סיפורה של הפוליטיקה הישראלית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורה של הפוליטיקה הישראלית
מכר
אלפי
עותקים
סיפורה של הפוליטיקה הישראלית
מכר
אלפי
עותקים

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית

4.7 כוכבים (64 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית הוא ספר עיון של העיתונאי והפרשן הישראלי, עמית סגל. בספר סקירה של ראשי הממשלה בישראל, והחלטות שקיבלו שעיצבו את פניה של הפוליטיקה הישראלית מאז הקמת מדינת ישראל ועד אמצע שנת 2021, עם כניסתו של נפתלי בנט לראשות הממשלה. את הספר אייר הקריקטוריסט הראשי של העיתון הארץ, עמוס בידרמן.

הספר מחולק לשנים עשר פרקים העוסקים בראשי ממשלות ישראל מאז קום המדינה ועד שנת הוצאת הספר (2021). בכל פרק מובלטת החלטה, שבמבט היסטורי עיצבה את פניה של הפוליטיקה הישראלית.

פרק ראשון

ראש הממשלה שתה סודה מכוס ועליה סמל מדינת ישראל. מאחוריו ניצב דגל ישראל. מולו ישבו שלושה אנשים שסמל המדינה על דש מדיהם, מדים כחולים של משטרה.

זה היה בחודש מרץ 2017. חוקרי להב 433 נכנסו שוב אל מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, מעבירים דרך גלאי המתכות ארגזים כבדים של ציוד הקלטה וצילום. הם באו לחקור באזהרה את הדייר, כפי שחקרו כל אחד מקודמיו מאז 1996. בנימין נתניהו היה מעכשיו לא רק ראש ממשלה פופולרי ומנהיג בינלאומי מוערך, אלא גם חשוד בפלילים. המעמד הועבר בשידור חי אל המטה הארצי של המשטרה ואל משרד היועץ המשפטי לממשלה, שבידיהם מונח היה עכשיו גורלו של האיש שרגיל בדרך כלל לחרוץ את גורלם של אחרים.

החוקרים ישבו עכשיו בחדר העבודה הקטן שבו התקבלו החלטות היסטוריות על מלחמה ושלום, בתפאורה שקשה לדמיין דרמטית ממנה, רחוקה מאוד מחדרי החקירות של משטרת ישראל. בינם לבין ראש הממשלה חצץ שולחן שעליו נערמו בגיבוב אקראי סקרים טריים, מעטפה עם הכיתוב "סודי ביותר" ובה דיווח של סוכני מוסד מטהרן, פתק ישן ממלך סעודיה, תמונה של הילדים משחקים בשלג וספר באנגלית על כלכלה שסימניה תחובה בתוכו. הם הטיחו בנתניהו האשמות על טובות הנאה שקיבל, לכאורה, ממיליארדר.

"יש לאדוני ארנק בכיס?" שאל החוקר.

"לא". השיב ראש הממשלה.

"כרטיס אשראי גם אין?"

"אוי, נו באמת", התכעס הנחקר. "מביאים לי כסף מהבנק ואני מכניס אותו לתוך הכיס".

"אדוני", הרים החוקר הראשי את קולו כשנתניהו הכחיש מעורבות. "אתה מאמין במה שאתה אומר? זה מביך". בטח שאני מאמין, רעם החשוד.

"ואני אומר לך שאתה משקר".

ואז נשמעה נקישה בדלת. פתק הוכנס לחדר.

סליחה, אמר הנחקר שחזר פתאום להיות ראש הממשלה, נשיא ארצות־הברית מחפש אותי בעניין שלא סובל דיחוי. זה קורה הרבה? שאל החוקר הראשי בחשדנות. כן, השיב ראש הממשלה ונפנף אותם מהחדר בתנועת יד.

אה, ואם תוכלו לנתק בבקשה את ציוד ההקלטה, זו שיחה סודית.

כעבור חצי שעה של שיחה על מערך הטילים הבליסטיים של איראן, הניח ראש הממשלה את שפופרת הטלפון האדום על כנה. אפשר להמשיך, אמר. באיזה צבע הייתה השמפניה שקיבלת? שאל החוקר. ורוד, השיב נתניהו. בערב דיווחו בחדשות על שני עניינים עיקריים: הסתבכותו הפלילית של נתניהו, ותקיפה מסתורית של מטרות איראניות.

חייו של כל ראש ממשלה ישראלי נעים במהירות מסחררת בין גאות ושפל, בין שיחות ידידותיות עם נשיאים להסתבכויות איומות עם עסקני מפלגה, בין החלטות היסטוריות ומשברים פוליטיים היסטריים, בין טלפון אדום לשמפניה ורודה. כשמדובר בבכירי הפוליטיקאים, הנשגב והמגוחך מתקיימים במקביל: על מדרגות הארמון שבו הוענק לו באוסלו פרס נובל לשלום, ב-1994, ניהל שמעון פרס מרתון שיחות טלפוניות כדי לפתור מחלוקת בין הניצים בסניף מפלגת העבודה בנתניה.

בכל מה שנוגע לראש הממשלה, אין "יום עסל יום בסל", יש דקה עסל ודקה בסל. בכל בוקר קמים לעבודה גדודי עיתונאים, חוקרים פרטיים ויריבים פוליטיים כשמשאלתם היא להפיל את ראש הממשלה. כהונותיו מתחילות בדרך כלל בניצחון סוחף ובנאום מלא תקווה, משובץ פסוקי תהילים, ונגמרות כמעט תמיד רע מאוד. בין לבין הוא חייב להיות גם מנהיג, גם מנהל, גם מדינאי, וכדי לעשות את כל אלה כמה שיותר זמן - להיות בראש ובראשונה פוליטיקאי. הדרך היחידה של ראשי המדינה לגשר על הפער הבלתי נתפס בין הפסגות המדיניות לבין בורות עמוקים מאוד שאליהם נפלו לא פעם הייתה לעשות פוליטיקה, וברמה גבוהה יותר מכל מתחריהם.

אומרים שבשפות הסקנדינביות יש עשרות מילים לשלג, כיאה למדינות עם חורף כבד, ארוך וקפוא: שלג כבד, שלג קל, שלג מעורב בגשם. בערבית יש כמה תריסרי מילים לתיאור סוגים שונים של שרב, תוצאה טבעית של חיים במזרח התיכון המדברי והצחיח. הפלא הגדול, לפיכך, הוא שבשפה העברית אין אפילו מילה אחת לפוליטיקה. זה מוזר מאוד. אנחנו הרי אלופי העולם בפוליטיקה בפער עצום מכל המתחרים: נושמים משברים קואליציוניים, מסניפים תשדירים, מחזיקים בשיא הבחירות לנפש בפער עצום על כל מדינות העולם. בשנים האחרונות צעדנו אל הקלפיות אחת לכמה חודשים. הודעות לבוחר מילאו את תיבות הדואר שלנו. את בתי הספר פקדנו במשבר הקורונה בשביל להצביע, יותר מאשר כדי להביא את הילדים ללימודים. אבל את המילה פוליטיקה ייבאנו מלועזית. אולי כי הצורך להיבחר לתפקיד ואז לשרוד בו נתפס כמין תוצר לוואי מציק, פעילות תחזוקה לצורך הדבר האמיתי: מדינאות. וכידוע, אדריכלות נראית תמיד נוצצת יותר מניהול ועד הבית. פעם הציעו לגולדה מאיר לכתוב באופן מסודר את זיכרונותיה הפוליטיים. "מה יש לספר?" השיבה, "את הדברים המעניינים לא אספר, ומה שאוכל לספר - לא מעניין".

תשאלו כל ישראלי מה עשה בן־גוריון, וישיב לכם שהוא הקים את המדינה. אשכול? ששת הימים. בגין? השלום עם מצרים. רבין? אוסלו. שרון? חומת מגן וההתנתקות. אולמרט? תקיפת הכור הסורי ומלחמת לבנון השנייה. אבל שנים־עשר הגברים והאישה שעמדו במרוצת השנים בראש ממשלת ישראל לא רק ישבו בבור בקריה או בטקסים בגן הוורדים בבית הלבן, אלא גם במליאת הכנסת ובישיבות מרכז המפלגה. הם ניווטו את המדינה, ויום יום גם חשבו כיצד לשרוד. הם פילסו את דרכם אל בית ראש הממשלה במשך שנים ארוכות, פיתחו אמצעים כדי להיאחז בבית הזה ככל יכולתם, וסופם שנפלו, ארזו את חפציהם ונאלצו לעזוב לטובת הדייר הבא. היו גם שניים שמתו תוך כדי מילוי תפקידם, האחד באופן טבעי והשני ברצח נורא.

הסיפור הזה לא סופר עד היום במלואו. כי לא רק מילה עברית לפוליטיקה אין, אלא גם ספר עברי על הפוליטיקה, מבן־גוריון ועד בנט, לא נכתב עד כה. פה ושם נכתבו ספרים על מפלגה כזו או פוליטיקאי אחר, אבל איכשהו קרה שסיפורה של הפוליטיקה הישראלית נזנח בצד, והביוגרפיה שלה לא נכתבה עד עצם ימינו. זה חבל מאוד, כי פוליטיקה איננה מטרד שולי, או עיסוק ברכילות מזנונים נחותה. היא מספרת את סיפורה של המדינה לא פחות טוב משמספרים אותו מומחי מדינאות ופרוטוקולים של ועידות פסגה. למעשה, היא מספרת אותו טוב יותר: אחרי הכול, משתתפים בה כל אזרחי המדינה ולא רק קומץ פקידים, גנרלים או שרים. ראוי להקשיב להם, לטעמיהם המשתנים, לפחדיהם הכמוסים, למאווייהם.

הפוליטיקה היא גם טלנובלה וגם קורס במדע המדינה. היא עוסקת בשנאות ובתככים בין אנשים מעונבים, עתירי יצרים וחולי שליטה, והיא נוגעת בשאלות של הכנסה, אמונה, מוצא וסוציולוגיה.

הכתבים שמסקרים את הפוליטיקה אינם נפגשים עם החוקרים שבוחנים את דעת הקהל. אלה מדברים על פילוגים וחיבורים, קואליציה ואופוזיציה, הצבעות אי־אמון ושתיית מנדטים, ואלה - על מגמות ארוכות טווח ועל תמורות דמוגרפיות. מי שרואה את הפוליטיקה דרך העדשות העבות של האקדמיה יפספס סיפור גדול על נפש האדם וסיפורים קטנים ומרתקים על פוליטיקאים, כי אין רגש אנושי שזר לתחום הזה. הוא יקום תמיד מופתע בבוקר שאחרי בחירות, כמו אותה עבודת מחקר בלתי נשכחת באוניברסיטה, ערב מהפך 1977: "מדוע הליכוד לא יעלה לעולם לשלטון".

ומי שעוקב אחרי הפוליטיקה רק דרך עדשת מצלמת החדשות עלול למצוא עצמו עוסק בסוף ברכילות חסרת משמעות. הוא לעולם לא יבין את זרמי העומק שמרימים פתאום גל אנטי־חרדי עצום, מחזקים את כוחו של הליכוד, או מחוללים מהפך דרמטי שאפילו לא נרמז בסקרים. מי שבעיניו הפוליטיקה היא רק משחק כיסאות מוזיקליים של הפוליטיקאים לא תופס שהמתרחש במליאת הכנסת הוא רק הקצה הנצפה של קרחון עצום, ובו שכבות של היסטוריה, אידיאולוגיה, פערי שכר ומגדר. הכנסת היא מאיץ החלקיקים הגדול של הרעיונות שהגיעו אליה מבחוץ.

למה הפוליטיקה מטלטלת אותנו אישית? הרי אין פעם בה בחירות הוכרעו באמת "על חודו של קול". נתניהו ניצח את פרס ב-1996 בהפרש של שלושים אלף קולות ושינה את כיוון ההיסטוריה של ישראל. הוא איבד את היכולת להרכיב ממשלה ב-2019 מפני שלימין החדש של נפתלי בנט חסרו יותר מאלף קולות כדי להיכנס לכנסת. נדמה לי שרק פעם אחת בישראל באמת כל קול קבע: זה קרה בבחירות לראשות הוועד המקומי במושב צפריה, ב-2018. שם זה נגמר בתיקו ובהטלת מטבע. אבל בהנחה שאינכם מתגוררים בצפריה, למה לטרוח להצביע? מפני שאנחנו באים לקלפי לא כדי להשפיע, אלא כדי להרגיש שאנחנו לא לבד. לתמוך במפלגה זה כמו לאהוד קבוצת כדורגל, אבל מול הטלוויזיה, מהבית. אנחנו צועקים על המסך לא כי זה יגרום לשחקן היריב להחמיץ פנדל - הוא הרי לא שומע - אלא כדי להיות שייך למשהו גדול יותר.

זרמי העומק האלה, שאנחנו תמיד מצטיינים להסביר אותם בדיעבד, שהעלו תחילה את המערך ואז את הליכוד, שידעו לתת לבן־גוריון אשראי ארוך ואז לשלוח אותו הביתה, תמיד מפתיעים אותנו עם תוצאות האמת. פרשנות פוליטית, נהוג לומר, מורכבת משני חלקים: היכולת לנבא במדויק כל מה שיקרה בעתיד בפוליטיקה, בצירוף היכולת להסביר בדיעבד באופן מבריק מדוע דבר ממה שחזית לא התרחש בסוף. וכל הדברים האלה לפעמים שטחיים מדי לטלוויזיה ולפעמים מעמיקים מדי. ספר הוא המקום בשבילם.

אז מדוע אני כותב את הספר הזה? ובכן, סבא וסבתא שלי, שלום ואביבה זיכרונם לברכה, היו אנשים שונים מאוד. הוא היה מורה למתמטיקה, היא מורה לאנגלית. הוא אהב מספרים, והיא ספרות. בחדר העבודה שלהם הוצבו שני שולחנות עם שני כיסאות כמו שתי ממלכות שכנות המצויות ביחסי שלום אך אינן דוברות אותה שפה. והיו שם אלפי ספרים. גבול בלתי נראה עבר באמצע החדר: סבא לא קרא אף פעם את הרומנים וספרי השירה שלה, סבתא לא עלעלה מעולם בחוברות המתמטיקה והפיזיקה שלו. אבל הם חיו בזוגיות מופלאה: כשהראתה לו שיר שכתבה, אמר לה: "יפה מאוד, למרות שלא הבנתי שום דבר". כשנזקקה לחשב כמה עודף תקבל במכולת מלחם שחור וחלב, עזר לה בשמחה. הם חלקו בכל זאת תחום עניין אחד: פוליטיקה, וההבנה שהיא נוגעת לחיינו ומעצבת אותם.

התמזל מזלי, ואותי עניינו תמיד גם המספרים של סבא וגם הספרים של סבתא. ובפוליטיקה מצאתי משניהם בשפע. ריתקה אותי תמיד, במין עניין פרוורטי, השאלה כיצד מתרגמים את הפתקים בבחירות למושבים בכנסת, ואיך הופכים חברי הכנסת לקואליציה שמשביעה ממשלה. התהליך החשבונאי המוזר שבו מיליוני קולות יכולים להסיט את הספינה הלאומית לנתיב חדש נראה לי פלא שכדאי לפצח. ולא פחות מכך, השמועה המשונה ששמעתי לפיה יריבים שצועקים זה על זה בטלוויזיה יושבים אחר־כך יחדיו במזנון, ואילו שותפים אידיאולוגיים מעווים את פניהם בתיעוב כשהם פוגשים זה את זה, בקושי מסוגלים לומר שלום.

קחו למשל את באדר־עופר. זהו גם שמו של חוק שבאמצעות נוסחה מתמטית עשק את המפלגות הקטנות והעניק את עודפי קולותיהן לליכוד ולעבודה, וגם שמם של שני חברי הכנסת שהביאו אותו לעולם: אחד מהליכוד, מי שישב שנים בספסלי האופוזיציה לשמאלו של מנחם בגין, ושני מהעבודה, שסופו ששלח יד בנפשו בירייה בחולות תל ברוך, אחרי שנחשד בשחיתות. "חידה אחת בעיניי: בימי חיי רק עזרתי ככל שיכולתי ולא עשיתי עוול לאדם, מדוע כך קרה לי", זעק בכתב יד מעוגל אחרון מכתביו. והנה לכם הפוליטיקה הישראלית: תחמנות, חברות, שחיתות, טרגדיה - והפער בין תוצאות המדגם לתוצאות האמת. איך אפשר שלא להתאהב? עד היום, בכניסה לכנסת או בלילות הארוכים של ההמתנה לתוצאות האמת, אני מתקשה להאמין שמעסיקיי משלמים לי על התענוג. אל תספרו להם שהייתי עושה זאת גם בחינם.

לא זכיתי, כמובן, להכיר את בן־גוריון (אלא אם ביקור בצריף של הזקן נחשב), וגם לא את בגין (אף שפעם הוא ועליזה הלכו לסרט עם סבא וסבתא שלי, בחיפה של שלהי שנות הארבעים). שמיר ביקר פעם בבית הספר היסודי שלי, ואז נדהמתי מקומתו הנמוכה; בטלוויזיה הפוליטיקאים תמיד נראו גדולים מהחיים, ואילו פה ראש הממשלה נאלץ להרים את עיניו כדי לפגוש במבטם של תלמידי כיתה ו'. עם פרס ביליתי כמה עשרות שעות במזנון הכנסת ועוד כמה בבית הנשיא, כשהוא בג'ינס כחול, מניח את רגליו על הספה ושותה שמפניה בצהרי יום ("תביאו לי מיץ פטל", הייתה מילת הקוד שבאמצעותה ביקש מעוזרותיו עוד כוס).

אין לי כל יומרה לתמצת בספר הזה את הביוגרפיה שלהם ושל שאר ראשי הממשלה, מזה יש בשפע. מטרתי היא לספר על ההחלטות הפוליטיות שלהם. הן התקבלו, כמו אצל פוליטיקאים שהכרתי טוב יותר, תחת החשש המתמיד מגזר דינו של הבוחר יחד עם הרצון לעשות היסטוריה. השילוב של יצר ההישרדות עם הכוח שמעניקה הכהונה החשובה בישראל מייצר אנרגיה אדירה שחוללה תמורות דרמטיות במדינה. הם באו להקים ממשלות או לפרק מפלגות, אבל מבלי משים גם שינו את ההיסטוריה.

נהוג בימינו להתגעגע לפוליטיקאים של פעם, שהיו ישרי דרך וענקי רוח. ייתכן שכך היה, אבל אחרי שני עשורים בכנסת, אני זוכר שגם הפוליטיקאים שלפני עשרים שנה, אלה שמתגעגעים אליהם היום, תוארו אז כחסרי חוליות ציניקנים, צל חיוור של אלה שקדמו להם בעשרים שנה, וחוזר חלילה. וללב התגנבה מחשבה עיקשת: אולי יש עוד מוסכמות על פוליטיקה שהגיע הזמן להפריך?

במשכן הכנסת יש מחסור תמידי בחמצן: מבנה הקבע שלה הוקם עוד לפני מלחמת ששת הימים, בזמן שהיה חשש מירי צלפים מכיוון העיר העתיקה הכבושה בידי הירדנים. לכן, בהחלטה של הרגע האחרון, הפך האדריכל את כיוונו של מבנה הכנסת ממזרח למערב, בניגוד למשטר הרוחות המקומי: וכך, מהחלונות לא נכנס אוויר, והיכן שאמור להיכנס אוויר - אין חלונות. העיתונאי והסופר אמנון דנקנר סיפר לי זאת פעם, ומסקנתו הייתה אחת: "אל תישאר בכנסת יותר מדי שנים, זה גורם נזק בלתי הפיך למוח".

אם בספר הזה נכתבות פה ושם שטויות, הרי זה כי בסוף, בניגוד להמלצתו של דנקנר המנוח, נשארתי בכנסת עשרים שנה. במהלכן, למדתי כמה דברים על פוליטיקאים: למשל, שהם עשויים למחול, די בקלות, אם תשמיע על אודותם שקר, אבל שחלקם לא יסלח לעולם אם תאמר עליהם דווקא את האמת. למשל, שהמילה פוליטיקה כוללת בתוכה שני מקצועות שונים: הראשון - לוחמה זעירה במסדרונות, בוועדות ובמליאה; השני - היכולת להיבחר, לגרום לציבור ללכת אחריך. אין כמעט מי ששולט בשניהם גם יחד. המשותף לרוב המכריע של ראשי הממשלות היה שידעו לנווט הן ברחובות הערים והן במסדרונות הכנסת הארוכים; גם בחדרים אפופי העשן וגם בכיכרות. האנשים שהנהיגו את המדינה מ-1948 ועד היום עיצבו בהחלטותיהם את הדרך שבה אנחנו בוחרים את מנהיגינו, את האופן שבו מורכבות ממשלות, את היחס שלנו לחרדים ולערבים, את ערכה של מילה של איש ציבור. בעצם, הם עיצבו בכך את ישראל.

