עשוי למעשה מלבנים נפרדות, ושהוא לא לבן, כמו שחשבתי תמיד, אלא צהוב חיוור. יכולתי לראות גם שהוא גבוה אפילו יותר ממה שדמיינתי - עשרים־ושתיים קומות - ושלכל אחד מהחלונות הזהים יש אדן חלון מיוחד משלו. ראיתי שהשמש שִׂרטט קו אלכסוני לכל רוחב החזית של בניין RPO, כך שבצד אחד שלו היה משולש שנראה כמעט לבן, ובצד האחר היה משולש שנראה כהה מאוד, אם כי עכשיו ידעתי שהבניין כולו הוא בצבע צהוב חיוור. ולא רק שיכולתי לראות כל אחד מהחלונות, ממש עד הגג, גם יכולתי לראות מדי פעם אפילו את האנשים שבִּפנים - עומדים, יושבים ומתהלכים ממקום למקום. ולמטה, ברחוב, יכולתי לראות את עוברי־האורח, את כל סוגי הנעליים שלהם, כוסות הנייר, התיקים על הכתפיים, הכלבים הקטנים, ויכולתי לעקוב במבט אחרי מי שרציתי, כל הדרך אל מֵעבר למעבר החצייה והתמרור השני של אזור גרירה, אל המקום שעמדו בו שני עובדי תחזוקה ליד פתח ביוב והצביעו על משהו. יכולתי לראות אפילו מה קורה בתוך המוניות שהאטו כדי לאפשר לקהל לעבור במעבר החצייה - את אצבעותיו של נהג מתופפות על הגה, את כובע המצחייה לראשו של נוסע.

היום נמשך, השמש חימם אותנו, וראיתי שרוזה מאושרת מאוד. אבל גם שמתי לב שבקושי הסתכלה על משהו חוץ מתמרור אזור גרירה הראשון, שהתנוסס בדיוק מולנו. היא נעצה בו את מבטה, ורק כשהסבתי את תשומת־לבה לדבר כזה או אחר היתה מפנה אליו לרגע את ראשה, ואז היתה מאבדת עניין שוב וחוזרת להסתכל החוצה, במדרכה ובתמרור.

אבל כשעוברי־אורח התעכבו מול החלון כן הסבה רוזה את מבטה למקום אחר לזמן־מה. במקרים האלה עשינו שתינו מה שמנהלת לימדה אותנו לעשות: עטינו חיוכים "ניטרליים" וקבענו את מבטנו מעבר לכביש, בערך במחצית גובהו של בניין RPO. היה מפתה מאוד להתבונן מקרוב בעוברי־האורח שניגשו לחלון, אבל מנהלת הסבירה שיצירת קשר עין ברגע כזה היא מעשה ווּלגרי מאוד. רק כשעובר־אורח מאותת לנו במפורש או מדבר אלינו מבעד לזגוגית, אנחנו אמורים לענות, אף־פעם לא קודם.

לפעמים התברר שהאנשים שנעצרו בכלל לא התעניינו בנו. הם רק רצו לחלוץ את נעל הריצה שלהם כדי לסדר בה משהו, או ללחוץ על המלבנים שלהם. אבל היו אחרים, שניגשו ישר לזכוכית והסתכלו פנימה. רבים מאלה היו ילדים, בערך בגיל שהכי התאמְנו לו, ונראה שהם שמחים לראות אותנו. ילד או ילדה היו ניגשים בהתלהבות, לבד עם או המבוגר שלהם, מצביעים, צוחקים, עושים פרצוף משונה, נוקשים על השמשה, מנופפים.

מדי פעם - ובמהרה למדתי להעמיד פנים שאני בוהה בבניין RPO בשעה שבעצם התבוננתי באנשים שעמדו מול החלון - היו ילד או ילדה ניגשים להסתכל בנו והיה במבט שלהם עצב, ולפעמים גם כעס, כאילו עשינו משהו לא בסדר. ילדים כאלה יכלו בקלות להפגין שינוי פתאומי ולהתחיל לצחוק או לנופף כמו כל היתר, אבל אחרי יומיים בחלון למדתי להבחין בינם לבין האחרים.

ניסיתי לדבר על כך עם רוזה בפעם השלישית או הרביעית שילדה כזאת נעמדה מולנו, אבל רוזה חייכה ואמרה: "קלרה, את דואגת יותר מדי. אני בטוחה שהילדה הזאת שמחה ומאושרת. ואיך לא, ביום כזה? כל העיר שמחה כל־כך היום".

אבל אחר־כך, בסוף היום השלישי שלנו, העליתי את זה בשיחה עם מנהלת. היא שיבחה אותנו, אמרה שהיינו "יפהפיות ומכובדות" בחלון. זה היה אחרי שכבר עימעמו את האורות בחנות, זמן קצר לפני שהלכנו לישון. נשענו אל הקיר בחלק האחורי של החנות, וכמה מאיתנו עילעלו במגזינים המעניינים, ולפי הכתפיים של רוזה, שהיתה לידי, ראיתי שהיא כבר מנומנמת. לכן כששאלה מנהלת אם נהניתי היום, העזתי וסיפרתי לה על הילדה העצובה שניגשה לחלון.

"קלרה, את באמת יוצאת מן הכלל", אמרה מנהלת בקול שקט כדי לא להפריע לרוזה ולאחרים. "את קולטת ומטמיעה כל־כך הרבה". היא הנידה בראשה כבמין פליאה. ואז אמרה: "את צריכה להבין שאנחנו חנות מיוחדת מאוד. הרבה ילדים היו שמחים אם היו יכולים לבחור בך, או ברוזה, או בכל אחד אחר מביניכם. אבל הם לא יכולים. אתם מֵעבר להישג ידם. לכן הם ניגשים לחלון, כדי לחלום שהם מקבלים אתכם. אבל אז הם נהיים עצובים".

"מנהלת, ילד כזה. לילד כזה יש ח"מ בבית?"

