הרוס

פרולוג

לפני שלושה חודשים...

איידן

״היי, סמל, אפשר להחליף איתך מילה?״
אני יושב על המיטה המתקפלת ומתכופף לשרוך את נעליי, כשאני מתחמק ממבטו של לארוי. אם אצור קשר עין, הוא יראה בזה הזמנה לבטא את חששותיו. אותם חששות מטופשים שהוא העלה בשבועות האחרונים. ״לא עכשיו.״
קול צעדי מגפיו הקרבים רומז לי שהוא לא מתכוון לשחרר את החרא הזה. ״קולט.״
במשיכה אחרונה של שרוכי הנעליים, אני קם ונעמד מול אחי לנשק. ״מאז שנלחמנו זה לצד זה, כמה פעמים אכזבתי אותך?״
לוחם הכוחות המיוחדים המיומן שבו גורם לו להקשיח את עמוד השדרה, והוא יורה במהירות, ״אף לא פעם אחת, אדוני,״ אבל הבעתו הזהירה מסגירה את הדאגה שלו לחברו.
״גרנט, אמרתי את זה בעבר, ואני אגיד את זה שוב.״ אני חוגר את הציוד שלי וממשיך. ״אין לך מה לדאוג. ממשלת ארצות הברית נתנה לנו משימה לאמן את הכוחות העיראקים, כדי שיוכלו להגן על עצמם מפני דאעש. עשינו זאת, ויש לנו צוות מצוין שיעיד על כך.״
״אני לא חולק עליך, איידן, אבל...״ הוא מסתובב לאחור לעבר קולות אנשינו המפטפטים בעודם מתכוננים למבצע שלנו — המבצע האחרון של ההצבה שלנו לפני שנזכה לחזור הביתה לארצות הברית.
האוויר טעון באנרגיה מוחשית שמזכירה לי את הימים של משחקי הפלייאוף בתיכון, כשחדר ההלבשה רחש מהתרגשות של קבוצה שעמדה לחסל את המתחרים.
גרנט מתקרב כדי שלא ישמעו אותנו. ״אני לא דואג לבחורים, אלא למנהיג שלהם.״
אני מתנגד לדחף לצבוט את גשר אפי. ״אל־בישי חזק, אבל הוא לא מזיק —״
״איך אתה יודע את זה, איידן?״ כעס נשמע בקולו, והבזק של משהו פראי נוצץ בעיניו הכהות.
״כי הוא בן עשרים ושש והוא בעל ואב לשתי ילדות קטנות שחיות בעיר הנשלטת על ידי רוע. הוא מעוניין בהצלחת המשימה שלנו.״
הוא מעוות את פניו בלעג. ״זה מה שהוא אמר לך?״
״לא, זה מה שתחושת הבטן שלי אומרת לי, והבטן שלי לא אכזבה אותנו עדיין.״
הוא נסוג לאחור בנחרת צחוק חסרת הומור. ״בסדר, אבל גם אני מושקע במשימה שלנו, קולט. אני במרחק של עשרים ושמונה שעות מטיסה הביתה לאשתי ולתינוקת שלא ראיתי יותר משנה.״
״זו לא משימה קשה, התפקיד שלנו הוא רק לספק גיבוי במידת הצורך. אל־בישי ואנשיו מסוגלים להתמודד עם זה לבדם, ואין סיבה שלא תוכל להגיע הביתה לקים ולאווה.״
הוא מושך בכתפיו. ״אני שם עין על החרא הקטן הזה, ואם אראה אפילו שריר נע בכיוון הלא הנכון, אני אדאג להכניס כדור בגולגולת המזוינת שלו.״
עכשיו, אני זה שמתקרב אליו. ״גרנט, הבנתי. אתה מרגיש את השפעות ההצבה של חמישה־עשר חודשים. הפרנויה, תאמין לי, אני פאקינג מבין את זה —״
״אתה לא מבין שום דבר.״ הוא מסתובב לצאת מהחדר אבל חוזר בפעם האחרונה ועיניו נוצצות בפראות שאני שומע בקולו. ״התחמש, סמל. ככל שתוכל לשאת נשק עליך. אנחנו נצטרך את זה.״
***
״האד'יהי לאייסת מונאוורה.״ זה לא תרגיל. אני פונה בערבית לצוות העיראקי וגם לצוות שלי. ״קיבלנו מידע ששני מנהיגי דאעש מסתתרים כרגע בכפר הזה.״ אני פונה אל אל־בישי שעומד לשמאלי. ״אתם תקבלו פקודות מאל־בישי. הצוות שלי קיבל הוראה לספק גיבוי בלבד. יש שאלות?״
שמונה־עשר הגברים שומרים על שתיקה ואני מהנהן לאל־בישי כדי שיפקד על אנשיו.
״שוקראן לאק יא סדיק'.״ תודה, חבר.
מעולם לא הרגשתי בנוח שהוא קרא לי 'חבר', מכיוון שזה רמז על כך שאנחנו שווים, כשבפועל אני המפקד שלו, אבל נתתי לזה להחליק כדי לשמור על שלום. כשאני מרגיש בעיניים עליי, אני מוצא את לארוי נועץ בי מבט חודר. עוד עשרים וארבע שעות, גרנט. החזק מעמד, אחי.
אל־בישי עובר על פרטי התוכנית - לצעוד את ארבעת הקילומטרים עד לפאתי הכפר הקטן ואז להקיף את הבית, וכשכולם יהיו בעמדות, לחדור.
כשאדרנלין זורם בעורקינו, אנו גומאים במהירות את ארבעת הקילומטרים אל העמק ומקפידים להישאר ערניים ולשמור על פרופיל נמוך, כדי להימנע מזיהוי. הרעש היחיד שאנחנו משמיעים הוא קול מגפינו על העפר.
ריחות בעלי חיים מזהירים שאנחנו קרובים, ואני מסמן לבחורים שלי להשתופף ולעמוד על המשמר. גאווה ממלאת את החזה שלי כשאני רואה את אל־בישי נותן פקודה דומה לאנשיו, והם ממלאים מייד אחר פקודתו.
שמידט מתרומם לצידי ומחייך אליי חיוך נלהב. מעולם לא פגשתי אדם נלהב לקרב כמו קמדן שמידט. זה כאילו שהוא יצא מהרחם חייל, ואף שאני אוהב את ההתלהבות שלו, הצמא שלו לקרב, עלול להפוך אותו לבלתי צפוי.