הספר שלפניכם כולל אחד־עשר פרקים, שמספרים על אחת־עשרה החלטות פוליטיות מכריעות שקיבלו ראשי ממשלה בישראל; מהקמת הליכוד ועד פירוק השמאל, מהרגע בו נפלה עלינו שיטת הבחירות שמסבכת אותנו שוב ושוב בבחירות בלתי נגמרות, ועד לרגע שבו הומצאה הרוטציה, פיתוח ישראלי מקורי כדי להתרפא משיתוק; מייסוד הימין ועד הרגע שבו נולד המרכז הישראלי. וכל זה, על רקע התפאורה הדרמטית של מלחמות והסכמי שלום ובשיירות שרד הולכות ומתארכות וטבעות מאבטחים הולכות ומתהדקות.

למה דווקא ההחלטות האלה? כי אם הבנתם אותן, הבנתם את הפוליטיקה בישראל. ויותר מזה: הן נולדו בגלל צורך פוליטי, אבל השפעותיהן מורגשות היטב הרחק ממשכן הכנסת. אנחנו נוטים שלא להבין עד כמה חריגה העובדה שבישראל מצביעים לפי המצב הביטחוני של המדינה הרבה יותר מאשר על פי המצב הכלכלי של אזרחיה, ואיך כל זה התחיל בטלפון אחד שקיבלה גולדה מאיר בארבע בבוקר. גם לא להבין עד כמה משפיעה על חיינו, מהלידה, דרך החתונה ועד המוות, ההחלטה שקיבל דוד בן־גוריון על שיטת הממשל שלנו, אשר העניקה כוח למפלגות קטנות מאוד, ועד כמה זהותו היהודית של מנחם בגין עיצבה את האופן שבו ערוצי הטלוויזיה מחלקים את עוגת המנדטים בלילות מדגם עד עצם היום הזה. ואיך, בדרכם השקטה והאפרורית, הקימו לוי אשכול ויצחק שמיר ממשלות אחדות שציננו את האווירה והביאו את ישראל להישגים גדולים. אחת־עשרה ההחלטות בספר שלפניכם הן, גם, ביוגרפיה חלופית של ישראל.

למה דווקא עכשיו? כי אחרי שנתיים של מערכת בחירות בלתי נגמרת ולילות מדגמים טרופים, הגיע הזמן לחלץ מכל הדיווחים, משעות השידור הארוכות ומהסקרים את המשמעות הנסתרת שמאחוריהם. הפוליטיקה איננה בליל חסר פשר של סחרירים, שברי מנדטים וראיונות. פעם אחת צריך לעשות סדר בבלגן. הרי לא פעם מבקשים ממני המלצות לספר שהוא קיצור תולדות הפוליטיקה הישראלית, ובכל פעם אני מגמגם ומשיב שאין ממש כזה. אבל כשמגפת הקורונה הגיעה, גוזרת על כולנו מעצר בית ממושך, החלטתי שנגמרו התירוצים, והגיעה העת לכתוב אותו. הנה הוא בידיכם.

עמית סגל

בעיני רוחי, הסוכנת הספרותית הדמיונית שלי מאיימת כעת להתפטר. שלא תעז לכתוב את שתי המילים האלה, היא מנופפת באצבעה. מה עם הסיפורים שהבטחת על שרה נתניהו? מה עם קצת רכילות עסיסית ממזנון הכנסת? השוק גם כך במצב קשה. אתה באמת מצפה ברצינות למכור ככה ספרים?

תקראו לי סוטה, אל תקראו את הספר, אבל אין נושא שמסעיר את ימיי ולילותיי יותר מהתבוננות בדרך המסתורית והמוזרה שבה בוחרים אזרחים את שליטיהם. ג'ון לה קארה כתב פעם ש"ריגול הוא התיאטרון הסודי של החברה שלנו". הרשו לי להציע עוד אפשרות: עומק נשמתה של האומה ניבט לא רק משירות הריגול שלה אלא גם משיטת הממשל שבחרה. רק לכאורה מדובר בפרטים טכניים כמו גובה אחוז החסימה, בחירת הרשימות או אלקטורים. מאחורי כל אלה מתחבאים הפחדים, הטראומות והזיכרון ההיסטורי של העמים.

קחו את בריטניה, למשל. שיטת הממשל של הממלכה המאוחדת משקפת את שני הערכים הנשגבים בעיני נתיניה של המלכה (ואין הכוונה לתה שחור ורוטב איום ששמו HP, וטעמו, בהתאם, כטעם דיו למדפסת): יציבות ומסורת.

בתחילת 2021, כאשר הספר הזה נכתב, מתעוררת בארמון בקינגהם אישה קשישה. משרתת פותחת לרווחה את הווילונות, מגישה לה את כוס הג'ין הראשונה מתוך ארבע היומיות, מסמכים מובאים לחדרה במזוודה אדומה עם סמל מלכותי, וכך נפתח לו היום ה-419,835 ברציפות של שושלת מלוכה אחת. אלפרד הגדול הפך למלך אנגליה ב-871, ומאז, על פני 13 מאות ושלושה מילניומים שונים, שולטים צאצאיו הישירים באי הגשום. היו בהם גברים ונשים, אכזרים ורכי־לבב, רשעים וצדיקים, ילדים וזקנים, פופולריים ושנואים, אבל הרציפות המקודשת נמשכה. רק פעם אחת, ב-1649, מרדו הנתינים והרגו את המלך, צ'רלס הראשון האומלל. זה היה אירוע בלתי אנגלי בעליל: כעבור שנים קצרות הם התפכחו, הביטו זה בזה בהבעת תימהון של "מה עשינו?", ומיהרו לחבוש מחדש את הכתר לראשו של הבן ולבקש סליחה. הם גם החליטו להוציא להורג את המורד, אוליבר קרומוול. לא הפריעה להם אפילו העובדה שהנ"ל כבר היה בשלב הזה מת למדי. גופתו הוצאה מקברה, נתלתה לעין כול וראשה גם נערף, מן הסתם כדי לוודא הריגה.

כך נראית יציבות. ומסורת מהי? אחת לשנה, ביום הראשון של פתיחת מושב הפרלמנט, נערך טקס סמלי שנועד להמחיש את עליונות הנבחרים על פני המונרך, שתפקידו הפך במרוצת השנים סמלי בעיקרו. דלתו של אולם המליאה נטרקת בפני נציגה של המלכה, אז, במקל עץ שחור עם אריה מוזהב בקצהו, הוא נוקש שלוש פעמים על הדלת. מאז 1642 נוקש אותו מקל, על אותה דלת, בשם אותו בית מלוכה. אם תשאלו פעם: "סירי, מהי מסורת?" אולי תקבלו את תמונת החור שנפער בדלת בגלל אותן 1,134 נקישות, שלוש לכל שנה.

מי שסומך על המסורת איננו חושש לייצר שיטה שתבטיח יציבות בכוח. שיטת הבחירות הבריטית נקראת "רובית אזורית": בריטניה מחולקת ל-650 מחוזות בחירה. המועמד שהגיע למקום הראשון בשכונת איזלינגטון בלונדון, למשל, נבחר לפרלמנט, גם אם היו שבעה מועמדים והוא זכה לאחוזי תמיכה מועטים למדי. השיטה הזו מבטיחה כמעט תמיד רוב בפרלמנט למפלגת השלטון, גם אם קיבלה רק שליש מהקולות. לעומת זאת, מפלגה שתקבל רק כמה אחוזים פחות עשויה לא לקבל ולו מושב אחד. כאשר פעם בדור אף מפלגה לא זוכה לרוב מוחלט, ומתעורר הצורך בהקמת ממשלה קואליציונית, מתייחסים לכך הפרשנים המקומיים בזעזוע כאילו התבקשה המלכה לעקור מהארמון המרווח ולחלוק דירה עם שותפים.

יכול אדם שמרן להתגורר במחוז ליברלי ובמשך כל חייו לא יזכה לתענוג שממנו נהנים הישראלים על בסיס קבוע: להיות מיוצג בפרלמנט. במקומות חמי מזג יותר הייתה כבר פורצת הפיכה, אבל בבריטניה לכל היותר ילגמו המפסידים פיינט של גינס ויאמרו: המצב יכול היה להיות יותר טוב, הלא כן?

גם השיטה האמריקנית מלמדת אותנו רבות על האומה החזקה בהיסטוריה. כאשר נוסדה ארצות־הברית סבלו מייסדיה מפוסט טראומה עמוקה, בעקבות "מסיבת התה של בוסטון". המלך ג'ורג' השלישי, טיפוס עקשן, אשרר את אפליית יצרני התה האמריקנים לטובת יריביהם האנגלים, כדי לרפד את קופת הממלכה. לבריטים היה חשוב מאוד התה, לאמריקנים - החירות: הם השליכו למימי הנמל את הסחורה של האוניות האנגליות, ומשם הייתה הדרך הקצרה להכרזת העצמאות של 1776.

שני לקחים הפיקה אמריקה הצעירה מאירועי בוסטון: לעולם לא להפקיד יותר מדי כוח בידיו של שליט אחד, פן יהפוך חלילה לרודן; ותמיד להעדיף את האדם הבודד והאינטרסים שלו על פני הקולקטיב. שיטת הבחירות האמריקנית מיישמת היטב את שני הלקחים: באמריקה אין מלך אלא נשיא, מונח חדשני בזמנו, שנועד להפוך את המנהיג למעין יו"ר דירקטוריון סמלי (ולא המנהיג העוצמתי שהפך להיות במרוצת השנים). מה שלא השתנה משחר ההיסטוריה הפוליטית של ארה"ב הוא עיקרון האיזונים והבלמים: הקונגרס נשלט בדרך כלל דווקא בידי המפלגה היריבה. נשיא ארצות־הברית נחשב לאיש החזק בעולם, אבל רוב הזמן, ספק אם הוא האיש החזק ביותר בוושינגטון. פה, סימנו האבות המייסדים האמריקנים, לעולם לא תהיה דיקטטורה.

חשוב לא פחות, באמריקה אינך בוחר בין מפלגות, אלא תמיד בין אנשים. עקרונית, יכול אדם להפוך לנשיא גם בלי שיהיה חבר בתנועה פוליטית. האמריקנים בוחרים בתכיפות מבהילה, תמיד בין אנשים: כל אזרח בוחר נשיא, סנאטור, חבר קונגרס, מושל, ולפעמים גם שופט, תובע כללי, ושריף. זו אמריקה: שלוש מאות ושלושים מיליון אינדיבידואליסטים.

האמריקנים חשדנים מאוד כשהם מזהים ארגון חזק מדי שבו האדם הפרטי עלול להיעלם, והם גם חשדנים מאוד כלפי השלטון המרכזי. אם אפשר לקנות מקרר מבין מאה מותגים שונים, למה את הכבישים שלנו סולל תמיד אותו שלטון? הפדרליות, הלא היא ביזורה של הממשלה לחמישים מדינות שונות, נועדה לפתוח לתחרות גם את הדבר שבישראל הוא מונופול שמנמן ולא יעיל: הממשלה. אם אינני מרוצה מהמקרר שלי, תמיד אוכל לעבור לסמסונג, בוש, או סימנס. אבל מה קורה אם מאסתי בתמורה הדלה לכספי המיסים שלי? לכאורה תמיד אפשר לרדת מהארץ, אבל מה אם אני ציוני נלהב? השיטה הפדרלית מציעה להסתכל על השלטון כעל שירות ועל המדינה - כספקית שלו, ואז לפתוח אותו לתחרות. כשקליפורניה גובה מיסים מטורפים ומספקת בתמורה הפסקות חשמל ושריפות ענק, אפשר לעבור לטקסס. אבל ישראל קטנה, וכפי שיודע כל מי שניסה להיות עוסק מורשה, תודעת שירות איננה הצד החזק שלה. קשה להיות גם התגשמות הדורות וגם לעסוק בייעול שירותי הביוב.

גרמניה המודרנית קמה על חורבות משטר האימים הנאצי, ומתקני השלטון שלה שוכנים באותו קילומטר מרובע שממנו הגיח הרשע המוחלט שרצח עשרות מיליונים. אדריכלי הרפובליקה הפדרלית החדשה, נחושים בהחלטתם למנוע ממפלצת חדשה לתפוס שוב את השלטון בדרכים דמוקרטיות, החליטו לעשות הכול בדיוק ההפך משהיה. הפיהרר החריב את אירופה מבונקר מעושן מתחת לאדמה? לשכת הקנצלרית החדשה תהיה עשויה כולה זכוכית, כך שכל מטייל בטירגארטן יוכל לראות את אנגלה מרקל בעבודהI. היטלר עלה לשלטון באמצעות מפלגה דיקטטורית? בגרמניה כל מפלגה שאיננה מנהיגה דמוקרטיה פנימית ובחירות מקדימות נסגרת, מפורקת ומוצאת מחוץ לחוק. בישראל אפשר להתבדח על השלטון היחיד של ליברמן או של לפיד, בגרמניה כבר היו מתייצבים בפתח ביתם סוכנים של המשרד הפדרלי להגנת המשטר ובידם צו מעצר.

I מראהו השקוף של אחד מאגפי הבונדסטאג, בעל קווים מעוגלים, העניק למבנה את הכינוי הברלינאי הסרקסטי "מכונת הכביסה".

אז מה אומרת על מדינת ישראל שיטת הממשל שלה? ובכן, בראש ובראשונה היא נובעת מהערך הישראלי הנעלה מכול, יסוד קיומנו כאן: החלטורה. הביוגרפיות הרבות על בן־גוריון כמעט ואינן מזכירות את הדיון המכריע שבו עוצבה הדרך שבה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, יבחר העם היהודי את מנהיגיו. ולא במקרה. כיאה למדינה שנחלמה אלפיים שנות אבל נבנתה ברובה בפטור מחובת מכרזים, גם הישיבה שקבעה את הדרך שבה יבחר עם ישראל את נציגיו, בשלהי 1948, לא הייתה ארוכה במיוחד. השתתפו בה שלושה אנשים בלבד: ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון; שר הפנים יצחק גרינבוים ושר המשפטים פנחס רוזן. אפשר להבין את הבהילות: הם היו צריכים לבחור סמל למדינה, להביא לארץ עולים על כנפי נשרים ובאוניות רעועות, לפרוץ את הדרך לירושלים, למגר את האויב הערבי, וכל זה עוד לפני ארוחת הצהריים.

הזמן קצר והמלאכה מרובה. כל דיון בשיטת ממשל ובשיטת בחירות דורש הכרעה בשלוש שאלות גורליות: ראשית, כמה כוח היית רוצה לתת למנהיג יריב שאתה מתנגד לו ולמדיניותו מכול וכול? שנית, האם פוליטיקה היא סיפור של אנשים או של אידיאולוגיה? ושלישית: מה חשוב יותר, לתת לנבחרים למשול או לתת לבוחרים ייצוג?

השאלה הראשונה עוסקת באופי המשטר: נשיאותי או פרלמנטרי. נשיא נבחר ישירות ביד העם לתקופה קבועה. מנגד, רה"מ נבחר בידי הפרלמנט. הוא ממונה ומודח לא בידי הבוחרים אלא בידי פוליטיקאים. אם יתעלם מהם, יבוז להם או חלילה לא יענה לטלפונים, הוא עשוי לגלות שהמובילים הגיעו למעונו הרשמי מוקדם מהצפוי.

השאלה השנייה היא בעצם יותר פילוסופית מפוליטית: האם עלינו לשים את מבטחנו ברעיון או באדם? האם פוליטיקאים מקבלים אמון בזכות אישיותם, או שהם בסך הכול סבלים חסרי פנים הנושאים על גבם רעיון גדול? שיטת בחירות ישירה מאמינה שהאדם חשוב יותר מהמפלגה שלו ומעקרונותיה. שיטת בחירות יחסית, לעומת זאת, תומכת בהתלכדותם של אנשים סביב מצע משותף: הם מתקבצים במפלגות וצדים קולות בלהקות.

השאלה השלישית היא מה הערך העליון בדמוקרטיה: הייצוגיות או המשילות? אם המשילות חשובה, כדאי מאוד לתת לאדם אחד את כל הסמכויות ואת כל המקומות בכנסת, 120 במספר. אבל מהלך כזה יוביל לדיקטטורה שתחנוק את קולם של מיליוני מצביעים. מנגד, אם הייצוגיות חשובה, כדאי לבטל בכלל את הפרלמנט ולערוך משאל עם על כל החלטה, מיציאה למבצע צבאי ועד העלאת המע"מ. גם זה לא יצליח במיוחד: דמוקרטיה היא דבר נפלא, אבל מנת יתר ממנה הורגת מדינות. אנחנו ממנים פוליטיקאים כדי שיקבלו החלטות לא פופולריות, שבשלן נשנא אותם ובסוף נשליך אותם מהשלטון.

כך שהמודל הנכון הוא לבחור משהו באמצע. בעצם, ההתלבטות היא למה נועד מבנה הבטון המרשים בגבעת רם: ויכוחים - או הכרעות?

מדינת ישראל קיבלה את ההחלטה ההיסטורית, זו שתעצב את גורלנו לדורות, בתוך שעה קלה: ראש ממשלה ולא נשיא; רעיונות ולא אנשים; ויכוחים ולא הכרעות.

כעת, הבה נצא לרגע מהחדר הנזירי שבו מקבל בן־גוריון את ההכרעה על השיטה, ונתבונן על ישראל הצעירה שבחוץ: זו הייתה חברה שבה המילה הגסה ביותר שיכול אדם להוציא מפיו היא "אני". זו הייתה תרבות שקידשה את הקוקו והסרפן הצנועים, שהעלתה על נס את הפלמ"ח והמתיישבים - ולא את בעלי העסקים הקטנים ותושבי העיר. מדינה שבה האידיאל הגדול מכולם היה ההמצאה העולמית שנקראה "קיבוץ", ומטרתה הייתה להכפיף כל סממן אישי לרעיון הסוציאליסטי הגדול של שיתופיות ושוויון. חברי הקיבוץ נלחמו בו זמנית גם בשבעה צבאות של מדינות ערב, וגם באגואיזם הריקני ובבורגנות.

הישראלים הראשונים העריצו את הקיבוצניקים. אל הכנסת הראשונה שיגר עם ישראל לא פחות מ-26 חברי קיבוצים.1 משמר העמק ועין חרוד שיגרו, כל אחד, חמישה נציגים לבית המחוקקים. ב-1978 הודיע אהרן ידלין, מהפופולריים בבכירי המערך, על כוונתו להתפטר מהכנסת. עד מהרה התבררה הסיבה: חברי קיבוץ חצרים שבו התגורר דרשו ממנו לעזוב את עיסוקיו הציבוריים ולחזור לעבוד במשק. הם תכננו ששר החינוך לשעבר יהיה תחילה תורן שטיפת כלים במטבח, אחרי שלושה חודשים יקודם לרכז קליטה ואם יוכיח את עצמו - ימונה למזכיר הקיבוץ. בעיתונים פורסמו תמונותיו של ידלין ניצב מאחורי סירים מלוכלכים גדולים בחדר האוכל.2

אלה היו ימים שבהם המושג "דין התנועה" לא היה תירוץ ריק מתוכן של פוליטיקאים למעשיהם, אלא דבר שיש בו ממש. לפוליטיקאים היו יצרים כבר אז, כמובן, אבל הם לא העזו להפגין את תאוות השלטון שלהם בפומבי פן יבולע להם ציבורית. כאשר מת ראש הממשלה השלישי לוי אשכול, נחרדה גולדה מאיר לקרוא בעיתון ידיעה ולפיה היא מעוניינת לרשת אותו בתפקיד. באותם ימים, הדרך הטובה למנוע מפוליטיקאי קידום הייתה להוכיח שהוא רוצה בו.3 "מעולם לא דרשו ממני דבר כל כך אכזרי", ספקה ידיים כאשר התבקשה לעמוד בראשות הממשלה.4 בסוף נעתרה בכל זאת.

אם נחזור לחדר, בתקווה שלא פספסנו את ההכרעה, לא נתפלא שהמדינה הצעירה עמדה לאמץ את אחת משיטות הממשל הקיצוניות ביותר שקיימות על פני כדור הארץ כולו: בישראל, כך גזרה, לעולם לא יבחרו באדם, רק ברעיון. הדרך חשובה מהאיש, המפלגה מהאינדיבידואלII. מאז ועד היום יפגוש הבוחר הישראלי מאחורי הפרגוד רק שמות של מפלגות, לא שמות של אנשים. הוא יחשוב שהצביע בעד נתניהו לראשות הממשלה, אבל יכניס לכנסת את ח"כית מספר 29 שאת שמה מעולם לא שמע. חוק היסוד איננו מעניק אף יתרון למועמד הראשון ברשימה ואפילו אם הוביל את מפלגתו ל-120 מנדטים. ביום שאחרי הבחירות יכול גם אחרון הח"כים האלמוניים להרכיב את הממשלה.

