הרהורים על ספרות ורפואה - כרך ו'

מבוא
על כתיבה ורפואה

רופא לעולם יישאר רופא בנשמתו, גם אם במהלך חייו יבחר לפנות לדרך אחרת. יש משהו מאוד אינטימי וייחודי ביחס רופא־חולה שאין למצוא באף מקצוע אחר. מטבע מקצועו, עוסק הרופא בנגיעה ובחדירה לגופו של אדם, אך בעת ובעונה אחת הוא עוסק בחדירה אל תוך נפשו. בתורת הרפואה שלו וביומניו מבקר הרמב"ם את גָלֶנוס היווני, הרופא הנערץ על בני דורו, באומרו שלא רק הגוף משתתף בתהליכי המחלה וההחלמה, אלא שגם לנפש תפקיד חשוב בתהליכים אלה. ואכן, אי אפשר להפריד בין גוף לנפש כשישות אחת משלימה את רעותה. הבוחר במקצוע הרפואה מתאפיין בדרך כלל ברגישות לסבלותיו של האדם, לחולשותיו, לפגמיו ולמועקות נפשו. הרפואה היא מקצוע תובעני, הכולל שנים ארוכות של עבודה מאומצת ומקשה על העוסק בו להיפתח לעולמות אחרים.

הכתיבה איננה תהליך פשוט. היא מעין בריחה של אדם מהעולם המקיף אותו והסתגרות בפני העולם. זהו תהליך המתקיים, לפחות בהתחלה, רק בין הכותב לבין עצמו. אנסה לפרט מעט בנושא שאותו אני מגדירה "אנטומיה של כתיבה ספרותית":

למראית עין נראה שקיימים הבדלים משמעותיים בין הכתיבה של הרופא לצורך עבודתו לבין שפת הכתיבה הספרותית. לגבי השפה – ברפואה נודעת חשיבות גדולה מאוד לדיוק ואין מקום להצטעצעות, בעוד שפת הכתיבה הספרותית בלתי מוגבלת; בנושא הקשבה פנימה לעומת קליטת מסרים חיצוניים – על הרופא לספוג מידע רב מהסביבה כדי לכתוב דוחות והסברים, בעוד הכתיבה מחייבת הקשבה לעולמו הפנימי של הכותב; ולגבי הסוף –בכתיבה הרפואית הסוף מוכתב על ידי הנתונים והסטטיסטיקה, ואילו בספרות אפשר לבחור את סוף העלילה.

ברבות השנים למדתי שההבחנות הללו אינן מדויקות: באשר לשפה –השפה הרפואית אולי דלה, אבל זוהי שפת החיים ואי אפשר להתעלם ממנה; באשר להקשבה הפנימית – אין אפשרות להקשיב פנימה אם לא קולטים מידע מבחוץ. הסופר שומר על קשר עין ברור עם האדם ועם הנוף שהוא מתאר בכתיבתו. ממיזוג זה של פנים וחוץ נוצרת הכתיבה הספרותית העשירה, השונה בתכלית מהכתיבה המדעית המתומצתת. הרופא, כמו הסופר, מקשיב לסיפוריהם של בני האדם, חוקר ומפענח את הגלוי והסמוי ומצרף פרט לפרט כדי ליצור תמונה כוללת ושלמה; ובאשר לסוף – ייתכן כי הסוף בכתיבה הספרותית ניתן לבחירה, אך הוא מוכתב לעתים על ידי הסוגה והדמויות. בסיכומו של דבר, גם בכתיבה וגם ברפואה כישרונו של העוסק במלאכה ומגבלותיו הם שיקבעו את התוצאה הסופית.

כחברה באגודת הסופרים התבקשתי פעמים רבות בהרצאותיי להתייחס לשאלה שמעסיקה רופאים־סופרים רבים, אשר דנה בפערים בין הסופרים שהגיעו מתחום הספרות ומתפרנסים מכתיבה לבין הסופרים שהגיעו לכתיבה ממקצועות שונים, ובכלל זה לאלה שבאו מתחום הרפואה.

ראשית, יש להתייחס לשאלה הכללית מדוע אדם כותב. אדם כותב מכיוון שהכתיבה היא בדמו, והוא אינו יכול אחרת. הוא כותב מכיוון שהוא אוהב לכתוב והוא זקוק לכתיבה עד כדי כך שהוא מכור אליה. אנשים המגיעים לכתיבה ממקצועות השונים מתחום הספרות מביאים אל הכתיבה את ניסיונם האישי ואת חוויותיהם מתחומיהם. גישתם של הסופרים המגיעים מתחום הרפואה, תחום הומניסטי המתבסס על נתינה ואלטרואיזם, שונה מזו של הסופרים האחרים. לכן אפשר לדעתי לדמות את גישתם של הסופרים הרופאים למעין זרימה מבפנים החוצה, ובמונח השאול מהפיזיקה –למעין כוח צנטריפוגלי (הם רוצים לחבק את העולם). לעומתם, בעולם הספרות הכללי שורה בדידות אנושית לא מעטה. התחרות היא רבה, ויפה לעניין הביטוי השגור "קנאת סופרים". הסופר שרוי בעולמו ואינו שש לשתף בו את חבריו. אני מדמה את הנטייה שלהם לזרימה הפוכה מקודמתה – מהחוץ פנימה – למעין כוח צנטריפטלי. על כן על הרופאים הכותבים להתרגל לעובדה שהם מכניסים עצמם לעולם שונה בתכלית מהמוכר להם.

בנוגע לסופרים המגיעים מתחומים שונים ובכללם הרופאים מתעוררת השאלה, האם יש יתרון לסופרים בעלי השכלה אקדמאית-ספרותית על פני האחרים? לדעתי, אף-על-פי שהשכלה ספרותית עשויה בהחלט לתרום להתפתחותו של סופר, אין הכרח שאדם בעל השכלה כזאת יהיה סופר טוב יותר. סופרים בעלי חשיבות עולמית, כדוגמת טולסטוי, דוסטויבסקי, בלזאק, גתה, קפקא, צ'כוב ורבים אחרים, היו חסרי השכלה ספרותית.

מה שעומד לרועץ בפני הרופא־הסופר הוא זמן הכתיבה שלרשותו בהשוואה לסופרים העוסקים בכתיבה בלבד. עבודתו של רופא, העוסק במקצוע במשרה מלאה, קשה מנשוא, רווית מתח ואחריות. אסור לו לטעות. אין מדובר בטעות כתיב, במבנה המשפט או בהחלפת מילה אחת באחרת, אף כי אני מודעת לחשיבותן של המילים. טעות בעבודתו של הרופא עלולה לעלות בחיי אדם.

ויליאם קרלוס ויליאמס (1883-1963), מחשובי המשוררים המודרניסטיים האמריקאים במאה העשרים, שהיה גם סופר, מחזאי ורופא משפחה, נשאל פעם לדבריו:

'איך אתה עושה את זה? כיצד אתה יכול להמשיך בעיסוק פעיל כזה ולמצוא זמן לכתיבה בעת ובעונה אחת? אתה ודאי יצור על-אנושי. יש לך בוודאי מרץ של שני אנשים לפחות'. אבל הם אינם תופסים שעיסוק אחד משלים את משנהו, שהם שני חצאיו של השלם. שאין אלו שתי מלאכות נפרדות כלל וכלל, שהאחת מעניקה מרגוע לאדם בעוד שהשנייה מתישה אותו.

רופאים רבים לאורך ההיסטוריה התפנו למלאכת הכתיבה רק בגיל מאוחר ואחרים העדיפו את הכתיבה על פני הקריירה הרפואית. האדם הוא יצור מורכב, והוא בוודאי יותר מסך הפרטים המרכיבים אותו, בדומה ליצירה ספרותית, שהיא יחידה לעצמה הכוללת יותר מסך כל מרכיביה. המפגש בין רופא לחולה הוא מפגש אנושי מורכב של חסד ונתינה, אך יחד עם זאת הוא גם דרמטי ופולשני. על המפגש האנושי הזה מושתת הקשר שבין כתיבה לרפואה.

הניכור

עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי הכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי המקצועות ההומניים ולהתמקד במדע. אמנם הרפואה נשענת על המדע, אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת על מפגש בין אדם לאדם, בין הרופא לחולה.