״לא.״
הוא צוחק בשקט. ״אוי, נו, סמל. פעם אחרונה, לפני שאני חוזר לבריטני ונתקע בחיים האזרחיים.״
״התפקיד שלי הוא להביא אותך לחתונה שלך בחתיכה אחת, אחרת בריטני תחתוך את הביצים שלי.״
ידעתי שאני לא צריך להזכיר לו את התפקיד של הצוות שלנו במבצע הזה, אבל אני בכל זאת עושה את זה. ״גיבוי בלבד.״
״משבית שמחות.״ הוא שב להתכופף, כשכולנו משתופפים מתחת לחומה המקיפה את הכפר הקטן.
אנחנו מתפרשים מאחורי החיילים העיראקים ומחכים שהם ייכנסו מבעד לשער. אל־בישי נותן את הפקודה ואנשיו זורמים כמו מים ומקיפים את הבית.
אני מחווה בידי, כדי שהצוות שלי יבוא אחריו, ומרגיש את לארוי מחפה עליי. זה גורם לי להרגיש טוב יותר. אני רושם לעצמי לדבר איתו על האפשרות לקבל עזרה כדי להתמודד עם הפרנויות שלו מייד כשנגיע לאדמת ארצות הברית.
הצוות שלי, המונה שמונה אנשים, עובד כמו מכונה צבאית משומנת היטב. לאחר שנלחמנו זה לצד זה בשלוש השנים האחרונות, אנחנו מסוגלים לקרוא את שפת הגוף אחד של השני בזמן שאנחנו מתקבצים מאחורי הצוות העיראקי. החושים שלי בעוררות שיא כשאני מזהה ריח עשן מאש דועכת, והעין שלי קולטת את המטבח המסודר ואת הקולות של — איפה כולם?
הרגליים שלי קופאות. הנשימה שלי נעצרת.
הצליל היחיד שאני שומע הוא הפעימות המהירות של הדופק שלי באוזניי.
זהו מארב פתע בבית מגורים. היכן הנשים והילדים?
מוחי מגיע למסקנה בדיוק כשקולות האש המהירים מתפוצצים סביבנו.
אני מכוון את הנשק שלי, אבל לא רואה את האויב שאנחנו יורים עליו.
קירות גבס מתפוצצים ומתנפצים.
אני נופל על הקרקע ומתגלגל אל המטבח, כדי לתפוס מחסה ואז אני רואה אותם.
מליציית טרור לבושה כולה בשחור חודרת מבעד לדלתות ולחלונות. גופות של גברים לבושים במדי ארצות הברית נופלים סביבי בערפל ורוד.
טמנו לנו פח.
גרנט.
פאק!
״זו מלכודת!״ אני יורה בנשק שלי ומפנה את הדרך כדי לזחול החוצה בחיפוש אחר אנשיי. ״צאו החוצה!״
האוזניים שלי פועמות כשיריות מתפרצות מכל עבר. אנחנו מוקפים. אני תופס את אוקונר כשהוא יורה ביד אחת וגורר איתו חייל עיראקי מדמם ומחוסר הכרה. ״תפסו מחסה!״
״לא!״ הוא יורה. הגופה נופלת. ״אני לא אסתתר!״ כדור חולף על פניי ונעצר בצווארו של אוקונר.
דם ניתז לי על הפנים.
הוא נופל ולופת את גרונו.
״פאק!״ אני מסתובב ויורה כדור בגולגולת של מישהו.
זעם משתלט עליי.
אל־בישי הוא איש מת.
אני מסתער על הבית ויורה לעבר החמושים הלבושים בשחור ומפיל אותם אחד אחד עד שאני מוצא את המפקד העיראקי.
זה שאימנתי בעצמי.
״אל־בישי!״ הגרון שלי בוער, ובזמזום הירי שבאוזניי, קולי נשמע יותר כמו לחישה. ״אתה מוג לב!״
ואז הוא מופיע כמעט כאילו צץ משום מקום, או שאולי גם הוא חיפש אותי. העיניים השחורות האלה זורחות בשמחת המוות שראיתי רק מול רוע טהור.
״סאדיק!״ פניו המכוסות בדם נוצצות משמחה שמקורה במבצע מוצלח. ״חזיר אמריקאי!״
המוות שלי נמצא במרחק שניות ספורות, וכשאני מרים את האקדח שלי, אני מברך על צריבת הכדור שבקרוב ייקח את חיי. זה מה שמגיע לי על שלא הקשבתי לגרנט. אוי, אלוהים, גרנט.
אני נושא תפילה חרישית שהוא יסלח לי על מה שעשיתי.
נשמע קול של ירי.
כוח נחבט בי.
אני נופל על הגב וגונח.
משקל כבד מכביד על ריאותיי ולא מאפשר לי לנשום נשימה מלאה.
למרבה המזל, אני לא חש כאב.
רק את הדם החלקלק והחם שזורם סביב גרוני.
אני עוצם את העיניים, אסיר תודה על כך שזה נגמר, כשמשהו מכה על לחיי.
״סמל! קום!״ שמידט גוהר מעליי, ובפעם הראשונה מאז הכרתי אותו, הוא נראה מפוחד. ״מגיע חילוץ!״
חילוץ. פינוי אווירי?
האדמה רועדת.
פצצה מוטלת.
״הגיבוי שלנו כאן!״
הוא מוריד את המשקולת מעל החזה שלי.
הבזק של שיער חום מכוסה בדם ובחומר אפור פוגע בראייה שלי.
בכוחות מחודשים אני דוחף את עצמי למעלה ו — אוי, אלוהים... ״לא!״ אני אוחז באפוד של גרנט ומנער אותו בידיעה שזה חסר טעם. צד אחד של ראשו נעלם. ״לא!״
זה היה גרנט שנפל עליי.
הוא לקח את הכדור הזה במקומי.
אחרי שהתעלמתי מהחששות שלו, הוא הקריב את חייו... למעני.
״סמל, אנחנו חייבים ללכת!״ שמידט מניח את זרועותיי מעל לארוי ואני קם על רגליי. פצצות ממשיכות לזעזע את הקירות וכדורי אש קטנים ממשיכים לקפוץ סביבנו באקראי.
אנחנו משתופפים ומתמרנים מעל הגופות. עוד יריות. אנחנו מתכופפים ומסתתרים מאחורי שולחן הפוך.
״לך אתה!״ אני קופץ ויורה צרור יריות. מרגיש קהות חושים ובחילה. אני הודף את כל המחשבות ומאפשר לאימונים שלי להשתלט עליי. ״אל־בישי שלי!״
״אני לא משאיר אותך מאחור!״ הוא מרים את הראש למעלה, יורה כמה יריות ואז נופל בחוזקה לצידי.