II הקלה על כך גם העובדה שבהחלטת האו"ם המפורסמת מכ"ט בנובמבר נקבע שהפרלמנט של המדינה הצעירה "ייבחר על דרך הייצוג היחסי".

הכלל הראשון בשוק אומר: לעולם אל תעז לקנות תותים בקופסה, רק בתפזורת - אחד אחד. אחרת, המוכר עלול לדחוף לך את התותים הרקובים למטה. בפוליטיקה זה שונה כמובן: שם הרקובים נמצאים על פי רוב דווקא למעלה. אבל כמצביע, אתה חייב לקחת את כל החבילה.

יש גם פרדוקס מאלף בכוח שניתן למפלגה: בקודש הקודשים של הדמוקרטיה, משכן הכנסת, נמנע מהח"כים לממש את הזכות הדמוקרטית ולהצביע כראות עיניהם. הם מחויבים למשמעת סיעתית וקואליציונית. מאיר אריאל שר על זה פעם יפה:

"שמתי לב שלחברי כנסת לפעמים

יש רשות להצביע לפי מצפון

זאת אומרת שברוב הזמן

חבר כנסת מצביע בניגוד למצפונו".5

לכנסת רשאים להגיע רק בתחבורה ציבורית: באוטובוס של מפלגות, לא במכונית פרטית. מתוך 195 מדינות העולם, רק בהולנד ובסלובקיה אפשר לפגוש שיטה דומה.

הביטו על ישראל בעשור השמיני לקיומה: על המגדלים הנוצצים של תל־אביב, על ההתפרצות הנרקיסיסטית ברשתות, על הפוליטיקאים שנזכרים לומר "אנחנו" רק כשנולד צורך להפיל את משקלו הכבד של כישלון על כתפיים נוספות. על הקיבוצים המופרטים. יום אחד, ב-2015, התברר שבכנסת לא נותר ולו קיבוצניק אחד. רק השיטה שלנו נשארה קיבוצניקית כמו פעם.

המרכיב השני שעליו החליט בן־גוריון היה אחוז החסימה. דמיינו אותו כמחסום בכניסה למשכן הכנסת, שבו בודקים אנשי המשמר את תא המטען של הנכנסים. רק מי שהעמיס מספיק קולות יוכל להיכנס בשערי בית המחוקקים. כמה מחמירה תהיה הבדיקה? אם הרף יהיה גבוה מדי, יוכלו רק מפלגות מעטות להיכנס בשעריו. במקרה כזה יהיה די קל למשול בפנים, אבל בחוץ יתנקזו המונים ממורמרים. אם, מנגד, נוריד את מספר הקולות הדרוש, ייוותרו בחוץ רק בודדים מתוסכלים, אבל בפנים תשרור קקופוניה שלמה ויהיה קשה עד מאוד למשול.

גם הפעם קיבלו האבות המייסדים הכרעה חריגה מאוד: בכניסה למשכן הכנסת הישן, פסקו, לא יוצב שום מחסום. כל מפלגה שקיבלה קולות השווים למושב אחד בכנסת תוכל להיות מיוצגת בפרלמנט. וכך, לכנסת הראשונה נבחר נציג אחד של מפלגת תימנים; מועמדת אחת של נשות ויצ"ו ("רחל כהן, עקרת בית בת 60 מרחוב רחל 2 בחיפה"); רשימה מקומית מנצרת בחרה בחקלאי ובעורך דין, ואפילו מחתרת הלח"י הזעירה הצליחה להכניס נציג מטעמה. די היה בכשלושת אלפים קולות כדי לזכות לכהן בבית המחוקקים הראשון של היהודים.

למה נמנע בן־גוריון מהעלאת אחוז החסימה, שהייתה מצמצמת את מספר המפלגות מ-12 לשלוש או ארבע? גם כאן דיברה מגרונו נפש האומה. היהדות התנ"כית עמדה בסימן מלכים אדירי כוח, אבל היהדות התלמודית שאחרי חורבן בית שני רוממה וקידשה דווקא את הוויכוח. מדי בוקר אירח בית המדרש מועדון דיבייט רב קולות. "אלה ואלה דברי אלוהים חיים" חרץ אפילו הקדוש ברוך הוא עצמו. מי שלומד גמרא מוצא עצמו לא פעם מתוסכל אל מול ויכוחים שנמשכים לאורך דפים שלמים ואז מסתיימים לפתע ללא הכרעה. כאילו עורך התלמוד התענג כל כך על הסתייפות המוחות המרהיבה עד ששכח שבסוף, צריך גם להחליט.

הוויכוח כדרך חיים היה גם תוצאה טבעית של גורל היהודים: אלפיים שנה בלי הנהגה מרכזית אחת ובלי מוסדות נבחרים לא אפשרו להשליט את רצונו של זרם אחד על השני באמצעות חוק, נשק או משטרה, רק באמצעות הפה.

במרוצת הדורות רבנים התכתשו עם קראים, הרמב"ם עם גדולי תורה אחרים בדורו, מתנגדים הלמו בחסידים ולהפך, רפורמים אסרו מערכה על אדוקים, ולרוב - בנשק הקטלני היחיד שעמד לרשות היהודים: לשון מושחזת. לאורך שנות הגלות הארוכות והקרות התחממו היהודים לאורן של מילים, הרבה מאוד מילים. פרלמנט, מהמילה הצרפתית פרלה - לדבר - כמו הומצא דווקא בשביל העם הנבחר. לכן, כאשר זרחה שמשה של הציונות, בקונגרס בבאזל, כבר התקוטטו לפי סיעות. יורם טהרלב, בשירו המפורסם, חשד שזה בעצם מה שהרג את חוזה מדינת היהודים, תיאודור הרצל:

"אחד דרש מהפכה, אחד שוויון

אחד דרש מיד את כל ציון

והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו

נתן את הלב ועצם את עיניו".6

והייתה עוד סיבה: למדינת ישראל הגיעו בשנותיה הראשונות עולים מעשרות גלויות, רובן ככולן בעלות מסורת לא דמוקרטית. סכסוך בין שתי המחתרות הגדולות על הסמכות להשתמש בנשק בתוך גבולות המדינה הסתיים כמה חודשים קודם לכן בהפגזת תותחים של צה"ל על ספינת התחמושת "אלטלנה". תשעה־עשר יהודים נהרגו, ומנחם בגין, מנהיג האופוזיציה המיועד, כמעט הפך להרוג העשרים. באקט שהעיד על השתלבות במרחב המזרח־תיכוני, תותחי הממשלה טיווחו את מנהיג האופוזיציה העתידי. הוא קפץ למים ושחה לתל־אביב, רועד מקור ומזעם. את ההפוגה הראשונה במלחמה עם הערבים ניצלה המדינה הצעירה למלחמות היהודים.

ולא רק זה: ממרחק השנים קשה לתפוס את המציאות שבה ערביי ישראל, אזרחי המדינה הצעירה, צעדו אל הקלפיות חודשים בודדים אחרי שחלקם ניהל קרבות לחיים ולמוות נגד אותו משטר ממש. רבים נהרגו, רבים גורשו, והמיעוט שנשאר קיבל הודעה לבוחר שבראשה מתנוסס המגן־דוד השנוא. קל להבין מדוע הוחלט לאמץ שיטה שתעניק כמעט לכל אזרח נציג בכנסת. בהיעדר מסורת דמוקרטית אך בנוכחותו של עימות לאומי קטלני, היה חשש ממשי שכל מיעוט שירגיש בלתי מיוצג יעלה על הפרלמנט בטנקים.

הדאגה הזו שככה במרוצת השנים. בשנות החמישים עוד הושלכו אבנים על בניין הכנסת בהפגנה נגד השילומים, ראש ממשלה נרצח בלב תל־אביב בגלל ויכוח מר על גבולות המדינה, אבל הציון הכללי של הדמוקרטיה הישראלית הוא "טוב מאוד". עד שנת 2021 בוזבזו 2,322,099 קולות תחת אחוז החסימה, אך איש לא הסתער על חומות הכנסת. גם בימים סוערים, כדאי לזכור שמנהיג האופוזיציה במצרים יושב בכלא, מנהיג האופוזיציה בסוריה מתנייע בנגמ"שים, מנהיג האופוזיציה בלבנון שוכן מתחת למצבה, ואילו מנהיג האופוזיציה בישראל פוגש פעם בחודש את ראש הממשלה לשיחה ידידותית על תה וכעכים.

מה שיכול היה לחזק את הקשר בין הבוחרים לנבחרים, שנראה כבר אז רופף מאוד, היה שיטת בחירות אזורית. בן־גוריון חשב לרגע, והחליט שלא: מלחמה השתוללה עדיין בחוץ. חיילים רבים קפאו מקור הרחק מהבית, בלי יכולת לשוב ולהצביע. אחד מכל מאה אזרחים נספה במערכה, ורבים מהגברים לחמו בחזית. כשגבולות המדינה השתנו מדי יום, לא היה טעם לחלק את המדינה למחוזות. ישראל, כך נגזר, תהיה מדינה ללא אזורי בחירה.

אחת התוצאות המיידיות של ההכרעה הזו תהיה שטעם הלוואי החמוץ, הבלתי נמנע, של כל דמוקרטיה יהיה חמוץ יותר לאזרחי ישראל: התחושה שחברי הכנסת מנותקים מהם. הסיבה היא, ובכן, שהם אכן מנותקים. ראוי לשנן זאת: לא האזרחים בוחרים את חברי הכנסת. הם בוחרים את המפלגה, שבוחרת חברי כנסת, שבוחרים את ראש הממשלה, שמציע מי יהיו השרים.

זה קשור להיעדרה של מילה ארוכה כמעט כמו סופרקליפרג'יליסטיקאקספיאלידושיס: קונסטיצ'יואנסי. ולאט יותר: קונס־טיצ'־יו־אנ־סי. אין צורך שתזכרו אותה, וגם אין לה תרגום בעברית, כי מעולם לא נדרש כזה. המילה האנגלית הארוכה הזו נועדה לתאר את היחס המקודש בין חבר פרלמנט ובין תושבי המחוז שבחרו בו לכהן מטעמם. ברוב העולם, אין דבר קדוש ויקר יותר לפוליטיקאי מאשר שביעות רצונם של בוחריו, הרחק בבית. אם נשיא ארצות־הברית מחפש בטלפון חבר קונגרס מהמחוז השלישי של איווה, אבל על הקו השני נמצאת בדיוק פעילה בתעשיית הבקר המקומית, כלל לא ברור למי יבחר חבר הקונגרס לענות קודם. בבריטניה, שר חוץ יכול להיוועד עם שועי עולם במהלך השבוע, אבל בכל שישי עליו להאזין בקשב רב לתלונות על ארנונה ופינוי אשפה, וכמוהו שאר חברי הפרלמנט.

אפילו שבוע העבודה הקצר בן שלושה ימים והפגרות הממושכות - חודש בקיץ, חודשיים באביב - נולדו כדי לאפשר לפוליטיקאים לחזור מהבירה ולבקר את בוחריהם בימים שלפני הטלפון, המחשב והמטוס. במאה ה-19 סנאטור מפלורידה צריך היה להיטלטל שבועות בעגלה מוושינגטון הביתה כדי לבקר את האנשים ששלחו אותו לשם, לשמוע את מצוקותיהם ולספר להם מה עשה לטובתם. רוב חברי הכנסת שלנו נמצאים במרחק שעה מהבית ולחיצת כפתור מהבוחרים, ועדיין מדי שנה זכאים לכמאה ימי חופשהIII.

III בכל זאת, לא בטוח שצריך תמיד להצטער על היעדרם של מחוזות בחירה בישראל: הצד החשוך של הקשר בין נבחרים ומחוזות בחירה הוא צרות אופקים והפיכת החקיקה לשוחד פוליטי בכספי משלם המיסים. פליפה גונזלס, ראש ממשלת ספרד בין 1982 ל-1996, היה תושב סביליה. כדי לרצות את בוחריו המקומיים הוא החליט, בניגוד לכל היגיון תחבורתי וכלכלי, שקו הרכבת המהיר הראשון לא יחבר בין שתי הערים הגדולות, מדריד וברצלונה, אלא דווקא בין עירו האהובה למדריד. כשדהרתי ברכבת הזו ב-2010 נהניתי מאוד מהשקט והבדידות של קרון ריק לחלוטין, בלי לדעת מדוע. הכינוי של פוליטיקה קרתנית מעין זו הוא Pork Barrel politics, על שם דאגתם של חברי קונגרס אמריקנים במאה ה-19 לרכישת בשר חזיר משומר בחביות, דווקא ממחוז הבחירה שלהם.

השיטה הישראלית נאפתה כמו מצות: בחופזה רבה. מעצביה לשו לתוכה את האתוס הלאומי, את האופי היהודי, את החששות כבדים ליציבות המדינה הצעירה וגם שיקולים פרקטיים רגעיים. לא נורא, ניחמו עצמם, ננסה פעם אחת, ואם לא יעבוד - נשנה.7 ייתכן שזה גם מה שחשבו יוצאי מצרים, אבל את המצות אנחנו אוכלים כבר למעלה מ-3,000 שנה. בן־גוריון עתיד היה לאכול את הלב מהר הרבה יותר.

שיטת הבחירות הישראלית מתאימה לישראל של היום כמו שג'ינס מהתיכון עולה על גבר בגיל העמידה. פעם היא ישבה עלינו בול. אבל עם יותר "אני" ופחות "אנחנו"; בהיעדר חשש למלחמת אזרחים, ובעולם קדחתני שמעדיף הכרעות מהירות על פני פולמוסים בלתי נגמרים - השיטה כבר איננה מתאימה לישראלים החדשים.

בן־גוריון מראש לא התלהב מהמתווה המוצע. הוא תמך בשיטה האזורית ובבחירה ישירה של חברי הכנסת, אבל שלא כדרכו, לא התעקש במיוחד. זה קצת מתמיה: אם היה אדם אחד בישראל שיכול היה לומר בלב שקט "המדינה זה אני", הרי זה דוד בן־גוריון. בשילוב של חזון נביאים ופוליטיקת מרפקים כוחנית, עשה הכול כדי לעצב את מדינת ישראל בדיוק בדמות שתיאר בעיני רוחו. בשעת הצורך לא היסס להעסיק את שירותי הביטחון בהטמנת ציוד האזנה אצל יריבים פוליטיים. הוא רדף עד חורמה מחתרות יריבות במסגרת הסזון, פירק את הפלמ"ח בכוחנות, נידב מהגרים חסרי כול מארצות המזרח ליישב את המדבר והכריח את בכירי צה"ל לשנות את שם משפחתם, כי סבר שעל חיילים עבריים יפקדו רק קצינים ששמם עברי. הוא התערב בכל פרט באובססיביות, מתוכנית הגרעין ועד ההתנגדות לשימוש במילה השנואה עליו - מילת המושא העקיף "את". אפילו הפתיתים המפורסמים שעם ישראל אכל עשרות שנים הומצאו בהוראתו, כתחליף לאורז. אויביו הפוליטיים, ולא חסרו כאלה, נתקלו שוב ושוב באגרוף ברזל. מדינת ישראל עוצבה בדמותו של איש אחד.

איך קרה שדווקא האיש הזה קיבל פתאום בשוויון נפש שיטת בחירות שהגבילה את כוחו? הוא היה גאון ואכזר, אבל מעולם לא הואשם שהיה נדיב.

נראה שלעולם לא נדע: הביוגרפים של בן־גוריון מקמצים מאוד בפרטים. ייתכן שחש שזהו מאבק אחד יותר מדי, וייתכן שפשוט היה קצת שאנן. מפלגתו, מפא"י, ממילא נהנתה מהובלה ניכרת וממיקום מושלם במרכז המפה.

בן־גוריון עתיד היה להתחרט מרה. כשנספרו הקולות לאספה המכוננת התאכזבו המפא"יניקים לגלות שקיבלו רק כשליש מהקולות: הם זכו ל-44 מנדטים, אמנם בפער גדול מכל הרשימות האחרות אך בלי יכולת לשלוט לבד. עד מהרה יגלה מנהיגם שהיכולת לעצב את מדינת ישראל נשמטת מידיו: הוא רצה חוקה, אבל נכנע לדתיים שחששו מעיקרון השוויון. הוא רצה חובת גיוס כללית - אבל הנציגים החרדים התנגדו, וידו קצרה מלהושיע.

והוא עוד ישלם מחירים יקרים בהרבה: לא פחות משבע פעמים התפטר במרוצת השנים מראשות הממשלה בגלל משברים פוליטיים שהביאה עליו השיטה המקומית. המנהיג הריכוזי שעיצב את המדינה בדמותו הטיח את ראשו שוב ושוב בתסכול בשיטת ממשל שהעניקה את הכוח דווקא למפלגות שוליים. אך הקיר לא נפל.

קל להבין מדוע רצה בן־גוריון בשיטה האזורית־רובית: מפלגה שזוכה לתמיכה רחבה המתפרסת על פני רוב אזורי הארץ תשלוט בעוצמה מפחידה. כך, למשל, זכה המערך ב-1969 ב-56 מנדטים, וגח"ל של מנחם בגין ב-26. אבל לו נערכו הבחירות בשיטה האזורית היה גורף המערך הישג מדהים של 103 מנדטים.8 מנגד, בן־גוריון, שתיעב את מנחם בגין, היה מזדעזע לו ידע ששיטת השלטון שכה רצה בה הייתה מעניקה לליכוד של נתניהו ב-2020 לא 36 מנדטים שקיבל בפועל, אלא 92.

מכריז המדינה ניגש להילחם בגולם שיצר במו ידיו בדרך היחידה שהכיר: עקשנות עם נגיעות של אובססיביות. אבי כור ההיתוך הישראלי טען שהשיטה הישראלית מעודדת דווקא את הפיצול בין העדות, בין ותיקים לחדשים ובין בעלי תרבויות שונות.9 הוא גם הגדיר אותה בשלוש מילים שיהפכו מטבע לשון: "כסרטן בגוף האומה".

אלא שכל הטיפולים להסרת הגידול כשלו.

כאשר בן־גוריון הקים את ממשלתו הרביעית הוא דרש משותפיו להעלות את אחוז החסימה לעשרה אחוז ולטאטא אחת ולתמיד מהכנסת את רסיסי המפלגות.10

אבל הרסיסים התקוממו: כח הסחיטה של הרשימות הקטנות סיכל את היוזמה. גם אחרי שבעים שנה של מאמצי־על מצד המפלגות הגדולות, אחוז החסימה עומד עדיין על שיעור נמוך בהרבה משרצו, 3.25% בלבדIV.

IV ייתכן שפשרה זו רק פגעה עוד יותר ביציבות במקום לסייע לה: ישראלים נוהגים לבהות בתדהמה בשיטה האמריקנית המוזרה, שמעניקה לפעמים את הניצחון דווקא למי שקיבל פחות קולות. אבל זה מה שקורה מתחת לאפם שלהם: מה שעוללו האלקטורים לשמאל האמריקני עולל אחוז החסימה לימין המקומי: בשני המקרים מדובר במחנה שזוכה בדור האחרון ברוב הקולות, אבל מפסיד שוב ושוב בגלל השיטה: מאז 1992 זכו 7 מ-8 המועמדים הדמוקרטיים לתמיכת מירב המצביעים, אבל רק חמש פעמים הצליחו להגיע לבית הלבן. בישראל זכה הימין ליתרון זעיר ב-1992 אבל איבד את השלטון לרבין בגלל קריסת התחיה תחת אחוז החסימה; ב-2019 נקלע לסבב ועוד סבב בגלל כישלון בנט ופייגלין, ובשנים 2003-2020 איבד במצטבר קרוב לעשרה מנדטים שהיו מבטיחים לו שלטון יציב.

מכאן זה רק הידרדר. במקום להתמקד במסע הבחירות של מפלגתו, בן־גוריון הריץ לכנסת השלישית מפלגת־בת שדגלה בשינוי השיטה, אך זו לא הצליחה לצבור תנופה ופרשה מהמרוץ. לקראת הבחירות לכנסת החמישית דרש הזקן שמצע מפא"י יכלול סעיף אחד בלבד: שיטת בחירות חדשה.11 דחיית ההצעה סימנה את סוף דרכו של ראש הממשלה הראשון בתנועה שסייע להקים עוד בימיו במחסן התבואה של סג'רה.

הנה כי כן, נמצא פתרון לשאלה פילוסופית עתיקה: בן־גוריון אכן ברא אבן שלא יכול היה להרים.