כיום, ההאצה בהתפתחותן של טכנולוגיות מתקדמות לאבחון וטיפול גורמות לכך שלעתים הרופא שבוי במודלים מדעיים עד כדי ניכור כלפי מטופליו. נוסף על כך, עבודתו התובענית, התחרות בעולם המקצועי והאקדמי, כתיבת מאמרי מחקר וביורוקרטיה רפואית מותירות לו זמן מועט לתקשר עם מטופליו, שלעתים טוענים כי הוא בוחן את איברי הגוף כאילו היו נפרדים מגופם, ובהתאם לכך לא פעם נשמעים בבית החולים ביטויים מפי הצוות הרפואי, כגון "כיס המרה מחדר 10".

לדברי רופא הילדים, הפדגוג, ההוגה והסופר יאנוש קורצ'ק (1942-1878), האדם הופך קטן יותר ויותר ככל שעוצמת החברה הטכנולוגית גדלה, משום שלא האדם שולט בכלים, במכונות ובפרי עבודתו האחרים, אלא הם – מוצרי האדם – ששולטים בו. כך לדוגמה הוא טוען כי "התעשייה הפרטית שוללת מן האדם את כוחותיו היצירתיים, הופכת אותו לתוספת למכונה, לבורג בתוך מנגנון טכנולוגי ענקי..." קורצ'ק סבר שעל המצב להיות הפוך.

אולם לא רק איש העבודה הוא מנוכר, אומר קורצ'ק. בעלי ההון לא פחות מנוכרים מהשכירים. בילד הטרקלין מתאר קורצ'ק את עולמו של הקפיטליסט, התעשיין, כעולם של שיעמום, ריקנות, ריקבון וחוסר יושר, כאשר בעל הרכוש משועבד לרכושו ובכך יש לראות אלמנט של דה-הומניזציה. רעיון זהה מובע בסנאט המטורפים, כאשר הפועל מטיח באיש הכספים ואלוף המשנה: "הקניין הוא שמחזיק אתכם בעבדות ובשיעבוד של רווחה".

רעיונותיו של קורצ'ק, שהאדם הוא עבד לטכנולוגיה וכי מכאן מתפתחת תחושת הניכור האנושי והחברתי הושפעו, כפי הנראה, מכתבי קרל מרקס, שלפי חנה מורטקוביץ-אולצ'אקובה, כותבת הביוגרפיה של קורצ'ק, הוא עיין בהם באותה קפידה כפי שקרא בספרי התנ"ך.5

יש לציין שמשנתו הפדגוגית של קורצ'ק היא שיטה חינוכית שיסודותיה שאולים מן הרפואה – שיטה מדעית המבוססת על הסתכלות בגילויי חייו של הילד כאשר הוא קושר פרטים ותופעות מנוגדות לתמונה כוללת. המחשבה והעשייה החינוכית של קורצ'ק המתבססות על מתן ערך לכל אדם, ובמיוחד לאדם הצעיר, לילד, והמהדהדות מכתביו של קורצ'ק, רלוונטיות יותר מתמיד. קורצ'ק מדבר אלי כיום בשל גישתו הבלתי אמצעית לאדם.

אומר קורצ'ק:6 "רק מה שאני רוכש בעצמי מתוכי ומתוך הילד שאני פוגש הוא בעל ערך אמיתי. והילד - כלום אין הוא אדם, ומה הטעם להבדיל בין ילד לאדם?"7

קרל מרקס סבר שככל שאנחנו צורכים יותר וככל שאנחנו פועלים יותר וביתר יעילות על האובייקטים שבטבע, כך אנחנו זוכים למשמעות פחותה מאותה פעולה. בהתאם לכך מציין מרקס ארבעה רבדים לניכור: ניכור בין הפועל למושא עבודתו; ניכור במעשה הייצור; העבודה המנוכרת מנכרת מהאדם את הטבע ואת פעילות חייו ועל כן מנכרת בעצם את האדם מהמין האנושי; ומכיוון שהאדם התנכר ממהות, הוא מנוכר גם מזולתו.

ברטרנד ראסל, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, אמר כי אחת הצרות הגדולות של דורנו היא כי הרגלי החשיבה שלנו אינם משתנים באותה המהירות שבה משתנות הטכניקות שאנו מפתחים, ולפיכך ככל שגדלה מיומנותנו כך פוחתת חוכמתנו. ראסל התכוון לסכנות הכרוכות בטכנולוגיה ובקדמה המדעית, בעיקר הגרעינית, אך גם למבוכה המוסרית ביחס להכרעות שבתחום הרפואה.

הרפואה החדשה ודמותו של הרופא בעידן המידע והביוטכנולוגיה

במציאות של ימינו, בעיצומה של מהפכה טכנולוגית חסרת תקדים, המתפתחת בקצב אקספוננציאלי, הולכת ומתפתחת מציאות רפואית שונה ממה שהכרנו עד כה: אבחון שנעשה באמצעות בינה מלאכותית שמסתמכת על כריית מידע ו-Data Science - סיווג ואבחון דפוסים חוזרים באמצעות מציאות מדומה ורבודה; צילום איברי הגוף והחדרת חלקיקים בגודל ננומטרי לגוף האדם לשם אבחון, טיפול ומניעה - מין "צוללות ננומטריות" שיאתרו וישמידו תאים ממאירים או נגיפים; בתי חולים ללא מיטות, וירטואליים או דיגיטליים; רובוטים שיחליפו את צוות הסיעוד הרפואי וניתוחים כירורגיים בעזרת רובוטים; איברים להשתלה שמודפסים באמצעות הדפסת תלת ממד ביולוגית ופיתוח רקמות מתאי גזע להשתלה לצד ה-bioprinting; שילובי אדם-מכונה ויצירת סייבורגים, בדומה למתואר בספרות המדע הבדיוני; הנדסה גנטית, ייצור DNA מלאכותי והשתלתו בביצית מופרית תוך יצירת אדם משופר; השתלת אלקטרודות זעירות במוח שיוכלו בעתיד לחבר מיליון תאי עצב לרשת תקשורת בענן וייצור מוח אנושי בעל יכולת זיכרון או למידה, תוך הקניית האפשרות לשיקום המוח האנושי לאחר פגיעות טראומטיות, שבץ מוחי או גידולים סרטניים; ובעתיד, שאיפה ליצירת תקשורת בין בני אדם בכוח המחשבה בלבד. קרא בנושא זה בכרך השישי.

הטכנולוגיות החדשות המתנגשות ברפואה השמרנית

דווקא כיום, כאשר הרפואה נסמכת יותר ויותר על פיתוח טכנולוגי, כאשר יש סכנה להפיכת האדם לנתון סטטיסטי וחסר נשמה, חייבת להתחזק בנו הזיקה לאדם שהוא בבחינת סובייקט.

הכתיבה בעיניי היא המשכו של הדיאלוג בין הרופא לחולה. על חשיבותו של הדיאלוג האנושי מדבר מרטין בובר8 בספרו אני-אתה. הגותו מיוסדת על ההנחה שבני האדם עשויים ליצור את עצמם בכל רגע ורגע באמצעות דיאלוג משותף, ש"האדם נעשה אני באתה". שואל מרטין בובר, "כלום יכול הרופא העסוק מאוד בעבודת יומו לכנס באמת את הכוח הדרוש להגשמת הדיאלוג הזה לגבי כל חולה וחולה? כלום אין החולה נהפך בעל כורחו מ'אתה' למקרה עלום שם ל'לז'?"9

על הרופא אמר ויקטור פון וייצקר:10 "אין הרופא רופא אלא כשהוא עצמו חולה בחולה. אולם שעה שמתרבים המקרים פוקע כוח הזיקה ובמקומה בא היחס הניטרלי, המטופל נעשה למקרה אחד מיני רבים, לאובייקט".

אם נתעלם לרגע לצורך הדיון ממנגנוני ההגנה שמגייס לעצמו הרופא בעת עבודתו ושאחראיים לאותו יחס ניטרלי שמתארים בובר ופון וייצקר, ניווכח שמאחר שצער העולם כמו מונח על כתפיו של הרופא, אך טבעי הוא שבאיזשהו שלב יתעורר בו הצורך לברוח לעולמות אחרים, רוחניים ולפתח את הפּן היצירתי החבוי בו. הכתיבה מהווה עבור הרופא מעין אתנחתא להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה. לא בכדי בחרו רופאים לאורך ההיסטוריה העולמית במלאכת הכתיבה. בתקופתם של הרופאים היוונים והערבים, היה הרופא איש אשכולות ששילב מחקר מדעי ופילוסופיה. בעת החדשה, עם ההתפתחות המדעית וההתקדמות שחלה במעמדו של הרופא, החלו להתפרסם סופרים-רופאים, כולם שילבו בכתיבתם את עולם הרפואה כפי שהם חוו אותו בתקופתם, חלקם בצורה ישירה וחלקם בעקיפין.