"אולי לא. בטח לא אחד כמוך. לכן, אם לפעמים ילד או ילדה מסתכלים בך בצורה מוזרה, במרירות או בעצב, או אומרים לך משהו לא נעים דרך השמשה, אל תתייחסי לזה. פשוט תזכרי. רוב הסיכויים שילדים כאלה מתוסכלים".

"ילד או ילדה כאלה, שאין להם ח"מ, הם בטח בודדים".

"כן, גם זה", אמרה מנהלת בשקט. "בודדים. כן".

היא השפילה את מבטה והשתתקה, ולכן חיכיתי. ואז לפתע חייכה, הושיטה את ידה וחילצה בעדינות מאחיזתי את המגזין המעניין שעילעלתי בו.

"לילה טוב, קלרה. מחר תהיי נהדרת כמו שהיית היום. ואל תשכחי. את ורוזה מייצגות אותנו מול כל הרחוב".

לקראת אמצע הבוקר הרביעי שלנו בחלון ראיתי את המונית מאיטה ואת הנהג רוכן החוצה כדי שהמוניות האחרות יאפשרו לו לחצות את נתיבי התנועה ולהגיע אל שפת המדרכה מול החנות שלנו. העיניים של ג'וֹסי היו נעוצות בי כשיצאה אל המדרכה. היא היתה חיוורת ורזה, וכשהתקרבה אלינו ראיתי שההליכה שלה שונה מזו של עוברי־האורח האחרים. היא לא בדיוק הלכה לאט, אבל היה נדמה שאחרי כל צעד היא מוודאת שהיא עדיין בטוחה ואין סכנה שתיפול. הערכתי שהיא בת ארבע־עשרה וחצי.

ברגע שהתקרבה מספיק כדי לאפשר להולכי הרגל לעבור מאחוריה, היא נעצרה וחייכה אלי.

"הַיי", אמרה דרך הזגוגית. "הֵיי, את שומעת אותי?"

רוזה המשיכה לנעוץ מבט קדימה בבניין RPO, כמו שהיתה אמורה לעשות. אבל אני, אחרי שפנו אלי, יכולתי להיישיר מבט אל הילדה, להחזיר לה חיוך ולהנהן בעידוד.

"באמת?" אמרה ג'וסי - אם כי, כמובן, עדיין לא ידעתי שזה שְׁמה. "אני בעצמי בקושי מצליחה לשמוע אותי. את באמת שומעת אותי?"

הינהנתי שוב, והיא הנידה בראשה כאילו היא מתרשמת מאוד.

"וואו". היא העיפה מבט מעבר לכתפה - אפילו את התנועה הזאת היא ביצעה בזהירות - אל המונית שממנה יצאה כרגע. דלת המונית נותרה בדיוק כמו שהשאירה אותה, פתוחה אל המדרכה, ושתי דמויות עדיין ישבו במושב האחורי, דיברו והצביעו על משהו מעֵבר למעבר החצייה. ג'וסי נראתה מרוצה מכך שהמבוגרים שלה לא מתכוננים לצאת מהמונית, ופסעה עוד צעד קדימה עד שפניה כמעט נגעו בחלון.

"ראיתי אותך אתמול", אמרה.

שִׁחזרתי בראשי את היום הקודם שלנו, ומאחר שלא מצאתי שום זיכרון של ג'וסי הבטתי בה בהפתעה.

"אה, אל תרגישי רע או משהו, אין שום סיכוי שראית אותי. הייתי כאילו במונית, עברתי פה, אפילו לא כזה לאט. אבל ראיתי אותך בחלון שלכם, ובגלל זה ביקשתי מאמא שנעצור פה היום". היא הציצה אחורה, שוב באותה זהירות. "וואו. היא עדיין מדברת עם גברת גֶ'פריס. השיחה הזאת עולה הרבה כסף, מה? המונה של המונית פשוט ממשיך לעבוד".

יכולתי לראות איך, כשצחקה, נמלאו פניה חביבות. אבל מוזר, באותו רגע ממש גם תהיתי לראשונה אם ג'וסי אינה אחת מאותם ילדים בודדים שמנהלת ואני דיברנו עליהם.

היא העיפה מבט ברוזה, שעדיין הביטה בצייתנות בבניין RPO, ואמרה: "החברה שלך ממש חמודה". וכבר בזמן שאמרה את זה חזר מבטה אלי. היא המשיכה להסתכל בי בשקט עוד כמה שניות, והתחלתי לחשוש שהמבוגרות שלה יֵצאו מהמונית לפני שתספיק להגיד עוד משהו. אבל אז היא אמרה:

"יודעת מה? החברה שלך תהיה חברה מושלמת בשביל מישהו. אבל אתמול עברנו פה במונית וראיתי אותך, וחשבתי: זאת היא, זאת הח"מית שחיפשתי!" היא שוב צחקה. "סליחה. אולי זה נשמע לא מנומס". ושוב הסתובבה אל המונית, אבל הדמויות במושב האחורי לא הפגינו שום כוונה לצאת. "את צרפתייה?" שאלה. "את נראית קצת צרפתייה".

חייכתי והנדתי בראשי.

"היו שתי בנות צרפתיות", אמרה ג'וסי, "שבאו למפגש האחרון שלנו. לשתיהן היתה תסרוקת כזאת, קצרה ומסודרת כמו שלך. הן נראו חמודות". היא הביטה בי עוד רגע בשתיקה, והיה נדמה לי שאני רואה עוד רמז קטן לעצבות, אבל עדיין הייתי די חדשה אז, ולא הייתי בטוחה. ואז התבהרו פניה והיא אמרה:

"הֵיי, לא חם לכן כשאתן יושבות שם ככה? צריכות משהו לשתות?"

הנדתי בראשי והרמתי ידיים וכפות ידי מופנות כלפי מעלה, כדי לסמן כמה נפלא שההזנה של השמש מומטרת עלינו.

"אה, כן. מה חשבתי לעצמי. אתם אוהבים להיות באור השמש, נכון?"

היא הסתובבה שוב לאחור, הפעם כדי להסתכל למעלה בגגות הבניינים. באותו רגע היה השמש בחלקת השמיים שבין הבניינים, וג'וסי כיווצה מיד את עיניה ופנתה בחזרה אלי.

