לחש לרוח הנושבת

הקדמה

על התרגום זהו אינו ספר מדעי. זהו ספר שנכתב במטרה שיקראו בו בהנאה, לא שיצטטו אותו בהערות שוליים. ספר שמיועד לאוהבי ספרות, במיוחד לאלה שהעולם העתיק, תרבותו וכתביו מסעירים את דמיונם ומעוררים בהם מחשבה והשראה. המעוניינים במהדורות המדעיות של הטקסטים ובדיון פילולוגי בהם מוזמנים להיעזר בביבליוגרפיה שבסוף הספר ולמצוא שם הפניות לפרסומים המדעיים המתאימים.¹

בתרגום הלחשים ביקשתי להציג טקסטים נושמים, לא רק טקסטים בעלי ערך היסטורי אך חסרי עניין לקוראים המודרניים. לשם כך נדרשה התכה זהירה של מטילי האכדית הקדומים לתבניות לשוניות מוּכרות בעברית — ישראלית, לא ארכאית — וכך לתת לקוראים גישה טבעית ובלתי אמצעית לטקסטים שנבחרו. לאופן זה של תרגום יש מחיר, ולעיתים אין זה מחיר קל, בעיקר למי שמגיע מהעולם האקדמי: קשיים בטקסט המקורי הוחלקו או הוסתרו, מבנים תחביריים שאופייניים לאכדית לא נשמרו, אלא הומרו במבנים תחביריים אחרים בעברית, מקומות שבורים בלוחות מסוימים הושלמו — אף שלא תמיד מתוך ביטחון מלא, מונחים אכדיים מתחומי הבוטניקה, הזואולוגיה, האנטומיה או הרפואה הוחלפו במונחים עבריים — לא תמיד מתוך דיוק מדעי נדרש (״אגמון״, ״דרדר״, ״בּוֹרית״, ״שעורה בעין״, ״צפע״ או ״פתן״) — כל זאת למען תרגום רציף וקולח. ועם זאת, חשוב לומר: הלחשים בספר זה אינם עיבוד או הפשטה של הטקסטים הקדומים. אלה תרגומים ישירים מן האכדית שנעשו בידי מי שמפרסם וחוקר טקסטים אלה כבר עשרות שנים, ומוצא בהם רבדים על רבדים של יופי ספרותי נדיר.

כותרות הלחשים בספר ניתנו על ידי. ללחשים האכדיים אין שמות, אלא רק, וגם זאת לא תמיד, קוֹלוֹפוֹנים — הערות סופרים שחותמות את הטקסט ומגדירות את ייעודו של הלחש (״לחש כנגד נחש״, ״לחש לאישה יולדת״ וכו׳).

ספרות חיה בלשון מתה? מן האלף הג׳ לפנה״ס ועד לאמצע המאה הא׳ לפנה״ס לערך כתבו במסופוטמיה הקדומה — עיראק, סוריה, וגם מערב אירן ואנטוליה של היום — בכתב היתדות. שתי שפות עיקריות נכתבו בכתב זה: אכדית (שפה שמית, אחות לעברית ולערבית) ושוּמֶרית (שפה שיש שפות אחרות שקרובות לה מבחינה טיפּוֹלוֹגית, אבל אין כיום שפות מוכרות שקרובות לה מבחינה גנטית). כיום שתי שפות אלה הן מתות, מתות ממש, מתות יותר מן הארמית או מן הלטינית. הטקסטים האחרונים המוכרים למחקר שנכתבו בכתב יתדות מתוארכים למאה הראשונה לספירה, ומאז, ועד לפענוח כתב היתדות באמצע המאה ה־19, על ידי חוקרים אירופאיים, אכדית ושומרית לא דוברו, לא נכתבו וגם לא נלמדו על ידי דוברים ילידים. ועם זאת, התרבויות הקדומות שכתבו אכדית ושומרית במסופוטמיה הותירו לנו כמות עצומה של חומר כתוב ומפוענח: בחישוב גס, כחצי מיליון תעודות בכתב היתדות נמצאות כיום במוזיאונים בכל העולם. רובו של ממצא עצום זה הוא תעודות מחיי היומיום, תעודות משפטיות, כלכליות ומכתבים, אך הוא כולל גם עשרות אלפי טקסטים של ניבוי העתיד, חומר רפואי ואסטרונומי, מילונים ורשימות לקסיקליות, וגם יצירות ספרותיות שונות. אם נתמקד באכדית, הרי שמאמצע האלף הג׳ לפנה״ס ועד לאמצע האלף הב׳ לפנה״ס, מוכרות לנו כאלף יצירות ספרותיות שונות באכדית, וכמות זהה לערך של יצירות ספרותיות אכדיות מאמצע האלף הב׳ לפנה״ס ועד לסוף הכתיבה בכתב היתדות. במפתיע, ניתן לומר שהשפות המתות הותירו לנו ספרות חיה, ולחשים הם מהטקסטים הפחות מתים של תרבות עתיקה זו.