האנמנזה כסיפור

ויליאם קרלוס ויליאמס מתאר את המפגש רופא-חולה בקטע אוטוביוגרפי שכתב בסוף ספרו סיפורי רופא:

"מתחת לרובד השפה לה הקשבנו כל ימי חיינו, מציגה עצמה שפה חדשה, מעמיקה יותר, המונחת ביסוד כל הדיאלקטיות. השפה הזו קרויה בפינו שירה... אנחנו מתחילים להבין שהמשמעות המונחת ביסוד כל הדברים שהם (החולים) רוצים לספר לנו ולא הצליחו מעולם לומר ולהעבירם הלאה היא השיר, השיר שחייהם עוברים בניסיונו לממשו... השיר נמצא שם, לאמתו של דבר, בחיים הפרושים לנגד עינינו, בכל רגע של קשב מצידנו. השיר נובע מתוך המילים הנאמרות למחצה של חולים כמו אלו שהרופא פוגש מדי יום ביומו".11

הניכור האפשרי בין הרופא למטופל והקשיים שביצירת קשר אנושי מעמיק במפגש שכזה הם תופעה כלל-עולמית. לכן מתגברת כיום בעולם הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה למונחים של "היות אדם". אחת השיטות ליישום מהלך זה מתבססת על פיתוח הדיאלוג רופא-חולה באמצעות לימוד מדעי הרוח בבתי הספר לרפואה. זהו תהליך מתקדם בארצות הברית, שבה מהווה התחום Medical humanities חלק מתוכנית הלימודים.

הגישות הנרטיבית והרפואית כאחד מדגישות שסיפורו של החולה חיוני לטיפול בו. הכוונה ב"סיפור" היא האנמנזה המפורטת – דהיינו תולדות המטופל – הכוללת, בדרך כלל, מידע, כגון פרטים מזהים, תלונה עיקרית, סיבת הפנייה לטיפול, המחלה הנוכחית, מחלות וטיפולים בעבר, תרופות, אלרגיות, הרגלים בעלי השלכה בריאותית (כגון עישון), תולדות המשפחה, רקע סוציאלי וסקירת מערכות הגוף.

סיפורו של החולה הוא חשוב ביותר לאבחון, ולא פעם בשל עומס העבודה והשחיקה של הרופא הוא אינו פנוי ואינו קשוב אליו מספיק, וכך מחמיץ את האבחנה.

בגישה הנרטיבית ניתן להגדיר כך: סיפורו של המטופל (The patient story) – כיצד הוא עצמו חווה את המחלה ומהם התסמינים שמהם הוא סובל במפגש הרפואי הוא מעין הצהרה על חוויית חייו העכשוויים (Illness), החוברת לנתונים שעליהם ניתן להתבסס כדי להגיע לאבחנה ולטיפול (Disease).

הפסיכולוג הקוגניטיבי האמריקאי ג'רום סימור ברונר12 מבחין בין האמת הסיפורית של החולה באנמנזה, ה- Narrative truth לבין האמת הלוגית-דדוקטיבית המבוססת על המדע – Logic deductive.

ההכרה של הרופא באמת הסיפורית של המטופל שלו והאמפתיה שהוא מפגין כלפיו חיוניות לאבחנה המדעית. הרופא, כמו הסופר, מקשיב לסיפוריהם של בני האדם ובהכירו את התסמינים הוא מספק נקודת ראות שונה מזו של החולה. יש להדגיש שפרשנות האנמנזה איננה פרשנותו של הרופא בלבד, על אף שהידע המדעי מצוי אצלו. הרופא והחולה מגיעים יחד לאמת המדעית.13

אני עצמי בוגרת הפקולטה לרפואה על שם סאקלר ורופאה בהכשרתי. בזמנִי, החינוך בבית הספר לרפואה התבסס על מקצועות הרפואה והמדע בלבד, והחינוך ההומניסטי נעדר כליל מתוכנית הלימודים. עם השנים התקרבתי למדעי הרוח והפכתי סופרת – עובדה שפתחה בעולמי צוהר אל עולם היצירה ופיתחה בי את הכושר להתבונן באדם בפרספקטיבה רחבה ושלמה יותר. מהיחשפותי לטקסטים ספרותיים למדתי להבין רגשות ותחושות אנושיים, להתעמק בהם ולהיות ערה לכאבו של אדם ולסבלותיו.

נוכחתי לדעת שהספרות הציעה מאז ומעולם לא רק ייצוגים מגוונים של סבל אנושי ושל סעד אנושי, אלא גם תהליך קריאה אינטראקטיבי שמתמודד עם כאב, חרדה ואובדן באמצעות דמיון ופרשנות. תהליך זה משכלל את הדיאלוגיזם (כאשר לדיאלוג חשיבות מיוחדת ביחסי רופא-חולה) ומחדד אצל הקורא את היכולת להזדהות עם נקודת המבט של האחר באמצעות מעורבות בחיי הדמויות הספרותיות.

הגישה הנרטיבית תורמת להומניזציה של התכנים הרפואיים ושל הפרקטיקה הרפואיים לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר תהליך ההחלה מלמעלה של עקרונות מופשטים, כפי שנלמדו עד כה בבתי הספר לרפואה. כך נולדה במוחי תוכנית לימודית ייחודית עבור הסטודנטים לרפואה – קורס ספרות ורפואה.

קורס ספרות ורפואה – הייחודיות בתוכנית וכיצד היא מתבצעת הלכה למעשה

כפי שהסברתי לעיל, המפגש של הסטודנטים לרפואה עם טקסט ספרותי וניתוחו אכן מהווה שיטה חינוכית להמחשת לא רק תסמיני מחלות וסיבוכיהן, אלא בעיקר להתייחסות לחולה כשלמות אחת של גוף ונפש בצורה חוויתית ונרטיבית, בשונה מהפירוט הטכני-אובייקטיבי שמופיע בספרי הלימוד הרפואיים. ואכן בקורס ספרות ורפואה אני חושפת את הסטודנטים לטקסטים ספרותיים שעיקרם דו-שיח אנושי וביניהם סיפורת המעוררת דיאלוג עם הקוראים, סיפורים ושירה העוסקים ביחסי רופא-חולה ובאנקדוטות מעולם הרפואה, החשופים לפרשנויותיהם.

נוכחתי לדעת שתיאור משולב חי, ספרותי-רפואי, של המחלות, לא זו בלבד שהוא מקבֵּע בזיכרונם של הסטודנטים לרפואה את סימניה השכיחים של המחלה ואת התנהגותה, אלא גם משכלל את יכולתם להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם טרם נתקלו במציאות. בעיניי יש חשיבות מרובה להיכרותם של הסטודנטים עם אנשי הרוח וההגות עצמם, לא פחות מאשר חשיפתם לטקסטים שנכתבו או שמוקראים על ידם. אלה מספרים על התמודדותם האישית עם כאב וצער אנושי, עם חולי ומוות, על רגעים של ייאוש לצד רגעים של התרוממות רוח וניצחונות קטנים במלחמת החיים, ומתארים בפניהם כיצד הם חווים את יחסי רופא-חולה.

לכן יצרתי עבור הסטודנטים מפגשים עם סופרים, משוררים, הוגי דעות ומומחים באתיקה ובמדעי החברה לצד מפגשים עם חוקרים ומדענים האחראים על פיתוחם של חידושים פורצי דרך ברפואה ובביוטכנולוגיה. באמצעות מפגשים אלה יכולים הסטודנטים להתרשם כיצד מתייחסים לעולם הרפואה מעברו האחר של המתרס. בתום כל הרצאה אני מעמתת את המרצים הללו עם רופאים בכירים מתחומי התמחות שונים. אלה מתארים את הגישה המדעית-רפואית לנושאים שנדונים בהרצאות, תוך שימת דגש על מחלות, גישות טיפוליות ועל ניסיונם רב השנים בקליניקה הרפואית וביחסי רופא-חולה.

