החיים הבלתי נראים של אדי לה־רו

ויו-סור-סארת
29 ביולי, 1714

נערה בורחת כל עוד נפשה בה.

אוויר הקיץ צורב בגבה, אבל אין לפידים, אין המון רודף אחריה, רק לפידים רחוקים ממסיבת החתונה, זוהר אדמדם של השמש הנשברת על קו האופק ושופכת את אורה על הגבעות, והנערה רצה, ואמרת שמלתה מתחככת בעשב כשהיא נסה אל היער, מנסה להגיע אליו לפני

שהאור האחרון יגווע.

קולות נישאים ברוח, קוראים בשמה.

אדלין! אדלין! אדלין!

צלליתה ארוכה לפניה, ארוכה מדי, ושוליה כבר מיטשטשים.

פרחים לבנים קטנים נושרים משערה, מנקדים את העשב כפתיתי שלג.

היא מותירה אחריה שובל של כוכבים, כמעט כמו אלה שעל לחייה. שבעה נמשים. אחד על כל אהבה שתהיה לה, זה מה שאסטל

אמרה, כשהנערה הייתה ילדה.

אחד לכל חיים שתחיה.

אחד לכל אל השומר עליה. עכשיו הם לועגים לה, שבעת הסימנים. הבטחות. שקרים. לא היו

לה אהבות, לא היו לה חיים, היא לא פגשה אף אל, ועכשיו זמנה אזל. אבל הנערה לא מאיטה, לא מביטה לאחור. היא לא רוצה לראות

את החיים העומדים שם ומחכים. סטטיים כמו ציור. מוצקים כמו קבר.

לכן היא בורחת.

חלק ראשון
האלים העונים אחרי רדת החשכה

שם היצירה: השיבה

אומן: ארלו מירה

שנה: 1722-1721 לספירה

מדיום: עץ, שיש

מיקום: בהשאלה ממוזיאון ד'אורסה

תיאור: סדרת פסלונים של חמש ציפורים מעץ בתנוחות שונות ובשלבים שונים לקראת המראה, על אדן שיש צר.

רקע: מירה, שהיה אוטוביוגרף חרוץ, ניהל יומנים אישיים המספקים לנו תובנות על האומן ועל תהליך היצירה שלו. בשאלת ההשראה ליצירתו "השיבה," זוקף מירה את הרעיון לזכותו של פסלון שנמצא ברחובות פריז בחורף .1715 ציפור העץ, שנמצאה כשכנפה שבורה, נבראה מחדש בדמותה של הציפור החמישית ברצף (כאן בריאה ושלמה,) העומדת לפרוש כנפיים ולעוף.

שווי מוערך: $175,000

ניו יורק
10 במרץ, 2014
1

הנערה מתעוררת במיטה של מישהו אחר.

היא שוכבת ערה, בלי לזוז, מנסה לאחוז זמן כמו נשימה בחזה. מנסה לעצור את השעון המתקתק קדימה, שלא יעיר את הנער השוכב לידה, שישאיר בחיים את זיכרון הלילה שהיה להם בכוח הרצון בלבד.

היא יודעת כמובן שהיא לא יכולה. יודעת שהוא ישכח. הם שוכחים תמיד.

זאת לא אשמתו — זאת אף פעם לא אשמתם.

הנער עדיין ישן, והיא מסתכלת על כתפיו העולות ויורדות לאט, על שערו המסתלסל לתוך השקע בצווארו, על הצלקת לאורך צלעותיו. פרטים שהיא חקקה בזיכרונה.

שמו טובי.

אתמול היא אמרה לו ששמה ג'ס. היא שיקרה, אבל משום שהיא לא יכולה לומר את שמה האמיתי — עוד אחד מהפרטים הקטנים והאכזריים המשובצים בחייה כמו סרפדים בעשב. קוצים נסתרים שנועדו להכאיב. מהו אדם אם לא הסימנים שהוא משאיר מאחוריו? היא למדה לנווט בין העשבים הקוצניים, אבל יש חתכים שאי אפשר להימנע מהם — זיכרון, תמונה, שם.

בחודש האחרון היא הייתה קלייר, זואי, מישל — אבל שלשום בלילה, כשהייתה אֵל והם עמדו לסגור את בית הקפה הלילי אחרי אחת מהופעותיו, טובי אמר שהוא מאוהב בבחורה ששמה ג'ס — הוא פשוט עדיין לא פגש אותה.

לכן עכשיו, היא ג'ס.

