בבחינת כוח עליון

טעות בשיקול הדעת

שמי עידו, ואני מבקש להתנצל.

ביום ראשון שכחתי לסגור את דלת הכלוב של זוג הפינקים שיש לי, והם ברחו החוצה.

ניסיתי לתפוס אותם, אבל הם עפו, מוטרפים, בכל רחבי הסלון והמטבח. הם התנגשו בחפצים ובקירות והצליחו, בכל פעם, להשתחל מידיי.

אחרי איזה זמן התייאשתי. העמדתי את סיר הדייסה לארוחת הבוקר על הכיריים, ועמדתי להצית את האש. הנקבה נחתה במרכז המבער שלצד הסיר. הידיים שלי, שכבר היו בדרך למצת המשיכו מעצמן, ובלי לדעת למה, הצתי את המבער של הציפור.

היא עפה.

התיישבתי על הכורסה, ולא הצלחתי לנשום.

ביום שני בבוקר תפסתי את הזכר והכנסתי אותו לכלוב.

ביום שלישי הדירה הסריחה. כדי שהנקבה לא תברח החוצה, סגרתי את כל החלונות, גם בשירותים. אני לעולם לא סוגר את דלת חדר השירותים, גם כשאני שם, ופחדתי שדווקא אז היא תחליט לעוף דרך החלון הקטן.

ביום רביעי ראיתי טלוויזיה כל היום, וטיפה עשיתי ביד. הנקבה התיישבה על העציץ היחיד בסלון, והסתכלה עליי.

הפינקים בכלל לא שלי. חברה שלי הביאה אותם כשעברה לכאן, והשאירה אותם כשעזבה.

ביום חמישי ערמתי ערימות זירעונים בכמה מקומות בבית, בתקווה שהיא תאכל.

בערב ערימות הזירעונים התמלאו בנמלים.

"בוגר ל"ד, שלומות! בית הספר קלמן, רמת השרון, מזמין אותך לפגישת מחזור."

סגרתי את המחשב, וירדתי לחנות מתחת לבית, לקנות קוואקר.

עובדת של החנות שאלה אם אני מסתדר. היא טיפלה בירקות ביד אחת, הוציאה פלפל אחרי פלפל מהארגז, והניחה על הדוכן. היד השנייה שלה נותרה מדולדלת לצידה, כפתה מכונסת לצורת טיפה. קוואקר בשקית, או לא אורגני בתפזורת?

העובדת הניחה את הארגז הריק בעגלה, והמשיכה לחצילים. היא משכה את הרגל בצד של היד המדולדלת.

"זה לא מתאונה," היא חייכה, מביטה בי מזווית העין, מאזנת, ביד אחת, חציל על הערימה.

"סליחה," אמרתי בשקט.

"זה בסדר, אני רגילה."

הנחתי את שקית הקוואקר בתפזורת על דלפק הקופאי, והוצאתי את הארנק. יד החלטית הרימה את שקית התפזורת, והחליפה בשתי שקיות מהסוג האורגני. "אחד פלוס אחד," היא חייכה אליי, והמשיכה, רגלה בעקבותיה, אל שורת הרטבים. "אנה," הספקתי לקרוא את תג השם על חולצתה.

הרגלי ההיגיינה של חברה שלי לשעבר, היו הדבר שבסוף שבר אותי. בהתחלה, הריח שלה למטה גירה־דחה אותי, כמו מין תבלין של סקס. גם שער הערווה הכפרי שלה, שיער בית השחי, הזיעה. המשיכה־דחייה הציתה בי את האמן שחשבתי להיות.

זה היה אחרי שהחליטו לשחרר אותי מהצבא, חצי שנה אחרי שגייסו אותי. קניתי אופניים משומשים, ובלילות רכבתי על האופניים כדי לצוד מציאות.

