צרוב בגוף

1

האישה מעבר למחיצה (מה מחיצה, חתיכת ניילון דפוקה) לא הפסיקה לטרטר, לייבב, לקרוא לעזרה, לאימא, לסבתא, לאיזו דודה עתיקה. בעצמה כבר בטח אימא ודודה, ניחשה נטע. עשרה אחים בטח יש לה ושלושים אחיינים, וגיסות ודודות וסבתות שהשריצו כל שנתיים בלי ניד עפעף, בלי טובות מאף אחד, אבל היא, זאת שמעבר למחיצה (לא יכלה גברת אריסון, שמככבת פה בקריית איכילוב על כל קיר וכיכר מיותרת, לנדב עוד כמה אלפי דולרים ושתהיה פה באמת קצת פרטיות?), דווקא מתפנקת, ועם בעל חסון בסרבל של מוסכניק שיושב פה במסדרון ומזיע, מרשה לעצמה ליילל, למלמל, לחרוק על הקפיצים הנוראיים האלה של המיטה האלכסונית.

ונטע, גוף חסום, מעוקל, והעיניים נעצמות כשנתחבות לתוכה שוב האצבעות הרכות של הרופאה, מתחננת שמישהו ישקיט כבר את המרוקאית הזאת.

ושומעת,

״מרוקאית? את בטוחה?"

ופוקחת עיניים. בין ברכיה הזקופות ראש בהיר. רציני.

״אמרתי משהו?"

הדוקטור מזדקפת. צעירה, עגלגלה, בלונדינית. מבט בהיר, ער. משקפיים.

״אמרת משהו על איזו מרוקאית."

ערה. עניינית.

הענייניות הזאת.

— ירדו לך, כן. מתי בדיוק? וצירים, אמרנו. את בטוחה. כל? שמונה? עשר? עשר עד שתים עשרה דקות. לידה ראשונה, מממ... ואת בת כמה, אמרנו? טוב. כאן, בבקשה.

בכף יד שקולפה בזריזות מהכפפה, יד קטנה, לבנה, עם טבעת נישואים וצמיד פשוט ושעון, טפחה קודם על המשטח התלת־שכבתי לספיגת נוזלי הרחם שהורתה לאחות לשים שם, והגיפה שוב את מסך הניילון, ואחרי רגע או שעה הוא נחדר על ידי היללות המטורללות האלה.

לא היה לנטע מושג כמה זמן שכבה על המצע הרטוב, המצחין, כן, צחנתה שלה, צחנת הרחם המבעבע שלה. עם, מדי פעם, האצבעות הענייניות של הרופאה, עטופות שוב לטקס קר. ד"ר יערה גומר, מודפס על התג שלה. איזה שם משפחה לרופאת מיון נשים. טוב, של בעלה. גם הוא בטח ד"ר גומר, מרצה מבריק לכלכלה או למחשבים, שסטודנטיות קרועות עליו. או אחד מבריק שעקף את המסלול האקדמי, ובשקט, בראש חטוב וצלול, כשאשתו מפרנסת עם משרה באיכילוב, מול המחשב בדירת שלושה חדרים העניינית שלהם במזא"ה או בבלפור, עובד על האקזיט האולטימטיבי המיוחצן הבא. ורק אז, כמובן, יבוא ילד. כמו שצריך.

והיא, נטע? ממש לא כמו שצריך. בלי אף אחד, חדר בדירה מחולקת, ״משופצת", בחשמונאים, מזוודה, חבילות מניו יורק. ותיבות הדואר למטה במבואה, שני מטר על מטר, מרצפות סדוקות בחום דלוח, ושני זוגות אופניים ועגלת תינוקות, ולכי תידחפי שם עם הכרס הזאת, שמי דמיין שיכולה ככה לבקוע ממך, כדי להגיע לקופסת הפח העקומה שרשום עליה בטוש חפוז נטע דגן, ולאסוף דואר. מִמי. שתי התראות מבעל הבית, זה מה שהיה שם. עכשיו בטח שלישית. ולכי תשלמי ממלצרות ב"לונה" באבן גבירול את שכר הדירה המופקע.

״... שבוע שלושים ושמונה. אז כן. הולכים על זה," אומרת ד"ר יערה גומר עכשיו. עיניה במשקפי טרפז שחורים על צג המוניטור. פנים עגולים, חלקים, ללא איפור. ונטע חשה את צמיגות מסכת העיסה של צבע ומייק־אפ ששמה לפני שיצאה הערב, להסוות תפיחויות וכתמים אדומים, שגרמו לה, אפילו הם, בחודש השלישי, הרביעי, לחשוב שוב על נתיב מילוט מהמהיר המוטרף הזה. כן, ועור רדוד מעל עצמות הלחיים ומתחת לסנטר, וקמטוטים. בטח. של אחרי אמצע שלושים.

המראה החזירה אליה את התוצאה; התווים החדים והעיניים המוקפדות בין גלי השיער החום־אדמדם, מעל המחשוף העמוק, שהתגבהות הבד השחור מתחתיו מוסיפה לה שיק, ככה החמיאו לה חברים של תמיר כשנכנסה איתו לבר. לא הוא עצמו כמובן. אבל היא הצליחה לתחזק את עצמה, את החיוך, את הפטפוט השנון, את הצחקוק מפעם לפעם, בעיקר מול החבר הסטרטאפיסט, שסימן סיכוי למשרה קטנה בחברה הקטנה שלו, עד שהזרוע החשופה שלה נצבטה באצבעות הקרות של אשתו, הפה שלה באוזנה עם העגיל: ״את לא מרגישה שיורד לך?"