טובי מתחיל לזוז והיא מרגישה את הכאב המוכר בחזה כשהוא מתמתח ומתחיל להתגלגל לכיוונה — הוא עדיין לא מתעורר. פניו מרחק סנטימטרים אחדים מפניה עכשיו, שפתיו הישנות פשוקות, תלתליו השחורים מטילים צל על עיניו והצלליות של ריסיו מעטרות את לחייו הבהירות.

פעם, החושך התגרה בנערה כשהם הלכו להנאתם על גדת הסן, אמר לה שיש לה "טעם" בגברים, ובכך רמז שרוב הגברים שהיא בחרה בהם — ואפילו כמה מהנשים — דמו לו מאוד.

אותו שיער כהה, אותן עיניים חדות, תווי פנים מחוטבים.

אבל זה לא היה הוגן.

הרי החושך נראה כפי שהוא נראה רק בגללה. היא העניקה לו את הצורה המסוימת הזאת, היא בחרה למה להפוך אותו, מה לראות.

אתה לא זוכר, היא אמרה לו אז, כשהיית רק צל ועשן?

דרלינג, הוא ענה לה, בדרכו השקטה והעמוקה, הייתי הלילה עצמו.

עכשיו בוקר, בעיר אחרת, במאה אחרת, אור השמש חודר בקלות מבעד לווילונות וטובי שוב זז, עולה וצף מהשינה אל הערות. והנערה שהיא ג'ס — שהייתה ג'ס — עוצרת שוב את נשימתה ומנסה לדמיין שליום הזה יש גרסה שבה הוא מתעורר, ורואה אותה, וזוכר.

גרסה שבה הוא מחייך, ומלטף את לחיה ואומר, "בוקר טוב".

אבל זה לא יקרה והיא לא רוצה לראות את ההבעה הריקה המוכרת, לא רוצה לראות את הנער מגשש בחללים שבהם הזיכרונות ממנה היו אמורים להיות. היא לא רוצה לראות אותו שומר על קור רוח ומציג נונשלנטיות מתורגלת. פעמים רבות היא ראתה את ההצגה הזאת, היא מכירה אותה בעל-פה, לכן היא חומקת בשקט מהמיטה והולכת יחפה לסלון.

עיניה לוכדות את בבואתה במראה שבכניסה והיא רואה את מה שכולם רואים. שבעת הנמשים, מפוזרים כמו כוכבים על אפה ועל לחייה.

קונסטלציית הכוכבים הפרטית שלה.

היא רוכנת קדימה ונושפת עד שהבל פיה מתעבה על השמשה ומעבירה אצבע על הענן, מנסה לכתוב את שמה. א-ד-

אבל זה כל מה שהיא מספיקה לכתוב לפני שהאותיות נמסות. זה לא בגלל האדים — לא משנה איך היא תנסה לומר את שמה, לא משנה איך היא תנסה לספר את הסיפור שלה. והיא ניסתה. בעיפרון, בדיו, בצבע, בדם.

אדלין.

אדלין.

אדי.

לה רו.

כל המאמצים תמיד לחינם.

האותיות מתפוררות או דוהות. הצלילים גוועים בגרונה.

אצבעותיה נשמטות מהחלון והיא מסתובבת בסלון ומסתכלת סביבה.

טובי הוא מוזיקאי ועדויות לאומנות שלו נמצאות בכל מקום.

בכלי הנגינה השעונים על הקירות. במילים של שירים ותווים מקושקשים על שולחנות, תיבות של לחנים חצי נשכחים מעורבבות ברשימות של קניות לבית ורשימות של מטלות. אבל פה ושם ניכרת יד אחרת — הפרחים שהוא התחיל להניח על אדן החלון במטבח, הרגל שהוא לא זוכר מתי התחיל בו. הספר על רילקה שהוא לא זוכר שקנה. הדברים שנשארים, גם כשהזיכרונות לא.

טובי קם תמיד לאט, ואדי מכינה לעצמה תה. על-פי-רוב הוא לא שותה תה אבל התה כבר שם, בארון שלו, בקופסת פח של עלי תה ציילון בתפזורת, וקופסה עם שקיקי תה רכים. שריד מגיחה לילית לחנות השכונתית, נער ונערה אוחזים יד ביד, משוטטים בין המדפים אחרי שלא הצליחו להירדם. כי היא לא הייתה מוכנה לתת ללילה להיגמר.

היא מרימה את כוס התה, שואפת את הניחוח ואת הזיכרונות.