מאגיה במסופוטמיה הקדומה המסורת המאגית של מסופוטמיה הקדומה — ליתר דיוק, המסורת הכתובה של מאגיה זו שהגיעה לידינו, כי ברור שרוב הפעילות המאגית התנהלה בעל פה — עשירה מאוד. אם מגדירים את הטקסטים המאגיים כטקסטים ספרותיים (כפי שאני סבור שראוי לעשות), עולה כי לחשים הם הסוגה הספרותית הפורה ביותר מבין כל הסוגות הספרותיות במסופוטמיה. מראשית האלף הב׳ לפנה״ס (התקופה הבבלית העתיקה והאשורית העתיקה, היינו 1,900–1,500 לפנה״ס לערך) מוכרים לנו כ־200 לחשים שונים באכדית, ומן התקופה הבבלית התיכונה והאשורית התיכונה (1,500–1,100 לפנה״ס לערך) כ־260 לחשים נוספים באכדית. באשר ללחשים בשפה השומרית (אשר לא נכללו באסופה זו), הרי שמספרם גדול אף יותר. מספרים אלה מלמדים כי הטקסטים המאגיים מהווים מחצית מתוך אלף היצירות הספרותיות השונות באכדית המוכרות לנו כיום, מאמצע האלף הג׳ לפנה״ס ועד לאמצע האלף הב׳ לפנה״ס.

באלף הא׳ לפנה״ס, ובמיוחד בשיאה של האימפריה האשורית (800–612 לפנה״ס), חל גידול ניכר במספר הטקסטים המאגיים. גידול זה נבע משני תהליכים. ראשית, לחשים שולבו דרך שגרה בספרות הרפואית המסופוטמית, שהתפתחה מאוד במהלך האלף הא׳ לפנה״ס. שנית, הלחשים, שעד אז התקיימו בעיקר כטקסטים נפרדים או במקבצים של לחשים בודדים, החלו להיאסף באוספים ארוכים שכללו עשרות רבות, עד כדי מאות לחשים בכל אוסף. אוספים אלה, שקובצו לפי נושאים — כנגד כישוף, כנגד שד כזה או אחר, או כנגד מחלה מסוימת — והיה להם סדר קבוע, מכונים במחקר ׳סדרות קנוניות׳ (בל נשכח כי הגידול במספר הטקסטים המאגיים מן האלף הא׳ לפנה״ס נבע לא רק משני התהליכים שצוינו זה עתה, אלא גם מהעובדה הפשוטה שהסיכוי להישרדותם של טקסטים מאוחרים גדול יותר מזה של טקסטים קדומים). כך או כך, התגבשותן של הסדרות הקנוניות, והזיקה הגוברת של ספרות הלחשים עם הקורפוס הרפואי המתפתח, גרמו לכך שהמאגיה פסקה להיות רק עניינם של בעלי מקצוע, מרפאים וקוסמים למיניהם, והיא הפכה לגוף ידע מסודר שנלמד והועתק בקפידה מדור לדור על ידי סופרים ומלומדים מסופוטמיים.