"לא יודעת איך את עושה את זה. מסתכלת לשם ככה בלי להסתנוור, הכוונה. אני לא יכולה לעשות את זה אפילו לשנייה".

היא קירבה את כף היד שלה אל מצחה והסתובבה שוב לאחור, והפעם לא הסתכלה בשמש אלא בנקודה כלשהי ליד הגג של בניין RPO. אחרי חמש שניות הסתובבה בחזרה אלי.

"אני מניחה שמבחינתכם, מהמקום שאתם נמצאים בו, השמש שוקע מאחורי הבניין הגדול הזה, נכון? זה בטח אומר שאתם אף־פעם לא יכולים לראות איפה הוא באמת שוקע. בטח הבניין הזה כל הזמן מסתיר לכם". היא בדקה במבט זריז אם המבוגרות עדיין במונית, והמשיכה: "איפה שאנחנו גרות, שום דבר לא מסתיר. מהחדר שלי למעלה אפשר לראות בדיוק איפה השמש שוקע. בדיוק לאן הוא הולך בלילה".

ודאי נראיתי מופתעת. ובשולי שדה־הראייה שלי ראיתי שרוזה, ששכחה לרגע איך מתנהגים, נעצה עכשיו בג'וסי מבט נדהם.

"אבל לא רואים איפה הוא זורח בבוקר", אמרה ג'וסי. "הגבעות והעצים מסתירים. קצת כמו פה, נראה לי. דברים תמיד מסתירים. אבל בערב זה משהו אחר. בצד שהחדר שלי משקיף עליו יש רק מרחב גדול וריק. אם תבואי לגור איתנו, את תראי".

מבוגרת אחת, ואז עוד אחת, יצאו מהמונית למדרכה. ג'וסי לא ראתה אותן, אבל אולי שמעה משהו, כי היא התחילה לדבר מהר יותר.

"בחיי. תוכלי לראות בדיוק איפה הוא שוקע".

המבוגרות, שתיהן נשים, היו לבושות בבגדי משרד רמי־דרג. ניחשתי שהגבוהה שבהן היא האם שג'וסי הזכירה קודם, כי היא כל הזמן הסתכלה בג'וסי, אפילו בזמן שנפרדה מחברתה בנשיקות־לחי. ואז הלכה החברה, נבלעה בין עוברי־האורח האחרים, והאם פנתה כל־כולה אלינו. ולשנייה אחת כבר לא היה המבט הנוקב שלה נעוץ בגב של ג'וסי אלא בי, ומיד הסבתי את מבטי והסתכלתי למעלה על בניין RPO. אבל ג'וסי דיברה שוב דרך הזגוגית, ואף שהנמיכה את קולה עדיין שמעתי אותה.

"חייבת ללכת עכשיו. אבל אני אחזור בקרוב. נדבר עוד". ואז, בכמעט־לחישה שרק אני יכולתי לשמוע, אמרה, "את לא תלכי מפה, נכון?"

הנדתי בראשי וחייכתי.

"טוב מאוד. בסדר. אז ביי בינתיים. אבל רק לבינתיים".

עכשיו כבר עמדה האם ממש מאחורי ג'וסי. היא היתה שחורת־שיער ורזה, אם כי לא רזה כמו ג'וסי או כמו חלק מהרצים. עכשיו שהיתה קרובה יותר וראיתי טוב יותר את הפנים שלה, העליתי את אומדן הגיל שלה לארבעים־וחמש. כמו שאמרתי, עוד לא ידעתי לדייק אז בהערכות גיל, אבל בהמשך התברר שצדקתי, פחות או יותר. ממרחק, בהתחלה, חשבתי שהיא צעירה יותר, אבל כשהתקרבה ראיתי את החריצים העמוקים סביב הפה שלה וגם מין תשישות נרגזת בעיניה. וגם שמתי לב שכאשר האם הושיטה את ידה אל ג'וסי מאחור, היססה הזרוע המושטת באוויר וכמעט נסוגה, אבל אז היא נעה שוב קדימה ונחה על כתף בתה.

הן נכנסו אל זרם העוברים־ושבים והלכו לעבר תמרור אזור גרירה השני, ג'וסי בהליכה הזהירה שלה ואמה בזרוע כרוכה סביב כתף בתה. פעם אחת, לפני שיצאו משדה־הראייה שלי, הסתכלה ג'וסי אחורה, ואף שהפריעה בכך לקצב ההליכה שלהן, נופפה לי עוד נפנוף אחרון.

קאזואו אישיגורו, שנולד בנגסאקי, יפאן, ב-1954, והובא לאנגליה בגיל חמש, נחשב היום לאחד מגדולי הספרות האנגלית העכשווית, "אולי המאַתגר שבכולם, הבלתי-קונבנציונאלי, האחר-והיחיד". הקוראים בארץ מכירים אותו בעיקר בזכות 'שארית היום', רב-המכר הבינלאומי, שתורגם ל-28 שפות, ונמכר בכשני מיליון עותקים. אישיגורו הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017. שופטי הנובל כתבו עליו: "ברומאנים שניחנו בעוצמה רגשית גדולה גילה את התהום שמתחת לתחושה הבדויה של הקשר שלנו עם העולם".