קל יותר לתפוס את חסרונות השיטה, אם נתבונן על לוח השנה הפוליטי ונחלק אותו לשתי תקופות: הראשונה, שבה מכהנת ממשלת מעבר בעקבות מערכת בחירות או מו"מ קואליציוני; השנייה - שבה מכהנת ממשלה קבועה ומתפקדת. במונחים כלכליים, התקופה הראשונה היא השקעה, והתקופה השנייה היא התשואה המקווה: אנחנו משקיעים זמן וכסף בתקווה לקבל תשואה בדמות ימים רבים של יציבות.

כל יועץ השקעות שיתבונן בנתונים של ישראל יאמר לכם: נוסו מיד על נפשותיכם!

תהליך הקמת הממשלה מסתכם בבריטניה בקידה בפני המלכה. בעירוב הבריטי הנפלא של מיזנתרופיה ורוח ספורטיבית, בשש בבוקר למחרת מהפך שלטוני מתייצבת משאית הובלה בפתח דאונינג 10. אצלנו אורך התהליך חודשיים תמימים, ולא פעם גם נכשל. כאשר, ב-2010, חלפו 48 שעות מסגירת הקלפיות ועדיין לא הוצגה ממשלה, זעקו כותרות העיתונים בלונדון ש"ככה אי אפשר להמשיך". בארצות־הברית הכהונות קצובות לארבע שנים ותקופת המעבר - עשרה שבועות בלבד. בשתי המדינות הושקעו מאז מלחמת העולם השנייה בערך שנתיים של תקופת מעבר כדי לייצר 70 שנות שלטון.

ואצלנו? הבחירות הולכות ומתארכות, הקדנציות מתקצרות והתוצאה המבהילה בהתאם: ב-72 השנים הראשונות לקיום המדינה, נשרפו על בחירות ועל מו"מ קואליציוני לא פחות מ-11 שנים, חודשיים וארבעה ימים. ראשי ממשלה אמורים לבנות את הבית הלאומי, אבל במקום זאת מכלים חלק נכבד מזמנם באיטום הגג, תיקון נזילות ואיסוף דמי ועד.

גם כאשר ממשלה מושבעת סוף סוף, מוענק הכוח דווקא למפלגות הקטנות והבינוניות. רק לישראלים נראה טבעי שמפלגה בת מנדטים בודדים, נאמר ש"ס, זוכה באופן היסטורי לשפע של תיקים ותקציבים, בעוד סיעה שזכתה למספר קולות גבוה פי שלושה וארבעה נמקה שנים באופוזיציה. כמו שבארה"ב המועמדים משקיעים הרבה יותר באיווה הזעירה מאשר בקליפורניה ובטקסס העצומות, גם בישראל יש מצביעים שווים, ויש שווים יותר. התוצר הישראלי המובהק ביותר של השיטה הוא הפער העצום בין עמדות הציבור בנושאי דת ומדינה לבין ביצועי הממשלות. בעוד שהישראלים נעים בעשורים האחרונים יותר ויותר לכיוון הליברלי, ממשלותיהם כבולות לעוגן החרדי. רוב האזרחים תומכים בנישואים אזרחיים, זכויות שוות לזוגות חד מיניים, שבירת מונופול הכשרות וגיור מקל, אבל בשיטה הנוכחית, שבה תלויים כולם בש"ס וביהדות התורה, תאריך היעד לכך הוא: אף פעם (ואולי, לו היינו משכיבים את מדינת ישראל על ספת פסיכולוג, היא הייתה מודה שהתת־מודע הלאומי דיבר גם פה: בכל זאת, לא ניתן להקים מדינה שהשבת שלה תיראה כזו של כל שאר המדינות, גם אם מדי פעם נמצא לכך רוב).

ממשלה שהיא סך כל הלחצים של חבריה לא תוכל לעולם להגשים במלואו את המצע של אחד ממרכיביה. יכול אדם להצביע לליכוד שיבטיח הרים וגבעות בנושאי מהפכה משפטית או הורדת מחירי המזון, אבל כדי להקים ממשלה תיק המשפטים נמכר למפלגת שמאל ותיק הכלכלה - לסוציאליסט; והכי מכעיס - שאפילו אין על מי לכעוס. הפגיעה היא באמינות המפלגות: הן יכולות להבטיח שמיים וארץ ואז להסביר שמשיקולים קואליציוניים לא הייתה ברירה. והתוצאה היא שאיש אינו טורח יותר לכתוב מצעי בחירות. אין מצעים, כי אין ציפיות.

...

יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי, כתב בשנות התשעים: "יש לי כלל שאינני חורג ממנו. אינני לוחם על שום תפקיד. עד היום לא הסתגלתי לגישה האמריקאית של פוליטיקאים הרצים לתפקידים מסוימים".12 יורשיו דווקא הסתגלו במהירות. כאשר התמודד בנימין נתניהו ב-1993 על ראשות הליכוד הוא התעמת באולפן הערוץ הראשון עם הטוענים האחרים לכתר: דוד לוי, משה קצב ובני בגין. לעומתו הם נראו כעדר דינוזאורים תועה, ללא רועה. "אני היחיד שמסוגל להחזיר את הליכוד לשלטון", טען נתניהו, מתעלם מקריאתו של דוד לוי הנדהם "נפוליאון!". בני בגין הזדעזע: "אני לא זוכר שבימיו הגדולים של הליכוד, והיו לו, תיאר עצמו מי ממנהיגינו כאיש היחיד היכול לעשות. כך או כך, סגנון מוזר".13 אבל בשלב הזה, דווקא בגין הבן נראה קצת מוזר. הסגנון האמריקני שייבא נתניהו כלל שימוש מסיבי בגוף ראשון יחיד, מיומנויות טלוויזיוניות, וגם הודאה בשידור חי ברומן.

התמורה העצומה בפוליטיקה הישראלית החלה להתגלגל שלוש שנים קודם לכן, ב-1990, במקום הכי לא אמריקני שיש: הרפת של מושב יד בנימין. מדינת ישראל התנהלה עם ממשלת אחדות רחבת ממדים, הליכוד והעבודה, בראשות שמיר וסגנו, שמעון פרס.

במלאת שנתיים לבחירות מאס פרס בשותפות עם שמיר, שאותו החשיב כאיש האתמול: פרס חתר להסכם עם הפלסטינים, שמיר, לעומת זאת, קרא לעיתונאי אמנון אברמוביץ' כדי שיחדול כבר מכתיבה בנושא. "הפלסטינים זה אופנה חולפת, כמו עגיל באוזן לגברים", התלהט.

פרס זיהה הזדמנות להקים ממשלה חלופית: הוא כרת ברית חשאית עם אגודת ישראל ועם ש"ס, ובהצבעת אי־אמון דרמטית, בפעם היחידה בתולדות המדינה, הצליח להפיל את הממשלה. במהרה יתברר שלהרכיב ממשלה מסובך יותר מאשר לפרק אחת: בבוקר הצבעת האמון הגורלית, אחרי שחתם הסכם קואליציוני עם אגודת ישראל, גילה פרס ששני חברי כנסת חרדיים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה: אליעזר מזרחי ואברהם ורדיגר. החרדה של אנשיו גברה כשעיינו בהסכם וגילו שחתימתו של האחרון לא מופיעה על המסמך. הם רצו לארכיון הערוץ הראשון, הריצו אחורה את קלטת הכתבה, וגילו שוורדיגר הממולח רק העביר את העט מעל ההסכם, אבל לא באמת חתם.

אחרי חיפושים בקנה מידה לאומי, אותרו השניים לבסוף: מזרחי בפרדסים ליד רחובות, ורדיגר - ברפת. יום ששונו של פרס הפך, ולא בפעם הראשונה, ליום אסונו. ראש הממשלה הבא לשעבר פרץ בבכי והתמוטט בין זרועותיו של נשיא המדינה חיים הרצוג. הגברת הראשונה הייתה צריכה להשקות אותו במרק חם כדי להשיב את נפשו, שכן מזנון הכנסת היה סגור לרגל חג הפסח. "התרגיל המסריח", כפי שכינה את הפרשה בהנאה רבה יצחק רבין, הסתיים אכן בניחוח גללי בקר.

הריח המצחין של שלושה חודשי משבר - עתיר סחיטות חסרות בושה ושוחד פוליטי פומבי - התפשט ברחבי ישראל. חברי כנסת אלמוניים משולי רשימות, שאיש מעולם לא שמע על קיומם, הפכו פתאום למי שגורל המדינה מצוי בכיסם. כדי לסיים את המשבר היה צורך לשחד אחד בתיק התיירות, שני כשגריר בגרוזיה, ושלישי כסגן השר לענייני ירושלים, עיר שהסתדרה 3,000 שנה גם בלי סגן שר. יום אחד נדהם שמיר לגלות שאחד מחברי הכנסת דורש כתנאי לתמיכתו ערבות בנקאית לקיום ההסכם עימו: עשרה מיליון דולר שיפקיד הליכוד בחשבון נאמנות.14 אפשר היה להבין לליבו: הסכם קודם שעליו חתם שמיר, עם מפלגת "התחיה" הימנית, הופר שנתיים לפני כן ברגל גסה. כאשר יו"ר המפלגה ההמום שאל מה הוא אמור לעשות כעת עם ההסכם, השיב לו שמיר ביבושת: "ובכן, אתה יכול לתלות אותו על הקיר".

ברדיו התנגן כל אותו הקיץ להיט ענק של להקת תיסלם שגיבורו פוליטיקאי עלום שם:

"הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב

אז מה אם בדרך שיקר וגנב,

פניו משתקפים בחלון בפינה

הפרצוף שלו הוא

פרצופה של המדינה".15

רבבות השתתפו בעצרת ענק בכיכר מלכי ישראל, בדרישה לשינוי שיטת הממשל. והייתה להם גם הצעה: בחירה ישירה, כזו שתעניק לראש הממשלה את השלטון ללא מצרים, ובלי תלות בסחטנות שמיררה את חיי כל ראשי ממשלות ישראל, ועלתה בשיעור אינפלציוני מדאיג: בן־גוריון הקצה בממשלה הראשונה מפתח של שר על כל שישה חברי כנסת. שמיר נאלץ לתת תפקיד שר על כל שלושה. החוצפה והתיאבון היו בשיאם. סיסמה חדשה נולדה בהפגנה ההיא בכיכר: "מושחתים נמאסתם". בדמיונם ראו הישראלים מנהיג חזק ופופולרי, לא עוד פקיד אפור, "ראשון בין שווים", אלא מי שמושל ביד רמה בזכות מנדט ישיר מהציבור, ללא הצורך המציק לרצות שותפות קואליציוניות.

עוד לפני כן, כבר נשבו בעוז רוחות הזמן: תשלובת כור וחברת אתא פינו את מקומן לתעשיית ההייטק שצעדה את צעדיה הראשונים, הופכת מיליונרים צעירים לגיבורי תרבות. ערכים וסגנון חיים יובאו מאמריקה באמצעות הטלוויזיה בכבלים (גם אם באיחור של כמה חודשים מהשידור המקורי, כמקובל אז). בעיצומו של התרגיל המסריח, ובהמשך ישיר אליו, נדהמו יום אחד 45 אלף צופים באיצטדיון רמת גן: שלושת כוכבי הכדורגל הגדולים של ישראל שבאו ארצה מקבוצותיהם באירופה - רוני רוזנטל, אלי אוחנה ושלום תקווה - סירבו לעלות למשחק מול ברית המועצות מכיוון שהנבחרת לא הסדירה את הביטוח במקרה שייפצעו. האוהדים הזועמים שרקו בוז בזמן התקווה ועודדו לאורך המשחק דווקא את השחקנים הרוסים המופתעים. שלושת הלגיונרים לימדו את הקהל בדרך הקשה שגם בספורט, האני חשוב יותר מהאנחנו, והזכות לבריאות הרגליים - לא פחות מהעלאת המורל הלאומי.

אט אט, התגנבה המודרנה גם אל המסדרים המפלגתיים המאובנים והנוקשים. עד לסוף שנות השבעים נבחרו כמעט כל חברי הכנסת בוועדה מסדרת של רשימותיהם. כולן נראו אותו הדבר: חבורה קטנה של גברים אשכנזים בגיל העמידה (אולי עם מזרחי או אישה לקישוט), בחדר סגור, אפוף עשן, בעולם שטרם שמע על סכנות העישון הפסיבי. הם בחנו שם אחר שם, רובם ככולם גם של גברים מאפירים בגיל העמידה, עד שיצאה מהחדר בת קול והודיעה על הרשימה, בלי נימוקים, כזה ראה וקדש.

ב-1977 הציג הליכוד את שיטת השביעיות, שהעבירה את קביעת הרשימה לאולמות גדולים ומאווררים קצת יותר מחדר צר. חברי המרכז בחרו בכל פעם שבעה נציגים בשיטה שכמו מחשבים בני זמנם נראית היום כבדה ומגושמת, אבל אז נתפסה חדשנית להפליא. התוצאות היו רשימה צעירה ואטרקטיבית, עם ייצוג מגוון: מהפריפריה הגיעו משה קצב ומאיר שטרית, מהצבא עזר ויצמן. תהליך הבחירה סייע לליכוד להצטייר כעדכני ומחובר לעם, ולחולל את המהפך.

15 שנה אחר־כך, לקראת בחירות 1992, בחרה העבודה את מנהיגה בפריימריז שנערכו לראשונה בקרב רבבות מתפקדים. בארבע מערכות הבחירות עד אז בחרו עסקני המפלגה בפרס, אבל ההמונים נתנו את קולם דווקא לרבין שהתגלה כפופולרי יותר, וחולל מהפך. המסקנה הייתה ברורה: הדרך אל השלטון עוברת בפתיחת השורות וביתר תשומת לב למועמדים, לא רק לעמדות. בן־גוריון מעולם לא הופיע על הפתק של מפא"י, אבל בבחירות לכנסת ה-13 נכתב תחת האותיות אמת: "העבודה בראשות רבין". שם המפלגה נעלם מזמריר הבחירות הקליט, מועמדיה הוחבאו, השיבולים העייפות שהיו סמלה הודחו לטובת צילומי תקריב של ראש הממשלה.

בשלטון המקומי הוכרזה זה כבר בחירה ישירה לתפקיד ראש העיר, וברחבי ישראל צצו דמויות פופולריות: שלמה להט "צ'יץ'" בתל־אביב וטדי קולק בירושלים. וכמו שאמרה החמישייה הקאמרית במערכון מפורסם, אם זה עבד ברמה המוניציפלית, ואם זה עבד ברמה המפלגתית, למה לא ברמה הלאומית? חברי כנסת מרוב סיעות הבית החלו ב-1990 לקדם את המהלך לשינוי שיטת הבחירות שנועד להביא את ישראל אל שנות האלפיים עם מוצר חדש מהניילונים.

אבל כאשר יגיע החוק להצבעה סופית בכנסת, שנתיים לאחר מכן, הוא כבר ייראה כמו הבדיחה על הגמל, שהוא בעצם סוס שוועדה תכננה. הסתייגות שהוגשה באחת ורבע בלילה החזירה פתאום לכנסת את הכוח לאשר או לדחות את ממשלתו החדשה של ראש הממשלה הנבחר ואת היכולת להביע בו אי־אמון. לחברי הכנסת הוצג יצור משונה, דו־ראשי, שאין דומה לו בשום מדינה בעולם: ראש ממשלה שנבחר בבחירה ישירה, אבל אז צריך להקים קואליציה; נבחר בידי מיליונים - אולם יכול להיות מודח בידי 61 חברי כנסת. הוא גם צריך לגייס את התמיכה של כל אזרחי ישראל פעם בארבע שנים וגם להתמודד פעם בשבוע עם הצבעת אי־אמון.

כשהמצביעים פקדו את הקלפיות ב-1996, הם בחרו בפעם הראשונה בשני פתקים: פתק צהוב לראשות הממשלה, ופתק לבן למפלגה. התוצאה האומללה התבררה רק עם ספירת קולות החיילים: הציבור הפנים היטב את המסר שהחדירה לראשו בעקשנות תנועת "הדרך השלישית", עוד מפלגה חדשה שרצה לכנסת בחסות שינוי השיטה: "להצביע גם פרס וגם עבודה? מה עשית, זה כמו לחם בפיתה". לאחר שמילאו לכאורה את חובתם הממלכתית בבחירת ראש הממשלה, התפנו הבוחרים להתפנק בהצבעות בוטיק למפלגות קטנות, חד פעמיות, שפתאום כבר לא היו כה קטנות.

שתי המפלגות הגדולות נחלשו דרמטית ובפעם הראשונה מאז קום המדינה איבדו את הרוב המוחלט שלהן בכנסת. כעבור שלוש שנים הן התרסקו ל-42 מנדטים בלבד. מרכז הכובד של הכנסת כבר לא יכול היה להחזיק מעמד. במקום שתחליש את כושר הסחיטה, השיטה החדשה רק הגבירה אותו. לישראל כבר לא היו מפלגות גדולות וגם לא נשארו כל כך קטנות. לעומת זאת, נותרו פזורות בשטח הרבה מאוד מפלגות בינוניות.

מעטים ורעים היו ימי הממשלות שכיהנו אחרי כניסת החוק החדש: נתניהו נבחר על ידי מיליון וחצי אזרחים, אבל כעבור שנתיים וחצי קרסה ממשלתו, שנראית מבעד לערפילי הזמן כמשבר קואליציוני מתמשך. מחליפו, אהוד ברק, נבחר ברוב עצום רק כדי לקרוס תוך שנה וחצי אל התבוסה הפוליטית המוחצת ביותר בתולדות המדינה. במשך חודש מצא את עצמו ראש ממשלת ישראל עוסק במשבר משונה אפילו בסטנדרטים מקומיים: סוגיית מועד העברתה של טורבינה גדולה של חברת החשמל בכבישי המרכז. בסוף היא עברה בשבת, ויהדות התורה פרשה מממשלתו. מי שניצח אותו, אריאל שרון, ידע מה יהיה הצעד הראשון שיעשה: ביום השבעתו, בחורף של 2001, הוא ביטל את חוק הבחירה הישירה. חסרת נשימה חזרה ישראל המצולקת אל זרועות שיטת הבחירות שממנה נפרדה תשע שנים קודם, שלא על מנת לשוב.

שנים אחר־כך עוד תתקשינה המפלגות הגדולות להתאושש מהמהלומה. מקום המדינה ועד לבחירה הישירה זכתה מפלגת השלטון בכל בחירות בארבעים מנדטים לפחות. מאז הבחירה הישירה ועד היום, אף מפלגת שלטון לא זכתה להגיע לארבעים. הישראלים התאהבו בהצבעת בוטיק למפלגה שתואמת בדיוק, אבל בדיוק, את השקפת עולמם. העידן שבו רוב מכריע של הישראלים בוחר בשתי מפלגות גדולות, היה עידן שבו גם בטלוויזיה ובמכולת היה מבחר מצומצם מאוד: בשנות השמונים צפו כולם באותו ערוץ יחיד, ובחרו לכל היותר בין חלב אחוז אחד לשלושה אחוז. אבל בימינו, הטלוויזיה מתפוצצת מערוצים ובסופר מציעים חלב סויה, חלב אורז, חלב דל לקטוז ונטול לקטוז, ועוד אפשרויות רבות אחרות. אין פלא שאנינות הטעם הגיעה גם לפוליטיקה: ב-2015 התמודדו שתי מפלגות חרדיות־ספרדיות על קומץ מנדטים, וב-2019 לא פחות משלוש מפלגות דתיות לאומיות: אחת בטעם חרד"ל (סמוטריץ'), אחת בניחוח גראס (פייגלין) ועוד אחת עם נגיעות חילוניות (בנט).

בהתאם, גם הסחיטה הלכה וגברה: אהוד ברק, שבכהונתו כראש הממשלה התלונן מרה על המחיר המופקע לשותפים, גבה עשור אחר־כך מנתניהו מחיר מופקע של ארבעה משרדים על חמישה חברי כנסת בלבד בסיעתו "עצמאות". בממשלת הרוטציה של נתניהו וגנץ מונו 35 שרים על 72 חברים, כמעט אחד על כל שני ח"כים. כהונה בכנסת, שהייתה פעם משאת נפש, הפכה בתודעת הפוליטיקאים לקונקשן מציק, המתנה מתחייבת בדרך ליעד הנכסף - שולחן הממשלה - שראוי לקצרה ככל האפשר. אהוד אולמרט כיהן 14 שנה כחבר כנסת בטרם מונה לשר, ומעולם לא התלונן. בעשור הנוכחי, חברי ליכוד וכחול לבן שלא קיבלו תיק בשנתם הראשונה בכנסת חבטו על השולחן בכעס ואיימו להתפטר, שלא לדבר על פוליטיקאי עם שישה מנדטים שדרש לעצמו את ראשות הממשלה.