יש הטוענים שהמאגיה המסופוטמית השפיעה על הספרות המאגית הבתר־יתדית, זו הכתובה ארמית או עברית בכתב עצורי. אני, לעומתם, סבור אחרת. לפי הבנתי, המאגיה המסופוטמית הייתה משוקעת כל כולה בתרבות כתב היתדות, וכשזו פסקה להתקיים — וכתב היתדות על לוחות טין הוחלף בכתיבה אלפביתית על גוויל, פפירוס או חרס — תש כוחה של המאגיה המסופוטמית והיא ירדה לתהום הנשייה. מעט ממנה שרד ואף מעט יותר עבר אל מסורות מאוחרות יותר.

מהו לחש? לחש (incantation או spell באנגלית, Beschwörung בגרמנית) הוא טקסט קצר לרוב, אשר ייעודו להיאבק באמצעים מילוליים ברוע כלשהו — רוע שכבר ארע ולעיתים כזה שעתיד להתרחש — וזאת כחלק מטקס מאגי שמקיים בעל הידע המאגי, הקוסם או המרפא. לחשים הם בין הסוגות הבודדות בספרות המסופוטמית אשר יש להן הגדרה חד משמעית שניתנה על ידי הקדמונים עצמם, שהרי רבים מהם מסתיימים בהערת סופר בנוסח ״זהו לחש״, או ״זהו לחש כנגד רוע כזה־וכזה, או למען דבר מה מבוקש כזה־וכזה״. המונחים הנפוצים הם šiptum ״לחש״ באכדית, או ka-inim-ma ״לחש״ בשומרית (לעיתים נמצא גם את התיוג ״לחש״ בטקסטים שהם תפילות לכל דבר ועניין, כך שהמינוח הקדום לא תמיד תואם את הגדרתנו שלנו למאגיה).

לחש הוא טקסט אשר פועל בעולם. הוא מניח כי למילים יש אופן פעולה מוגדר וצפוי. היינו, המילים הנכונות — מילות הלחש — שנאמרות על ידי מי שיש לו את הידע המוסמך הנדרש, מסוגלות לשנות את המציאות. הלחש שימש כמעין קוֹד מחשב, פונקציה שמשנה את המציאות על פי המבוקש. לשם הצלחת פעולת הלחש חייבים היו להגדיר את המטרה לפעולתו, קרי את הגורם אשר ממנו נובע הרוע. מכאן המאמץ הניכר בלחשים רבים למנות במדויק את שמות המחלות, שמות הנחשים, שמות השדים וכו׳. נדרשת גם הצגת מקור הסמכות והידע להפעלת המהלך המאגי. מכאן הפסקאות האופייניות ללחשים, בהן הדובר מציג את עצמו כנציגם וכעושה דברם של אלים בעלי יכולת מאגית.

מי שהפעיל את הלחשים המסופוטמיים הקדומים, וכנראה גם היה שותף בחיבורם, כונה באכדית של האלף הב׳ לפנה״ס wāšipum ובאלף הא׳ לפנה״ס āšipum. מונח זה הועבר מן האכדית לעברית המקראית ומוכר לנו כאַשָּף, ובריבוי אַשָּׁפִים. לא במפתיע, הוא נזכר כמה פעמים דווקא בספר דניאל אשר מקום התרחשותו הוא בבל. למשל: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים, וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים, לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ, חֲלֹמֹתָיו; וַיָּבֹאוּ, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״, דניאל ב, ב. היו עוד מונחים ששימשו בטקסטים הקדומים לצד ה־wāšipum: mašmaššum, מונח בעל משמעות דומה שהגיע לאכדית מן השומרית, pāširum, מילולית ״המשחרר״, ולצידו ה־pāširtum, ״המשחררת״, האישה שנשאה באותו תפקיד. בטקסט אחד מופיע גם emqum asûm ״רופא חכם״. בספר זה השתמשתי בכמה מונחים מקבילים: אשף, מרפא, ולעיתים גם קוסם. את המונחים ״מכשף״ או ״מכשפה״ הבחנתי מן הקודמים, בכך שהם מציינים אנשים בעלי ידע מאגי אשר עושים בו שימוש לרעה.