פארק בלונדון. פטיו בפראג. פינת קפה במשרד באדינבורו.

העבר נפרש כמו יריעת משי על ההווה.

קר בניו יורק הבוקר, החלונות מכוסים בשכבת קרח דקיקה והיא לוקחת שמיכה ממשענת הספה ומתעטפת בה. מזוודת הגיטרה תופסת את קצה הספה והחתול של טובי תופס את הקצה האחר, לכן היא מתיישבת על הכיסא של הפסנתר.

החתול, שגם לו קוראים טובי ("כדי שאני אוכל לדבר עם עצמי בלי שזה יהיה מוזר..." הוא הסביר), מסתכל עליה כשהיא נושפת על התה לקררו.

היא תוהה אם החתול זוכר.

כשידיה מתחממות מעט היא מניחה את הכוס על הפסנתר, מרימה את המכסה מעל הקלידים, פורשת את אצבעותיה ומתחילה לנגן, בשקט ככל האפשר. מחדר השינה היא שומעת את טובי האנושי מתחיל לזוז, וכל תא בגופה, מעצמותיה עד עורה, מתכווץ בחרדה.

זה החלק הקשה ביותר.

אדי יכלה לעזוב — הייתה צריכה לעזוב — לחמוק בשקט כשהוא עדיין ישן, כשהבוקר שלהם עדיין היה המשך של הלילה, רגע שנלכד לנצח בטיפת שרף. אבל עכשיו מאוחר מדי, לכן היא עוצמת את עיניה וממשיכה לנגן, מרכינה את ראשה כשהיא שומעת את צעדיו בין התווים, ממשיכה להניע את אצבעותיה כשהיא מרגישה אותו בפתח. הוא יעמוד שם, יפנים את מה שהוא רואה, ינסה לשחזר את ציר הזמן של הלילה הקודם, איך הערב סטה ממסלולו? מתי הוא הכיר בחורה ולקח אותה הביתה? האם הוא שתה יותר מדי? למה הוא לא זוכר את זה?

אבל היא יודעת שטובי לא יפריע לה כל עוד היא מנגנת, לכן היא מושכת עוד כמה שניות אחרונות של עונג ומכריחה את עצמה להניח למנגינה לגווע באצבעותיה, להרים את ראשה, להעמיד פנים שהיא לא רואה את הבלבול על פניו.

"בוקר", היא אומרת בקול שמח והמבטא שלה, שפעם היה מאזורי הכפר של צרפת, קלוש כל-כך עכשיו כשהיא עצמה כמעט לא שומעת אותו.

"אממ... בוקר טוב", הוא מעביר את ידו בתלתליו השחורים, ולזכותו ייאמר שהוא נראה כמו שהוא נראה תמיד — קצת אפוף, מופתע לראות בחורה יפה יושבת בסלון שלו, עירומה פרט לחולצת הלהקה האהובה שלו ותחתונים, עטופה בשמיכה.

"ג'ס", היא מספקת את השם שהוא לא מצליח למצוא בזיכרונו, כי הוא לא שם. "זה בסדר אם אתה לא זוכר", היא אומרת.

טובי מסמיק, הוא דוחף את טובי החתול ושוקע במקום שהתפנה בכריות הספה. "אני מצטער... אני לא ככה בדרך כלל. אני לא כזה".

היא מחייכת. "ואני לא כזאת".

אז גם הוא מחייך, והחיוך עובר כמו קו של אור באמצע הצללים של פניו. הוא מחווה בראשו אל הפסנתר, והיא משתוקקת שהוא יגיד משהו כמו "לא ידעתי שאת מנגנת", אבל טובי אומר, "את ממש טובה", והיא טובה — מדהים כמה אפשר ללמוד כשיש זמן.

"תודה", היא אומרת, ומעבירה את קצות אצבעותיה על הקלידים.

טובי חסר שקט עכשיו, ובורח למטבח. "קפה?" הוא שואל, מחטט בארונות.

"מצאתי תה".

היא מתחילה לנגן שיר אחר. לא משהו מסובך, סתם רצף של תווים. התחלות של משהו. היא מוצאת את המנגינה, מפתחת אותה, נותנת לה לעטוף את אצבעותיה בזמן שטובי חוזר עם כוס מהבילה בידיו.

"מה זה?" הוא שואל, ובעיניו הברק הזה שיש לאומנים — לסופרים, לציירים, למוזיקאים, לכל אומן שמחפש תמיד רגעים של השראה. "זה נשמע מוכר..."

משיכת כתף. "ניגנת לי את זה אתמול".