והגרוע מכול: מדינה בפוסט טראומה משינוי השיטה לפני שלושים שנה, מתקשה מאוד לאזור אומץ ולערוך ניסיון נוסף, מוצלח יותר, של תיקונים. וכך, אחת לשבוע בערך צועד חבר הכנסת התורן בצעדי טווס אל לשכת ראש הממשלה בכנסת, כדי לנצל את כוחו הרגעי ולהציב לו דרישות. מימין לדלת מביט בו דיוקנו של דוד בן־גוריון, ועם קצת דמיון אפשר להבחין, כצל חולף, בזעמו הנורא.

עוד על הספר

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית עמית סגל

ראש הממשלה שתה סודה מכוס ועליה סמל מדינת ישראל. מאחוריו ניצב דגל ישראל. מולו ישבו שלושה אנשים שסמל המדינה על דש מדיהם, מדים כחולים של משטרה.

זה היה בחודש מרץ 2017. חוקרי להב 433 נכנסו שוב אל מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, מעבירים דרך גלאי המתכות ארגזים כבדים של ציוד הקלטה וצילום. הם באו לחקור באזהרה את הדייר, כפי שחקרו כל אחד מקודמיו מאז 1996. בנימין נתניהו היה מעכשיו לא רק ראש ממשלה פופולרי ומנהיג בינלאומי מוערך, אלא גם חשוד בפלילים. המעמד הועבר בשידור חי אל המטה הארצי של המשטרה ואל משרד היועץ המשפטי לממשלה, שבידיהם מונח היה עכשיו גורלו של האיש שרגיל בדרך כלל לחרוץ את גורלם של אחרים.

החוקרים ישבו עכשיו בחדר העבודה הקטן שבו התקבלו החלטות היסטוריות על מלחמה ושלום, בתפאורה שקשה לדמיין דרמטית ממנה, רחוקה מאוד מחדרי החקירות של משטרת ישראל. בינם לבין ראש הממשלה חצץ שולחן שעליו נערמו בגיבוב אקראי סקרים טריים, מעטפה עם הכיתוב "סודי ביותר" ובה דיווח של סוכני מוסד מטהרן, פתק ישן ממלך סעודיה, תמונה של הילדים משחקים בשלג וספר באנגלית על כלכלה שסימניה תחובה בתוכו. הם הטיחו בנתניהו האשמות על טובות הנאה שקיבל, לכאורה, ממיליארדר.

"יש לאדוני ארנק בכיס?" שאל החוקר.

"לא". השיב ראש הממשלה.

"כרטיס אשראי גם אין?"

"אוי, נו באמת", התכעס הנחקר. "מביאים לי כסף מהבנק ואני מכניס אותו לתוך הכיס".

"אדוני", הרים החוקר הראשי את קולו כשנתניהו הכחיש מעורבות. "אתה מאמין במה שאתה אומר? זה מביך". בטח שאני מאמין, רעם החשוד.

"ואני אומר לך שאתה משקר".

ואז נשמעה נקישה בדלת. פתק הוכנס לחדר.

סליחה, אמר הנחקר שחזר פתאום להיות ראש הממשלה, נשיא ארצות־הברית מחפש אותי בעניין שלא סובל דיחוי. זה קורה הרבה? שאל החוקר הראשי בחשדנות. כן, השיב ראש הממשלה ונפנף אותם מהחדר בתנועת יד.

אה, ואם תוכלו לנתק בבקשה את ציוד ההקלטה, זו שיחה סודית.

כעבור חצי שעה של שיחה על מערך הטילים הבליסטיים של איראן, הניח ראש הממשלה את שפופרת הטלפון האדום על כנה. אפשר להמשיך, אמר. באיזה צבע הייתה השמפניה שקיבלת? שאל החוקר. ורוד, השיב נתניהו. בערב דיווחו בחדשות על שני עניינים עיקריים: הסתבכותו הפלילית של נתניהו, ותקיפה מסתורית של מטרות איראניות.

חייו של כל ראש ממשלה ישראלי נעים במהירות מסחררת בין גאות ושפל, בין שיחות ידידותיות עם נשיאים להסתבכויות איומות עם עסקני מפלגה, בין החלטות היסטוריות ומשברים פוליטיים היסטריים, בין טלפון אדום לשמפניה ורודה. כשמדובר בבכירי הפוליטיקאים, הנשגב והמגוחך מתקיימים במקביל: על מדרגות הארמון שבו הוענק לו באוסלו פרס נובל לשלום, ב-1994, ניהל שמעון פרס מרתון שיחות טלפוניות כדי לפתור מחלוקת בין הניצים בסניף מפלגת העבודה בנתניה.

בכל מה שנוגע לראש הממשלה, אין "יום עסל יום בסל", יש דקה עסל ודקה בסל. בכל בוקר קמים לעבודה גדודי עיתונאים, חוקרים פרטיים ויריבים פוליטיים כשמשאלתם היא להפיל את ראש הממשלה. כהונותיו מתחילות בדרך כלל בניצחון סוחף ובנאום מלא תקווה, משובץ פסוקי תהילים, ונגמרות כמעט תמיד רע מאוד. בין לבין הוא חייב להיות גם מנהיג, גם מנהל, גם מדינאי, וכדי לעשות את כל אלה כמה שיותר זמן - להיות בראש ובראשונה פוליטיקאי. הדרך היחידה של ראשי המדינה לגשר על הפער הבלתי נתפס בין הפסגות המדיניות לבין בורות עמוקים מאוד שאליהם נפלו לא פעם הייתה לעשות פוליטיקה, וברמה גבוהה יותר מכל מתחריהם.

אומרים שבשפות הסקנדינביות יש עשרות מילים לשלג, כיאה למדינות עם חורף כבד, ארוך וקפוא: שלג כבד, שלג קל, שלג מעורב בגשם. בערבית יש כמה תריסרי מילים לתיאור סוגים שונים של שרב, תוצאה טבעית של חיים במזרח התיכון המדברי והצחיח. הפלא הגדול, לפיכך, הוא שבשפה העברית אין אפילו מילה אחת לפוליטיקה. זה מוזר מאוד. אנחנו הרי אלופי העולם בפוליטיקה בפער עצום מכל המתחרים: נושמים משברים קואליציוניים, מסניפים תשדירים, מחזיקים בשיא הבחירות לנפש בפער עצום על כל מדינות העולם. בשנים האחרונות צעדנו אל הקלפיות אחת לכמה חודשים. הודעות לבוחר מילאו את תיבות הדואר שלנו. את בתי הספר פקדנו במשבר הקורונה בשביל להצביע, יותר מאשר כדי להביא את הילדים ללימודים. אבל את המילה פוליטיקה ייבאנו מלועזית. אולי כי הצורך להיבחר לתפקיד ואז לשרוד בו נתפס כמין תוצר לוואי מציק, פעילות תחזוקה לצורך הדבר האמיתי: מדינאות. וכידוע, אדריכלות נראית תמיד נוצצת יותר מניהול ועד הבית. פעם הציעו לגולדה מאיר לכתוב באופן מסודר את זיכרונותיה הפוליטיים. "מה יש לספר?" השיבה, "את הדברים המעניינים לא אספר, ומה שאוכל לספר - לא מעניין".

תשאלו כל ישראלי מה עשה בן־גוריון, וישיב לכם שהוא הקים את המדינה. אשכול? ששת הימים. בגין? השלום עם מצרים. רבין? אוסלו. שרון? חומת מגן וההתנתקות. אולמרט? תקיפת הכור הסורי ומלחמת לבנון השנייה. אבל שנים־עשר הגברים והאישה שעמדו במרוצת השנים בראש ממשלת ישראל לא רק ישבו בבור בקריה או בטקסים בגן הוורדים בבית הלבן, אלא גם במליאת הכנסת ובישיבות מרכז המפלגה. הם ניווטו את המדינה, ויום יום גם חשבו כיצד לשרוד. הם פילסו את דרכם אל בית ראש הממשלה במשך שנים ארוכות, פיתחו אמצעים כדי להיאחז בבית הזה ככל יכולתם, וסופם שנפלו, ארזו את חפציהם ונאלצו לעזוב לטובת הדייר הבא. היו גם שניים שמתו תוך כדי מילוי תפקידם, האחד באופן טבעי והשני ברצח נורא.

הסיפור הזה לא סופר עד היום במלואו. כי לא רק מילה עברית לפוליטיקה אין, אלא גם ספר עברי על הפוליטיקה, מבן־גוריון ועד בנט, לא נכתב עד כה. פה ושם נכתבו ספרים על מפלגה כזו או פוליטיקאי אחר, אבל איכשהו קרה שסיפורה של הפוליטיקה הישראלית נזנח בצד, והביוגרפיה שלה לא נכתבה עד עצם ימינו. זה חבל מאוד, כי פוליטיקה איננה מטרד שולי, או עיסוק ברכילות מזנונים נחותה. היא מספרת את סיפורה של המדינה לא פחות טוב משמספרים אותו מומחי מדינאות ופרוטוקולים של ועידות פסגה. למעשה, היא מספרת אותו טוב יותר: אחרי הכול, משתתפים בה כל אזרחי המדינה ולא רק קומץ פקידים, גנרלים או שרים. ראוי להקשיב להם, לטעמיהם המשתנים, לפחדיהם הכמוסים, למאווייהם.

הפוליטיקה היא גם טלנובלה וגם קורס במדע המדינה. היא עוסקת בשנאות ובתככים בין אנשים מעונבים, עתירי יצרים וחולי שליטה, והיא נוגעת בשאלות של הכנסה, אמונה, מוצא וסוציולוגיה.

הכתבים שמסקרים את הפוליטיקה אינם נפגשים עם החוקרים שבוחנים את דעת הקהל. אלה מדברים על פילוגים וחיבורים, קואליציה ואופוזיציה, הצבעות אי־אמון ושתיית מנדטים, ואלה - על מגמות ארוכות טווח ועל תמורות דמוגרפיות. מי שרואה את הפוליטיקה דרך העדשות העבות של האקדמיה יפספס סיפור גדול על נפש האדם וסיפורים קטנים ומרתקים על פוליטיקאים, כי אין רגש אנושי שזר לתחום הזה. הוא יקום תמיד מופתע בבוקר שאחרי בחירות, כמו אותה עבודת מחקר בלתי נשכחת באוניברסיטה, ערב מהפך 1977: "מדוע הליכוד לא יעלה לעולם לשלטון".

ומי שעוקב אחרי הפוליטיקה רק דרך עדשת מצלמת החדשות עלול למצוא עצמו עוסק בסוף ברכילות חסרת משמעות. הוא לעולם לא יבין את זרמי העומק שמרימים פתאום גל אנטי־חרדי עצום, מחזקים את כוחו של הליכוד, או מחוללים מהפך דרמטי שאפילו לא נרמז בסקרים. מי שבעיניו הפוליטיקה היא רק משחק כיסאות מוזיקליים של הפוליטיקאים לא תופס שהמתרחש במליאת הכנסת הוא רק הקצה הנצפה של קרחון עצום, ובו שכבות של היסטוריה, אידיאולוגיה, פערי שכר ומגדר. הכנסת היא מאיץ החלקיקים הגדול של הרעיונות שהגיעו אליה מבחוץ.

למה הפוליטיקה מטלטלת אותנו אישית? הרי אין פעם בה בחירות הוכרעו באמת "על חודו של קול". נתניהו ניצח את פרס ב-1996 בהפרש של שלושים אלף קולות ושינה את כיוון ההיסטוריה של ישראל. הוא איבד את היכולת להרכיב ממשלה ב-2019 מפני שלימין החדש של נפתלי בנט חסרו יותר מאלף קולות כדי להיכנס לכנסת. נדמה לי שרק פעם אחת בישראל באמת כל קול קבע: זה קרה בבחירות לראשות הוועד המקומי במושב צפריה, ב-2018. שם זה נגמר בתיקו ובהטלת מטבע. אבל בהנחה שאינכם מתגוררים בצפריה, למה לטרוח להצביע? מפני שאנחנו באים לקלפי לא כדי להשפיע, אלא כדי להרגיש שאנחנו לא לבד. לתמוך במפלגה זה כמו לאהוד קבוצת כדורגל, אבל מול הטלוויזיה, מהבית. אנחנו צועקים על המסך לא כי זה יגרום לשחקן היריב להחמיץ פנדל - הוא הרי לא שומע - אלא כדי להיות שייך למשהו גדול יותר.

זרמי העומק האלה, שאנחנו תמיד מצטיינים להסביר אותם בדיעבד, שהעלו תחילה את המערך ואז את הליכוד, שידעו לתת לבן־גוריון אשראי ארוך ואז לשלוח אותו הביתה, תמיד מפתיעים אותנו עם תוצאות האמת. פרשנות פוליטית, נהוג לומר, מורכבת משני חלקים: היכולת לנבא במדויק כל מה שיקרה בעתיד בפוליטיקה, בצירוף היכולת להסביר בדיעבד באופן מבריק מדוע דבר ממה שחזית לא התרחש בסוף. וכל הדברים האלה לפעמים שטחיים מדי לטלוויזיה ולפעמים מעמיקים מדי. ספר הוא המקום בשבילם.

אז מדוע אני כותב את הספר הזה? ובכן, סבא וסבתא שלי, שלום ואביבה זיכרונם לברכה, היו אנשים שונים מאוד. הוא היה מורה למתמטיקה, היא מורה לאנגלית. הוא אהב מספרים, והיא ספרות. בחדר העבודה שלהם הוצבו שני שולחנות עם שני כיסאות כמו שתי ממלכות שכנות המצויות ביחסי שלום אך אינן דוברות אותה שפה. והיו שם אלפי ספרים. גבול בלתי נראה עבר באמצע החדר: סבא לא קרא אף פעם את הרומנים וספרי השירה שלה, סבתא לא עלעלה מעולם בחוברות המתמטיקה והפיזיקה שלו. אבל הם חיו בזוגיות מופלאה: כשהראתה לו שיר שכתבה, אמר לה: "יפה מאוד, למרות שלא הבנתי שום דבר". כשנזקקה לחשב כמה עודף תקבל במכולת מלחם שחור וחלב, עזר לה בשמחה. הם חלקו בכל זאת תחום עניין אחד: פוליטיקה, וההבנה שהיא נוגעת לחיינו ומעצבת אותם.

התמזל מזלי, ואותי עניינו תמיד גם המספרים של סבא וגם הספרים של סבתא. ובפוליטיקה מצאתי משניהם בשפע. ריתקה אותי תמיד, במין עניין פרוורטי, השאלה כיצד מתרגמים את הפתקים בבחירות למושבים בכנסת, ואיך הופכים חברי הכנסת לקואליציה שמשביעה ממשלה. התהליך החשבונאי המוזר שבו מיליוני קולות יכולים להסיט את הספינה הלאומית לנתיב חדש נראה לי פלא שכדאי לפצח. ולא פחות מכך, השמועה המשונה ששמעתי לפיה יריבים שצועקים זה על זה בטלוויזיה יושבים אחר־כך יחדיו במזנון, ואילו שותפים אידיאולוגיים מעווים את פניהם בתיעוב כשהם פוגשים זה את זה, בקושי מסוגלים לומר שלום.

קחו למשל את באדר־עופר. זהו גם שמו של חוק שבאמצעות נוסחה מתמטית עשק את המפלגות הקטנות והעניק את עודפי קולותיהן לליכוד ולעבודה, וגם שמם של שני חברי הכנסת שהביאו אותו לעולם: אחד מהליכוד, מי שישב שנים בספסלי האופוזיציה לשמאלו של מנחם בגין, ושני מהעבודה, שסופו ששלח יד בנפשו בירייה בחולות תל ברוך, אחרי שנחשד בשחיתות. "חידה אחת בעיניי: בימי חיי רק עזרתי ככל שיכולתי ולא עשיתי עוול לאדם, מדוע כך קרה לי", זעק בכתב יד מעוגל אחרון מכתביו. והנה לכם הפוליטיקה הישראלית: תחמנות, חברות, שחיתות, טרגדיה - והפער בין תוצאות המדגם לתוצאות האמת. איך אפשר שלא להתאהב? עד היום, בכניסה לכנסת או בלילות הארוכים של ההמתנה לתוצאות האמת, אני מתקשה להאמין שמעסיקיי משלמים לי על התענוג. אל תספרו להם שהייתי עושה זאת גם בחינם.

לא זכיתי, כמובן, להכיר את בן־גוריון (אלא אם ביקור בצריף של הזקן נחשב), וגם לא את בגין (אף שפעם הוא ועליזה הלכו לסרט עם סבא וסבתא שלי, בחיפה של שלהי שנות הארבעים). שמיר ביקר פעם בבית הספר היסודי שלי, ואז נדהמתי מקומתו הנמוכה; בטלוויזיה הפוליטיקאים תמיד נראו גדולים מהחיים, ואילו פה ראש הממשלה נאלץ להרים את עיניו כדי לפגוש במבטם של תלמידי כיתה ו'. עם פרס ביליתי כמה עשרות שעות במזנון הכנסת ועוד כמה בבית הנשיא, כשהוא בג'ינס כחול, מניח את רגליו על הספה ושותה שמפניה בצהרי יום ("תביאו לי מיץ פטל", הייתה מילת הקוד שבאמצעותה ביקש מעוזרותיו עוד כוס).

אין לי כל יומרה לתמצת בספר הזה את הביוגרפיה שלהם ושל שאר ראשי הממשלה, מזה יש בשפע. מטרתי היא לספר על ההחלטות הפוליטיות שלהם. הן התקבלו, כמו אצל פוליטיקאים שהכרתי טוב יותר, תחת החשש המתמיד מגזר דינו של הבוחר יחד עם הרצון לעשות היסטוריה. השילוב של יצר ההישרדות עם הכוח שמעניקה הכהונה החשובה בישראל מייצר אנרגיה אדירה שחוללה תמורות דרמטיות במדינה. הם באו להקים ממשלות או לפרק מפלגות, אבל מבלי משים גם שינו את ההיסטוריה.

נהוג בימינו להתגעגע לפוליטיקאים של פעם, שהיו ישרי דרך וענקי רוח. ייתכן שכך היה, אבל אחרי שני עשורים בכנסת, אני זוכר שגם הפוליטיקאים שלפני עשרים שנה, אלה שמתגעגעים אליהם היום, תוארו אז כחסרי חוליות ציניקנים, צל חיוור של אלה שקדמו להם בעשרים שנה, וחוזר חלילה. וללב התגנבה מחשבה עיקשת: אולי יש עוד מוסכמות על פוליטיקה שהגיע הזמן להפריך?

במשכן הכנסת יש מחסור תמידי בחמצן: מבנה הקבע שלה הוקם עוד לפני מלחמת ששת הימים, בזמן שהיה חשש מירי צלפים מכיוון העיר העתיקה הכבושה בידי הירדנים. לכן, בהחלטה של הרגע האחרון, הפך האדריכל את כיוונו של מבנה הכנסת ממזרח למערב, בניגוד למשטר הרוחות המקומי: וכך, מהחלונות לא נכנס אוויר, והיכן שאמור להיכנס אוויר - אין חלונות. העיתונאי והסופר אמנון דנקנר סיפר לי זאת פעם, ומסקנתו הייתה אחת: "אל תישאר בכנסת יותר מדי שנים, זה גורם נזק בלתי הפיך למוח".

אם בספר הזה נכתבות פה ושם שטויות, הרי זה כי בסוף, בניגוד להמלצתו של דנקנר המנוח, נשארתי בכנסת עשרים שנה. במהלכן, למדתי כמה דברים על פוליטיקאים: למשל, שהם עשויים למחול, די בקלות, אם תשמיע על אודותם שקר, אבל שחלקם לא יסלח לעולם אם תאמר עליהם דווקא את האמת. למשל, שהמילה פוליטיקה כוללת בתוכה שני מקצועות שונים: הראשון - לוחמה זעירה במסדרונות, בוועדות ובמליאה; השני - היכולת להיבחר, לגרום לציבור ללכת אחריך. אין כמעט מי ששולט בשניהם גם יחד. המשותף לרוב המכריע של ראשי הממשלות היה שידעו לנווט הן ברחובות הערים והן במסדרונות הכנסת הארוכים; גם בחדרים אפופי העשן וגם בכיכרות. האנשים שהנהיגו את המדינה מ-1948 ועד היום עיצבו בהחלטותיהם את הדרך שבה אנחנו בוחרים את מנהיגינו, את האופן שבו מורכבות ממשלות, את היחס שלנו לחרדים ולערבים, את ערכה של מילה של איש ציבור. בעצם, הם עיצבו בכך את ישראל.