סקירות וביקורות

קאזואו אישיגורו: "אני מרגיש שאני כותב את אותו ספר שוב ושוב" רונן טל הארץ 23/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
הבנאליות של הבינה המלאכותית יעקב גולדברג Mako 25/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
האם אנדרואידית חולמת על כבשים חשמליות? רן בן-נון ביקורת העורך 27/12/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"קלרה והשמש" מסמן את הרגע שבו המד"ב נכנס באופן רשמי למיינסטרים יובל פלוטקין הארץ 27/12/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

קאזואו אישיגורו: "אני מרגיש שאני כותב את אותו ספר שוב ושוב" רונן טל הארץ 23/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
הבנאליות של הבינה המלאכותית יעקב גולדברג Mako 25/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
האם אנדרואידית חולמת על כבשים חשמליות? רן בן-נון ביקורת העורך 27/12/2022 לקריאת הביקורת המלאה >
"קלרה והשמש" מסמן את הרגע שבו המד"ב נכנס באופן רשמי למיינסטרים יובל פלוטקין הארץ 27/12/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
קלרה והשמש קאזואו‏ אישיגורו

חלק ראשון

כשהיינו חדשות, הוצבנו רוזה ואני במרכז החנות, ליד שולחן המגזינים, ומשם יכולנו לראות את רוב החלון. כך יכולנו להשקיף על החוץ - על הפקידים שמיהרו מפה לשם, על המוניות, הרצים, התיירים, קבצן והכלב שלו, החלק התחתון של בניין RPO. אחרי שהתאקלמנו קצת, הרשתה לנו לפעמים מנהלת לגשת לחזית, ממש עד חלון התצוגה, ואז יכולנו לראות כמה גבוה בניין RPO. ואם היינו שם בדיוק בשעה הנכונה, ראינו את השֶׁמש מתקדם בדרכו וחוצה את המרחב שבין גגות הבניינים מהצד שלנו לצד של בניין RPO.

בכל פעם שהתמזל מזלי לראות אותו ככה, הייתי שולחת את הפנים שלי קדימה כדי לספוג כמה שיותר מההזנה שלו, ובפעמים שרוזה היתה אתי, הייתי אומרת לה לעשות כמוני. אחרי דקה או שתיים היינו חייבות לחזור לעמדות שלנו, וכשהיינו חדשות חששנו, כי לעתים קרובות לא יכולנו לראות את השֶׁמש ממרכז החנות וחשבנו שניחָלש עוד ועוד. ח"מ רֶקס, שהיה אז לידנו, אמר לנו שאין מה לדאוג, שלשמש יש דרכים להגיע אלינו בכל מקום שנהיה. הוא הצביע על קורות הרצפה ואמר, "הנה, פה דְגַם השמש. אם אתן מודאגות, אתן יכולות פשוט לגעת בו ולהתחזק שוב".

הוא אמר את זה בשעה שהחנות היתה ריקה מלקוחות, ומנהלת בדיוק סידרה משהו על המדפים האדומים, ולא רציתי להפריע לה, לכן לא ביקשתי רשות. העפתי מבט ברוזה, שהחזירה לי מבט אטום, פסעתי שני צעדים קדימה, השתופפתי והושטתי את שתי הידיים אל דְגַם השמש שעל הרצפה. אבל ברגע שהאצבעות שלי נגעו בו הוא נמוג, ולא משנה כמה ניסיתי - טפחתי על המקום שבו היה, ואחר־כך שיפשפתי בידיים את קורות הרצפה - הוא לא חזר. כשקמתי בחזרה על רגלי אמר ח"מ רקס:

"קלרה, זה היה חמדני מצידך. אתן הח"מיות תמיד כאלה חמדניות".

הייתי חדשה אז, ובכל־זאת הבנתי מיד שאולי זאת לא היתה אשמתי; שאולי רק במקרה נסוג השמש מהדְגָם שלו בדיוק כשנגעתי בו. אבל הפנים של ח"מ רקס נותרו רציניות.

"את לקחת את כל ההזנה שלו לעצמך, קלרה. תראי, נהיָה כמעט חושך".

ואכן, האור בחנות נעשה קודר מאוד. אפילו בחוץ, על המדרכה, נראה התמרור של אזור גרירה על עמוד הפנס אפור וחיוור.

"אני מצטערת", אמרתי לרקס, ואז פניתי אל רוזה: "אני מצטערת. לא התכוונתי לקחת הכל לעצמי".

"בגללך", אמר ח"מ רקס, "אני אהיה חלש בערב".

"אתה מתלוצץ", אמרתי לו. "אני יודעת שאתה מתלוצץ".

"אני לא מתלוצץ. אני עלול לחלות כבר עכשיו. ומה עם הח"מים האלה בחלק האחורי של החנות? הם כבר ממילא לא בסדר. עכשיו המצב שלהם בטוח יחמיר. היית חמדנית, קלרה".

"אני לא מאמינה לך", אמרתי, אבל כבר לא הייתי בטוחה. הסתכלתי ברוזה, אבל ההבעה שלה נותרה אטומה.

"אני כבר מרגיש חולה", אמר ח"מ רקס. והוא השתוחח קדימה.

"אבל כרגע אמרת בעצמך. לשמש תמיד יש דרכים להגיע אלינו. אתה מתלוצץ, אני יודעת את זה".

בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את עצמי שח"מ רקס הקניט אותי. אבל באותו יום היתה לי תחושה שבלי להתכוון גרמתי לרקס להעלות נושא לא נעים, משהו שרוב הח"מים בחנות מעדיפים לא לדבר עליו. וזמן קצר אחר־כך קרה לח"מ רקס דבר שגרם לי לחשוב שבמידה מסוימת, גם אם באמת התלוצץ באותו יום, הוא התכוון ברצינות למה שאמר.

זה היה בוקר בהיר, ורקס כבר לא היה לידנו, כי מנהלת העבירה אותו לגומחה הקדמית. מנהלת תמיד אמרה שכל אחת מהעמדות נקבעה בקפידה, ויש לנו סיכוי זהה להיבחר בכל עמדה שנעמוד בה. ובכל־זאת, כולנו ידענו שכשלקוח נכנס לחנות המבט שלו נופל קודם־כל על הגומחה הקדמית, ומובן שרקס היה מרוצה מאוד כשהגיע תורו לעמוד בה. הסתכלנו עליו ממרכז החנות כשעמד שם בסנטר זקוף, מכוסה כולו בדְגַם השמש, ורוזה רכנה לעברי פעם אחת כדי לומר, "אוי, הוא באמת נראה נפלא! הוא בלי ספק ימצא בית בקרוב!"