אני דוחף אותו משם במרפק שלי. ״לך! זו פקודה!״
הוא ממשיך ללחוץ עליי.
״שמידט, לעזאזל! נתת לך פקו—״ הוא בוהה בי בעיניים חסרות חיים. דם פורץ בנהרות מאפו ומפיו. עשן מסתלסל מחור הקליע הקטן במצחו.
אני רואה אדום בעיניים.
אני קם למלוא גובהי.
קול הירי פסק.
החדר שקט.
גופות מתים מכסות את הרצפה.
הלם משתלט עליי. הידיים שלי רועדות, אבל אני לא מרגיש דבר.
רק מחשבה אחת חולפת במוחי הזועם.
זה הייתי אמור להיות אני.

פרק 1

היום...

סויר

״אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד.״ אני לוגמת מהמרגריטה החריפה ומייחלת שהיא הייתה קרה יותר מהפה שלי, כשהזיעה שמתחת לגרביונים מתחילה להציק לי.
מארק, שבדיוק דוחף מזלג מלא בבשר נוטף ברוטב אדום לפיו, קופא. הוא נועץ בי מבט זועם מאחורי המזלג שלו ומסנטרו משתלשל חוט של גבינה. להקה מקסיקנית בת ארבעה נגנים החלה לנגן כמה שולחנות לידינו, ואפילו הקצב האופטימי לא מפיג את המתח בינינו.
כנראה הייתי צריכה להעלות את זה בהדרגה ולא להפיל את זה כך עליו, אבל אני חושבת שזה כמו להוציא פלסטר. כמה שיותר מהר, יותר טוב.
הוא מנגב את הסנטר שלו, לועס ובולע בחוזקה, לפני שהוא רוכן קדימה ומשעין את האמות על השולחן. ״את צוחקת, נכון?״
״מארק...״ אני מצביעה על טיפת הרוטב האדום מתחת לשרוול הלבן והמעומלן שלו. ״החולצה שלך.״
הוא לא מוריד את העיניים שלו מעיניי, כאילו לא שמע אותי או אולי סירב לשמוע. ״אבל היה לנו כל כך טוב ביחד.״
אני נאנחת בתוכי, כי רק הוא חושב שהיה לנו טוב. דמיינתי את הפרדה הזו ממנו כבר כמה שבועות. ״אני בטוחה שזה בא לך קצת בהפתעה, אבל...״
הוא נע במקומו וטובל עוד יותר את חולצתו הלבנה ברוטב הבוריטו שלו.
האצבעות שלי מעקצצות מהצורך להוציא את מסיר הכתמים הנייד שלי ולעשות מטעמים ממה שבסופו של דבר תהיה תזכורת מכוערת ונצחית ללילה הזה. ״אני פשוט חושבת שאנחנו לא מתאימים.״
הוא דוחף את הצלחת שלו הצידה כמעט באלימות, ואני מוסיפה את ההתפרצויות הרגשיות שלו לרשימת הסיבות שבגללן אני לא יכולה להישאר איתו. ״את גרה איתי רק חודשיים, סויר. כמה זמן חשבת כבר על חוסר ההתאמה שלנו?״
״בערך חודש.״
״פאק.״ הוא נשען לאחור ומעביר את שתי ידיו בשערו הערמוני, המושלם בדרך כלל, ומציג תוך כדי כך את כתם הרוטב האדום שהתגרה בי. ״ידעתי שזה מוקדם מדי לבקש ממך לעבור לגור ביחד.״
קרוב לוודאי שהוא צודק. באותו זמן, זה היה הגיוני — אני אמורה לדעת, כי הכנתי רשימה. בדקתי את כל הסיבות בעד ונגד, והחלטתי שהמגורים יחד יפתרו חלק גדול מהבעיות שלנו. זה היה הגיוני. הדירה שלו הייתה קרובה יותר למשרד ויכולתי לשלם תשלומים גדולים יותר על הלוואת הסטודנטים שלי. החיסרון היחיד היה שלא הייתי מאוהבת בו, ולמרות איך שהוא הביט בי עכשיו — בשפתיים משוכות למטה ובעיני כלבלב — גם הוא לא אהב אותי.
הוא ממשיך למשוך בשיער שלו וזה גורם לי לשפשף את פניי בידיי. ״אני מצטערת שעשיתי את זה כאן. רציתי לחכות עד שנגיע הביתה.״
״לחכות עד שנגיע הביתה.״ הוא חוזר על המילים שלי ואז צוחק, אבל אני לא מצליחה להבין מה מצחיק, אז אני מרימה את הסנטר ומחכה שהוא יסביר. ״ואז זה היה קל יותר? אנחנו ביחד שישה חודשים. כיף לנו. למה את עושה את זה?״ עיניו מצטמצמות, ואני קולטת רמז למארק אבוט, רואה החשבון של העשירים הטחונים, שאני רואה במשרד בכל יום. ״זה מכיוון שסגרתי את העסקה עם מקמלין?״
האצבעות שלי ננעצות בבד החלק של חצאית העיפרון שלי. ״מארק, בבקשה. אני לא כזו קטנונית.״ אף שההסתערות שלו על הלקוח שלי, שעה שהוא כבר היה בידיים שלי, הייתה מהלך של חרא מדרגה ראשונה, אבל זו רק סיבה אחת מתוך רבות שבגללן אני מסיימת את מערכת היחסים שלנו.
הוא מרים את ידיו בתבוסה. ״אז מה זה? למה?״
״תרצו עוד מרגריטה?״ המלצר שלנו מפנה את צלחת הצ'יפס הריקה ובוחן את הצלחת המלאה שלי. ״את רוצה לארוז?״
״אנחנו בסדר, חוזה!״ מסנן מארק אל האיש.
אני מבזיקה לבחור חיוך חם, ומקווה שהוא יהיה חיוך מתנצל. ״אני מצטערת, אבל לא. רק את החשבון, תודה.״
הוא מסתכל על מארק במבט מוכיח שנראה שהאקס שלי לעתיד־הקרוב לא מבחין בו או לא אכפת לו, ואז הולך.
״קודם כול, קוראים לו חואן. לא חוזה. שנית, זו לא אשמתו שאנחנו נפרדים, אז אל תוציא את זה עליו.״
״אנחנו לא נפרדים, סויר. את נפרדת ממני. לי אין מה לומר בעניין, נכון?״
״אני נחושה.״
״את יכולה לפחות להגיד לי מה עשיתי לא בסדר? מפחיד אותי לחשוב שדחפתי אותך ממני ואפילו לא ידעתי את זה. או שחייתי בסרט וחשבתי שהמצב בינינו נהדר, כשכל הזמן את היית בעצם אומללה.״
בהחלט לא הייתה לי תשובה לשאלה הזו.