הסלון התמלא קרטונים, סלילי פילם, קלטות, כדורי כריסמס נוצצים, חלקי עץ, רהיטים, בובת מניקין קטועת גפיים, פחי צבע, גלילים חלולים.

בהמשך, הריח שלה השתלט על הכול: על המצעים, על הכביסה, אפילו על האוכל.

על סילוק שיער לא היה מה לדבר, גם לא על דיאודורנט. סימנתי הצלחה כשהסכימה ללכת, לראשונה בחייה, לשיננית.

היא חזרה מהטיפול זועמת: עוד פרקטיקה של הממסד השוביניסטי־קפיטליסטי לאיון הגוף הנשי לטובת דימוי אמריקאי פרוורטי, שמקורותיו בהומוסקסואליות לטנטית. ושלא לדבר על העובדה שכל השינניות הן נשים.

לא עזר שאמרתי שגם גברים עוברים טיפולי שיניים משמרים. היא נשבעה שלעולם לא עוד, ומעתה רק עיסוי חניכיים בשמן שומשום, ולעיסת ירוקים.

היא דישנה את העציצים במרפסת — אותם דווקא לקחה כשעזבה — בדם הווסת שלה.

אחרי חצי שנה נרשמתי לאוניברסיטה.

חיפשתי טלפון של וטרינר מהסביבה. חשוב להשאיר קערות מים בכמה מקומות בבית, שלא תתייבש. כשהיא תתעייף מספיק, יהיה קל להכניס אותה לכלוב, ואז כדאי להביא את שניהם לבדיקה.

פיזרתי כמה קערות מים, אחת קרוב לכלוב.

הפינקית נחתה על השיש קרוב לקערה. היא התקרבה לקערה ועצרה. השתדלתי להעלים את עצמי. שלחתי יד, והיא עפה.

פתחתי את המחשב. המייל מאתמול עוד התנוסס על המסך: "ל"ד שלומות! ..."

מחקתי אותו.

התעוררתי בסביבות 23:00. הורדתי את האופניים במדרגות והתחלתי לרכוב.

האוויר הדיף ריח פיקוס ושתן חתולים. רכבתי לאט, מחכה לאפקט המקהה של הדיווש.

כשהגעתי לחוף, ראיתי אותה.

היא ישבה על ספסל ועישנה ביד אחת. היד השנייה נחה שמוטה על הרגל השמוטה, כמו אמא ובת שמנחמות זו את זו.

"בלי קסדה?" היא קידמה אותי בעיניים מחייכות. נעצרתי מולה על האופניים.

"בשביל הפן," יצא לי קול מתכתי.

"סיגריה?" הציעה.

"לא מעשן," אמרתי.

"נכון, אתה באורגני," היא לקחה שאיפה.

"השכן שלי גונב לי חשמל כבר חצי שנה," היא דיברה אל הגלים, "ועכשיו, בגלל שהתלוננתי עליו במשטרה, הוא עושה בכוונה רעש עם החברים שלו במרפסת. אז הייתי חייבת לצאת קצת."

"מה זאת אומרת גונב לך חשמל?" שאלתי חצי יושב חצי עומד.

"אף אחד לא יגנוב לך עכשיו את האופניים," היא שבה להסתכל לעברי, שוב מחייכת.

ירדתי לאט, מתלבט אם לקשור אותם.

"מה זאת אומרת גונב לך חשמל?" הסוויתי את ההתלבטות.

"גונב, חיבר את עצמו בחוטים אל הדירה שלי, לא מבינה בזה. כל מה שאני מרוויחה בחנות אני נותנת לחברת חשמל," סיכמה בשאיפה מהסיגריה.

"ולא צלצלת לחברת חשמל? לא הסברת את המצב?"