ביום השלישי של רקס בגומחה הקדמית נכנסה לחנות ילדה עם אמא שלה. לא הייתי אז טובה כל־כך באומדן גיל, אבל אני זוכרת שהערכתי שהיא בת שלוש־עשרה וחצי, ועכשיו אני חושבת שצדקתי. האֵם היתה פקידה, ולפי הנעליים והחליפה שלה היה ברור לנו שהיא מדֶרג גבוה. הילדה ניגשה מיד לרקס ונעמדה מולו, ואילו האם שוטטה בחנות והתקדמה לעברנו, העיפה בנו מבט והמשיכה הלאה אל החלק האחורי, שם ישבו שני ח"מים על שולחן הזכוכית ונידנדו רגליים בחופשיות כמו שמנהלת הורתה להם. בשלב מסוים קראה האם לילדה, אבל זאת התעלמה ממנה והמשיכה להסתכל למעלה אל הפנים של רקס. ואז הושיטה הילדה את ידה והעבירה את אצבעותיה על הזרוע של רקס. רקס לא אמר כלום כמובן, רק חייך לעֶברה והמשיך לעמוד בלי לזוז, בדיוק כמו שהורו לנו לעשות כשלקוח מפגין עניין מיוחד.

"תראי!" לחשה רוזה. "היא הולכת לבחור אותו! היא אוהבת אותו. איזה מזל יש לו!" דחקתי בה במרפקי כדי להשתיק אותה, כי היה אפשר בקלות לשמוע אותנו.

עכשיו הילדה היא שקראה לאם, ובמהרה נעמדו שתיהן מול ח"מ רקס ובחנו אותו מכף רגל ועד ראש, ומדי פעם הושיטה הילדה יד ונגעה בו. השתיים טיכסו עצה בשקט, וברגע מסוים שמעתי את הילדה אומרת, "אבל הוא מושלם, אמא. הוא נהדר". ורגע אחר־כך אמרה הילדה, "אוי, אמא, די".

בשלב הזה כבר התמקמה מנהלת בשקט מאחוריהן. בסופו של דבר פנתה האם למנהלת ושאלה:

"מאיזה מודל הוא?"

"הוא B2", אמרה מנהלת. "סדרה שלישית. לילד הנכון יהיה רקס מלווה מושלם. לדעתי הוא יעודד באופן מיוחד גישה חרוצה ומצפונית אצל אדם צעיר".

"טוב, לגברת הצעירה הזאת פה זה בהחלט לא יזיק".

"אוי, אמא, הוא מושלם".

ואז אמרה האם: "B2, סדרה שלישית. אלה עם הבעיות בספיגה סולָרית, נכון?"

היא אמרה את זה בדיוק ככה, מול רקס, בלי להוריד את החיוך מהפרצוף. גם רקס המשיך לחייך, אבל הילדה נראתה מבולבלת והעבירה את מבטה מרקס לאמא שלה.

"נכון", אמרה מנהלת, "לסדרה השלישית היו בהתחלה כמה תקלות קטנות. אבל הדיווחים ההם היו מוגזמים מאוד. בסביבות שיש בהן רמות נורמליות של אור, אין שום בעיה בכלל".

"שמעתי שספיגה סולרית לקויה יכולה להוביל לעוד בעיות", אמרה האם. "אפילו לבעיות התנהגות".

"עם כל הכבוד, גברתי, המודלים של סדרה שלוש הסבו המון אושר להרבה ילדים. אם את לא גרה באלסקה או בתוך מכרה, אין לך מה לדאוג".

האם המשיכה להתבונן ברקס. לבסוף הנידה בראשה. "אני מצטערת, קָרוֹליין. אני רואה מה את מוצאת בו. אבל הוא לא בשבילנו. אנחנו נמצא לך אחד מושלם".

רקס המשיך לחייך עד שהלקוחות יצאו, וגם אחר־כך, בלי להפגין שום סימן לעצב. אבל אני נזכרתי בהתלוצצות שלו, והייתי בטוחה שהשאלות האלה על השמש, ועל כמה מההזנה שלו אנחנו יכולים לקבל, העסיקו אותו כבר זמן־מה.

כיום, כמובן, ברור לי שהן העסיקו לא רק את רקס. אבל רשמית זאת לא היתה בעיה בכלל - לכולנו היו מִפרטים שנועדו להבטיח שלא נושפע מגורמים כמו המיקום שלנו בתוך חדר. ובכל־זאת, מדי פעם, אחרי כמה שעות רחוק מהשמש, היה ח"מ מרגיש תשישות גוברת ומתחיל לדאוג שמשהו אצלו לא בסדר - שיש לו איזה פגם ייחודי, שאם ייוודע, הוא לא ימצא בית לעולם.

זאת אחת הסיבות שבגללן חשבנו כל הזמן על הצבה בחלון. לכל אחד מאיתנו הובטח שתורו יגיע, וכל אחד מאיתנו השתוקק שיגיע כבר. זה היה קשור חלקית למה שמנהלת כינתה "כבוד מיוחד" לייצג את החנות כלפי חוץ. וחוץ מזה, כמובן, בלי קשר למה שאמרה מנהלת, ידענו כולנו שבחלון יש לנו סיכוי גדול יותר להיבחר. אבל הדבר העיקרי שהבנו כולנו בלי מלים היה העניין עם השמש וההזנה שלו. רוזה העלתה את זה פעם באוזני, בלחישה, קצת לפני שהגיע התור שלנו.

"קלרה, את חושבת שברגע שנהיה בחלון נקבל כזה שפע של טוּב שאחרי זה כבר לא יחסר לנו אף־פעם?"

הייתי די חדשה אז, ולא ידעתי מה לענות, אף שהשאלה הזאת עלתה גם בדעתי.