חשוב היה לי לבסס את התוכנית לא רק על הרצאות פרונטליות, אלא גם על רב-שיח שמתנהל במפגש בין הסטודנטים למרצים. בעת השיעורים אני דנה בדילמות השונות שמתעוררות במסגרת העיסוק הרפואי ואף מעודדת את הסטודנטים להציג שאלות, לשתף את הקהל במחשבותיהם ותחושותיהם ולהציג את זוויות הראייה שלהם.

רבי-שיח משולבים מסוג זה תורמים, לדעתי, להרחבת אופקים ולפיתוח יצירתיות ודמיון ואף מאפשרים לפרחי הרפואה לבחון את חייהם האישיים באור חדש ומתוך פרספקטיבה מעניינת. פעמים רבות לדילמות המועלות במסגרת השיעורים אין תשובה חד-משמעית – עובדה המותירה לסטודנטים חומר למחשבה. על פי משוב שקיבלתי מהסטודנטים מסתבר שהם מתלבטים ומתחבטים בנושאים שנדונו במסגרת הקורס עוד חודשים רבים לאחר סיומו, ורבים מהם מספרים שהם חשים שחוויות הקורס שצברו במהלכו ילוו אותם לכל חייהם.

עבודת גמר לשם הערכה ומתן ציון

אינני רואה טעם במבחן, ובמיוחד לא ב"מבחן האמריקאי" השכיח כמטלת סיום בפקולטות השונות באוניברסיטאות.

מטלת הסיום שאני מצדדת בה היא כתיבה והגשה של יצירה ספרותית על כל נושא הנתון לבחירתו החופשית של הסטודנט, ובלבד שתיכתב בצורה אינטליגנטית, בשפה רהוטה או ייחודית ושיועלו בה רעיונות מקוריים.

מדי שנה אני עורכת ספר המורכב מיצירות נבחרות. כל סטודנט מקבל עותק של ספר יצירות הסטודנטים בפורמט pdf, ועותקים מודפסים מונחים בספריית מדעי החיים והרפואה באוסף ספרות ורפואה שייסדתי בפקולטה על שם סאקלר. הספר מופיע באתר הספרייה הלאומית בסיווג: אוסף ספרות ורפואה.

https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003856708/NLI#$FL56581523

על פי המשוב, עבור רבים מהסטודנטים עבודת הסיום מהווה הזדמנות חד-פעמית לכתוב יצירה ספרותית כלשהי, ובפרט על נושא הנתון לבחירתם. חלקם מתארים את ההתמודדות עם כתיבה מקורית מעין זו כקשה אף יותר מהבחינות באנטומיה ובמקצועות הספציפיים הנחשבים מסובכים.

נוסף על כך, מסתבר מן המשוב שמעבר להזדמנות להעשרה נפשית ותרבותית, שיעורי הקורס מהווים עבור הסטודנטים לרפואה מעין אתנחתא להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה ועם הדרמה המתחוללת בנפשם, בין אם במודע או בין אם לא במודע, עקב המפגש הלא-פשוט של רופא-חולה.

בהיות קורס ספרות ורפואה מקורי ושונה בכל הנוגע לתכניו ולהתנהלותו מכל קורס אחר באוניברסיטת תל אביב, ובשל העובדה שהנושאים שנדונים בו הם נושאים אוניברסליים הקשורים באדם, הקורס מעורר התעניינות עצומה, לא רק בקרב תלמידי רפואה, אלא גם בקרב הסטודנטים מהפקולטות השונות. מדי שנה צובאים על המזכירות עשרות סטודנטים לפסיכולוגיה, מדעי החיים, מדעי המוח, אמנויות, ארכיטקטורה ואחרים המבקשים להירשם אליו. ואמנם ביוזמתי הקורס אכן נפתח גם לתלמידי פקולטות אחרות.

לדעתי, ההתכנסות בצוותא של סטודנטים בעלי תחומי למידה ועניין שונים ומגוונים, והמעורבות המשותפת ברבי השיח בעת השיעורים תורמות לחינוך אקדמי פלורליסטי ואינטרדיסיפלינרי.

על סופרים-רופאים

בסיפורו "חדר חולים מס' 6" מתאר אנטון צ'כוב (1860-1904) בפרטי פרטים את דמויותיהם של חולי הנפש המאושפזים במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים. התיאורים פלסטיים, רגישים ומבטאים אמפתיה וחמלה לדמויות שהכיר במסגרת עבודתו כרופא, ובשפה ביקורתית כלפי המנהלים והצוות הסיעודי המשתמשת בטקסט בהומור ציני:

מערכת האשפוז מיוסדת על גניבות, סכסוכים פעוטים, רכילות, העדפת קרובים ושרלטנות גסה. בית החולים עודנו לא מוסרי ומזיק באורח חמור לבריאות התושבים. הוא יודע שבחדר חולים מס' 6, מאחורי הסורגים, חובט ניקיטה בחולים ומווסייקה משוטט בעיר מדי יום ומקבץ נדבות.14

דמויותיהם של רופאים נוספים מתוארים בסיפוריו ובמחזותיו.15

בספרו סיפור על אהבה וחושך מתאר עמוס עוז כיצד השפיעו כתביו של צ'כוב על תקופת התבגרותו בירושלים:

כאשר קראתי את צ'כוב בתרגום לעברית הייתי בטוח שהוא אחד מאיתנו: הדוד ואניה הלא גר ממש מעלינו, הדוקטור סאמוילנקו היה רוכן וממשש אותי בידיו הרחבות והחזקות כאשר חליתי באנגינה או בדיפתריה, לאייבסקי בעל המיגרנה הנצחית היה בן דוד שני של אימא, ואת טריגורין היינו הולכים לשמוע בשחרית של שבת באולם בית העם.16

בספרו מגילת סן-מיקלה משלב אקסל מונתה (1847-1949) את רשמיו מתקופת היותו מתמחה אצל הרופא הצרפתי הנודע שׁרקו שעסק בהיפנוזה. מונתה מתאר את שׁרקו כמעין קיסר רומאי רודני שנוהרים אליו חולים מכל קצווי תבל כאילו עלו למקדש ומוסיף: "ככל המומחים למחלות עצבים היה מוקף משמר ראש של נשים נוירוטיות. למזלו היה אדיש לגמרי לנשים." בספרו מתייחס מונתה לצעדים הראשונים ברפואת הנפש הצרפתית, להיפנוזה של בני אדם ושל חיות ולזיכרונות ביוגרפיים ותיאורים של אירועים חשובים שבהם לקח חלק, כגון המגפה בנאפולי והתפרצות הר הגעש שליד מֵסינה.

רבים הם הרופאים שבחרו במקצועם בעקבות ספריו של ארצ'בלד ג'וזף קרונין (1896-1981). קרונין סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת גלזגו ושימש רופא בצי המלכותי, בדומה לרופא, גיבור הרומן שכתב, דרכו של שאנון. אחרי שחרורו מהצבא הקים מרפאה באזור המכרות בווילס והתמנה למפקח הרפואי של המכרות. התנסויותיו בחקר השפעותיה המזיקות של הכרייה על בריאות העובדים שימשו השראה לספריו המצודה (שעובד לסרט זוכה אוסקר) וכוכבים מציצים מרום. ספרו טירת הכובען זכה להצלחה מסחררת. דוקטור פינלי, סדרת דרמה רבת הפרקים ששודרה בבי-בי-סי התבססה על דמויות מתוך ספרו בעל היסודות האוטוביוגרפיים, עולמו של רופא.

שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון, גיבורי יצירותיו של ארתור קונן דויל (1859-1930), הם יצירי בדיון – הם מעולם לא חיו ומשום כך נותרו בני אלמוות בזיכרונם של הקוראים. ארתור קונן דויל השתמש בדמותו של המרצה שלו לרפואה באוניברסיטת אדינבורו, פרופסור ג'וזף בל, אשר שימשה לו השראה לבניית גיבורו המפורסם שרלוק הולמס. דוקטור ווטסון הוא דמותו של הרופא בסיפוריו והמשמש עוזרו של שרלוק הולמס. בסיפורו "המתורגמן היווני" מתנהל דיון בינו לבין הולמס בנושא היחס של ההשפעות שסופג אדם מסביבתו לבין אלה שניכרות בו בשל היותן תכונות גנטיות העוברות במשפחתו. קונן דויל, שהתמחה ב-1890 ברפואת עיניים בווינה ועבד בלונדון, כתב באוטוביוגרפיה שלו שאף לא מטופל אחד עבר את סף דלתו והדבר אפשר לו משך זמן נוסף לכתיבה. בנובמבר 1891 כתב לאמו: "אני חושב להרוג את הולמס... ולהיפטר ממנו אחת ולתמיד. הוא מסיח את דעתי מדברים חשובים יותר". דמותו של שרלוק הולמס הופיעה ב-56 סיפורים קצרים ובארבעה רומנים של קונן דויל.