"ממש מעניין אותם שהשכן העבריין שלי גונב לי חשמל מהדירה," צחקה, "בדיוק כמו שזה מעניין את המשטרה. זה שהוא סוגר את הילדים הקטנים שלו יום שלם בבית ולא נותן להם לצאת, ונוגע לבת שלו בת הארבע־עשרה בטוסיק, לא מעניין אותם. אז החשמל שלי? אני שלחתי למשטרה וידיאואים ששומעים מעבר לדלת שהוא מפרק את הילדים במכות וגם נועל אותם בבית, אז זה לא שאין להם ראיה. וכלום. באו השוטרים, עשו ככה ככה, והלכו. מפחדים להתעסק אתו."

"מה זה הסיפור הזה?" שאלתי. התיישבתי בפינה של הספסל עם הפנים אליה, "ולמה את לא עוברת דירה?"

"סיפור סיפור," היא ענתה, והשיבה את מבטה לגלים. היא קימטה את בדל הסיגריה בתוך כוס חד־פעמית מלאה בחול. "אי אפשר לעבור." היא הביטה בי במבט פתוח, לא מבינה איך אפשר שלא להבין.

"חמישה קילומטרים צעדתי לפה," המשיכה, מבטה עדיין תלוי בעיניי. "בלילה זה הכי טוב לבוא לחוף, כי אף אחד לא מנסה להתחיל איתי." היא גיחכה והוציאה עוד סיגריה.

"אני עידו," הושטתי אליה יד. "אנה," היא הכניסה את הסיגריה לזווית הפה, ולחצה לי את היד.

"פעם שנייה שאני בתחנה." היא לקחה שאיפה. "זה לא פעם ראשונה שאני מתלוננת. בפעם הראשונה החוקרת הראתה לי תמונות שלו. למרות שזה תמונות שהוא יותר צעיר, הוא לובש בול אותו מכנס טרנינג עם פס, כמו עכשיו," שאיפה. "לא החליף מכנס כבר עשרים שנה." הצחוק שלה הציק לי.

"אתה מאוד רזה," היא הפנתה אליי מבט חד, "זה מהאורגני?"

"אני לא אוכל הרבה," עניתי.

"אצלנו היו אומרים שיש לך תולעים," היא חייכה. "גם אני לא אוכלת הרבה עכשיו. מנות חמות וגרעינים. לפעמים אני יורדת למקום של הפרסי מתחת לבית ואוכלת לאפה. זה זול וממלא." היא קימטה את הסיגריה, "אבל זה לא בשבילך, כי זה עם בשר.".

היא קמה מהספסל. "היה נעים להכיר אותך עידו האורגני," היא חייכה.

"גם אותך, אנה שאוכלת לאפה," נעמדתי.

"אל תשכח את האופניים," היא גיחכה והחלה צולעת אל תוך החשכה.

אנה עמדה קצרת סבלנות על הרגל הטובה, מחכה שאגיב לנקישות על הדלת. בחנתי אותה דרך העינית. רק אחרי שנקשה עוד פעמיים, מקללת, פתחתי לה. "הי, סליחה, אני לקחתי את המספר דירה שלך מהרשימה של המשלוחים. השירותים בחנות סתומים ואני חייבת להשתין. אני יכולה??"

"בטח," הזזתי את עצמי ונתתי לה להיכנס.

"ואי, אתה מציל אותי. תודה." היא הסמיקה.

"זה שם," החוויתי בידי לעבר השירותים.

"אתה ראית שיש לך ציפור בבית?" היא צלעה לעברי דקות ספורות אחר כך, על רקע רעש הניאגרה הגועשת.

"כן," עניתי.

"איפה לשים?" היא שאלה.

"לשים מה?" שאלתי.

היא פתחה את ידה הטובה. הפינקית נחה בתוכה.

"את תפסת אותה!" החנקתי בכי מפתיע.

"כן, תפסתי אותה," היא חיקתה אותי. "במחבת או בתנור?" היא צחקה בצחוק שלה, שנקטע בשיעול רע.

"כאן," אמרתי, והצבעתי על הכלוב. "כבר שבוע שאני מנסה להחזיר אותה, והיא כל הזמן בורחת לי," התביישתי להישיר מבט, "תודה."