הספר שלפניכם כולל אחד־עשר פרקים, שמספרים על אחת־עשרה החלטות פוליטיות מכריעות שקיבלו ראשי ממשלה בישראל; מהקמת הליכוד ועד פירוק השמאל, מהרגע בו נפלה עלינו שיטת הבחירות שמסבכת אותנו שוב ושוב בבחירות בלתי נגמרות, ועד לרגע שבו הומצאה הרוטציה, פיתוח ישראלי מקורי כדי להתרפא משיתוק; מייסוד הימין ועד הרגע שבו נולד המרכז הישראלי. וכל זה, על רקע התפאורה הדרמטית של מלחמות והסכמי שלום ובשיירות שרד הולכות ומתארכות וטבעות מאבטחים הולכות ומתהדקות.

למה דווקא ההחלטות האלה? כי אם הבנתם אותן, הבנתם את הפוליטיקה בישראל. ויותר מזה: הן נולדו בגלל צורך פוליטי, אבל השפעותיהן מורגשות היטב הרחק ממשכן הכנסת. אנחנו נוטים שלא להבין עד כמה חריגה העובדה שבישראל מצביעים לפי המצב הביטחוני של המדינה הרבה יותר מאשר על פי המצב הכלכלי של אזרחיה, ואיך כל זה התחיל בטלפון אחד שקיבלה גולדה מאיר בארבע בבוקר. גם לא להבין עד כמה משפיעה על חיינו, מהלידה, דרך החתונה ועד המוות, ההחלטה שקיבל דוד בן־גוריון על שיטת הממשל שלנו, אשר העניקה כוח למפלגות קטנות מאוד, ועד כמה זהותו היהודית של מנחם בגין עיצבה את האופן שבו ערוצי הטלוויזיה מחלקים את עוגת המנדטים בלילות מדגם עד עצם היום הזה. ואיך, בדרכם השקטה והאפרורית, הקימו לוי אשכול ויצחק שמיר ממשלות אחדות שציננו את האווירה והביאו את ישראל להישגים גדולים. אחת־עשרה ההחלטות בספר שלפניכם הן, גם, ביוגרפיה חלופית של ישראל.

למה דווקא עכשיו? כי אחרי שנתיים של מערכת בחירות בלתי נגמרת ולילות מדגמים טרופים, הגיע הזמן לחלץ מכל הדיווחים, משעות השידור הארוכות ומהסקרים את המשמעות הנסתרת שמאחוריהם. הפוליטיקה איננה בליל חסר פשר של סחרירים, שברי מנדטים וראיונות. פעם אחת צריך לעשות סדר בבלגן. הרי לא פעם מבקשים ממני המלצות לספר שהוא קיצור תולדות הפוליטיקה הישראלית, ובכל פעם אני מגמגם ומשיב שאין ממש כזה. אבל כשמגפת הקורונה הגיעה, גוזרת על כולנו מעצר בית ממושך, החלטתי שנגמרו התירוצים, והגיעה העת לכתוב אותו. הנה הוא בידיכם.

עמית סגל

בעיני רוחי, הסוכנת הספרותית הדמיונית שלי מאיימת כעת להתפטר. שלא תעז לכתוב את שתי המילים האלה, היא מנופפת באצבעה. מה עם הסיפורים שהבטחת על שרה נתניהו? מה עם קצת רכילות עסיסית ממזנון הכנסת? השוק גם כך במצב קשה. אתה באמת מצפה ברצינות למכור ככה ספרים?

תקראו לי סוטה, אל תקראו את הספר, אבל אין נושא שמסעיר את ימיי ולילותיי יותר מהתבוננות בדרך המסתורית והמוזרה שבה בוחרים אזרחים את שליטיהם. ג'ון לה קארה כתב פעם ש"ריגול הוא התיאטרון הסודי של החברה שלנו". הרשו לי להציע עוד אפשרות: עומק נשמתה של האומה ניבט לא רק משירות הריגול שלה אלא גם משיטת הממשל שבחרה. רק לכאורה מדובר בפרטים טכניים כמו גובה אחוז החסימה, בחירת הרשימות או אלקטורים. מאחורי כל אלה מתחבאים הפחדים, הטראומות והזיכרון ההיסטורי של העמים.

קחו את בריטניה, למשל. שיטת הממשל של הממלכה המאוחדת משקפת את שני הערכים הנשגבים בעיני נתיניה של המלכה (ואין הכוונה לתה שחור ורוטב איום ששמו HP, וטעמו, בהתאם, כטעם דיו למדפסת): יציבות ומסורת.

בתחילת 2021, כאשר הספר הזה נכתב, מתעוררת בארמון בקינגהם אישה קשישה. משרתת פותחת לרווחה את הווילונות, מגישה לה את כוס הג'ין הראשונה מתוך ארבע היומיות, מסמכים מובאים לחדרה במזוודה אדומה עם סמל מלכותי, וכך נפתח לו היום ה-419,835 ברציפות של שושלת מלוכה אחת. אלפרד הגדול הפך למלך אנגליה ב-871, ומאז, על פני 13 מאות ושלושה מילניומים שונים, שולטים צאצאיו הישירים באי הגשום. היו בהם גברים ונשים, אכזרים ורכי־לבב, רשעים וצדיקים, ילדים וזקנים, פופולריים ושנואים, אבל הרציפות המקודשת נמשכה. רק פעם אחת, ב-1649, מרדו הנתינים והרגו את המלך, צ'רלס הראשון האומלל. זה היה אירוע בלתי אנגלי בעליל: כעבור שנים קצרות הם התפכחו, הביטו זה בזה בהבעת תימהון של "מה עשינו?", ומיהרו לחבוש מחדש את הכתר לראשו של הבן ולבקש סליחה. הם גם החליטו להוציא להורג את המורד, אוליבר קרומוול. לא הפריעה להם אפילו העובדה שהנ"ל כבר היה בשלב הזה מת למדי. גופתו הוצאה מקברה, נתלתה לעין כול וראשה גם נערף, מן הסתם כדי לוודא הריגה.

כך נראית יציבות. ומסורת מהי? אחת לשנה, ביום הראשון של פתיחת מושב הפרלמנט, נערך טקס סמלי שנועד להמחיש את עליונות הנבחרים על פני המונרך, שתפקידו הפך במרוצת השנים סמלי בעיקרו. דלתו של אולם המליאה נטרקת בפני נציגה של המלכה, אז, במקל עץ שחור עם אריה מוזהב בקצהו, הוא נוקש שלוש פעמים על הדלת. מאז 1642 נוקש אותו מקל, על אותה דלת, בשם אותו בית מלוכה. אם תשאלו פעם: "סירי, מהי מסורת?" אולי תקבלו את תמונת החור שנפער בדלת בגלל אותן 1,134 נקישות, שלוש לכל שנה.

מי שסומך על המסורת איננו חושש לייצר שיטה שתבטיח יציבות בכוח. שיטת הבחירות הבריטית נקראת "רובית אזורית": בריטניה מחולקת ל-650 מחוזות בחירה. המועמד שהגיע למקום הראשון בשכונת איזלינגטון בלונדון, למשל, נבחר לפרלמנט, גם אם היו שבעה מועמדים והוא זכה לאחוזי תמיכה מועטים למדי. השיטה הזו מבטיחה כמעט תמיד רוב בפרלמנט למפלגת השלטון, גם אם קיבלה רק שליש מהקולות. לעומת זאת, מפלגה שתקבל רק כמה אחוזים פחות עשויה לא לקבל ולו מושב אחד. כאשר פעם בדור אף מפלגה לא זוכה לרוב מוחלט, ומתעורר הצורך בהקמת ממשלה קואליציונית, מתייחסים לכך הפרשנים המקומיים בזעזוע כאילו התבקשה המלכה לעקור מהארמון המרווח ולחלוק דירה עם שותפים.

יכול אדם שמרן להתגורר במחוז ליברלי ובמשך כל חייו לא יזכה לתענוג שממנו נהנים הישראלים על בסיס קבוע: להיות מיוצג בפרלמנט. במקומות חמי מזג יותר הייתה כבר פורצת הפיכה, אבל בבריטניה לכל היותר ילגמו המפסידים פיינט של גינס ויאמרו: המצב יכול היה להיות יותר טוב, הלא כן?

גם השיטה האמריקנית מלמדת אותנו רבות על האומה החזקה בהיסטוריה. כאשר נוסדה ארצות־הברית סבלו מייסדיה מפוסט טראומה עמוקה, בעקבות "מסיבת התה של בוסטון". המלך ג'ורג' השלישי, טיפוס עקשן, אשרר את אפליית יצרני התה האמריקנים לטובת יריביהם האנגלים, כדי לרפד את קופת הממלכה. לבריטים היה חשוב מאוד התה, לאמריקנים - החירות: הם השליכו למימי הנמל את הסחורה של האוניות האנגליות, ומשם הייתה הדרך הקצרה להכרזת העצמאות של 1776.

שני לקחים הפיקה אמריקה הצעירה מאירועי בוסטון: לעולם לא להפקיד יותר מדי כוח בידיו של שליט אחד, פן יהפוך חלילה לרודן; ותמיד להעדיף את האדם הבודד והאינטרסים שלו על פני הקולקטיב. שיטת הבחירות האמריקנית מיישמת היטב את שני הלקחים: באמריקה אין מלך אלא נשיא, מונח חדשני בזמנו, שנועד להפוך את המנהיג למעין יו"ר דירקטוריון סמלי (ולא המנהיג העוצמתי שהפך להיות במרוצת השנים). מה שלא השתנה משחר ההיסטוריה הפוליטית של ארה"ב הוא עיקרון האיזונים והבלמים: הקונגרס נשלט בדרך כלל דווקא בידי המפלגה היריבה. נשיא ארצות־הברית נחשב לאיש החזק בעולם, אבל רוב הזמן, ספק אם הוא האיש החזק ביותר בוושינגטון. פה, סימנו האבות המייסדים האמריקנים, לעולם לא תהיה דיקטטורה.

חשוב לא פחות, באמריקה אינך בוחר בין מפלגות, אלא תמיד בין אנשים. עקרונית, יכול אדם להפוך לנשיא גם בלי שיהיה חבר בתנועה פוליטית. האמריקנים בוחרים בתכיפות מבהילה, תמיד בין אנשים: כל אזרח בוחר נשיא, סנאטור, חבר קונגרס, מושל, ולפעמים גם שופט, תובע כללי, ושריף. זו אמריקה: שלוש מאות ושלושים מיליון אינדיבידואליסטים.

האמריקנים חשדנים מאוד כשהם מזהים ארגון חזק מדי שבו האדם הפרטי עלול להיעלם, והם גם חשדנים מאוד כלפי השלטון המרכזי. אם אפשר לקנות מקרר מבין מאה מותגים שונים, למה את הכבישים שלנו סולל תמיד אותו שלטון? הפדרליות, הלא היא ביזורה של הממשלה לחמישים מדינות שונות, נועדה לפתוח לתחרות גם את הדבר שבישראל הוא מונופול שמנמן ולא יעיל: הממשלה. אם אינני מרוצה מהמקרר שלי, תמיד אוכל לעבור לסמסונג, בוש, או סימנס. אבל מה קורה אם מאסתי בתמורה הדלה לכספי המיסים שלי? לכאורה תמיד אפשר לרדת מהארץ, אבל מה אם אני ציוני נלהב? השיטה הפדרלית מציעה להסתכל על השלטון כעל שירות ועל המדינה - כספקית שלו, ואז לפתוח אותו לתחרות. כשקליפורניה גובה מיסים מטורפים ומספקת בתמורה הפסקות חשמל ושריפות ענק, אפשר לעבור לטקסס. אבל ישראל קטנה, וכפי שיודע כל מי שניסה להיות עוסק מורשה, תודעת שירות איננה הצד החזק שלה. קשה להיות גם התגשמות הדורות וגם לעסוק בייעול שירותי הביוב.

גרמניה המודרנית קמה על חורבות משטר האימים הנאצי, ומתקני השלטון שלה שוכנים באותו קילומטר מרובע שממנו הגיח הרשע המוחלט שרצח עשרות מיליונים. אדריכלי הרפובליקה הפדרלית החדשה, נחושים בהחלטתם למנוע ממפלצת חדשה לתפוס שוב את השלטון בדרכים דמוקרטיות, החליטו לעשות הכול בדיוק ההפך משהיה. הפיהרר החריב את אירופה מבונקר מעושן מתחת לאדמה? לשכת הקנצלרית החדשה תהיה עשויה כולה זכוכית, כך שכל מטייל בטירגארטן יוכל לראות את אנגלה מרקל בעבודהI. היטלר עלה לשלטון באמצעות מפלגה דיקטטורית? בגרמניה כל מפלגה שאיננה מנהיגה דמוקרטיה פנימית ובחירות מקדימות נסגרת, מפורקת ומוצאת מחוץ לחוק. בישראל אפשר להתבדח על השלטון היחיד של ליברמן או של לפיד, בגרמניה כבר היו מתייצבים בפתח ביתם סוכנים של המשרד הפדרלי להגנת המשטר ובידם צו מעצר.

I מראהו השקוף של אחד מאגפי הבונדסטאג, בעל קווים מעוגלים, העניק למבנה את הכינוי הברלינאי הסרקסטי "מכונת הכביסה".

אז מה אומרת על מדינת ישראל שיטת הממשל שלה? ובכן, בראש ובראשונה היא נובעת מהערך הישראלי הנעלה מכול, יסוד קיומנו כאן: החלטורה. הביוגרפיות הרבות על בן־גוריון כמעט ואינן מזכירות את הדיון המכריע שבו עוצבה הדרך שבה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, יבחר העם היהודי את מנהיגיו. ולא במקרה. כיאה למדינה שנחלמה אלפיים שנות אבל נבנתה ברובה בפטור מחובת מכרזים, גם הישיבה שקבעה את הדרך שבה יבחר עם ישראל את נציגיו, בשלהי 1948, לא הייתה ארוכה במיוחד. השתתפו בה שלושה אנשים בלבד: ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון; שר הפנים יצחק גרינבוים ושר המשפטים פנחס רוזן. אפשר להבין את הבהילות: הם היו צריכים לבחור סמל למדינה, להביא לארץ עולים על כנפי נשרים ובאוניות רעועות, לפרוץ את הדרך לירושלים, למגר את האויב הערבי, וכל זה עוד לפני ארוחת הצהריים.

הזמן קצר והמלאכה מרובה. כל דיון בשיטת ממשל ובשיטת בחירות דורש הכרעה בשלוש שאלות גורליות: ראשית, כמה כוח היית רוצה לתת למנהיג יריב שאתה מתנגד לו ולמדיניותו מכול וכול? שנית, האם פוליטיקה היא סיפור של אנשים או של אידיאולוגיה? ושלישית: מה חשוב יותר, לתת לנבחרים למשול או לתת לבוחרים ייצוג?

השאלה הראשונה עוסקת באופי המשטר: נשיאותי או פרלמנטרי. נשיא נבחר ישירות ביד העם לתקופה קבועה. מנגד, רה"מ נבחר בידי הפרלמנט. הוא ממונה ומודח לא בידי הבוחרים אלא בידי פוליטיקאים. אם יתעלם מהם, יבוז להם או חלילה לא יענה לטלפונים, הוא עשוי לגלות שהמובילים הגיעו למעונו הרשמי מוקדם מהצפוי.

השאלה השנייה היא בעצם יותר פילוסופית מפוליטית: האם עלינו לשים את מבטחנו ברעיון או באדם? האם פוליטיקאים מקבלים אמון בזכות אישיותם, או שהם בסך הכול סבלים חסרי פנים הנושאים על גבם רעיון גדול? שיטת בחירות ישירה מאמינה שהאדם חשוב יותר מהמפלגה שלו ומעקרונותיה. שיטת בחירות יחסית, לעומת זאת, תומכת בהתלכדותם של אנשים סביב מצע משותף: הם מתקבצים במפלגות וצדים קולות בלהקות.

השאלה השלישית היא מה הערך העליון בדמוקרטיה: הייצוגיות או המשילות? אם המשילות חשובה, כדאי מאוד לתת לאדם אחד את כל הסמכויות ואת כל המקומות בכנסת, 120 במספר. אבל מהלך כזה יוביל לדיקטטורה שתחנוק את קולם של מיליוני מצביעים. מנגד, אם הייצוגיות חשובה, כדאי לבטל בכלל את הפרלמנט ולערוך משאל עם על כל החלטה, מיציאה למבצע צבאי ועד העלאת המע"מ. גם זה לא יצליח במיוחד: דמוקרטיה היא דבר נפלא, אבל מנת יתר ממנה הורגת מדינות. אנחנו ממנים פוליטיקאים כדי שיקבלו החלטות לא פופולריות, שבשלן נשנא אותם ובסוף נשליך אותם מהשלטון.

כך שהמודל הנכון הוא לבחור משהו באמצע. בעצם, ההתלבטות היא למה נועד מבנה הבטון המרשים בגבעת רם: ויכוחים - או הכרעות?

מדינת ישראל קיבלה את ההחלטה ההיסטורית, זו שתעצב את גורלנו לדורות, בתוך שעה קלה: ראש ממשלה ולא נשיא; רעיונות ולא אנשים; ויכוחים ולא הכרעות.

כעת, הבה נצא לרגע מהחדר הנזירי שבו מקבל בן־גוריון את ההכרעה על השיטה, ונתבונן על ישראל הצעירה שבחוץ: זו הייתה חברה שבה המילה הגסה ביותר שיכול אדם להוציא מפיו היא "אני". זו הייתה תרבות שקידשה את הקוקו והסרפן הצנועים, שהעלתה על נס את הפלמ"ח והמתיישבים - ולא את בעלי העסקים הקטנים ותושבי העיר. מדינה שבה האידיאל הגדול מכולם היה ההמצאה העולמית שנקראה "קיבוץ", ומטרתה הייתה להכפיף כל סממן אישי לרעיון הסוציאליסטי הגדול של שיתופיות ושוויון. חברי הקיבוץ נלחמו בו זמנית גם בשבעה צבאות של מדינות ערב, וגם באגואיזם הריקני ובבורגנות.

הישראלים הראשונים העריצו את הקיבוצניקים. אל הכנסת הראשונה שיגר עם ישראל לא פחות מ-26 חברי קיבוצים.1 משמר העמק ועין חרוד שיגרו, כל אחד, חמישה נציגים לבית המחוקקים. ב-1978 הודיע אהרן ידלין, מהפופולריים בבכירי המערך, על כוונתו להתפטר מהכנסת. עד מהרה התבררה הסיבה: חברי קיבוץ חצרים שבו התגורר דרשו ממנו לעזוב את עיסוקיו הציבוריים ולחזור לעבוד במשק. הם תכננו ששר החינוך לשעבר יהיה תחילה תורן שטיפת כלים במטבח, אחרי שלושה חודשים יקודם לרכז קליטה ואם יוכיח את עצמו - ימונה למזכיר הקיבוץ. בעיתונים פורסמו תמונותיו של ידלין ניצב מאחורי סירים מלוכלכים גדולים בחדר האוכל.2

אלה היו ימים שבהם המושג "דין התנועה" לא היה תירוץ ריק מתוכן של פוליטיקאים למעשיהם, אלא דבר שיש בו ממש. לפוליטיקאים היו יצרים כבר אז, כמובן, אבל הם לא העזו להפגין את תאוות השלטון שלהם בפומבי פן יבולע להם ציבורית. כאשר מת ראש הממשלה השלישי לוי אשכול, נחרדה גולדה מאיר לקרוא בעיתון ידיעה ולפיה היא מעוניינת לרשת אותו בתפקיד. באותם ימים, הדרך הטובה למנוע מפוליטיקאי קידום הייתה להוכיח שהוא רוצה בו.3 "מעולם לא דרשו ממני דבר כל כך אכזרי", ספקה ידיים כאשר התבקשה לעמוד בראשות הממשלה.4 בסוף נעתרה בכל זאת.

אם נחזור לחדר, בתקווה שלא פספסנו את ההכרעה, לא נתפלא שהמדינה הצעירה עמדה לאמץ את אחת משיטות הממשל הקיצוניות ביותר שקיימות על פני כדור הארץ כולו: בישראל, כך גזרה, לעולם לא יבחרו באדם, רק ברעיון. הדרך חשובה מהאיש, המפלגה מהאינדיבידואלII. מאז ועד היום יפגוש הבוחר הישראלי מאחורי הפרגוד רק שמות של מפלגות, לא שמות של אנשים. הוא יחשוב שהצביע בעד נתניהו לראשות הממשלה, אבל יכניס לכנסת את ח"כית מספר 29 שאת שמה מעולם לא שמע. חוק היסוד איננו מעניק אף יתרון למועמד הראשון ברשימה ואפילו אם הוביל את מפלגתו ל-120 מנדטים. ביום שאחרי הבחירות יכול גם אחרון הח"כים האלמוניים להרכיב את הממשלה.

II הקלה על כך גם העובדה שבהחלטת האו"ם המפורסמת מכ"ט בנובמבר נקבע שהפרלמנט של המדינה הצעירה "ייבחר על דרך הייצוג היחסי".