ארתור שניצלר (1862-1931), שהיה בנו של רופא אף-אוזן-גרון אוסטרי־יהודי ועסק בעצמו בפסיכותרפיה, השתמש בכתיבתו בידע הרחב שרכש בפסיכואנליזה בהשראתו של פרויד. שניצלר, שזנח את הרפואה והתמסר לכתיבה, חיבר מחזות ופרוזה (בעיקר סיפורים קצרים), שבהם הדגיש את התהליכים הפסיכולוגיים המתחוללים בנפשם של גיבוריו, וכל זאת על הרקע החברתי בווינה של תקופתו. בכמה מסיפוריו אף מתוארים דמויות של רופאים, לדוגמה ב"סיפור חלום", ב"דוקטור גראסלר רופא המרחצאות" ועוד. מעניין שארתור שניצלר ופרויד, מייסד הפסיכואנליזה, שחיו באותו זמן בווינה, מעולם לא נפגשו. במכתבו של פרויד אל שניצלר במלאות לו שישים שנה הוא כותב:

אני סבור שנמנעתי מפגישה אתך מתוך מין רתיעה מפגישה עם הכפיל שלי [...] כל אימת שאני מעמיק לשקוע ביצירותיך היפות, תמיד נדמה לי שאני מוצא מתחת לפני השטח הפיוטיים שלהן אותם העניינים והמסקנות שאני יודע כי הם שלי [...] התעסקותך באמיתות של התת-מודע ושל הדחפים הייצריים באדם, בדיקתך הקפדנית את המוסכמות התרבותיות של חברתנו, טיפולך המחשבתי בקוטביות של אהבה ומוות, כל אלה עוררו בי הרגשה מסתורית של קִרבה.17

ויליאם קרלוס ויליאמס (1963-1883) מתאר בסיפורי רופא אנקדוטות מניסיונו האישי. הוא סיים את לימודי הרפואה ב-1906 באוניברסיטה של פילדלפיה ובשנת 1910 פתח מרפאה בעיר הולדתו רתרפורד שבמדינת ניו ג'רזי. כחלק מתפיסתו החברתית הוא טיפל במהגרים עניים איריים, איטלקיים ויהודים, והמפגש עמם הותיר את אותותיו בטקסטים שלו. בספר מסופר בקולו של רופא על חולים רבים, ביניהם יולדות, ילדים ותינוקות. את המפגש בין רופא לחולה הוא מתאר בקטע האוטוביוגרפי שלו שכתב בסוף הספר: "אנחנו מתחילים להבין שהמשמעות המונחת ביסוד כל הדברים שהם (החולים) רוצים לספר לנו ולא הצליחו מעולם לומר ולהעבירם הלאה היא השיר, שחייהם עוברים בניסיון לממשו...18

בסיפוריו יחסו לרופא הוא ביקורתי ביותר. הספר מתחיל בהתעכבות של שעתיים בהגעה לטיפול; במקרה אחר הוא מודה, ביחס לתינוקות נטושים במצב רפואי ירוד, ש"לאמתו של דבר אתה רוצה לראותם הולכים לעולמם", ובמקרה אחר: "לא התכוונתי להתאמץ במיוחד עבורם, לא באותו יום על כל פנים," או סתם "עדיף שימות".

בסיפור "דוק ריברס הזקן" מתוארת דמותו של רופא בעל כושר אבחנה יוצא מן הכלל, שהוא גם אלכוהוליסט ומכור לסמים ואף היה מאושפז כמה פעמים בבית חולים ציבורי לחולי נפש. חבריו למקצוע ידעו על טעויות שעשה, ידעו ש"הוא גורם למותם של אנשים", אבל "איש מאיתנו לא רצה לנסות" לעשות משהו בעניין; "הם האמינו בו, שתוי או פיכח. זוהי עלילת כישלון נוגה". אחת החולות מספרת לרופא משהו על עצמה, אבל אגב כך מסבירה לו פתאום בבהירות מדוע הוא ממשיך לעבוד: "נוכחתי לדעת שעלינו לחיות למען אחרים, שאנחנו לא לבד בעולם ושאנחנו לא יכולים לחיות לבדנו".

יאנוש קורצ'ק19 (1942-1878) הוא הנריק גולדשמיט, רופא ילדים, פדגוג, הוגה דעות, סופר ופובליציסט. אישיותו של קורצ'ק היא יוצאת דופן הן בשל התחומים רחבי היריעה שבהם עסק ובשל מחקריו פורצי הדרך, והן בשל אמות המידה המוסריות שאותן גיבש ושעל פיהן נהג ואשר הודות להן היה לאחד הסמלים היהודיים-היסטוריים הגדולים של ימינו‏.

ב-1898 החל קורצ'ק את לימודי הרפואה באוניברסיטת ורשה והוסמך כרופא ב-23 במרץ 1905. הוא התמחה ברפואת ילדים בבית החולים "ברסון-באומן" והשתלם בברלין, בפריז ובלונדון. בשנת 1912 החל קורצ'ק לנהל את בית היתומים ברח' קרוכמלנה 92 לצידה של סטפניה ולצ'ינסקה והתמיד בעבודתו במשך 30 שנה. קורצ'ק הקדיש את חייו בעיקר למחקר בתחומי חינוך ילדים ונוער, ואף כתב, מלבד ספרי הגות ופדגוגיה, ספרים לילדים ולנוער. מלאכת הכתיבה ליוותה תדיר את מאורעות חייו, והוא לא זנח אותה בעת שלום ואף לא בימי מלחמה. במאי 1942, בעת שהתגורר יחד עם חניכיו התשושים בגטו ורשה, המשיך לכתוב את "יומן מן הגטו" שבכתיבתו החל ב-1939 ושבו תיאר רשימות מזעזעות על מצבים נפשיים אל מול הכיליון.

פעילותו החינוכית התבססה על אמונתו כי "תיקון העולם" יתאפשר ב"תיקון הילדים". לתקן את העולם פירושו לתקן את החינוך, כפי שכתב בספרו כאשר אשוב ואהיה קטן (1925): "ילדים הם האנשים לעתיד לבוא. כלומר, הם עתידים להיות, ועתה כביכול אינם קיימים. והרי אנו קיימים ועומדים: חיים, מרגישים, סובלים, שנות הילדות שלנו הן שנות החיים באמת. על שום מה ולמה אומרים לנו לחכות?"20 השקפת עולמו בקשר לחינוך הייתה אז יוצאת דופן. הוא האמין בזכותו של הילד ליחס של כבוד, עצמאות וחופש פעולה.

מעניינת העובדה שיחסו לרפואה היה אמביוולנטי. מחד גיסא הוא העלה על נס את תרומתה של השיטה המדעית- מחקרית ברפואה, שאת עיקריה אימץ כדי לבסס את שיטותיו פורצות הדרך בפדגוגיה. מאידך גיסא חש שעיסוקו בפדגוגיה והתמסרותו המוחלטת לחניכיו בבית היתומים גורמים לו לתחושה של "בגידה ברפואה". סופו הטרגי של קורצ'ק, אשר בחמישה באוגוסט 1942 צעד בראש חניכיו מבית היתומים אל הרכבת שתוביל אותו לטרבלינקה, היה מתוך מחשבה מודעת לאחר שסירב להציל את עצמו והפך לסמל ולמופת.

ברשימותיו של רופא צעיר מתאר מיכאיל בולגקוב (1940-1891) רופא טירון, המתגורר בכפר נידח ברוסיה ומטפל בחוליו הכפריים ממש כפי שהתנסה הוא עצמו. הוא מתאר את הפעולות ההרואיות שהיה עליו לנקוט כדי להציל חיים, כגון קטיעת רגל או ביצוע טרכאוסטומיה בגרונה של ילדה חולת דיפטריה, אך גם את אוזלת ידה של הרפואה בהתמודדות עם חולָיים קשים, וביניהם מחלת הסיפיליס שהשתוללה בכפר. סיפוריו מאירים היבטים שונים בעולמו של הרופא: התלבטויותיו, רגעי הסיפוק שבהצלחותיו, התסכול שבכישלונותיו, בדידותו ורחמיו העצמיים. בספרו מורפיום מתאר בולגקוב את דרכו של רופא מחוזי צעיר, אשר מוצא מזור למכאוביו במורפיום, אל אחריתו הבלתי נמנעת, כשברקע האפוקליפסה הגדולה של המהפכות הרוסיות שהתרחשו ב-1911.