"נראה לי מחר בבוקר יש לך פה פגר," אמרה, והכניסה את הציפור בעדינות דרך הפתח.

הנקבה ישבה מצונפת על רצפת הכלוב.

"תן לה מהקוואקר שלך," אנה הציתה סיגריה.

אדם יֵשב ליד אשתו. איתן יבוא על אופנוע. חברו של איתן, מרינוב, יטפח לו על הגב.

תומר יבוא עם בת זוג בעלת מבט רוחני וזועף. היא תרצה ללכת הביתה. תומר יאחז בידה, אגודלו ילטף את כפה בחוסר נחת. ליאת, רזה ותלושה, תבוא לבד, ותיקלע לשיחה עם הזועפת. הן ידברו על מצוקתה של הנשמה החיה בתוך גוף. מבטה של הזועפת יזהר, והיא תחייך מבלי לרצות. לרגע, ליאת תרגיש משהו.

ברקע יתגודדו ויתפרדו, כמו בריקודים של מתיישבים אמריקאים, שאר הל"ד דל"דים של קלמן.

אם להודות, עניין הריח הוא לא עניין חדש. בחורף השני לשהייה שלנו בארצות הברית — אני הייתי אז בכיתה א' — נחנו מהשיטוט היומי מתחת לגולדן גייט ברידג'. אמא שלי מרחה מיונז משפופרת על לחם לבן פרוס משקית. בדיוק ברגע הזה התחיל להתקרב אלינו הומלס. לא היו לו רגליים, ולא היו לו ידיים. הוא הידס על מפרקי הירכיים שלו, וחייך. האוויר היה קפוא. אדי נשימתו נצבעו אדום מתאורת הגשר. אמא שלי התקרבה אליו, והכניסה לו פרוסה מרוחה לפה.

מאז ריח של מיונז גורם לי להקיא. ריח של לחם פרוס גורם לי בחילה, וכך גם ריח של שקיות מסוימות.

כשחזרנו לארץ, כשהייתי בכיתה ד', מצאתי את עצמי מפלס מעקפים מתוחכמים בין בתי שחי, קליפות קלמנטינה, אבקות גירים, שאריות קפה, ומריחות טיפקס.

"עכשיו, בגלל הנובי גוד, הוא הזמין את כל החברים העבריינים שלו להשתכר במרפסת."

אנה ישבה על הספה שלי, לבושה במעיל, ולא סתמה את הפה.

"כל הלילה הם צרחו, רוסים מטורפים, אז כל הלילה לא הצלחתי לישון, וכשכבר נרדמתי, הערתי את עצמי מהצרחות של עצמי. ואז הקאתי קיא שחור. מכיר כזה? פעם הקאתי ככה לתוך הפה של איזה דוס מסריח שניסה לנשק אותי בכוח בים."

"למה את ככה?" לאורך השנים פיתחתי שיטה לבלוע בחילה.

"מה זה ככה, ככה?" היא חידדה סנטר לעבר הרגל והיד.

"כן," היה לה ריח של תחנת אוטובוס.

"זה מהפוסט־טראומה," היא אמרה בטון שטוח. "עכשיו זה כבר טוב, עד לפני שנתיים לא חשבו שאני אחזור ללכת."

"לא הבנתי," החזה שלי השיק כנפיים מבוהלות.

"מהפוסט־טראומה נהיה לי שיתוק, וחמש שנים ישבתי בכיסא." היא הציתה סיגריה, "הבדיקות לא מצאו כלום, הכול היה פיקס. אבל המוח שלי כיבה לי את הגוף. החליט שהספיק לו." הצחוק שלה נהפך לשיעול מלא ליחה.

"זה דבר שקורה?" שאלתי.

"אין לי הרגשה ברגל בכלל." היא חבטה ברגלה בכוח. "והיד היתה יותר טוב, אבל מאז הסיפור של השכן היא שוב השתתקה. אז הנה —קורה," צחוקה היה ריק.