ואז הגיע סוף־סוף תורנו, ובוקר אחד נכנסנו רוזה ואני לחלון, בזהירות, כדי לא להפיל שום דבר מהתצוגה, בשונה מהזוג שלפנינו, שבוע קודם־לכן. החנות כמובן עדיין לא נפתחה, וחשבתי שהסבכה תהיה סגורה עד הסוף. אבל ברגע שהתיישבנו על הספה המפוספסת ראיתי שיש רווח צר למטה - מנהלת כנראה הגביהה קצת את הסבכה כשבדקה שהכל מוכן לקראתנו - והאור של השמש יצר מלבן בהיר שהגיע עד לבמת התצוגה ונגמר בקו ישר בדיוק מולנו. היינו צריכות רק למתוח קצת את כפות הרגליים כדי להניח אותן בתוך החמימות שלו. וידעתי אז שלא משנה מה התשובה לשאלה של רוזה, בעתיד הקרוב אנחנו עומדות לקבל את כל ההזנה שנזדקק לה. וברגע שמנהלת נגעה במתג והסבכה טיפסה ועלתה עד למעלה, כיסה אותנו אור מסנוור.

אני חייבת להתוודות כאן שהיתה עוד סיבה שבגללה רציתי להיות בחלון, סיבה שלא היתה קשורה בכלל להזנה של השמש או לרצון להיבחר. בשונה מרוב הח"מים, בשונה מרוזה, אני השתוקקתי תמיד לראות עוד מהחוץ - ולראות אותו על כל פרטיו. כך שברגע שהסבכה עלתה מילאה אותי בכזאת התרגשות הידיעה שעכשיו חוצצת בין המדרכה וביני רק הזכוכית, ושאני חופשייה לראות, מקרוב ובמלואם, כל־כך הרבה דברים שקודם ראיתי רק כפינות וכשוליים, עד שלרגע כמעט שכחתי מהשמש ומהחביבות שגילה כלפינו.

לראשונה יכולתי לראות שבניין RPO עשוי למעשה מלבנים נפרדות, ושהוא לא לבן, כמו שחשבתי תמיד, אלא צהוב חיוור. יכולתי לראות גם שהוא גבוה אפילו יותר ממה שדמיינתי - עשרים־ושתיים קומות - ושלכל אחד מהחלונות הזהים יש אדן חלון מיוחד משלו. ראיתי שהשמש שִׂרטט קו אלכסוני לכל רוחב החזית של בניין RPO, כך שבצד אחד שלו היה משולש שנראה כמעט לבן, ובצד האחר היה משולש שנראה כהה מאוד, אם כי עכשיו ידעתי שהבניין כולו הוא בצבע צהוב חיוור. ולא רק שיכולתי לראות כל אחד מהחלונות, ממש עד הגג, גם יכולתי לראות מדי פעם אפילו את האנשים שבִּפנים - עומדים, יושבים ומתהלכים ממקום למקום. ולמטה, ברחוב, יכולתי לראות את עוברי־האורח, את כל סוגי הנעליים שלהם, כוסות הנייר, התיקים על הכתפיים, הכלבים הקטנים, ויכולתי לעקוב במבט אחרי מי שרציתי, כל הדרך אל מֵעבר למעבר החצייה והתמרור השני של אזור גרירה, אל המקום שעמדו בו שני עובדי תחזוקה ליד פתח ביוב והצביעו על משהו. יכולתי לראות אפילו מה קורה בתוך המוניות שהאטו כדי לאפשר לקהל לעבור במעבר החצייה - את אצבעותיו של נהג מתופפות על הגה, את כובע המצחייה לראשו של נוסע.

היום נמשך, השמש חימם אותנו, וראיתי שרוזה מאושרת מאוד. אבל גם שמתי לב שבקושי הסתכלה על משהו חוץ מתמרור אזור גרירה הראשון, שהתנוסס בדיוק מולנו. היא נעצה בו את מבטה, ורק כשהסבתי את תשומת־לבה לדבר כזה או אחר היתה מפנה אליו לרגע את ראשה, ואז היתה מאבדת עניין שוב וחוזרת להסתכל החוצה, במדרכה ובתמרור.

אבל כשעוברי־אורח התעכבו מול החלון כן הסבה רוזה את מבטה למקום אחר לזמן־מה. במקרים האלה עשינו שתינו מה שמנהלת לימדה אותנו לעשות: עטינו חיוכים "ניטרליים" וקבענו את מבטנו מעבר לכביש, בערך במחצית גובהו של בניין RPO. היה מפתה מאוד להתבונן מקרוב בעוברי־האורח שניגשו לחלון, אבל מנהלת הסבירה שיצירת קשר עין ברגע כזה היא מעשה ווּלגרי מאוד. רק כשעובר־אורח מאותת לנו במפורש או מדבר אלינו מבעד לזגוגית, אנחנו אמורים לענות, אף־פעם לא קודם.

לפעמים התברר שהאנשים שנעצרו בכלל לא התעניינו בנו. הם רק רצו לחלוץ את נעל הריצה שלהם כדי לסדר בה משהו, או ללחוץ על המלבנים שלהם. אבל היו אחרים, שניגשו ישר לזכוכית והסתכלו פנימה. רבים מאלה היו ילדים, בערך בגיל שהכי התאמְנו לו, ונראה שהם שמחים לראות אותנו. ילד או ילדה היו ניגשים בהתלהבות, לבד עם או המבוגר שלהם, מצביעים, צוחקים, עושים פרצוף משונה, נוקשים על השמשה, מנופפים.

מדי פעם - ובמהרה למדתי להעמיד פנים שאני בוהה בבניין RPO בשעה שבעצם התבוננתי באנשים שעמדו מול החלון - היו ילד או ילדה ניגשים להסתכל בנו והיה במבט שלהם עצב, ולפעמים גם כעס, כאילו עשינו משהו לא בסדר. ילדים כאלה יכלו בקלות להפגין שינוי פתאומי ולהתחיל לצחוק או לנופף כמו כל היתר, אבל אחרי יומיים בחלון למדתי להבחין בינם לבין האחרים.

ניסיתי לדבר על כך עם רוזה בפעם השלישית או הרביעית שילדה כזאת נעמדה מולנו, אבל רוזה חייכה ואמרה: "קלרה, את דואגת יותר מדי. אני בטוחה שהילדה הזאת שמחה ומאושרת. ואיך לא, ביום כזה? כל העיר שמחה כל־כך היום".