המאגיה המסופוטמית לא פעלה מתוקף סמכות של היררכיה דתית. האלים שמופיעים בלחשים כמסייעים לאשף בעבודתו הם בעיקר אלים שקשורים במובהק למאגיה ולכישוף: אֶאַ, אל והחוכמה, ובנו אסלוּחי (אשר מזוהה גם עם מַרְדוּךּ), גוּלַה ונינכַּרַךּ, שתי אֵלות רפואה, וכן נינגִירִים ונִינְגישְזִידַה. אלים אלה פועלים כעוזרים רבי עוצמה לאשף, אך הם לא מוצגים כמי שמנהלים את העולם לפי רצונם — שהרי לו כך היה הדבר, האלים היו פותרים את הבעיה ולא היה צורך בלחש כלל. תובנה זו מסייעת לפרש נכונה את הביטוי הנפוץ בלחשים ״לחש זה אינו שלי, זה הלחש של אל זה או אחר״. במשפט זה האשף מצהיר שיש לו גיבוי בדמות רב־מג אלוהי. הוא אף מזדהה עם האל, והאל ממש מדבר מגרונו — אבל הפעולה המאגית אינה תוצר של אמונה דתית או מסירות דתית. להקרבת קורבנות, לביקור במקדשים, לעשיית מעשים טובים, לכל אלה יש רק רמיזות נדירות בטקסטים המאגיים המסופוטמיים. המאגיה המסופוטמית פעלה, אם כן, במקביל למערכת הדתית ההגמונית, על ריבוי המקדשים והכוהנים שבה — וככל הנראה במנותק ממנה. עם זאת — חשוב לציין — קיימות עדויות כי, בעיקר באלף הא׳ לפנה״ס, חלק מהאשפים שימשו גם ככוהנים במקדשים.

האירועים המיתולוגיים שנזכרים בלחשים אינם משקפים את המיתולוגיה הרשמית, זו המוכרת לנו מיצירות שונות שלהן העתקים רבים. בלחשים מגלים אנו זרם אחר, סמוי, של מיתולוגיה מינורית, שאינה קיימת בסוגות אחרות: אל בונה בית ונעקץ על ידי עקרב, מעשה הבריאה שמסתיים בתולעת, או נחש ענק שנולד בים. חשיבותה של מיתולוגיה צדדית זו לא נופלת מזו המוכרת היטב.

הלחשים בהקשרם המאגי איזה שימוש נעשה בעצם בלחשים האכדיים? בחלק מהטקסטים מלוּוה הלחש בהנחיות לביצוע, בנוסח: ״קח חומר כזה־וכזה, ערבב אותו בחומר כזה־וכזה, עשה ממנו צַלמית כזו־וכזו, תלחש את הלחש שלוש פעמים, והחולה יבריא״. מתוך הנחיות שכאלה ברור, כי הלחשים שבידינו מתעדים רק את החלק המילולי בטקס רב־ממדי, וכי למילים שעל הלוח נלוו פעולות מאגיות מורכבות שביצע המומחה לקסמים, פעולות שכללו שימוש באביזרים ממשק הבית, ניסוך נוזלים שונים, הגשת מאכלים, הקטרת קטורת, הנחת צלמיות, שימוש בחומרי רפואה ועוד. לפעמים מופיע בלחשים או בהנחיות הנלוות אזכור לכוכבים או לזריחה — ואז ניתן להניח כי הטקס התקיים עם שקיעת החמה, או לחילופין עם אור ראשון.