שתקנו.

"ולמה אתה ככה?" היא שאלה, מביטה בי מזווית העין.

"איך ככה?" הסמקתי.

"אה, שאני לא אשכח!" היא נשענה על הירך שלי ביד קרה, וקמה באחת, "יש מבצע בפיצוחים עכשיו." היא פשפשה בכיס המעיל, תוך שהיא צולעת בשובבות אל המטבח.

"רוצה פיצוח, פגר?" היא צחקה והשתעלה לסירוגין. "רוצה פיצוח מתנה לנובי גוד?" היא שלפה ערימת פיצוחים מהכיס, ופיזרה אותם כמו גשם מתקרת הכלוב של הפינקים.

"תיזהרי!" קמתי.

"מה אתה נלחץ, אבא'לה? היא נראית יופי, בוא תראה."

נעמדתי לידה. ריח פיצוחים. סיגריות. עוד משהו. הפינקית היססה מעט, ואז החלה מנקרת את זרעי החמנייה. הזכר הצטרף אליה. הנקבה דקרה אותו במקורה.

"יש לה אופי לזאתי!" אנה צחקה בקול.

"את רוצה לבוא איתי לכנס מחזור שלי מבית הספר?" השאלה הקדימה אותי.

"למה לא," אנה חזרה להמטיר גשם של פיצוחים.

אדם יֵשב ליד אשתו. איתן יבוא על אופנוע. חברו של איתן, מרינוב, יטפח לו על הגב.

אנה ואני נגיע בדיוק באמצע, חיוורים ונחושים. אנה תשעין את תיק הבד שלה על הרגל הטובה, ותייצב אותו עם היד הרעה. אני אניח את הקיטבג שלי על אחד משולחנות הכיתה שהוסבו לשולחנות כיבוד, ואחטט בפנים עד שאחוש בו.

היא שוב באה להשתין. הפעם היא השאירה את הדלת חצי פתוחה ודיברה תוך כדי:

"פעם הייתי דוגמנית בגדי ים. באיזה מסיבה לא הייתי? כל הסלבס היו החברים הכי טובים שלי." היא הורידה את המים.

"אחרי שנכנסתי לכיסא, כולם שכחו את המספר שלי." היא לא שטפה ידיים.

היא צלעה לעברי: "בימים של הדוגמנות לא הייתי יכולה לצאת לבר בלי שאיזה מישהו יתחיל איתי. אז לילה אחד הלכתי לבר של הומואים. לשתות, לנקות את הראש אחרי העבודה. איזה זוג גייז התיישבו לדבר איתי.״

היא רכנה על אדן החלון והציתה סיגריה. "בבוקר מצאתי את עצמי על הרצפה של האמבטיה שלי, עירומה. רק כשהשוטר אמר לשוטרת בתחנה שנמצאו סימני זרע של שניים, התחלתי להבין. שבוע אחרי, הפסקתי להצליח ללכת.״ היא שאפה מהסיגריה.

ריח ביוב עלה מהרחוב.

"אני ככה, כי גם לי עשו דברים," אמרתי לה.

"אתה הומו?" היא פקחה זוג עיניים מופתעות.

"בוגר ל"ד שלומות, עוד יומיים זה מגיע..."

סגרתי את המחשב וירדתי אל החנות לקנות זרעי פשתן. קולה של אנה עלה מהמחסן, מחלקת הוראות לאיסוף מצרכים למשלוחים.

אדם יהיה הראשון שיבחין. הוא יחוויר מיד, ובבת אחת ימשוך את אשתו כלפי מטה ויכסה עליה בגופו. פרצופה של ליאת ייקרע מעליה בתנועה אדישה: פיזיקה של מפגש בין פרצוף להדף. גופה יינתז למרחק במהירות אקספרסיבית. המוזיקה ברקע לא תתאים למקצב, טעות בשיקול הדעת. אנה תטען עוד מחסנית, ותחייך אליי. הערסיות הרוסית תבקע ממנה, כמו כלבה שרצה אחרי ציפור.