שאקריא לו את הרשימה של הדברים שהוא עשה שעצבנו אותי? שאני שונאת את זה שהוא זורק את הזרוע שלו על הכתף שלי מול אנשים בעבודה, כאילו הוא הבעלים שלי ורוצה שכולם ידעו? שאני שונאת שהוא נושם דרך הפה, כאילו האף המושלם שלו נועד רק לקישוט ולא לשימוש פונקציונלי? אני שונאת שהוא לועס קרח, שהוא לוקח אותי לארוחת ערב בברים שבהם מוצג משחק ספורט ולא מוריד את העיניים מהמסך. אני שונאת שהוא עונה לטלפון בזמן שאנחנו אוכלים. אני שונאת שאני צריכה לעצור את הנשימה שלי לידו בכל בוקר בגלל מי הקולון המוגזמים שהוא שם, שהוא נועל נעלי טניס בלי גרביים, שהוא משתמש בפינצטה שלי כדי לתלוש שערות מהאף שלו, שהוא לא תולה את המגבות הרטובות שלו בדרך הנכונה ואוכל דגני בוקר באמצע הלילה, אבל לא שוטף את הקערה שלו כך שהיא מסריחה מחלב חמוץ בבוקר.
הוא יחשוב שהסיבות שלי מגוחכות, אבל אני לא יכולה לשנות את הדברים שמטריפים אותי, הם טבועים בי.
״חכי רגע.״ הקול שלו רך יותר עכשיו. ״אני יודע מה הבעיה. זה בגלל אחותך.״
המוח שלי מתרוקן, וזעם מלבלב בחזה ובלחיים שלי. ״אל תכניס אותה לזה.״
״היית נתונה להרבה מאוד לחץ.״ הוא משפשף את מצחו. ״אני מרגיש כמו אידיוט שלא צפיתי את זה.״
נראה כי כל מילה שהוא אומר דוקרת את העור שלי ומעלה את עצביי. ״אם אתה רומז שהפרדה שלי ממך היא בגלל נסיגה במצב —״
״זה בדיוק מה שאני רומז.״ ההבעה על פניו מתרככת, אבל היא לא דומה להבנה אלא יותר לרחמים. ״זה הגיוני שכשאחותך חולה כל כך, את תתחילי להטיל ספק בכל דבר. זו קריאת השכמה לכמה החיים קצרים, ואת רוצה להפיק את המרב מהזמן שנותר לך.״
אני מהדקת את הלסת בניסיון לעצור את ההתפרצות שלי. ״אל תגיד לי מה אני מרגישה.״
המלצר חוזר, זורק את החשבון על השולחן וממהר ללכת, בטח בגלל האש שנורית מעיניי ומכוונת אל האיש שיושב מולי.
מארק מתכופף הצידה כדי להוציא את הארנק שלו מהכיס האחורי של מכנסיו. ״אימא שלי אמרה לי שזה עלול לקרות. היא אמרה שברגע שהמצב של סיליה יחמיר, ההתנהגות הכפייתית שלך תחזור.״
״סיפרת לאימא שלך?״
אימא שלו. הייתי מוסיפה יחסי תלות עם אימו לרשימת הסיבות שלי להיפרד ממנו, אבל אני כועסת מכדי לחשוב בהיגיון.
״כמובן, וטוב מאוד שסיפרתי לה, כי אז הייתי חושב שאת נפרדת ממני בגלל משהו שעשיתי.״
״מארק —״
״שקלת לחזור לפגישות עם הפסיכולוגית שלך? את יודעת, אחרי שסיליה תמות את —״
״אני רצינית, מארק, אני אגיד את זה פעם נוספת. תשאיר את אחותי מחוץ לזה.״
הוא זורק כרטיס אשראי לתיקיה השחורה ומביט בי בעיניים קרות. ״הכעס שלך רק מאשר את זה. תתמודדי עם זה, סויר. סיליה גוססת. ככל שתשלימי עם זה מהר יותר, כך תוכלי להמשיך בחייך מהר יותר, וזה כולל אותנו.״
ופשוט ככה, כל הכעס והתסכול מתנקזים מגופי, כי ברגע הזה אני יודעת בלי שום ספק, שלעולם לא אוכל להישאר עם גבר שלא אכפת לו מהגבולות שלי.
הזהרתי אותו.
הוא התעלם ממני.
אני סיימתי.
אני מושכת את התיק שלי, שתלוי על גב הכיסא ומוציאה את הטלפון שלי. ברוגע שלא חשבתי שאני מסוגלת לו, אני נכנסת לאפליקציית אובר ושולפת שטר של עשרים מהארנק. אני זורקת אותו על השולחן וקמה בכל הביטחון של אישה שעוזבת בלי שום חרטה אחת. ״אני אדאג להוציא את החפצים שלי בסוף השבוע הזה.״
הלחיים שלו מאדימות והוא מתכוון לקום, אבל אני עוצרת אותו במבט תקיף.
״לא. זה נגמר כבר זמן מה, אבל הלילה רק אישר את ההחלטה שלי.״ אני מרימה את רצועת התיק על הכתף. ״ביי, מארק.״
״חכי, סויר!״
״סניור, אתה לא יכול לעזוב עד שאני אחייב את הכרטיס שלך.״
״תן לי רגע, אני...״
דלת העץ הכבדה והמגולפת של המסעדה נסגרת מאחוריי, ואני מפלסת את הדרך בין המון החתולים הרעבים אל הכביש הראשי. אני בודקת את הטלפון שלי, ולמרבה המזל, האובר מגיע כמה שניות לאחר מכן.
הנהג, גבר בשיער לבן, עם שיר של ביג קרוסבי מתנגן ברדיו, מסתובב אליי. ״לאן את רוצה שאסיע אותך?״ העיניים שלו נעות אל מעבר לכתף שלי, אל החלון האחורי, ואני לא צריכה להסתכל כדי לדעת שזה בטח מארק מתניע את המכונית שלו.
״אורנג'ווד עשרים ושתיים, בבקשה.״
הוא לוחץ על דוושת הגז, חזק מכפי שציפיתי מגבר בגילו. הוא בטח הבין שאני מנסה לברוח מדייט גרוע, ואני מעריכה אותו על כך.
״מים מינרלים?״ הוא מושיט לי בקבוק מים קרים שאני מקבלת בשמחה.
״תודה.״
אני מוציאה את הטלפון שלי ולוחצת על מספר הטלפון של אחותי. אחרי שני צלצולים, השיחה עוברת לתא הקולי.