זה לא שקר, בדיוק. הוא באמת ניגן לה את היצירה. אחרי שהיא לימדה אותו לנגן אותה.

"כן?" הוא מקמט את מצחו. הוא כבר מניח את הקפה בצד, לוקח עיפרון ופנקס מהשולחן הסמוך. "אוף — בטח הייתי שיכור".

הוא מניד בראשו כשהוא אומר את זה. טובי הוא לא מהיוצרים שמעדיפים לעבוד בעזרת אלכוהול.

"את זוכרת עוד משהו?" הוא מעביר דפים בפנקס. היא מתחילה לנגן שוב, מובילה אותו מתו לתו. הוא לא יודע את זה, אבל הוא עובד על השיר הזה כבר כמה שבועות. הם עובדים עליו, יותר נכון.

יחד.

היא מחייכת קצת וממשיכה לנגן. זה העשב בין קוצי הסרפד. המקומות הבטוחים לדריכה. אדי לא יכולה להותיר חותם משלה, אבל אם היא זהירה מספיק היא יכולה לתת את חותמה למישהו אחר. לא משהו מוחשי כמובן אבל השראה היא ממילא כמעט אף פעם לא דבר מוחשי.

טובי עם הגיטרה עכשיו, מאזן אותה על ברך אחת ומתאים את עצמו לנגינתה, ממלמל לעצמו שזה טוב, שזה שונה, שזה משהו. היא מפסיקה לנגן, קמה.

"אני צריכה ללכת".

המנגינה מתפרקת על המיתרים וטובי מרים את ראשו להסתכל עליה. "מה? אבל אני אפילו לא מכיר אותך".

"בדיוק", היא אומרת, והולכת לחדר השינה לאסוף את בגדיה.

"אבל אני רוצה להכיר אותך", טובי מניח את הגיטרה והולך אחריה בדירה, וזה הרגע שאין בו דבר אחד הוגן, זה הזמן היחיד שבו היא מרגישה שגל התסכול מאיים להתנפץ עליה. כי היא השקיעה שבועות בלהכיר אותו. והוא שכח אותה בכמה שעות. "חכי רגע".

היא שונאת את החלק הזה. חבל שנשארה. היא הייתה צריכה להציב את עצמה רחוק מהעין רחוק מהלב, אבל יש תמיד תקווה טורדנית שהפעם זה יהיה שונה, שהפעם הם יזכרו.

אני זוכר, אומר החושך באוזנה.

היא מטלטלת את ראשה לגרש את הקול.

"לאן את ממהרת?" טובי שואל. "תני לי להכין לך ארוחת בוקר לפחות".

אבל היא עייפה מדי בשביל לשחק שוב את המשחק מהר כל-כך, לכן היא מעדיפה לשקר ואומרת שיש לה דברים לעשות, ולא נותנת לעצמה להפסיק לזוז, כי אם תעצור, היא יודעת שלא יהיה לה הכוח להתחיל מחדש, והגלגל ימשיך להסתובב, הרומן יתחיל בבוקר במקום בלילה. אבל לא יהיה קל יותר כשזה ייגמר, ואם נגזר עליה להתחיל מחדש, היא מעדיפה להיות סצנת מפגש מסרט רומנטי בבר ולא סטוץ נשכח.

ממילא בעוד רגע שום דבר כבר לא יהיה חשוב.

"ג'ס, רגע", טובי תופס את ידה. הוא מנסה למצוא את המילים הנכונות, מתייאש, מתחיל מחדש. "יש לי הופעה בערב, באלוויי. תבואי. זה ב..."

היא יודעת איפה המועדון, כמובן. שם הם נפגשו לראשונה, ובפעם החמישית, ובפעם התשיעית. וכשהיא מסכימה לבוא, החיוך שלו מסנוור. כמו תמיד.

"מבטיחה?" הוא שואל.

"מבטיחה".

"אז נתראה שם", הוא אומר בתקווה כשהיא מסתובבת ויוצאת מהדירה. היא מסובבת את ראשה לאחור ואומרת, "אל תשכח אותי עד אז".

הרגל נושן. אמונה טפלה. תחינה.

טובי מניד את ראשו. "איך אפשר לשכוח אותך?"

היא מחייכת כאילו זאת סתם בדיחה.

אבל בשעה שהיא מאלצת את עצמה לרדת במדרגות, אדי כבר יודעת שזה קורה. היא יודעת שלפני שהוא יסגור את הדלת, היא כבר תיעלם.