הכלל הראשון בשוק אומר: לעולם אל תעז לקנות תותים בקופסה, רק בתפזורת - אחד אחד. אחרת, המוכר עלול לדחוף לך את התותים הרקובים למטה. בפוליטיקה זה שונה כמובן: שם הרקובים נמצאים על פי רוב דווקא למעלה. אבל כמצביע, אתה חייב לקחת את כל החבילה.

יש גם פרדוקס מאלף בכוח שניתן למפלגה: בקודש הקודשים של הדמוקרטיה, משכן הכנסת, נמנע מהח"כים לממש את הזכות הדמוקרטית ולהצביע כראות עיניהם. הם מחויבים למשמעת סיעתית וקואליציונית. מאיר אריאל שר על זה פעם יפה:

"שמתי לב שלחברי כנסת לפעמים

יש רשות להצביע לפי מצפון

זאת אומרת שברוב הזמן

חבר כנסת מצביע בניגוד למצפונו".5

לכנסת רשאים להגיע רק בתחבורה ציבורית: באוטובוס של מפלגות, לא במכונית פרטית. מתוך 195 מדינות העולם, רק בהולנד ובסלובקיה אפשר לפגוש שיטה דומה.

הביטו על ישראל בעשור השמיני לקיומה: על המגדלים הנוצצים של תל־אביב, על ההתפרצות הנרקיסיסטית ברשתות, על הפוליטיקאים שנזכרים לומר "אנחנו" רק כשנולד צורך להפיל את משקלו הכבד של כישלון על כתפיים נוספות. על הקיבוצים המופרטים. יום אחד, ב-2015, התברר שבכנסת לא נותר ולו קיבוצניק אחד. רק השיטה שלנו נשארה קיבוצניקית כמו פעם.

המרכיב השני שעליו החליט בן־גוריון היה אחוז החסימה. דמיינו אותו כמחסום בכניסה למשכן הכנסת, שבו בודקים אנשי המשמר את תא המטען של הנכנסים. רק מי שהעמיס מספיק קולות יוכל להיכנס בשערי בית המחוקקים. כמה מחמירה תהיה הבדיקה? אם הרף יהיה גבוה מדי, יוכלו רק מפלגות מעטות להיכנס בשעריו. במקרה כזה יהיה די קל למשול בפנים, אבל בחוץ יתנקזו המונים ממורמרים. אם, מנגד, נוריד את מספר הקולות הדרוש, ייוותרו בחוץ רק בודדים מתוסכלים, אבל בפנים תשרור קקופוניה שלמה ויהיה קשה עד מאוד למשול.

גם הפעם קיבלו האבות המייסדים הכרעה חריגה מאוד: בכניסה למשכן הכנסת הישן, פסקו, לא יוצב שום מחסום. כל מפלגה שקיבלה קולות השווים למושב אחד בכנסת תוכל להיות מיוצגת בפרלמנט. וכך, לכנסת הראשונה נבחר נציג אחד של מפלגת תימנים; מועמדת אחת של נשות ויצ"ו ("רחל כהן, עקרת בית בת 60 מרחוב רחל 2 בחיפה"); רשימה מקומית מנצרת בחרה בחקלאי ובעורך דין, ואפילו מחתרת הלח"י הזעירה הצליחה להכניס נציג מטעמה. די היה בכשלושת אלפים קולות כדי לזכות לכהן בבית המחוקקים הראשון של היהודים.

למה נמנע בן־גוריון מהעלאת אחוז החסימה, שהייתה מצמצמת את מספר המפלגות מ-12 לשלוש או ארבע? גם כאן דיברה מגרונו נפש האומה. היהדות התנ"כית עמדה בסימן מלכים אדירי כוח, אבל היהדות התלמודית שאחרי חורבן בית שני רוממה וקידשה דווקא את הוויכוח. מדי בוקר אירח בית המדרש מועדון דיבייט רב קולות. "אלה ואלה דברי אלוהים חיים" חרץ אפילו הקדוש ברוך הוא עצמו. מי שלומד גמרא מוצא עצמו לא פעם מתוסכל אל מול ויכוחים שנמשכים לאורך דפים שלמים ואז מסתיימים לפתע ללא הכרעה. כאילו עורך התלמוד התענג כל כך על הסתייפות המוחות המרהיבה עד ששכח שבסוף, צריך גם להחליט.

הוויכוח כדרך חיים היה גם תוצאה טבעית של גורל היהודים: אלפיים שנה בלי הנהגה מרכזית אחת ובלי מוסדות נבחרים לא אפשרו להשליט את רצונו של זרם אחד על השני באמצעות חוק, נשק או משטרה, רק באמצעות הפה.

במרוצת הדורות רבנים התכתשו עם קראים, הרמב"ם עם גדולי תורה אחרים בדורו, מתנגדים הלמו בחסידים ולהפך, רפורמים אסרו מערכה על אדוקים, ולרוב - בנשק הקטלני היחיד שעמד לרשות היהודים: לשון מושחזת. לאורך שנות הגלות הארוכות והקרות התחממו היהודים לאורן של מילים, הרבה מאוד מילים. פרלמנט, מהמילה הצרפתית פרלה - לדבר - כמו הומצא דווקא בשביל העם הנבחר. לכן, כאשר זרחה שמשה של הציונות, בקונגרס בבאזל, כבר התקוטטו לפי סיעות. יורם טהרלב, בשירו המפורסם, חשד שזה בעצם מה שהרג את חוזה מדינת היהודים, תיאודור הרצל:

"אחד דרש מהפכה, אחד שוויון

אחד דרש מיד את כל ציון

והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו

נתן את הלב ועצם את עיניו".6

והייתה עוד סיבה: למדינת ישראל הגיעו בשנותיה הראשונות עולים מעשרות גלויות, רובן ככולן בעלות מסורת לא דמוקרטית. סכסוך בין שתי המחתרות הגדולות על הסמכות להשתמש בנשק בתוך גבולות המדינה הסתיים כמה חודשים קודם לכן בהפגזת תותחים של צה"ל על ספינת התחמושת "אלטלנה". תשעה־עשר יהודים נהרגו, ומנחם בגין, מנהיג האופוזיציה המיועד, כמעט הפך להרוג העשרים. באקט שהעיד על השתלבות במרחב המזרח־תיכוני, תותחי הממשלה טיווחו את מנהיג האופוזיציה העתידי. הוא קפץ למים ושחה לתל־אביב, רועד מקור ומזעם. את ההפוגה הראשונה במלחמה עם הערבים ניצלה המדינה הצעירה למלחמות היהודים.

ולא רק זה: ממרחק השנים קשה לתפוס את המציאות שבה ערביי ישראל, אזרחי המדינה הצעירה, צעדו אל הקלפיות חודשים בודדים אחרי שחלקם ניהל קרבות לחיים ולמוות נגד אותו משטר ממש. רבים נהרגו, רבים גורשו, והמיעוט שנשאר קיבל הודעה לבוחר שבראשה מתנוסס המגן־דוד השנוא. קל להבין מדוע הוחלט לאמץ שיטה שתעניק כמעט לכל אזרח נציג בכנסת. בהיעדר מסורת דמוקרטית אך בנוכחותו של עימות לאומי קטלני, היה חשש ממשי שכל מיעוט שירגיש בלתי מיוצג יעלה על הפרלמנט בטנקים.

הדאגה הזו שככה במרוצת השנים. בשנות החמישים עוד הושלכו אבנים על בניין הכנסת בהפגנה נגד השילומים, ראש ממשלה נרצח בלב תל־אביב בגלל ויכוח מר על גבולות המדינה, אבל הציון הכללי של הדמוקרטיה הישראלית הוא "טוב מאוד". עד שנת 2021 בוזבזו 2,322,099 קולות תחת אחוז החסימה, אך איש לא הסתער על חומות הכנסת. גם בימים סוערים, כדאי לזכור שמנהיג האופוזיציה במצרים יושב בכלא, מנהיג האופוזיציה בסוריה מתנייע בנגמ"שים, מנהיג האופוזיציה בלבנון שוכן מתחת למצבה, ואילו מנהיג האופוזיציה בישראל פוגש פעם בחודש את ראש הממשלה לשיחה ידידותית על תה וכעכים.

מה שיכול היה לחזק את הקשר בין הבוחרים לנבחרים, שנראה כבר אז רופף מאוד, היה שיטת בחירות אזורית. בן־גוריון חשב לרגע, והחליט שלא: מלחמה השתוללה עדיין בחוץ. חיילים רבים קפאו מקור הרחק מהבית, בלי יכולת לשוב ולהצביע. אחד מכל מאה אזרחים נספה במערכה, ורבים מהגברים לחמו בחזית. כשגבולות המדינה השתנו מדי יום, לא היה טעם לחלק את המדינה למחוזות. ישראל, כך נגזר, תהיה מדינה ללא אזורי בחירה.

אחת התוצאות המיידיות של ההכרעה הזו תהיה שטעם הלוואי החמוץ, הבלתי נמנע, של כל דמוקרטיה יהיה חמוץ יותר לאזרחי ישראל: התחושה שחברי הכנסת מנותקים מהם. הסיבה היא, ובכן, שהם אכן מנותקים. ראוי לשנן זאת: לא האזרחים בוחרים את חברי הכנסת. הם בוחרים את המפלגה, שבוחרת חברי כנסת, שבוחרים את ראש הממשלה, שמציע מי יהיו השרים.

זה קשור להיעדרה של מילה ארוכה כמעט כמו סופרקליפרג'יליסטיקאקספיאלידושיס: קונסטיצ'יואנסי. ולאט יותר: קונס־טיצ'־יו־אנ־סי. אין צורך שתזכרו אותה, וגם אין לה תרגום בעברית, כי מעולם לא נדרש כזה. המילה האנגלית הארוכה הזו נועדה לתאר את היחס המקודש בין חבר פרלמנט ובין תושבי המחוז שבחרו בו לכהן מטעמם. ברוב העולם, אין דבר קדוש ויקר יותר לפוליטיקאי מאשר שביעות רצונם של בוחריו, הרחק בבית. אם נשיא ארצות־הברית מחפש בטלפון חבר קונגרס מהמחוז השלישי של איווה, אבל על הקו השני נמצאת בדיוק פעילה בתעשיית הבקר המקומית, כלל לא ברור למי יבחר חבר הקונגרס לענות קודם. בבריטניה, שר חוץ יכול להיוועד עם שועי עולם במהלך השבוע, אבל בכל שישי עליו להאזין בקשב רב לתלונות על ארנונה ופינוי אשפה, וכמוהו שאר חברי הפרלמנט.

אפילו שבוע העבודה הקצר בן שלושה ימים והפגרות הממושכות - חודש בקיץ, חודשיים באביב - נולדו כדי לאפשר לפוליטיקאים לחזור מהבירה ולבקר את בוחריהם בימים שלפני הטלפון, המחשב והמטוס. במאה ה-19 סנאטור מפלורידה צריך היה להיטלטל שבועות בעגלה מוושינגטון הביתה כדי לבקר את האנשים ששלחו אותו לשם, לשמוע את מצוקותיהם ולספר להם מה עשה לטובתם. רוב חברי הכנסת שלנו נמצאים במרחק שעה מהבית ולחיצת כפתור מהבוחרים, ועדיין מדי שנה זכאים לכמאה ימי חופשהIII.

III בכל זאת, לא בטוח שצריך תמיד להצטער על היעדרם של מחוזות בחירה בישראל: הצד החשוך של הקשר בין נבחרים ומחוזות בחירה הוא צרות אופקים והפיכת החקיקה לשוחד פוליטי בכספי משלם המיסים. פליפה גונזלס, ראש ממשלת ספרד בין 1982 ל-1996, היה תושב סביליה. כדי לרצות את בוחריו המקומיים הוא החליט, בניגוד לכל היגיון תחבורתי וכלכלי, שקו הרכבת המהיר הראשון לא יחבר בין שתי הערים הגדולות, מדריד וברצלונה, אלא דווקא בין עירו האהובה למדריד. כשדהרתי ברכבת הזו ב-2010 נהניתי מאוד מהשקט והבדידות של קרון ריק לחלוטין, בלי לדעת מדוע. הכינוי של פוליטיקה קרתנית מעין זו הוא Pork Barrel politics, על שם דאגתם של חברי קונגרס אמריקנים במאה ה-19 לרכישת בשר חזיר משומר בחביות, דווקא ממחוז הבחירה שלהם.

השיטה הישראלית נאפתה כמו מצות: בחופזה רבה. מעצביה לשו לתוכה את האתוס הלאומי, את האופי היהודי, את החששות כבדים ליציבות המדינה הצעירה וגם שיקולים פרקטיים רגעיים. לא נורא, ניחמו עצמם, ננסה פעם אחת, ואם לא יעבוד - נשנה.7 ייתכן שזה גם מה שחשבו יוצאי מצרים, אבל את המצות אנחנו אוכלים כבר למעלה מ-3,000 שנה. בן־גוריון עתיד היה לאכול את הלב מהר הרבה יותר.

שיטת הבחירות הישראלית מתאימה לישראל של היום כמו שג'ינס מהתיכון עולה על גבר בגיל העמידה. פעם היא ישבה עלינו בול. אבל עם יותר "אני" ופחות "אנחנו"; בהיעדר חשש למלחמת אזרחים, ובעולם קדחתני שמעדיף הכרעות מהירות על פני פולמוסים בלתי נגמרים - השיטה כבר איננה מתאימה לישראלים החדשים.

בן־גוריון מראש לא התלהב מהמתווה המוצע. הוא תמך בשיטה האזורית ובבחירה ישירה של חברי הכנסת, אבל שלא כדרכו, לא התעקש במיוחד. זה קצת מתמיה: אם היה אדם אחד בישראל שיכול היה לומר בלב שקט "המדינה זה אני", הרי זה דוד בן־גוריון. בשילוב של חזון נביאים ופוליטיקת מרפקים כוחנית, עשה הכול כדי לעצב את מדינת ישראל בדיוק בדמות שתיאר בעיני רוחו. בשעת הצורך לא היסס להעסיק את שירותי הביטחון בהטמנת ציוד האזנה אצל יריבים פוליטיים. הוא רדף עד חורמה מחתרות יריבות במסגרת הסזון, פירק את הפלמ"ח בכוחנות, נידב מהגרים חסרי כול מארצות המזרח ליישב את המדבר והכריח את בכירי צה"ל לשנות את שם משפחתם, כי סבר שעל חיילים עבריים יפקדו רק קצינים ששמם עברי. הוא התערב בכל פרט באובססיביות, מתוכנית הגרעין ועד ההתנגדות לשימוש במילה השנואה עליו - מילת המושא העקיף "את". אפילו הפתיתים המפורסמים שעם ישראל אכל עשרות שנים הומצאו בהוראתו, כתחליף לאורז. אויביו הפוליטיים, ולא חסרו כאלה, נתקלו שוב ושוב באגרוף ברזל. מדינת ישראל עוצבה בדמותו של איש אחד.

איך קרה שדווקא האיש הזה קיבל פתאום בשוויון נפש שיטת בחירות שהגבילה את כוחו? הוא היה גאון ואכזר, אבל מעולם לא הואשם שהיה נדיב.

נראה שלעולם לא נדע: הביוגרפים של בן־גוריון מקמצים מאוד בפרטים. ייתכן שחש שזהו מאבק אחד יותר מדי, וייתכן שפשוט היה קצת שאנן. מפלגתו, מפא"י, ממילא נהנתה מהובלה ניכרת וממיקום מושלם במרכז המפה.

בן־גוריון עתיד היה להתחרט מרה. כשנספרו הקולות לאספה המכוננת התאכזבו המפא"יניקים לגלות שקיבלו רק כשליש מהקולות: הם זכו ל-44 מנדטים, אמנם בפער גדול מכל הרשימות האחרות אך בלי יכולת לשלוט לבד. עד מהרה יגלה מנהיגם שהיכולת לעצב את מדינת ישראל נשמטת מידיו: הוא רצה חוקה, אבל נכנע לדתיים שחששו מעיקרון השוויון. הוא רצה חובת גיוס כללית - אבל הנציגים החרדים התנגדו, וידו קצרה מלהושיע.

והוא עוד ישלם מחירים יקרים בהרבה: לא פחות משבע פעמים התפטר במרוצת השנים מראשות הממשלה בגלל משברים פוליטיים שהביאה עליו השיטה המקומית. המנהיג הריכוזי שעיצב את המדינה בדמותו הטיח את ראשו שוב ושוב בתסכול בשיטת ממשל שהעניקה את הכוח דווקא למפלגות שוליים. אך הקיר לא נפל.

קל להבין מדוע רצה בן־גוריון בשיטה האזורית־רובית: מפלגה שזוכה לתמיכה רחבה המתפרסת על פני רוב אזורי הארץ תשלוט בעוצמה מפחידה. כך, למשל, זכה המערך ב-1969 ב-56 מנדטים, וגח"ל של מנחם בגין ב-26. אבל לו נערכו הבחירות בשיטה האזורית היה גורף המערך הישג מדהים של 103 מנדטים.8 מנגד, בן־גוריון, שתיעב את מנחם בגין, היה מזדעזע לו ידע ששיטת השלטון שכה רצה בה הייתה מעניקה לליכוד של נתניהו ב-2020 לא 36 מנדטים שקיבל בפועל, אלא 92.

מכריז המדינה ניגש להילחם בגולם שיצר במו ידיו בדרך היחידה שהכיר: עקשנות עם נגיעות של אובססיביות. אבי כור ההיתוך הישראלי טען שהשיטה הישראלית מעודדת דווקא את הפיצול בין העדות, בין ותיקים לחדשים ובין בעלי תרבויות שונות.9 הוא גם הגדיר אותה בשלוש מילים שיהפכו מטבע לשון: "כסרטן בגוף האומה".

אלא שכל הטיפולים להסרת הגידול כשלו.

כאשר בן־גוריון הקים את ממשלתו הרביעית הוא דרש משותפיו להעלות את אחוז החסימה לעשרה אחוז ולטאטא אחת ולתמיד מהכנסת את רסיסי המפלגות.10

אבל הרסיסים התקוממו: כח הסחיטה של הרשימות הקטנות סיכל את היוזמה. גם אחרי שבעים שנה של מאמצי־על מצד המפלגות הגדולות, אחוז החסימה עומד עדיין על שיעור נמוך בהרבה משרצו, 3.25% בלבדIV.

IV ייתכן שפשרה זו רק פגעה עוד יותר ביציבות במקום לסייע לה: ישראלים נוהגים לבהות בתדהמה בשיטה האמריקנית המוזרה, שמעניקה לפעמים את הניצחון דווקא למי שקיבל פחות קולות. אבל זה מה שקורה מתחת לאפם שלהם: מה שעוללו האלקטורים לשמאל האמריקני עולל אחוז החסימה לימין המקומי: בשני המקרים מדובר במחנה שזוכה בדור האחרון ברוב הקולות, אבל מפסיד שוב ושוב בגלל השיטה: מאז 1992 זכו 7 מ-8 המועמדים הדמוקרטיים לתמיכת מירב המצביעים, אבל רק חמש פעמים הצליחו להגיע לבית הלבן. בישראל זכה הימין ליתרון זעיר ב-1992 אבל איבד את השלטון לרבין בגלל קריסת התחיה תחת אחוז החסימה; ב-2019 נקלע לסבב ועוד סבב בגלל כישלון בנט ופייגלין, ובשנים 2003-2020 איבד במצטבר קרוב לעשרה מנדטים שהיו מבטיחים לו שלטון יציב.

מכאן זה רק הידרדר. במקום להתמקד במסע הבחירות של מפלגתו, בן־גוריון הריץ לכנסת השלישית מפלגת־בת שדגלה בשינוי השיטה, אך זו לא הצליחה לצבור תנופה ופרשה מהמרוץ. לקראת הבחירות לכנסת החמישית דרש הזקן שמצע מפא"י יכלול סעיף אחד בלבד: שיטת בחירות חדשה.11 דחיית ההצעה סימנה את סוף דרכו של ראש הממשלה הראשון בתנועה שסייע להקים עוד בימיו במחסן התבואה של סג'רה.

הנה כי כן, נמצא פתרון לשאלה פילוסופית עתיקה: בן־גוריון אכן ברא אבן שלא יכול היה להרים.

קל יותר לתפוס את חסרונות השיטה, אם נתבונן על לוח השנה הפוליטי ונחלק אותו לשתי תקופות: הראשונה, שבה מכהנת ממשלת מעבר בעקבות מערכת בחירות או מו"מ קואליציוני; השנייה - שבה מכהנת ממשלה קבועה ומתפקדת. במונחים כלכליים, התקופה הראשונה היא השקעה, והתקופה השנייה היא התשואה המקווה: אנחנו משקיעים זמן וכסף בתקווה לקבל תשואה בדמות ימים רבים של יציבות.