״היי, זו סיליה! אני תלויה על קיר סלע ביוטה ולא יכולה להגיע לטלפון. השאירו הודעה!״
״סיסי, זו אני. אני בדרך לאימא ואבא, וקיוויתי שתהיי ערה. אם לא, אני אדבר איתך מחר.״
אני מחליקה את הטלפון לתיק ונט קינג קול ובילי הולידיי נשמעים ברדיו, כשאנחנו נכנסים לשכונה הישנה שלי. אני מנחה אותו לכיוון הנכון, ואנחנו מגיעים אל בית הוריי.
״אני אחכה.״ הוא עוצר את המכונית. ״לוודא שאת נכנסת לבית.״
אני מחייכת לעצמי, יוצאת ומתחילה להתקדם לעבר דלת הכניסה ולא מופתעת לראות את האורות בחזית הבית דולקים. זהו ליל שישי, והשעה שעת ערב מוקדמת. כלומר, זה ערב סרטים. חום שוטף אותי מהמחשבה שאלבש את הפיג'מה שלי ואיזרק על הספה עם ההורים שלי ועם אחותי, בדיוק כמו שהיינו עושים כשהיינו ילדות. כשהחיים היו קלים יותר. יציבים יותר.
אני דופקת על הדלת, ושניות אחר כך, אבא שלי פותח. ״סויר, מה את עושה כאן?״ הוא עוטף אותי בחיבוק, אבל כשאני נסוגה לאחור, אני רואה את ההתרגשות שלו יורדת מפניו, ובמקומה דאגה עולה. הוא מביט מעבר לראשי. ״איפה מארק?״
״נפרדתי ממארק —״
״סויר, לא ידענו שתבואי.״ השמחה בקולה של אימא שלי גורמת לי לחשוב שהיא מתגעגעת לימים ההם, כשכולנו היינו תחת קורת גג אחת. ״איפה מארק?״
״הם נפרדו, דרלין.״
ההלם המוגזם של פניה של אימא שלי, כמעט מצחיק אותי. ״באמת? למה? רגע, בואי היכנסי. איפה את ישנה? את יודעת שחדר השינה שלך זמין תמיד.״ היא לוקחת אותי אל המטבח, תוך שהיא יורה שאלות. ״מתי זה קרה? את בסדר? נשמח שתישארי כאן, אחותך תשמח כל כך שאת בבית.״
״קיוויתי שתגידי את זה.״ אני צונחת על כיסא הבר שליד הדלפק. ״אין לי לאן ללכת, ואני אפילו לא יכולה להסתכל על מארק, בטח שלא לישון איתו תחת קורת גג אחת.״
אימי ואבי עומדים בצד השני של הדלפק, שניהם מסתכלים עליי בדאגה. ״מה הוא עשה?״
אני בועטת את נעלי העקב מכפות הרגליים ומכופפת את האצבעות הכואבות שלי. ״הוא פשוט לא מבין אותי ולמען האמת... גם אני לא מבינה אותו. זה לא נועד להיות, כנראה. רציתי —״
שיר בוקע מהכיס של אימא שלי וגורם לכולנו לקפוץ. הסיבה הראשונה היא משום שהוא בווליום חזק, והשנייה היא משום שזה שיר הראפ של ד״ר דרה ״נקבות הן לא כלום, אלא זונות שמחפשות לקוחות.״ אימא שלי ממהרת להוציא את הטלפון שלה, לפני שהשיר יחזור על עצמו, אבל מרוב מהירות, היא מפילה את הטלפון על הרצפה. אבא שלי מנענע את הראש, ואני מסתירה את הצחוק שלי מאחורי ידי.
לבסוף, היא מצליחה לעצור את זה. ״סיליה, מה עשית לטלפון שלי? אני לא יכולה שיהיה לי צלצול כזה, זה לא יפה.״ העיניים שלה מגיעות אליי. ״הוא לא איתה.״ היא נאנחת. ״אני מניחה שהם נפרדו. בסדר, חכי.״ היא מורידה את הטלפון מהאוזן ולוחצת על הרמקול. ״דברי, היא שומעת אותך.״
״סויר.״ הקול שלה רך, אבל יש בו את הטון של לא־מוכנה־לשטויות.
״היי, סיסי. הערתי אותך?״
״הערת אותי? כלבה, יש לי גידול במוח, אני לא בת תשעים.״
ההורים שלי מגלגלים את העיניים, אבל אני לא מחמיצה את האופן שבו אבא שלי נרתע מעט.
״בואי לחדר שלי וספרי לי למה את כאן בלי הקפוץ־תחת הזה שלך.״
״בסדר, אני באה.״
״תביאי קצת וודקה.״
״סיליה, לא.״ אימא שלי גוערת. ״את יודעת שאת לא יכולה לערבב אלכוהול עם התרופות שלך.״
״זה בשביל סויר, אימא. אלוהים.״
אני מסמנת בשפתיים לאימא שלי, ״אני אדאג לזה.״
״תזדרזי.״ השיחה מתנתקת.
״היא בסדר?״ המבט שלי עובר בין ההורים שלי, ואני מבחינה בחילופי הדברים הלא מילוליים שלהם אחד עם השני. ״אימא?״
״היא בסדר, מותק.״
אבא שלי משפשף את הפנים ביד אחת. ״היא הייתה קצת עצבנית לאחרונה.״
״טוב, אז כדאי שאמהר ואעלה אליה.״ אני לוקחת בקבוק קר של וודקה מהמקפיא ומנשקת את הוריי נשיקת לילה טוב.
״תרגישי חופשי לקחת כל מה שאת צריכה.״ אימא שלי שוב מחבקת אותי.
״בסדר. לילה טוב.״
אני משאירה את הנעליים שלי בתחתית המדרגות ועולה שתי מדרגות בכל פעם עד שאני מגיעה לדלת חדר השינה שאחותי גדלה בו. על הדלת ישנה עדיין מדבקה של להקת 'פו פייטרס' כמו גם השלט 'סכנה ביולוגית' שאני חושבת שהיא גנבה ממפעל לעיבוד, בקיץ של השנה הראשונה בתיכון שלנו.
האור הכחול המהבהב של הטלוויזיה נשפך מבעד לחרך הדלת. אני פותחת את הדלת ומוצאת את אחותי באותו מקום שבו הייתה בפעם האחרונה שראיתי אותה, רק לפני כמה ימים. כריות תחובות מאחורי הגב שלה, שלט הטלוויזיה בידה, צינור חמצן מונח על שפתה העליונה והבעה משועממת על פניה. העיניים שלה מתרוממות אליי והיא מחייכת. ״בואי וספרי לי מה קרה.״
״התקשרתי אלייך מהאובר, אבל היית תלויה על קיר סלע ביוטה.״
היא מושכת את האף, כאילו שזה לא סיפור גדול.