מייקל קרייטון (2008-1942) למד אנתרופולוגיה פיזיולוגית בהרוורד קולג' ושימש מרצה אורח לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קיימבריג'. את עבודתו הפוסט דוקטורנטית עשה במכון סאלק למחקר ביולוגי. הוא שילב בספריו את נטיותיו המדעיות והאנתרופולוגיות, כשספריו כולם עוסקים במדע בדיוני. בין רבי המכר הנודעים שלו: זרע אנדרומדה, קונגו, חשיפה, שמש עולה, קו זמן, שלטון הפחד, איש המסוף, טרף, הלאה, פארק היורה והמשכו העולם האבוד. רבי מכר אלו, וכן אחרים אשר כתב, עובדו ברבות הימים לסרטי קולנוע.

שאול טשרניחובסקי (1943-1875), מענקי הרוח של הספרות העברית, למד רפואה באוניברסיטת היידלברג, שם התגורר בחדר שכור ודל בעליית גג, כפי שתיאר במכתבו ליוסף קלוזנר: "כאשר קרני השמש היו מתפרצים לתוכו הן עוברות כחשמל של זהב על הכריכה של גתה הומור והופכות את שולחן הכתיבה לזהב ואת מכשירי הרפואה לכתם מאפיר". וגם: "בעליית הגג הזאת הייתה תלויה תמונה של הרצל והייתה בה גם גולגולת של מת," המלמדת כדברי קלוזנר "כי רופא בעתיד פה גר". כאן יצר טשרניחובסקי מהטובים משיריו, כפי שכתב לקלוזנר: "במקום הזה הרגשתי את שירת החיים". לאחר סיום לימודי הרפואה בלוזן שבשוויץ חזר לאוקראינה והיה רופא בחארקוב ובקייב. במלחמת העולם הראשונה שימש רופא צבאי במינסק ובסנקט פטרבורג, וניסיונו זה תרם לכתיבתם של סיפורים מרתקים שעסקו בהווי בתי החולים של הצבא הרוסי. בארץ שימש טשרניחובסקי רופא בגימנסיה הרצליה, ורופא של בתי ספר נוספים בתל אביב. מלבד היותו משורר נודע טשרניחובסקי גם כמתרגם מעולה. להוקרה מיוחדת זכה תרגומו לאיליאדה ולאודיסיאה של הומרוס. הוא היה פעיל בארגוני הסופרים, חבר ב"ועד הלשון העברית" וכיהן כעורך של ספר מונחים בעברית לרפואה ולמדעי הטבע.

יהודה לייב פינסקר (1891-1821), רופא, הוגה דעות ופעיל לאומי יהודי, מראשי תנועת חיבת ציון ואבות הציונות והטריטוריאליזם, מחבר הספר אוטואמנציפציה. נולד בטומשוב לובלסקי שבפולין וגדל באודסה. כבן ליהודים משכילים למד בגימנסיה הרוסית שם והפך לוחם למען תנועת ההשכלה. הוא החל ללמוד משפטים אך בשל יהדותו נמנע ממנו לעסוק במקצועו. בהמשך עבר למוסקבה שם למד רפואה, ועם סיום לימודיו ב-1848 שימש כרופא באודסה. עם עלייתו לשלטון של הצאר אלכסנדר השלישי שנחשב ליברלי, ייסדו חבורת אינטלקטואלים יהודים ביטאון בשפה הרוסית בשם ראזסוויט – "השחר", שעסק בעניינים יהודיים. לאחר שנסגר בשל צנזורה הוציא פינסקר גיליון חדש בשם "ציון" ובו ביטא את השקפותיו שדגלו בחיזוק הרוח הלאומית בקרב היהודים שניסו להיטמע בין הרוסים. פינסקר שאף לשיתוף פעולה חברתי ופוליטי בין היהודים והרוסים באמצעות השכלה בשפה הרוסית. ב-1871, לאחר הפוגרום באודסה ולאחר גל מאורעות דמים בקהילות היהודיות בדרום רוסיה, הבין שעליו לשנות דרך וכתב ב-1882 את ספרו האוטואמנציפציה, שבו הטיף לשחרורם העצמי של יהודי אירופה. הוא טען שהסיבה לשנאת העמים כלפי היהודים הינה פסיכולוגית-לאומית, שכן לעם היהודי חסרים התנאים הבסיסיים המציינים את הוויתו כעם ולכן בניו אינם במעמד שווה בין כל העמים. לעם היהודי אין מולדת משלו ולכן, לדעתו, היהודים פוחדים מהעמים האחרים שינסו להשמידם והעמים פוחדים מהיהודים כי אינם מצליחים להשמידם. פחד זה כונה על ידו "יודופוביה" ופינסקר הגדירו כמחלה שמקורה במעמדם החריג של היהודים חסרי המדינה. הוא סבר שהיהודם צריכים ארץ משלהם ואבחן את שנאת העמים כמחלה תורשתית של הגזע האנושי. המסר שלו היה שישועת היהודים תבוא אך ורק מעצמם ולכן המשפט הראשון של ספרו אוטואמנציפציה נפתח באמרתו של הילל הזקן: אם אין אני לי מי לי? ואם לא עכשיו, אימתי?

ב-1883 הצטרף פינסקר לתנועת חיבת ציון ובהמשך עמד בראשה כשסבר שמטרתה היא הפצת רעיון איחוד היהודים בארץ ישראל. ב-1883-1882 נוסדו בארץ המושבות הראשונות של חובבי ציון בני העלייה הראשונה: זיכרון יעקב, ראשון לציון, נס ציונה וראש פינה. פינסקר נפטר ב-1891 ממחלת לב ונקבר באודסה. עצמותיו הועלו לארץ ונקברו במערת ניקנור שנמצאת היום בגן הבוטני של קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

מקס נורדאו (1923-1849), בין מייסדי הארגון הציוני העולמי, פילוסוף, סופר ורופא. הוא נולד בפסט, הונגריה, כשמעון מקסימיליאן זידפלד למשפחה אורתודוכסית, אך הוא ניתק כל קשר לדת ובהמשך חייו אף הואשם באנטי-דתיות. הוא למד רפואה באוניברסיטה בפסט ולאחר מכן ב-1880 הוא התיישב בפריז שם הוא חיפש את דרכו גם כעיתונאי. הוא שימש ככתב חוץ של עיתונים מערביים מכמה מדינות: גרמניה, אוסטריה וארגנטינה. הוא הגיע לפרסומו כהוגה דעות ומבקר של החברה לאחר שפרסם כמה מאמרי ביקורת חריפים בנושאי חברה, דת, ממשל, אמנות וספרות שכתב תחת הפסבדונים "מקס נורדאו". מאמריו עוררו מחלוקות רבות ונלמדו ועוררו ויכוחים גם שנים רבות לאחר שנכתבו. בין עבודותיו היותר מפורסמות: השקרים המוסכמים של תרבותנו (1883) פרדוקסים (1885) והתנוונות (1892) “נורדאו טען שהניוון של יהודי אירופה נובע ממיעוט האור, האוויר, המים והאדמה והטיף להחזיר ליהדות הגולה את תדמית היהודי הלוחם ובכך לתת מענה לתחושות ההשפלה שלה ולתופעת האנטישמיות. כתלמידו של צ'זרה לומברוזו, התייחס נורדאו לתיאוריות אאוגניות שעסקו בעיקר במחלות נפש ובפשיעה. נורדאו שהכיר את הרצל עקב היותם קולגות (שניהם היו כתבי חוץ של עיתונאים גרמנים) שמע ממנו על רעיונו להקים מדינה רק של יהודים ב-1895 והתלהב מהרעיון. הוא היה יד ימינו של הרצל ושימש כסגן נשיא וכנשיא במספר קונגרסים ציוניים.