אבל אחר־כך, בסוף היום השלישי שלנו, העליתי את זה בשיחה עם מנהלת. היא שיבחה אותנו, אמרה שהיינו "יפהפיות ומכובדות" בחלון. זה היה אחרי שכבר עימעמו את האורות בחנות, זמן קצר לפני שהלכנו לישון. נשענו אל הקיר בחלק האחורי של החנות, וכמה מאיתנו עילעלו במגזינים המעניינים, ולפי הכתפיים של רוזה, שהיתה לידי, ראיתי שהיא כבר מנומנמת. לכן כששאלה מנהלת אם נהניתי היום, העזתי וסיפרתי לה על הילדה העצובה שניגשה לחלון.

"קלרה, את באמת יוצאת מן הכלל", אמרה מנהלת בקול שקט כדי לא להפריע לרוזה ולאחרים. "את קולטת ומטמיעה כל־כך הרבה". היא הנידה בראשה כבמין פליאה. ואז אמרה: "את צריכה להבין שאנחנו חנות מיוחדת מאוד. הרבה ילדים היו שמחים אם היו יכולים לבחור בך, או ברוזה, או בכל אחד אחר מביניכם. אבל הם לא יכולים. אתם מֵעבר להישג ידם. לכן הם ניגשים לחלון, כדי לחלום שהם מקבלים אתכם. אבל אז הם נהיים עצובים".

"מנהלת, ילד כזה. לילד כזה יש ח"מ בבית?"

"אולי לא. בטח לא אחד כמוך. לכן, אם לפעמים ילד או ילדה מסתכלים בך בצורה מוזרה, במרירות או בעצב, או אומרים לך משהו לא נעים דרך השמשה, אל תתייחסי לזה. פשוט תזכרי. רוב הסיכויים שילדים כאלה מתוסכלים".

"ילד או ילדה כאלה, שאין להם ח"מ, הם בטח בודדים".

"כן, גם זה", אמרה מנהלת בשקט. "בודדים. כן".

היא השפילה את מבטה והשתתקה, ולכן חיכיתי. ואז לפתע חייכה, הושיטה את ידה וחילצה בעדינות מאחיזתי את המגזין המעניין שעילעלתי בו.

"לילה טוב, קלרה. מחר תהיי נהדרת כמו שהיית היום. ואל תשכחי. את ורוזה מייצגות אותנו מול כל הרחוב".

לקראת אמצע הבוקר הרביעי שלנו בחלון ראיתי את המונית מאיטה ואת הנהג רוכן החוצה כדי שהמוניות האחרות יאפשרו לו לחצות את נתיבי התנועה ולהגיע אל שפת המדרכה מול החנות שלנו. העיניים של ג'וֹסי היו נעוצות בי כשיצאה אל המדרכה. היא היתה חיוורת ורזה, וכשהתקרבה אלינו ראיתי שההליכה שלה שונה מזו של עוברי־האורח האחרים. היא לא בדיוק הלכה לאט, אבל היה נדמה שאחרי כל צעד היא מוודאת שהיא עדיין בטוחה ואין סכנה שתיפול. הערכתי שהיא בת ארבע־עשרה וחצי.

ברגע שהתקרבה מספיק כדי לאפשר להולכי הרגל לעבור מאחוריה, היא נעצרה וחייכה אלי.

"הַיי", אמרה דרך הזגוגית. "הֵיי, את שומעת אותי?"

רוזה המשיכה לנעוץ מבט קדימה בבניין RPO, כמו שהיתה אמורה לעשות. אבל אני, אחרי שפנו אלי, יכולתי להיישיר מבט אל הילדה, להחזיר לה חיוך ולהנהן בעידוד.

"באמת?" אמרה ג'וסי - אם כי, כמובן, עדיין לא ידעתי שזה שְׁמה. "אני בעצמי בקושי מצליחה לשמוע אותי. את באמת שומעת אותי?"

הינהנתי שוב, והיא הנידה בראשה כאילו היא מתרשמת מאוד.

"וואו". היא העיפה מבט מעבר לכתפה - אפילו את התנועה הזאת היא ביצעה בזהירות - אל המונית שממנה יצאה כרגע. דלת המונית נותרה בדיוק כמו שהשאירה אותה, פתוחה אל המדרכה, ושתי דמויות עדיין ישבו במושב האחורי, דיברו והצביעו על משהו מעֵבר למעבר החצייה. ג'וסי נראתה מרוצה מכך שהמבוגרים שלה לא מתכוננים לצאת מהמונית, ופסעה עוד צעד קדימה עד שפניה כמעט נגעו בחלון.

"ראיתי אותך אתמול", אמרה.

שִׁחזרתי בראשי את היום הקודם שלנו, ומאחר שלא מצאתי שום זיכרון של ג'וסי הבטתי בה בהפתעה.

"אה, אל תרגישי רע או משהו, אין שום סיכוי שראית אותי. הייתי כאילו במונית, עברתי פה, אפילו לא כזה לאט. אבל ראיתי אותך בחלון שלכם, ובגלל זה ביקשתי מאמא שנעצור פה היום". היא הציצה אחורה, שוב באותה זהירות. "וואו. היא עדיין מדברת עם גברת גֶ'פריס. השיחה הזאת עולה הרבה כסף, מה? המונה של המונית פשוט ממשיך לעבוד".

יכולתי לראות איך, כשצחקה, נמלאו פניה חביבות. אבל מוזר, באותו רגע ממש גם תהיתי לראשונה אם ג'וסי אינה אחת מאותם ילדים בודדים שמנהלת ואני דיברנו עליהם.

היא העיפה מבט ברוזה, שעדיין הביטה בצייתנות בבניין RPO, ואמרה: "החברה שלך ממש חמודה". וכבר בזמן שאמרה את זה חזר מבטה אלי. היא המשיכה להסתכל בי בשקט עוד כמה שניות, והתחלתי לחשוש שהמבוגרות שלה יֵצאו מהמונית לפני שתספיק להגיד עוד משהו. אבל אז היא אמרה:

"יודעת מה? החברה שלך תהיה חברה מושלמת בשביל מישהו. אבל אתמול עברנו פה במונית וראיתי אותך, וחשבתי: זאת היא, זאת הח"מית שחיפשתי!" היא שוב צחקה. "סליחה. אולי זה נשמע לא מנומס". ושוב הסתובבה אל המונית, אבל הדמויות במושב האחורי לא הפגינו שום כוונה לצאת. "את צרפתייה?" שאלה. "את נראית קצת צרפתייה".