״בשבוע שעבר, חקרת מערות בפארק הלאומי פהונג נהא־קה באנג בווייטנאם.״
״כן, אני פשוט אוהבת להגיד פהונג נהא־קה באנג.״ היא מפנה מקום לידה על המיטה וטופחת על המזרן. ״שבי.״
אני סוגרת את הדלת, בדיוק כמו שעשיתי כשהיינו ילדות קטנות ורצינו לדבר על בנים בלי שההורים שלנו ישמעו. אני מתמקמת לידה, משתיקה את הטלוויזיה וזורקת את השלט על המיטה.
״אז את ומארק נפרדתם, אה? לא מפתיע. לבחור יש אישיות של דף נייר.״
אני מגרדת את התווית מעל בקבוק הוודקה הקר שבחיקי ומושכת בכתפיים. ״הוא לא התאים לי. זה הכול. אני לא מאוהבת בו.״
היא מתיישבת ומפנה את הגוף שלה אליי. ״תני לי לנחש... הוא גרב גרביים עם נעלי הבירקנשטוק שלו.״
אני בוהה בפניה מבלי למצמץ, ואף ששלה עגולות יותר, בגלל התרופות, ושערה ארוך יותר, זה כמו להסתכל במראה.
סיליה היא אחותי התאומה־זהה. ״ממש מצחיק.״
שפתיה מתעקלות לחיוך והיא דוחפת את הכתף שלי. ״אני צודקת, נכון? נפרדת ממנו כי הוא נעל נעלי בירקנשטוק.״
״לא.״
״קרוקס?״
״לא!״
״שקרנית.״
״אני נשבעת!״ צחוק מבעבע בחזה שלי.
״אני לא מאמינה לך.״ היא משלבת את הידיים על החזה וממתינה.
״זה לא היה משהו כזה, פשוט...״ אני רואה את אחותי מרימה גבה ונאנחת. ״הוא נעל נעלי טניס בלי גרביים. אפשר להכין פניצילין מהחיידקים שחיים בנעליים האלה.״ אני רועדת מגועל.
״ידעתי!״ היא צוחקת וזורקת את הראש לאחור. ״את חולה, סויר פורסטר.״
״זו לא הסיבה היחידה.״
״הו, אני חייבת לשמוע את זה.״ היא לוקחת את בקבוק הוודקה מהיד שלי, מושכת את הפקק ולוקחת לגימה.
אני מזיזה את הבקבוק מהשפתיים שלה. ״סיליה, לא! את לא יכולה לשתות.״
״הא! בטח שכן.״ היא לוקחת לגימה מלאה של נוזל שקוף, ואני קורעת אותו מהיד שלה.
״תפסיקי!״
היא מתכווצת כשהיא בולעת את האלכוהול הנקי, עוצמת עין אחת ומכווצת את השפתיים שלה כאילו מצצה לימון. ״תורך,״ היא נוהמת.
אני שולפת טישו מהקופסה שעל השידה ומנגבת את הפייה של הבקבוק, מה שמושך גלגול עיניים מאחותי, ואז לוקחת לגימה הגונה ומתכווצת כשאני מנסה לבלוע את כדור האש במורד הגרון. ״יאק... אני שונאת את זה.״
״אני יודעת, זה אחלה, נכון? תמשיכי.״ היא מתמקמת שוב לידי וטופחת על הירך שלי. ״גרביונים נחמדים, סויר. אלו הגרביונים של ליל שישי שלך, נכון? איזה גוון הם? שיזוף סן־טרופז?״
נראה שהאלכוהול עלה היישר לראש שלי, ואני צוחקת ומרימה רגל אחת מכוסה בגרביונים. ״לא, זה נקרא צבע גוף חול.״
״אה... הוא בערך פי חמישה כהה יותר מגוון עור המרשמלו הטבעי שלך.״
״סתמי.״
״שלא תביני אותי לא נכון, זה נראה טוב, אבל אם את רוצה שזה ייראה משכנע, את צריכה זוג גרביונים נוסף לזרועות שלך.״ היא מסמנת אל הצוואר שלי. ״ולפנים שלך.״
אני פורצת בהתקף צחוק, והיא אחריי.
״בסדר, אם את לא שותה, אני אשתה.״ היא מסמנת לבקבוק.
אני לוקחת לגימה והיא נועצת בי מבט, אז אני לוקחת עוד לגימה, עד שהיא מרוצה. ״אז מה עוד?״
״אנחנו עובדים ביחד וגרים ביחד. זה יותר מדי ביחד, את יודעת?״
״המממ...״
״הוא גוזר את הציפורניים שלו במיטה. אה, ותפסתי אותו קורא את ההודעות שלי, סיפרתי לך את זה? הוא אמר שהוא מחפש הודעה ממישהו מהעבודה, אבל באמת... מי עושה דבר כזה?״
היא מסתכלת בהרהור על הטלוויזיה, ואז חוזרת להביט בי. ״אני חושבת שאני יודעת מה העניין.״
״אין שום עניין. אני פשוט לא מאוהבת...״
״את מפחדת.״
אני מתנשפת ומוצאת את עצמי יושבת זקוף יותר. ״אני לא.״
״כן, את כן מפחדת. זו מערכת היחסים הרצינית הראשונה שהייתה לך מאז התאוששת.״ היא מסמנת מרכאות באוויר. ״לסימן הראשון לצרות, את בורחת.״
אני צוחקת בקול, כי זה אבסורד ובאופן מוזר, גורם לי להתגונן. ״הוא מרושע למלצרים והוא נושם דרך הפה, לא כשהוא ישן, אלא כל הזמן. זה לא קשור לפחד.״
״אני מודה, מארק הוא דוש, אבל את לא מבינה מה את עושה? את שוב מבודדת את עצמך.״
״אני לא —״
״כמה חברים יש לך? ואל תזרקי סתם מספר, אני רוצה שמות.״
״את לא רצינית.״
״תני לי שמות.״
לגימה נוספת מהוודקה נותנת לי כמה שניות לחשוב. ״דיינה —״
״העוזרת שלך לא נחשבת. משלמים לה לאהוב אותך.״
הלסת שלי נשמטת, אבל אחותי לא נראית מתנצלת, כשהיא מבקשת ממני להמשיך.