נורדאו היה ציוני פוליטי ובשנת 1920 הוא נאם ב"אלברט הול" ויצא בקריאה לפינוי מידי של 600,000 יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל. הוא האמין שעל ידי כך ייווצר לבסוף רוב פוליטי של יהודים בארץ ישראל מה שבסוף לדעתו יוביל לעצמאות פוליטית יהודית בארץ ישראל. הצעתו זו לא התקבלה ונדחתה כלא מציאותית בידי ראשי הציונות דאז.

נורדאו מת בפריז ב-1923 וגופתו הובאה לקבורה בארץ בתל-אביב ב-1926.

אליעזר לודוויג זמנהוף (1917-1859), רופא יהודי פולני יוצר שפת האספרנטו, שמטרתה – קירוב לבבות בין בני אדם דוברי שפות שונות, באמצעות שפה נייטרלית. אספרנטו הפכה לשפה המתוכננת המדוברת ביותר בעולם. זמנהוף נולד בביאליסטוק שבגבולה המערבי של האימפריה הרוסית. ב-1878 החל ללמוד רפואה במוסקבה ואחר כך באוניברסיטת ורשה. לאחר סיום לימודיו ב-1885 החל לעבוד כרופא בליטא ובהמשך עבר להתמחות ברפואת עיניים בווינה. בה בעת המשיך לעבוד על פרוייקט השפה הבינלאומית שעליה שקד עוד בתקופת לימודיו בגימנסיה. בעת לימודיו באוניברסיטה הוא עמד בראש אגודה ציונית שהוקמה למטרת גיוס כספים ליישוב בארץ ישראל. בשנת 1887 ראה אור ספרו: שפה בינלאומית. הקדמה לספר לימוד מלא (ברוסית) תחת שם העט: דוקטורו אספרנטו, שפירושו הדוקטור המקווה. ב-1905 נאם בקונגרס העולמי הראשון לאספרנטו. זמנהוף המשיך להוציא עוד שני כרכים בנושא לימוד האספרנטו ואף תרגם יצירות מופת מהספרות העולמית לאספרנטו, כגון המלט של שיקספיר, מיצירות כריסטיאן אנדרסן, היינה, מולייר, גתה, דיקנס ועוד, ואף עבד על תרגום התנ"ך לאספרנטו. זמנהוף מת ב-1917 בוורשה מאי ספיקת לב.

משה סנה (קליינבוים) (1972-1909), היה רופא במקצועו, פוליטיקאי, עיתונאי וסופר.

נולד בפולין. למד רפואה באוניברסיטת ורשה ועסק במקצוע זה בין השנים 1935–1939. מגיל צעיר גילה כישרונות בתחום הנאום, הכתיבה והפעילות הציבורית. בשלב זה של חייו השתייך למפלגת הציונים הכלליים. סנה שימש במספר תפקידים במסגרת המפלגה וההסתדרות הציונית בפולין. בין היתר שימש כעורך הפוליטי של עיתון היידיש החשוב בפולין "היינט”. בשנת 1933 הפך למנהיג הציונים הכלליים בפולין. בה בעת שירת כקצין רפואה בצבא הפולני ונלחם בשורותיו. בראשית מלחמת העולם השנייה נפל בשבי הסובייטי ומכיוון שהיה קצין יועד להירצח על ידי הנ.ק.ו.ד בטבח יער קאטין, אולם הצליח להימלט מהשבי ולמצוא מקלט בקובנה ומשם עלה לארץ ישראל. הוריו, שנשארו בפולין, ניספו בשואה. בשנת 1940 הגיע סנה לארץ ישראל ומיד השתלב בפעילות ציבורית במסגרת ההגנה. בשנת 1941 התמנה לראש המפקדה הארצית של ההגנה, ושימש בתפקידו עד שנת 1946. בשנת 1944 התמנה לחבר הוועד הלאומי, גוף המקביל לכנסת כיום. הוא היה חבר תנועת המרי העברי שפעלה נגד שלטון הבריטים בארץ.

בשנים 1946–1947 שהה בפריז במסגרת תפקידו החדש כראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה וראש "המחלקה לעלייה נוספת ונדידה" דהיינו עלייה ב ותנועת הבריחה. כפי הנראה בשנים אלו, וייתכן שבעקבות שיחות שהיו לו עם הו צ'י מין, אנה פאוקר וז'אק דיקלו הגיע סנה למסקנה כי על מנת להקים ולבסס מדינה יהודית, בעולם הדו-קוטבי שלאחר מלחמת העולם השנייה, על המדינה להצטרף לגוש הסובייטי ולקבל את תמיכתה של ברית המועצות. ב-1948 היה בין מייסדי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), והנהיג בה את האגף השמאלי, תוך שהוא משתלב באוריינטציה הפרו-סובייטית של חוגי השמאל במפלגה. ב-1952 הקים סנה סיעת שמאל שפרשה ממפ"ם והצטרפה מאוחר יותר למפלגת הקומוניסטים העבריים – מק"י. בשלב זה, כתב סנה את חיבורו סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם, שבו השלים את התפנית האידאולוגית מציונות ליברלית, לקומוניזם אנטי-ציוני. סנה היה העורך הראשי של עיתון המפלגה” –קול העם”.

סנה היה חבר בכנסות הראשונה עד החמישית (1949–1965) ושוב בכנסת השביעית (1969–1972). פעילותו הפרלמנטרית התאפיינה בכישרון הרטורי היוצא מגדר הרגיל שניחן בו. בשנותיו האחרונות חזר בו סנה מחלק מקביעותיו, מתח ביקורת על ברית המועצות על יחסה אל ישראל, נסוג משלילת הציונות והיה בין הראשונים שצידדו בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. כמו כן הוא החל למתוח ביקורת על האנטישמיות שהתקיימה בגוש הסובייטי ועל הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. סנה נפטר ב-1972 ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב. ספרים נוספים שכתב הם: הכלכלה הישראלית, קראת יובל המהפכה: 1917–1967, לבעיות הקומוניזם הדמוקרטיה והעם היהודי וחמישה כרכים של כתבים פרי עטו ועוד.

סטניסלב לם (2006-1921), סופר מדע בדיוני ממוצא יהודי. נולד למשפחה מתבוללת בלבוב שבפולין. אביו היה רופא ובשנת 1940 החל הלימודי רפואה באוניברסיטת לבוב אך לימודיו הופסקו עקב מלחמת העולם השנייה. בעת המלחמה היה חבר בארגון ההתנגדות לנאצים. ב-1946 עבר לם לקרקוב שם השלים את לימודיו באוניברסיטה היגלונית. עבד כעוזר מחקר מדעי והחל לכתוב סיפורים בזמנו החופשי. ב-1973 קיבל חברות כבוד באיגוד סופרי המדע הבדיוני והפנטזיה של אמריקה. כתיבתו התאפיינה בריבוי רעיונות מקוריים וכוללת יצירות הומוריסטיות רבות. בין היתר בקובצי הסיפורים הקיבריאדה וטייס החלל פירקס. ספריו כנס העתידנים וסולאריס זכו לעיבודים קולנועיים. ספריו תורגמו ל-41 שפות ונמכרו ביותר מ-30 מיליון עותקים.

מארק אדלמן (2009-1919), ממנהיגי מרד גטו ורשה, רופא ופעיל חברתי-פוליטי יהודי-פולני. לאחר מלחמת העולם השנייה נשאר אדלמן בפולין, למד רפואה התמחה בקרדיולוגיה ושימש כרופא בלודז'. ב-1967 היה חבר בתנועת "סולידריות". הוא התנגד לציונות. בשנים 1889 -1993 כיהן כחבר הסיים - הבית התחתון של הפרלמנט הפולני. ב-1998 קיבל מנשיא פולין אלכסנדר קוואשניובסקי את העיטור הגבוה ביותר בפולין, מסדר הנשר הלבן. אדלמן מת בשנת 2009 בפולין ונקבר בבית הקברות היהודי בוורשה. הסרט "באפלה" שיצא ב-2011 הוקדש לזכרו.

בין ספריו: הגטו הלוחם: צעירי הבונד בגטו וורשה (2001) והייתה גם אהבה בגטו (2014).