אז מה, תפסה אותה על חם ד"ר גומר, את מה שבלי כוונה נפלט מתוך הקשקשת שלרגע לא מפסיקה אצלה בראש המזיע. רומזת שהבעיה היא אצלה, הלֵב־תל־אביבית הלבנה המתנשאת? עם אוברדרפט של חמש עשרה אלף, ובלי שמץ מושג איפה תניח את הראש מחר, לאן תיקח את הדבר הזה שסוחט לה את הגב התחתון, עובד על עצבי קצה חוט השדרה, זומם בטח עוד ציר? נזיפה קלה, פוליטיקליקורקטית כזאת, אל תתנשאי לי פה? על מרוקאיות? ערביות? בשבילי כולכן אותו הדבר. וההיא, מעבר לכאילו מחיצה, אולי רק נאנחה קלות?

כן, ממש. שוב היא נשמעת שם, כשדוקטור נוסף כנראה גוהר עליה, כאילו קורעים לה את הצורה. אני, ד"ר גומר, אדגמן פה בכל אופן עלמה צייתנית, מאופקת, חננה תוצרת החינוך המתקדם בעולם, מה את יודעת. מה שכן, הייתי רוצה כבר לדעת שזהו זה. שלוש־ארבע שעות, וזה בחוץ. כמו שאימא מספרת על הלידה שלי. אפילו של אחי. כשהייתה בת כמה? עשרים ואחת? ושמונה איתו? בקיצור, מה שאת היית, נטע, מה שהגוף שלך היה, לפני עשר שנים. ויותר. כמו המרוקאית הזאת, שבטח יש לה בבית כבר שניים־שלושה ילדים. הכול שם אז, בשנות העשרים, הרבה יותר גמיש. זה מה שאימא אומרת.

אבל מה איתה. למה לא עונה. עניינים יש לה עכשיו? אישה לבד, שהילדה היחידה שלה — טוב, יחידה שבעתיד הנראה לעין תביא לה מה שהיא כל כך מחכה לו — בכזה מצב. יכול להיות שעושים לה בעיות? שלא מוותרים לה בעבודה הנורא חיונית שלה אפילו על יום, הבוסים החדשים שם בקיבוץ? שגם ככה לא תחמיץ הזדמנות לקטר עליהם, על כל המצב שם, על ההפרטה, ההרחבה, ״הבורגנות החדשה". מה שנשמע כמו איזו יציאה מתנשאת של אבא.

והרי הם בקושי מדברים, ההורים שלה. מה בכלל נסגר איתם, עם השניים האלה. כשהיא התרוצצה במנהטן, לימודים בסיטי קולג', מלצרות במשמרות מטורפות, והם שלחו מיילים של פוצי־מוצי, ובבת אחת נהיו קרירים, זהירים, כשהודיעה להם במפתיע על החזרה. ועמדה בחקירות הזהירות של אימא, הקשיבה בשקט להזמנות הלבביות להישאר קצת בקיבוץ. אבא, לא חופר, לא לוחץ, שש לארוז, להסיע, לארגן אותה בדירת החדר המקסימה בחשמונאים שמצא לה. התנצל כאילו זה הוא שתקע את קירות הגבס העקומים האלה, שמפרידים מהחצי השני של הדירה המקורית, מהארגנטינאי שקורא לעצמו מוזיקאי ומטרטר שם בגיטרה שלו עד שתיים בלילה.

העלה אבא את המזוודה המתפקעת שלה לקומה רביעית — מעלית הייתה מייקרת את הדירה בלפחות אלף לחודש, התנצל — עוד נשיקת מצח וזהו. מחכים לו בחיפה, התנצל שוב. חשש, אבא גידי, שתתחיל הבת שלו לשאול שאלות. והיא כבר יודעת שאין טעם לשאול את אימא. למשל, יש לו מישהי? נגיד, בגילי? או צעירה ממש, סטודנטית שלו? יכול להיות? טוב, לא עושים היום דברים כאלה. והוא כזה זהיר, גידי. מאורגן. מכוונן. יכול להתלהט, היא חושבת, רק מול מכבש ההדפס שלו. הבת שלו, בכל אופן, לא ממש מעניינת אותו. אחרת כבר היה מתקשר. שלא לדבר על להגיע הנה.

למיון נשים איכילוב.

שוב, האצבעות העבות העטופות של ד"ר גומר.

״אז טוב. עם ירידת מים, והתחלה של פתיחה, בטח שלא לוקחים פה איזשהם סיכונים. כאמור משאירים אותך פה. תודיעי למי שצריך" — ומרימה שוב את לוח הנירוסטה עם הגיליון שלה, מרכיבה שוב משקפיים. לא רע, יערה, מתאים לך, שחור כזה עבה, אבל עם מצח וגבות כמו שלך הייתי הולכת על קו עליון טיפה מקושת, ובצדדים — ״אני מבינה שאת לבד."

איך היא מעיזה, החזרזירה הוורדרדה. משפיץ פירמידת הביטחון הזוגי־כלכלי שלה.

מה היא יודעת. על אחד תמיר מלוקלק שהתחיל איתה ב"לונה", וכשכבר ידע לא הפסיק עם כמה שזה מגניב, ושלח אותה הלילה לאיכילוב לבד במונית עם בטן מוטרפת ותחתונים רטובים. אבל בתוך המסגרות הטרפזיות השחורות העיניים של ד"ר גומר בהירות ורכות, מזמינות. ונטע חשה את האצבעות הקרירות, משוחררות שוב מהכפפה, עכשיו מעל מפרק ידה, מעל צמיד הפלסטיק הלבן עם המספר שנאזקה בו כרגע, ולא ממש מצליחה לעצור את הדמעות.

״אימא שלי צריכה כל רגע להגיע."