״מגי היא ה —״
״הספרית שלך?״
״אה, אז היא לא יכולה להיות חברה שלי?״
״בסדר. מגי. תמשיכי.״
אני לועסת את השפה התחתונה וחושבת. ״אני מדברת עם קים מהתיכון.״
״להגיב ולעשות לייק ברשת החברתית לא נחשב לדבר עם מישהו, סויר.״
״מה, את רוצה שאני אודה שאין לי חברים? אני מודה. אין לי חברים.״
דמעות צורבות את עיניי. אלכוהול מטומטם.
הבעת פניה מתרככת, והיא מקמטת את המצח. ״החיים קצרים מכדי לפחד מהכול, האמיני לי, אני יודעת.״
״את לא מפחדת משום דבר.״
״זה לא נכון.״ נראה כאילו היא שוקעת עמוק יותר במיטה. ״אני מפחדת ממה שיקרה לך אחרי שאני אלך.״
״סיסי, אל תדברי ככה. את לא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב, וכשיגיע הזמן... אני אהיה בסדר גמור.״ זה לא ממש נכון. כשהגידול הזה ייקח ממני את סיליה לנצח, אני אהיה אבודה לגמרי. היא מבוגרת ממני רק בארבע וחצי דקות, אבל היא תמיד הייתה אחותי הגדולה, לכל דבר ועניין. היא הייתה זו שהלכה ראשונה, שהובילה, שהתקדמה ולקחה סיכונים, כשאני היססתי ובדקתי את ההשלכות.
״את משקרת. מותה של סבתא לגמרי הטריף אותך. לא חזרת לעצמך מאז.״
״או... שזו פשוט אני. זה שאנחנו תאומות זהות לא אומר שאין לי אישיות משלי.״
״את לא הרגת אותה.״
״היא חלתה, סויר. אנשים זקנים נוטים לחלות!״
״כן, אני זוכרת. אני זו שהדבקתי אותה בשפעת.״
״את לא יודעת את זה.״
״גם את לא.״ היא נושפת בתשישות מהוויכוח העתיק־יומין שאף אחת מאיתנו לא מנצחת בו. ״זוכרת שהיינו בבית הספר והתחלפנו בשיעורים אחת של השנייה?״
״כן, זה היה תמיד כיף לראות על אלו מורים נצליח לעבוד.״
״גברת פמינג הייתה היחידה שידעה להבדיל בינינו.״
״אני נשבעת שהיא הייתה מגדת עתידות.״
היא נאנחת ונשענת עליי, עיניה בוהות מעבר למיטה. ״אלה היו זמנים טובים. מכמה חברים נפרדת בשבילי?״
אני צוחקת. ״הרבה. זוכרת שהילד ההוא, ג'יימס, שהיה מאוהב בך, נישק אותי בשנה האחרונה בתיכון? כמעט הקאתי.״
היא רועדת בגועל. ״יאק, כן, הוא היה מנשק נורא. אבל הייתה לו מכונית קורבט מקסימה.״
כמה שניות של שקט חולפות, לפני שהיא פונה אליי. ״סויר, אני צריכה שתעשי לי טובה.״
כשאני שומעת את הטון הרציני של קולה, אני מניחה את בקבוק הוודקה ומסתובבת אליה. ״כל דבר שתרצי.״
״אני צריכה שתיסעי לסן־דייגו ותארזי את הדירה שלי.״
״לא, סיסי...״ אני בולעת את הגוש בגרון שלי.
אחותי עזבה את הבית ארבעה ימים אחרי שמלאו לה שמונה־עשרה, אפילו לפני שהיא סיימה את התיכון. ההורים שלי כעסו, אבל גם ידעו שהם לא יכולים לעצור אותה. היא עברה מעיר לעיר, ומעולם לא התיישבה במקום אחד יותר משנה אחת. סן־דייגו הפכה לביתה כמה חודשים לפני שהיא הופיעה בפיניקס עם החדשות הנוראות על הגידול שלה. היא סירבה לתת להוריי לארוז את בית החוף שלה, כי היא אמרה שאם תרשה להם, פירושו שהיא ויתרה על התקווה להבריא.
כל הרופאים נתנו את אותו צפי שהגידול יעטוף את גזע המוח שלה. הלחץ יהיה רב מדי והיא תאבד את היכולת לנשום. זה היה גזר דין מוות. איש לא שרד מעולם סוג כזה של סרטן, אבל כולנו מסרבים להאמין בזה, כשסיליה מובילה בראש.
״תקשיבי...״ היא לוחשת. ״אני צריכה להגיד לך משהו.״
״מה?״
״הפסקתי את הטיפול לפני כמה שבועות.״
״מה?״ הבטן שלי צונחת. ״למה?״
״הגידול לא מגיב לטיפול יותר. הוא כבר לא מגיב זמן מה.״
״מה זה אומר?״ הסינוסים שלי בוערים בדמעות שאני מסרבת לאפשר לזלוג אל מול אחותי.
״התעייפתי מהמלחמה.״
איך אני יכולה להגיב על זה? להכין רשימה של כל הסיבות שלה לחיות מול כל הסיבות שלה לוותר? להוכיח לה שהחיים שלה יקרים מדי מכדי להרפות?
אני מושכת באף, והיא מתכרבלת קרוב יותר אליי.
״שום דבר לא השתנה. אל תבזבזי שנייה אחת על צער.״
אני לא יכולה לכבד את זה בתגובה, כי זה לגמרי מגוחך, אז אני רק יושבת ומחבקת אותה.
״לא סיפרתי לאף אחד מהחברים שלי בסן־דייגו על הגידול. הם... אה... הם לא יודעים שאני חולה.״
״למה לא רצית לספר להם?״
״כי אני לא רוצה שיזכרו אותי כבחורה החולה שכולם ריחמו עליה כי היא הולכת למות —״
״את לא הולכת למות.״
״סויר.״ היא בוהה בי בעיניים הירוקות התואמות לעיניי.
״ניסים קורים בכל יום. יש עדיין סיכוי. אני לא אוותר על התקווה.״
״אולי את צודקת, אבל גם אם אחזיק מעמד עוד כמה חודשים או שנה, לעולם לא אחזור לסן־דייגו, לכן אני צריכה שתלכי לשם, שתעמידי פנים שאת אני ותארזי את הדירה שלי.