עצם קיומם של הלחשים הכתובים מעלה תמיהה: האם הטקסטים שבידינו אכן שימשו בטקסים מאגיים, או שמא היו אלה רק חומרי לימוד לקוסמים מתלמדים? תמיהה זו עולה מכך שידוע למחקר — באופן עקיף וגם ישיר — כי לא פעם לחשים כתובים הושמדו כחלק מהטקס המאגי בו נעשה בהם שימוש: לעיתים הם נקברו בתוך קירות או קברים, לעיתים הושלכו לאש או נשטפו במים. עדות מעניינת להשמדתו של לחש כתוב כחלק מטקס מאגי מופיעה דווקא בירמיהו נא, סא-סד: ״וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ, אֶל־שְׂרָיָה: כְּבֹאֲךָ בָבֶל וְרָאִיתָ וְקָרָאתָ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וְאָמַרְתָּ ה׳ אַתָּה דִבַּרְתָּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַכְרִיתוֹ לְבִלְתִּי הֱיוֹת־בּוֹ יוֹשֵׁב לְמֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה כִּי־שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה. וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת־הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל־תּוֹךְ פְּרָת. וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא־תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ״. הנביא מורה לשׂרָָיה, אחד הנכבדים שליוו את צדקיהו מלך יהודה בלכתו אל נבוכדנצר, להשליך לפרת, הנהר עליו יושבת בבל, נבואה כתובה על חורבן העיר בעתיד. שקיעת הטקסט (הכתוב עברית, על גוויל) במי הפרת סימנה את העתיד להתרחש, וגם להניע באופן מאגי התרחשות זו.

בין אם הלחשים שבידינו שימשו בפועל בטקס מאגי מסוים ובין אם רק היוו חומר הדרכה לקוסמים, אין ספק שטקסטים אלה מתעדים פעילות מכרעת בחיי היומיום במסופוטמיה הקדומה. לצערנו, גם כשמופיעות בסוף הלחש הנחיות לביצוע, איננו מסוגלים לשחזר באופן מלא ומספק את הטקס המאגי הקדום על מורכבותו. גוף הידע הנסתר של המאגיה המסופוטמית נותר בחזקתם של הקוסמים והוא פקע ונעלם עם היעלמותה של תרבות כתב היתדות.

נתבונן כעת בדוגמה אחת של לחש בהקשרו הטקסי־ביצועי. המדובר בלוח לא גדול (3.9 x 5.7 ס״מ) מהתקופה הבבלית העתיקה. הלוח מצוי באוסף בּוֹהְל שבמכון המזרחני של אוניברסיטת ליידן (מספרו LB 1002), והוא מדגים היטב את השילוב בין לחש — במקרה זה בעילמית, לא באכדית — להוראות לביצוע. וזה תרגומו:

חלוּק מהים (או) מגדת הנהר, גרגיר ממינרל ששמו ליקְטוּם, קמצוץ של מלח —

את שלושת אלה תשקול שווה בשווה [ותתפור] בציצית הבגד.

זה מועיל להליכה באזור שומם וחרב, להליכה בלילה, ולפגישה לילית עם אישה.

זה מועיל (גם) לאיש שהולך באמצע היום ופתאום שיערו סומר, או אם באמצע היום הוא... מתקרב לאישה, או אם הוא נוגע בסנטרו כשהוא חולם.

חוּפּ חילוּ חַפּ חוּחְפּי חפּינְתוּם

חוּפּ חילוּ חַפּ חוּפּ חוּפּ חַפּ חַפּ חילוּ חילוּ

(נכתב על ידי) קוסם

טקסט שבור חלקית זה מלמד, עד כמה שניתן, על מורכבות הפעילות המאגית במסופוטמיה שלפני 4,000 שנה. כותב הלוח מופיע בחתימת הלוח עם רק עם התואר wāšipum וללא שמו הפרטי. רובו של הטקסט על הלוח מסביר מה על הקוסם לעשות: אילו חומרים עליו לקחת ובאיזה משקל, איפה יש לתפור אותם, ובעיקר מה התועלת שבשילוב זה של חומרים מאגיים, קרי: באילו מקרים כדאי להשתמש באמצעים מאגיים אלה. לאחר קו הפרדה מופיע הלחש, במקרה זה בעילמית, אשר פשרו לא היה מובן ללוחש הלחש ובוודאי שלא למי שנזקק לו. אולם דווקא בזרות זו טמונה הייתה השפעתו של הלחש, ובמצלול החוזר של המילים היה כוחו.

הערות

1 תודתי לעמיתי מהאוניברסיטה העברית אורי גבאי, יגאל בלוך ועמי אסיאג אשר קראו את כתב היד, תיקנו והעירו את הערותיהם המועילות.