חייכתי והנדתי בראשי.

"היו שתי בנות צרפתיות", אמרה ג'וסי, "שבאו למפגש האחרון שלנו. לשתיהן היתה תסרוקת כזאת, קצרה ומסודרת כמו שלך. הן נראו חמודות". היא הביטה בי עוד רגע בשתיקה, והיה נדמה לי שאני רואה עוד רמז קטן לעצבות, אבל עדיין הייתי די חדשה אז, ולא הייתי בטוחה. ואז התבהרו פניה והיא אמרה:

"הֵיי, לא חם לכן כשאתן יושבות שם ככה? צריכות משהו לשתות?"

הנדתי בראשי והרמתי ידיים וכפות ידי מופנות כלפי מעלה, כדי לסמן כמה נפלא שההזנה של השמש מומטרת עלינו.

"אה, כן. מה חשבתי לעצמי. אתם אוהבים להיות באור השמש, נכון?"

היא הסתובבה שוב לאחור, הפעם כדי להסתכל למעלה בגגות הבניינים. באותו רגע היה השמש בחלקת השמיים שבין הבניינים, וג'וסי כיווצה מיד את עיניה ופנתה בחזרה אלי.

"לא יודעת איך את עושה את זה. מסתכלת לשם ככה בלי להסתנוור, הכוונה. אני לא יכולה לעשות את זה אפילו לשנייה".

היא קירבה את כף היד שלה אל מצחה והסתובבה שוב לאחור, והפעם לא הסתכלה בשמש אלא בנקודה כלשהי ליד הגג של בניין RPO. אחרי חמש שניות הסתובבה בחזרה אלי.

"אני מניחה שמבחינתכם, מהמקום שאתם נמצאים בו, השמש שוקע מאחורי הבניין הגדול הזה, נכון? זה בטח אומר שאתם אף־פעם לא יכולים לראות איפה הוא באמת שוקע. בטח הבניין הזה כל הזמן מסתיר לכם". היא בדקה במבט זריז אם המבוגרות עדיין במונית, והמשיכה: "איפה שאנחנו גרות, שום דבר לא מסתיר. מהחדר שלי למעלה אפשר לראות בדיוק איפה השמש שוקע. בדיוק לאן הוא הולך בלילה".

ודאי נראיתי מופתעת. ובשולי שדה־הראייה שלי ראיתי שרוזה, ששכחה לרגע איך מתנהגים, נעצה עכשיו בג'וסי מבט נדהם.

"אבל לא רואים איפה הוא זורח בבוקר", אמרה ג'וסי. "הגבעות והעצים מסתירים. קצת כמו פה, נראה לי. דברים תמיד מסתירים. אבל בערב זה משהו אחר. בצד שהחדר שלי משקיף עליו יש רק מרחב גדול וריק. אם תבואי לגור איתנו, את תראי".

מבוגרת אחת, ואז עוד אחת, יצאו מהמונית למדרכה. ג'וסי לא ראתה אותן, אבל אולי שמעה משהו, כי היא התחילה לדבר מהר יותר.

"בחיי. תוכלי לראות בדיוק איפה הוא שוקע".

המבוגרות, שתיהן נשים, היו לבושות בבגדי משרד רמי־דרג. ניחשתי שהגבוהה שבהן היא האם שג'וסי הזכירה קודם, כי היא כל הזמן הסתכלה בג'וסי, אפילו בזמן שנפרדה מחברתה בנשיקות־לחי. ואז הלכה החברה, נבלעה בין עוברי־האורח האחרים, והאם פנתה כל־כולה אלינו. ולשנייה אחת כבר לא היה המבט הנוקב שלה נעוץ בגב של ג'וסי אלא בי, ומיד הסבתי את מבטי והסתכלתי למעלה על בניין RPO. אבל ג'וסי דיברה שוב דרך הזגוגית, ואף שהנמיכה את קולה עדיין שמעתי אותה.

"חייבת ללכת עכשיו. אבל אני אחזור בקרוב. נדבר עוד". ואז, בכמעט־לחישה שרק אני יכולתי לשמוע, אמרה, "את לא תלכי מפה, נכון?"

הנדתי בראשי וחייכתי.

"טוב מאוד. בסדר. אז ביי בינתיים. אבל רק לבינתיים".

עכשיו כבר עמדה האם ממש מאחורי ג'וסי. היא היתה שחורת־שיער ורזה, אם כי לא רזה כמו ג'וסי או כמו חלק מהרצים. עכשיו שהיתה קרובה יותר וראיתי טוב יותר את הפנים שלה, העליתי את אומדן הגיל שלה לארבעים־וחמש. כמו שאמרתי, עוד לא ידעתי לדייק אז בהערכות גיל, אבל בהמשך התברר שצדקתי, פחות או יותר. ממרחק, בהתחלה, חשבתי שהיא צעירה יותר, אבל כשהתקרבה ראיתי את החריצים העמוקים סביב הפה שלה וגם מין תשישות נרגזת בעיניה. וגם שמתי לב שכאשר האם הושיטה את ידה אל ג'וסי מאחור, היססה הזרוע המושטת באוויר וכמעט נסוגה, אבל אז היא נעה שוב קדימה ונחה על כתף בתה.

הן נכנסו אל זרם העוברים־ושבים והלכו לעבר תמרור אזור גרירה השני, ג'וסי בהליכה הזהירה שלה ואמה בזרוע כרוכה סביב כתף בתה. פעם אחת, לפני שיצאו משדה־הראייה שלי, הסתכלה ג'וסי אחורה, ואף שהפריעה בכך לקצב ההליכה שלהן, נופפה לי עוד נפנוף אחרון.