אני מזדקפת ונועצת בה מבט זועם. ״להעמיד פנים שאני את? את צוחקת? אף אחד לא יקנה את זה בחיים.״
״בטח שכן!״ היא מחייכת חיוך גדול, וההתרגשות שלה רבה כל כך שאני מרגישה את זה בחזה שלי. ״יש לי ארון מלא בבגדים שאת יכולה ללבוש. השיער שלך שונה, אבל הם יחשבו שהסתפרתי.״
״זה טיפשי.״
״זה לא! תחשבי על זה. את תעדרי לזמן קצר, מקסימום כמה שבועות. תיהני מהשמש, מהחול, ואלוהים, תיהני מהחברה. הגיע הזמן שיהיו לך כמה חברים.״ היא מושכת בכתפיים. ״גם אם הם חברים שלי.״
״למה אני לא יכולה ללכת לשם בלי להיות את, אלא אני? אני יכולה להסביר שאני אחותך ושאת, לא יודעת, בחפירות ארכיאולוגיות בפומפיי או משהו כזה.״
״כי אם תהיי את, לא תוכלי להיות אני. את תתחפרי בבית החוף שלי ותארזי את החפצים שלי בשיטתיות ותרחיקי את כולם ממך. אם תהיי אני, תיאלצי ליצור קשר. גרתי שם רק כמה חודשים, כך שהם לעולם לא ידעו שאת לא אני.״
״אני לא יכולה לעשות את זה, כאילו... כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש.״
״כמו מה? את תצטרכי להשתחרר קצת, לחייך יותר, להפסיק לעשות את הפאקינג רשימות שאת לוקחת איתך לכל מקום, לקחת קצת סיכונים, בגדול... להעמיד פנים שאת אני.״
״ומה אז?״
״ואז תחזרי הביתה, וכל מי שהכיר אותי לא ידע מה קרה לי. הם יחשבו שהמשכתי הלאה, שטיילתי בעולם וחייתי את החיים הטובים.״
״מגיע להם לדעת —״
״למה?״ הגבות שלה נפגשות למעלה. ״כדי שהם יוכלו לבוא ולבכות ליד המיטה שלי? לשלוח כרטיסים מדכאים עם הפרחים הלבנים המחורבנים האלה שרואים תמיד בלוויות? את חושבת שככה אני רוצה לצאת מהעולם?״
״לא, אבל —״
״לא. הצלחתי לשמור בסוד על המצב שלי מהם ומכל אחד מחוץ לפיניקס. אני צריכה שתעזרי לי להמשיך בזה.״
״אני לא יודעת, סיליה. זה היה מצחיק כשהיינו ילדות, אבל אנחנו בנות עשרים וארבע עכשיו. יש לנו אחריות ל... ל...״ למה?
״זו הבקשה היחידה שלי, סויר. המשאלה האחרונה שלי.״
״אל תגידי את זה!״
שפתיה מתעקלות בחיוך עקום. ״אז את תעשי את זה.״
זה מגוחך. אני מרגישה בחילה. אחריות ונאמנות מושכות אותי לכיוונים מנוגדים. אבל... היא אחותי, ואם היא לא תנצח את הגידול שודד־החיים הזה שגדל בגופה ואני אאבד אותה, לעולם לא אסלח לעצמי, אם לא אעשה את זה. ״אני מניחה שכן.״
״יש!״ היא משליכה את זרועותיה סביבי. ״תודה!״
אני מחזירה לה חיבוק וטומנת את האף בכתף שלה בגניחה. זה לעולם לא יעבוד. ״איך אני הולכת לעשות את זה? מה אם אצטרך לקבל החלטות?״
״זה קל.״ היא שולחת את היד אל השולחן שלצד המיטה שלה ומוציאה משהו מהמגירה העליונה. ״קחי את זה.״ היא דוחפת מטבע ליד שלי.
״מטבע של רבע דולר? איך הוא יעזור לי?״
״בכל פעם שתצטרכי לקבל החלטה כלשהי, לא משנה מה היא, פשוטה או מסובכת, אל תחשבי, פשוט תטילי את המטבע.״
״את צוחקת.״
״לא. אני עושה את זה כל הזמן.״
״סיליה, זה... זה... ילדותי.״
״לא, זה לא. זה נקרא לחיות ביד המקרה. לתת לגורל להכריע.״
מקרה. גורל. אלו דברים שאני לא יודעת עליהם שום דבר. מניסיוני, לכל הבחירות, לא משנה כמה פשוטות הן נראות, יש משמעות. אם תבחר לא נכון, תשלם את המחיר.
בעוד אני חיה בעולם של שחור ולבן, עולם של אמת מוחלטת, אחותי חיה בספונטניות ובחופש. כל התשובות הן תשובות נכונות, ואפילו השלכות שליליות משרתות מטרה גדולה יותר. זה לא שפוי. אנרכיה. כאוס. כל מה שגורם לדופק שלי לדהור ולכפות ידיי להזיע.
״החיים יפים ומפחידים,״ היא לוחשת. ״ומגיע לך להרגיש את זה עד לשד עצמותייך.״
״בסדר, סיסי.״ אני מסתכלת לה בעיניים ורואה שהן מבריקות מרגש. ״אני אעשה את זה. למענך.״
״תודה.״ היא מתכרבלת בחזרה על הכתף שלי. ״את יודעת, החרטה היחידה שלי בחיים האלה, היא שלא לקחתי אותך איתי כשעזבתי. ראיתי את העולם, סויר. גם את היית צריכה להיות שם.״
״את יודעת שהייתי שונאת את זה.״
״אולי, אבל... אם היית איתי, לא היית סוגרת את עצמך ככה. החיים קצרים מכדי לתת לפחד למנוע ממך לחיות.״
״עכשיו את נשמעת כמו המטפלת שלי.״
״כדאי לך להקשיב לה. אם הייתי יודעת איך הכול ייגמר וכמה מהר זה ייגמר, הייתי רוצה לבזבז פחות זמן בטיולים ולהיות איתך יותר.״
דבריה מתפתלים סביב הריאות שלי, והן מתכווצות כך שאני לא מסוגלת לקחת נשימה מלאה. ״אל תדברי ככה. יש לנו זמן, הרבה זמן.״
״המממ.״ היא מחייכת בעצב, נופלת לאחור על המיטה ומושכת את שמיכת הפוך מעליה. ״תישארי איתי?״
״כן.״
היא מפהקת. ״בסדר, אבל לכי ללבוש פיג'מה. אני לא ישנה באותה מיטה עם הגרביונים האלה.״
עיניה נעצמות ומבט של שלווה מרכך את פניה. אני לא יכולה שלא לתהות אם ההסכמה שלי לסגור את כל הקצוות שלה בסן־דייגו היא שאחראית על כך.
אני מגלגלת את המטבע בין אצבעותיי.
זה לא אמור להיות קשה כל כך. אהיה עם עצמי ככל האפשר, אחזיר את החפצים של סיליה, והיא תוכל להמשיך לחיות בעיניהם של החברים שלה.