עוד כמה ריסוסים: גופים מנוקבים, במבות מרוסקות, פלקטים שסועים. ואז יופיע השקט. וריח מתוק.

אנה ואני נתפשט, בלי מילים, ונזדיין מהר על שולחן הכיבודים. אנה תחזיק אותי בעורף ביד אחת, וברגל אחת תכרוך אותי אליה. היא תפתח את פיה. הבל הפה שלה יהיה נקי. אני אתפוס בבשר הרגל הרעה, ואגמור חזק.

אז נעלה על האופנוע של איתן ונרכב אל תוך הלילה. יהיה קר, אבל נהיה מזיעים.

היא ניצבה שוב מול הדלת.

"הי," פתחתי "את רועדת כולך!"

היא צלעה פנימה עם חיוך מרוח: "איזה שוטרת החליטה להכניס אותי לניידת, ולעשות לי סיבוב בכל העיר," המילים יצאו רועדות. "עד שפתאום היא החליטה שזאת טעות וזרקה אותי באמצע אלנבי, אז צעדתי עד לפה." היד והרגל נראו נוקשות. "זה בסדר שבאתי?" היא מסרה לי את קופסת הסיגריות שלה, שאשלוף לה אחת, תוך כדי שהיא נחלצת מהמעיל הספוג.

היא לקחה את הסיגריה הלא מוצתת ביד רועדת, והכניסה אותה לפה. "כן?" היא הביטה בי.

"כן, בטח," אמרתי. "רוצה משהו חם לשתות?"

"אפשר להתקלח?" היא צחקה.

"כן, בטח. סליחה." הלכתי להדליק לה את הדוד.

"היא משכה לי בשיער והכניסה אותי לניידת," היא כבר צעדה אל עבר החלון, מפשפשת אחר המצית בכיס המכנסיים. היא פתחה את החלון רחב. "ואני ישר קלטתי שאין לי מה לעשות, אז פשוט שתקתי. היא מקללת אותי, ואני שותקת, מחייכת. ואז פתאום בום, עופי מהניידת."

"איך תמיד הדברים האלה קורים לך?" שאלתי.

"יש לי פרצוף כזה," היא חבטה בפניה, "יש כבר מים?"

היא יצאה מדיפה מריח השמפו שלי. "למה סגרת?" שאלה למראה החלון, ופתחה אותו רחב, עיניה תרות אחר חפיסת הסיגריות.

"שלא תתקררי," אמרתי בשקט.

"כשהייתי בנבחרת שחייה ברוסיה, אם היינו שוחות לא טוב, המאמנת היתה מוציאה אותנו לשלג, בפיג'מה, שנעשה כמה סיבובים," היא צחקה. "אז קור פה לא מפחיד אותי."

היא נשענה על אדן החלון, קופסת הסיגריות כבר ביד. כעת חיפשה שוב את המצית בכיס המכנסיים הלחים.

המצית היה בידי.

"למה אחרי שהשוטרת הורידה אותך החלטת לבוא לפה?" שאלתי, מתקרב אליה עם המצית ביד.

"בגלל הכנס מחזור." היא הגישה לי את פיה עם הסיגריה.

"איי!" היא צרחה והביטה בי בזוועה. "אתה שרפת לי ריסים!"

"זה לא מתקיים בסוף," אמרתי. ריח שיער חרוך עמד באוויר.

"חבל." היא לקחה שאיפה, משפשפת את עינה ביד הטובה.

התעוררתי בסביבות 23:00. הורדתי את האופניים במדרגות והתחלתי לרכוב.

האוויר הדיף ריח פיקוס ושתן חתולים. רכבתי לאט, מחכה לאפקט המקהה של הדיווש.