כל יועץ השקעות שיתבונן בנתונים של ישראל יאמר לכם: נוסו מיד על נפשותיכם!

תהליך הקמת הממשלה מסתכם בבריטניה בקידה בפני המלכה. בעירוב הבריטי הנפלא של מיזנתרופיה ורוח ספורטיבית, בשש בבוקר למחרת מהפך שלטוני מתייצבת משאית הובלה בפתח דאונינג 10. אצלנו אורך התהליך חודשיים תמימים, ולא פעם גם נכשל. כאשר, ב-2010, חלפו 48 שעות מסגירת הקלפיות ועדיין לא הוצגה ממשלה, זעקו כותרות העיתונים בלונדון ש"ככה אי אפשר להמשיך". בארצות־הברית הכהונות קצובות לארבע שנים ותקופת המעבר - עשרה שבועות בלבד. בשתי המדינות הושקעו מאז מלחמת העולם השנייה בערך שנתיים של תקופת מעבר כדי לייצר 70 שנות שלטון.

ואצלנו? הבחירות הולכות ומתארכות, הקדנציות מתקצרות והתוצאה המבהילה בהתאם: ב-72 השנים הראשונות לקיום המדינה, נשרפו על בחירות ועל מו"מ קואליציוני לא פחות מ-11 שנים, חודשיים וארבעה ימים. ראשי ממשלה אמורים לבנות את הבית הלאומי, אבל במקום זאת מכלים חלק נכבד מזמנם באיטום הגג, תיקון נזילות ואיסוף דמי ועד.

גם כאשר ממשלה מושבעת סוף סוף, מוענק הכוח דווקא למפלגות הקטנות והבינוניות. רק לישראלים נראה טבעי שמפלגה בת מנדטים בודדים, נאמר ש"ס, זוכה באופן היסטורי לשפע של תיקים ותקציבים, בעוד סיעה שזכתה למספר קולות גבוה פי שלושה וארבעה נמקה שנים באופוזיציה. כמו שבארה"ב המועמדים משקיעים הרבה יותר באיווה הזעירה מאשר בקליפורניה ובטקסס העצומות, גם בישראל יש מצביעים שווים, ויש שווים יותר. התוצר הישראלי המובהק ביותר של השיטה הוא הפער העצום בין עמדות הציבור בנושאי דת ומדינה לבין ביצועי הממשלות. בעוד שהישראלים נעים בעשורים האחרונים יותר ויותר לכיוון הליברלי, ממשלותיהם כבולות לעוגן החרדי. רוב האזרחים תומכים בנישואים אזרחיים, זכויות שוות לזוגות חד מיניים, שבירת מונופול הכשרות וגיור מקל, אבל בשיטה הנוכחית, שבה תלויים כולם בש"ס וביהדות התורה, תאריך היעד לכך הוא: אף פעם (ואולי, לו היינו משכיבים את מדינת ישראל על ספת פסיכולוג, היא הייתה מודה שהתת־מודע הלאומי דיבר גם פה: בכל זאת, לא ניתן להקים מדינה שהשבת שלה תיראה כזו של כל שאר המדינות, גם אם מדי פעם נמצא לכך רוב).

ממשלה שהיא סך כל הלחצים של חבריה לא תוכל לעולם להגשים במלואו את המצע של אחד ממרכיביה. יכול אדם להצביע לליכוד שיבטיח הרים וגבעות בנושאי מהפכה משפטית או הורדת מחירי המזון, אבל כדי להקים ממשלה תיק המשפטים נמכר למפלגת שמאל ותיק הכלכלה - לסוציאליסט; והכי מכעיס - שאפילו אין על מי לכעוס. הפגיעה היא באמינות המפלגות: הן יכולות להבטיח שמיים וארץ ואז להסביר שמשיקולים קואליציוניים לא הייתה ברירה. והתוצאה היא שאיש אינו טורח יותר לכתוב מצעי בחירות. אין מצעים, כי אין ציפיות.

...

יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי, כתב בשנות התשעים: "יש לי כלל שאינני חורג ממנו. אינני לוחם על שום תפקיד. עד היום לא הסתגלתי לגישה האמריקאית של פוליטיקאים הרצים לתפקידים מסוימים".12 יורשיו דווקא הסתגלו במהירות. כאשר התמודד בנימין נתניהו ב-1993 על ראשות הליכוד הוא התעמת באולפן הערוץ הראשון עם הטוענים האחרים לכתר: דוד לוי, משה קצב ובני בגין. לעומתו הם נראו כעדר דינוזאורים תועה, ללא רועה. "אני היחיד שמסוגל להחזיר את הליכוד לשלטון", טען נתניהו, מתעלם מקריאתו של דוד לוי הנדהם "נפוליאון!". בני בגין הזדעזע: "אני לא זוכר שבימיו הגדולים של הליכוד, והיו לו, תיאר עצמו מי ממנהיגינו כאיש היחיד היכול לעשות. כך או כך, סגנון מוזר".13 אבל בשלב הזה, דווקא בגין הבן נראה קצת מוזר. הסגנון האמריקני שייבא נתניהו כלל שימוש מסיבי בגוף ראשון יחיד, מיומנויות טלוויזיוניות, וגם הודאה בשידור חי ברומן.

התמורה העצומה בפוליטיקה הישראלית החלה להתגלגל שלוש שנים קודם לכן, ב-1990, במקום הכי לא אמריקני שיש: הרפת של מושב יד בנימין. מדינת ישראל התנהלה עם ממשלת אחדות רחבת ממדים, הליכוד והעבודה, בראשות שמיר וסגנו, שמעון פרס.

במלאת שנתיים לבחירות מאס פרס בשותפות עם שמיר, שאותו החשיב כאיש האתמול: פרס חתר להסכם עם הפלסטינים, שמיר, לעומת זאת, קרא לעיתונאי אמנון אברמוביץ' כדי שיחדול כבר מכתיבה בנושא. "הפלסטינים זה אופנה חולפת, כמו עגיל באוזן לגברים", התלהט.

פרס זיהה הזדמנות להקים ממשלה חלופית: הוא כרת ברית חשאית עם אגודת ישראל ועם ש"ס, ובהצבעת אי־אמון דרמטית, בפעם היחידה בתולדות המדינה, הצליח להפיל את הממשלה. במהרה יתברר שלהרכיב ממשלה מסובך יותר מאשר לפרק אחת: בבוקר הצבעת האמון הגורלית, אחרי שחתם הסכם קואליציוני עם אגודת ישראל, גילה פרס ששני חברי כנסת חרדיים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה: אליעזר מזרחי ואברהם ורדיגר. החרדה של אנשיו גברה כשעיינו בהסכם וגילו שחתימתו של האחרון לא מופיעה על המסמך. הם רצו לארכיון הערוץ הראשון, הריצו אחורה את קלטת הכתבה, וגילו שוורדיגר הממולח רק העביר את העט מעל ההסכם, אבל לא באמת חתם.

אחרי חיפושים בקנה מידה לאומי, אותרו השניים לבסוף: מזרחי בפרדסים ליד רחובות, ורדיגר - ברפת. יום ששונו של פרס הפך, ולא בפעם הראשונה, ליום אסונו. ראש הממשלה הבא לשעבר פרץ בבכי והתמוטט בין זרועותיו של נשיא המדינה חיים הרצוג. הגברת הראשונה הייתה צריכה להשקות אותו במרק חם כדי להשיב את נפשו, שכן מזנון הכנסת היה סגור לרגל חג הפסח. "התרגיל המסריח", כפי שכינה את הפרשה בהנאה רבה יצחק רבין, הסתיים אכן בניחוח גללי בקר.

הריח המצחין של שלושה חודשי משבר - עתיר סחיטות חסרות בושה ושוחד פוליטי פומבי - התפשט ברחבי ישראל. חברי כנסת אלמוניים משולי רשימות, שאיש מעולם לא שמע על קיומם, הפכו פתאום למי שגורל המדינה מצוי בכיסם. כדי לסיים את המשבר היה צורך לשחד אחד בתיק התיירות, שני כשגריר בגרוזיה, ושלישי כסגן השר לענייני ירושלים, עיר שהסתדרה 3,000 שנה גם בלי סגן שר. יום אחד נדהם שמיר לגלות שאחד מחברי הכנסת דורש כתנאי לתמיכתו ערבות בנקאית לקיום ההסכם עימו: עשרה מיליון דולר שיפקיד הליכוד בחשבון נאמנות.14 אפשר היה להבין לליבו: הסכם קודם שעליו חתם שמיר, עם מפלגת "התחיה" הימנית, הופר שנתיים לפני כן ברגל גסה. כאשר יו"ר המפלגה ההמום שאל מה הוא אמור לעשות כעת עם ההסכם, השיב לו שמיר ביבושת: "ובכן, אתה יכול לתלות אותו על הקיר".

ברדיו התנגן כל אותו הקיץ להיט ענק של להקת תיסלם שגיבורו פוליטיקאי עלום שם:

"הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב

אז מה אם בדרך שיקר וגנב,

פניו משתקפים בחלון בפינה

הפרצוף שלו הוא

פרצופה של המדינה".15

רבבות השתתפו בעצרת ענק בכיכר מלכי ישראל, בדרישה לשינוי שיטת הממשל. והייתה להם גם הצעה: בחירה ישירה, כזו שתעניק לראש הממשלה את השלטון ללא מצרים, ובלי תלות בסחטנות שמיררה את חיי כל ראשי ממשלות ישראל, ועלתה בשיעור אינפלציוני מדאיג: בן־גוריון הקצה בממשלה הראשונה מפתח של שר על כל שישה חברי כנסת. שמיר נאלץ לתת תפקיד שר על כל שלושה. החוצפה והתיאבון היו בשיאם. סיסמה חדשה נולדה בהפגנה ההיא בכיכר: "מושחתים נמאסתם". בדמיונם ראו הישראלים מנהיג חזק ופופולרי, לא עוד פקיד אפור, "ראשון בין שווים", אלא מי שמושל ביד רמה בזכות מנדט ישיר מהציבור, ללא הצורך המציק לרצות שותפות קואליציוניות.

עוד לפני כן, כבר נשבו בעוז רוחות הזמן: תשלובת כור וחברת אתא פינו את מקומן לתעשיית ההייטק שצעדה את צעדיה הראשונים, הופכת מיליונרים צעירים לגיבורי תרבות. ערכים וסגנון חיים יובאו מאמריקה באמצעות הטלוויזיה בכבלים (גם אם באיחור של כמה חודשים מהשידור המקורי, כמקובל אז). בעיצומו של התרגיל המסריח, ובהמשך ישיר אליו, נדהמו יום אחד 45 אלף צופים באיצטדיון רמת גן: שלושת כוכבי הכדורגל הגדולים של ישראל שבאו ארצה מקבוצותיהם באירופה - רוני רוזנטל, אלי אוחנה ושלום תקווה - סירבו לעלות למשחק מול ברית המועצות מכיוון שהנבחרת לא הסדירה את הביטוח במקרה שייפצעו. האוהדים הזועמים שרקו בוז בזמן התקווה ועודדו לאורך המשחק דווקא את השחקנים הרוסים המופתעים. שלושת הלגיונרים לימדו את הקהל בדרך הקשה שגם בספורט, האני חשוב יותר מהאנחנו, והזכות לבריאות הרגליים - לא פחות מהעלאת המורל הלאומי.

אט אט, התגנבה המודרנה גם אל המסדרים המפלגתיים המאובנים והנוקשים. עד לסוף שנות השבעים נבחרו כמעט כל חברי הכנסת בוועדה מסדרת של רשימותיהם. כולן נראו אותו הדבר: חבורה קטנה של גברים אשכנזים בגיל העמידה (אולי עם מזרחי או אישה לקישוט), בחדר סגור, אפוף עשן, בעולם שטרם שמע על סכנות העישון הפסיבי. הם בחנו שם אחר שם, רובם ככולם גם של גברים מאפירים בגיל העמידה, עד שיצאה מהחדר בת קול והודיעה על הרשימה, בלי נימוקים, כזה ראה וקדש.

ב-1977 הציג הליכוד את שיטת השביעיות, שהעבירה את קביעת הרשימה לאולמות גדולים ומאווררים קצת יותר מחדר צר. חברי המרכז בחרו בכל פעם שבעה נציגים בשיטה שכמו מחשבים בני זמנם נראית היום כבדה ומגושמת, אבל אז נתפסה חדשנית להפליא. התוצאות היו רשימה צעירה ואטרקטיבית, עם ייצוג מגוון: מהפריפריה הגיעו משה קצב ומאיר שטרית, מהצבא עזר ויצמן. תהליך הבחירה סייע לליכוד להצטייר כעדכני ומחובר לעם, ולחולל את המהפך.

15 שנה אחר־כך, לקראת בחירות 1992, בחרה העבודה את מנהיגה בפריימריז שנערכו לראשונה בקרב רבבות מתפקדים. בארבע מערכות הבחירות עד אז בחרו עסקני המפלגה בפרס, אבל ההמונים נתנו את קולם דווקא לרבין שהתגלה כפופולרי יותר, וחולל מהפך. המסקנה הייתה ברורה: הדרך אל השלטון עוברת בפתיחת השורות וביתר תשומת לב למועמדים, לא רק לעמדות. בן־גוריון מעולם לא הופיע על הפתק של מפא"י, אבל בבחירות לכנסת ה-13 נכתב תחת האותיות אמת: "העבודה בראשות רבין". שם המפלגה נעלם מזמריר הבחירות הקליט, מועמדיה הוחבאו, השיבולים העייפות שהיו סמלה הודחו לטובת צילומי תקריב של ראש הממשלה.

בשלטון המקומי הוכרזה זה כבר בחירה ישירה לתפקיד ראש העיר, וברחבי ישראל צצו דמויות פופולריות: שלמה להט "צ'יץ'" בתל־אביב וטדי קולק בירושלים. וכמו שאמרה החמישייה הקאמרית במערכון מפורסם, אם זה עבד ברמה המוניציפלית, ואם זה עבד ברמה המפלגתית, למה לא ברמה הלאומית? חברי כנסת מרוב סיעות הבית החלו ב-1990 לקדם את המהלך לשינוי שיטת הבחירות שנועד להביא את ישראל אל שנות האלפיים עם מוצר חדש מהניילונים.

אבל כאשר יגיע החוק להצבעה סופית בכנסת, שנתיים לאחר מכן, הוא כבר ייראה כמו הבדיחה על הגמל, שהוא בעצם סוס שוועדה תכננה. הסתייגות שהוגשה באחת ורבע בלילה החזירה פתאום לכנסת את הכוח לאשר או לדחות את ממשלתו החדשה של ראש הממשלה הנבחר ואת היכולת להביע בו אי־אמון. לחברי הכנסת הוצג יצור משונה, דו־ראשי, שאין דומה לו בשום מדינה בעולם: ראש ממשלה שנבחר בבחירה ישירה, אבל אז צריך להקים קואליציה; נבחר בידי מיליונים - אולם יכול להיות מודח בידי 61 חברי כנסת. הוא גם צריך לגייס את התמיכה של כל אזרחי ישראל פעם בארבע שנים וגם להתמודד פעם בשבוע עם הצבעת אי־אמון.

כשהמצביעים פקדו את הקלפיות ב-1996, הם בחרו בפעם הראשונה בשני פתקים: פתק צהוב לראשות הממשלה, ופתק לבן למפלגה. התוצאה האומללה התבררה רק עם ספירת קולות החיילים: הציבור הפנים היטב את המסר שהחדירה לראשו בעקשנות תנועת "הדרך השלישית", עוד מפלגה חדשה שרצה לכנסת בחסות שינוי השיטה: "להצביע גם פרס וגם עבודה? מה עשית, זה כמו לחם בפיתה". לאחר שמילאו לכאורה את חובתם הממלכתית בבחירת ראש הממשלה, התפנו הבוחרים להתפנק בהצבעות בוטיק למפלגות קטנות, חד פעמיות, שפתאום כבר לא היו כה קטנות.

שתי המפלגות הגדולות נחלשו דרמטית ובפעם הראשונה מאז קום המדינה איבדו את הרוב המוחלט שלהן בכנסת. כעבור שלוש שנים הן התרסקו ל-42 מנדטים בלבד. מרכז הכובד של הכנסת כבר לא יכול היה להחזיק מעמד. במקום שתחליש את כושר הסחיטה, השיטה החדשה רק הגבירה אותו. לישראל כבר לא היו מפלגות גדולות וגם לא נשארו כל כך קטנות. לעומת זאת, נותרו פזורות בשטח הרבה מאוד מפלגות בינוניות.

מעטים ורעים היו ימי הממשלות שכיהנו אחרי כניסת החוק החדש: נתניהו נבחר על ידי מיליון וחצי אזרחים, אבל כעבור שנתיים וחצי קרסה ממשלתו, שנראית מבעד לערפילי הזמן כמשבר קואליציוני מתמשך. מחליפו, אהוד ברק, נבחר ברוב עצום רק כדי לקרוס תוך שנה וחצי אל התבוסה הפוליטית המוחצת ביותר בתולדות המדינה. במשך חודש מצא את עצמו ראש ממשלת ישראל עוסק במשבר משונה אפילו בסטנדרטים מקומיים: סוגיית מועד העברתה של טורבינה גדולה של חברת החשמל בכבישי המרכז. בסוף היא עברה בשבת, ויהדות התורה פרשה מממשלתו. מי שניצח אותו, אריאל שרון, ידע מה יהיה הצעד הראשון שיעשה: ביום השבעתו, בחורף של 2001, הוא ביטל את חוק הבחירה הישירה. חסרת נשימה חזרה ישראל המצולקת אל זרועות שיטת הבחירות שממנה נפרדה תשע שנים קודם, שלא על מנת לשוב.

שנים אחר־כך עוד תתקשינה המפלגות הגדולות להתאושש מהמהלומה. מקום המדינה ועד לבחירה הישירה זכתה מפלגת השלטון בכל בחירות בארבעים מנדטים לפחות. מאז הבחירה הישירה ועד היום, אף מפלגת שלטון לא זכתה להגיע לארבעים. הישראלים התאהבו בהצבעת בוטיק למפלגה שתואמת בדיוק, אבל בדיוק, את השקפת עולמם. העידן שבו רוב מכריע של הישראלים בוחר בשתי מפלגות גדולות, היה עידן שבו גם בטלוויזיה ובמכולת היה מבחר מצומצם מאוד: בשנות השמונים צפו כולם באותו ערוץ יחיד, ובחרו לכל היותר בין חלב אחוז אחד לשלושה אחוז. אבל בימינו, הטלוויזיה מתפוצצת מערוצים ובסופר מציעים חלב סויה, חלב אורז, חלב דל לקטוז ונטול לקטוז, ועוד אפשרויות רבות אחרות. אין פלא שאנינות הטעם הגיעה גם לפוליטיקה: ב-2015 התמודדו שתי מפלגות חרדיות־ספרדיות על קומץ מנדטים, וב-2019 לא פחות משלוש מפלגות דתיות לאומיות: אחת בטעם חרד"ל (סמוטריץ'), אחת בניחוח גראס (פייגלין) ועוד אחת עם נגיעות חילוניות (בנט).

בהתאם, גם הסחיטה הלכה וגברה: אהוד ברק, שבכהונתו כראש הממשלה התלונן מרה על המחיר המופקע לשותפים, גבה עשור אחר־כך מנתניהו מחיר מופקע של ארבעה משרדים על חמישה חברי כנסת בלבד בסיעתו "עצמאות". בממשלת הרוטציה של נתניהו וגנץ מונו 35 שרים על 72 חברים, כמעט אחד על כל שני ח"כים. כהונה בכנסת, שהייתה פעם משאת נפש, הפכה בתודעת הפוליטיקאים לקונקשן מציק, המתנה מתחייבת בדרך ליעד הנכסף - שולחן הממשלה - שראוי לקצרה ככל האפשר. אהוד אולמרט כיהן 14 שנה כחבר כנסת בטרם מונה לשר, ומעולם לא התלונן. בעשור הנוכחי, חברי ליכוד וכחול לבן שלא קיבלו תיק בשנתם הראשונה בכנסת חבטו על השולחן בכעס ואיימו להתפטר, שלא לדבר על פוליטיקאי עם שישה מנדטים שדרש לעצמו את ראשות הממשלה.

והגרוע מכול: מדינה בפוסט טראומה משינוי השיטה לפני שלושים שנה, מתקשה מאוד לאזור אומץ ולערוך ניסיון נוסף, מוצלח יותר, של תיקונים. וכך, אחת לשבוע בערך צועד חבר הכנסת התורן בצעדי טווס אל לשכת ראש הממשלה בכנסת, כדי לנצל את כוחו הרגעי ולהציב לו דרישות. מימין לדלת מביט בו דיוקנו של דוד בן־גוריון, ועם קצת דמיון אפשר להבחין, כצל חולף, בזעמו הנורא.