אלפרד ז'ילבר-דרייפוס (1989-1902), שנטה למעשה למדעי הרוח ולספרות, הלך בעקבות אחיו המנוח ללמוד רפואה. ז'ילבר-דרייפוס אכן התפרסם כרופא וכאיש רוח כאחד. ב-1934 כבר מונה כרופא בכיר לרפואה פנימית בבתי החולים Cochin & Beaujon והפך לאנדוקרינולוג בעל שם עולמי. על שמו נקרא Gilbert-Dreyfus Syndrome. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התחבר למחתרת. הוא נתפס ב-1943 על ידי הגרמנים ונשלח למחנות מטהאוזן, דכאו ואבנזה, שם התיידד עם הכירורג-סופר ומשורר פרנסואה וטרוולד Francois Wetterwald (1993-1920). זה פרסם ב-1946 את הספר Les morts inutiles (מוות חסר תועלת) שבו הוא מקדיש פרק שלם לידידו אלפרד-ז'ילבר.

ג'ון קיטס (1821-1795), היה מחשובי המשוררים הרומנטים האנגלים. קיטס נשלח ללמוד רפואה, והוא התמיד בכך עד 1814 ואחר כך החליט להתמסר לעולם הספרות שאליו נמשך מילדות. לאחר מותו נחשב קיטס לאחד מגדולי המשוררים של התקופה הרומנטית, אף-על-פי שבחייו זכה לביקורות מעורבות. הוא היווה מקור השראה לרבים מהאמנים שבאו אחריו, ביניהם המשורר אלפרד טניסון. שירתו של קיטס עוסקת ביופי, באידאלים ובהשוואה בין שלמות האידאלים למימושם במציאות. הוא הרבה לעסוק בנושאים מתוך המיתולוגיה היוונית, וכן ביפי הטבע והאמנות. כתיבתו מתאפיינת באהבה שופעת חיים לשפה, ליצירי הדמיון וליופי, אבל גם מהולה במלנכוליה.

ז'ורז' דיאמל (1966-1884), סופר ומשורר צרפתי. נולד ברובע ה-13 שבדרום פריז למשפחה שפרנסתה הייתה תלויה באב הפכפך ולא יציב. אחרי נדודים בין מקומות מגורים שונים בילדותו, הצליח בכל זאת לעבור את בחינות הבגרות והחליט להיות לרופא, אם כי נטה דווקא לכיוון הספרות. בין ספריו החשובים: סַלַווֶן (1932), דברי הימים לבית פַסקייֶה (1944).

ויליאם סומרסט מוהם (1965-1874) היה מחזאי אנגלי וסופר שחיבר סיפורים קצרים. הוא היה אחד הסופרים הפופולריים ביותר בתקופתו. טרם הצלחתו הספרותית למד מוהם ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה ולמד רפואה בבית החולים "סנט תומס" שבלונדון, שם עבד כרופא בתום התמחותו. עם הצלחת ספרו ליזה מלאמבת' שיצא לאור ב-1897, החליט מוהם לנטוש את העיסוק ברפואה. מוהם כתב קומדיות, רומנים פסיכולוגיים וסיפורי ריגול. כמה מהבולטים שבסיפוריו הקצרים עוסקים בקולוניאליסטים מערביים במזרח הרחוק. הסיפורים עוסקים במטען הרגשי שנטבע בקולוניאליסטים בשל בידודם. הפרוזה המאופקת של מוהם אפשרה לו לבחון מתחים ותשוקות מבלי להידחק למלודרמטיות.

יהודה לייב בנימין קצנלסון (1917-1846), הידוע בשם העט שלו בוקי בן יגלי (על שם נשיא שבט דן בספר במדבר), היה רופא, סופר ופובליציסט יהודי-עברי מתקופת התחייה. נולד בצ'רניגוב (כיום אוקראינה), למד בישיבות והוסמך כרב בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר. הוא למד רפואה באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ובמהלך לימודיו עבד כמורה עברית למתחילים בבית הספר היהודי היחידי בעיר, בית הספר של אליעזר ברמן.‏ במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-‎1878) יצא לחזית כרופא. בתום המלחמה התיישב בסנקט פטרבורג, ובהּ שימש רופא כל חייו. עוד בצעירותו החל לכתוב בעיתונים העבריים מצד אחד, ובכתבי עת רפואיים ברוסית מצד שני. בעברית פרסם פיליטונים, רשימות מענייני דיומא ומאמרים פוליטיים חברתיים. כמו כן החל לכתוב על מדע הרפואה, למן התלמוד ועד לרפואה המודרנית ברוסיה של ימיו. לימים כונסו מאמריו אלה בספרו התלמוד וחכמת הרפואה.

יוהאן כריסטוף פרידריך שילר (1805-1759), רופא בהכשרתו, היה משורר, מחזאי, פילוסוף והיסטוריון גרמני, הנחשב ביחד עם יוהאן וולפגנג פון גתה לנציגה הבולט ביותר של הקלסיקה של ויימאר. רבים ממחזותיו נמנים עם המחזות הקנוניים של התיאטרון הגרמני, והבלדות שכתב הן מן האהובות ביותר בשירה הגרמנית. בין יצירותיו החשובות: השודדים (מחזה, 1781), מזימה ואהבה ("טרגדיה בורגנית", 1783), האודה לשמחה (1785, מילותיה שולבו בסימפוניה התשיעית של בטהובן ובהמנון האיחוד האירופאי), דון קרלוס (מחזה, 1787), "על החינוך האסתטי של בני האדם" (מסה, 1795), "קסניות" ("מתנות אורח", ביחד עם גתה. אוסף אמרות שפר, 1797), מרי סטיוארט (מחזה, 1800), וילהלם טל (מחזה, 1804).

יהודה לייב קנטור (1949 – 1915) יליד וילנה רב, רופא, עיתונאי וסופר.

נולד ב-1849, כבנו של חזן (קנטור), למד בבית מדרש לרבנים בווילנה. ב-1869 פרסם לראשונה מאמרים פרי עטו בעברית בכתב העת "כרמל". בין השנים 1871–1873 למד בבית מדרש לרבנים בז'יטומיר ולאחר מכן למד רפואה באוניברסיטת ברלין וב-1879 הוסמך לרפואה אך לא עסק במקצוע. בעת לימודי הרפואה פרסם בפסבדונים מאמרים ברוח ההשכלה בעיתונים "המליץ" והצפירה" כמו כן חיבר גם פיליטונים, שעסקו ברוח מבודחת בענייני השעה. קנטור סבר שההשכלה תרפא את חוליי האומה.

ב-1874 פרסם בעיתונים שונים ביידיש, רוסית, עברית וגרמנית. בשנים 1874-1875 שימש כעורך "הצפירה". בהמשך ערך את "רוסקיי יבריי", את "בן עמי" - ספר עתי לתורה, למדע ולספרות ו-"דאס יודישעס פולקסבלאט". בכתב עת "רוסקיי יבריי" גיבש קנטור גישה רחבה של עיתונות יהודית, המדווחת על נושאים תרבותיים וחברתיים רחבים ולא רק על החיים היהודיים. כתב העת תמך בתנועת חיבת ציון ודיווח לקוראיו מן הנעשה בארץ ישראל, אולם לאחר פוגרום "הסופות בנגב" (1881) עבר לערוך את הירחון יֶברסקויֶה אובּרָזובאניֶה' (חינוך יהודי), מעל דפיו עודד דווקא השתקעות יהודית ברוסיה. קנטור חולל שינוי בעיתונות העברית ובלשון ובתקשורת היהודית כאשר ב -1886 יסד עם דוד פרישמן ועם בוקי בן יגלי (יהודה לייב קצנלסון שהיה אף הוא רופא) את היומון הראשון "היום". לקנטור היה עניין רב בספרות עברית, ועל דפי "היום" פורסמו סופרים כמנדלי מוכר ספרים, ששב לכתוב בעברית, י"ל פרץ, משה לייב ליליינבלום ואחרים. "היום" נסגר ב-1888 כשלא עמד בתחרות עם ה"מליץ" ו"הצפירה".

קנטור נמנה עם צוות העורכים של האנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית שיצאה לאור בתחילת המאה ה-20 ובנוסף פרסם מחקרים בקובץ "פרז'יטויה (Пережитое)" שהוקדש להיסטוריה חברתית של יהודי רוסיה ולתרבות שלה.

לאחר שפרש מעיתונאות, עקב בריאות לקויה, שמש כרב מטעם הממשלה בלייפאה, בווילנה ובריגה עד יום מותו.

לואי פרדינאן סלין (1961-1894), סופר צרפתי. הוטבל בשם לואי פרדינאן דטוש בקורבואה שליד פריז. אביו היה סוכן ביטוח ואמו תופרת. ב-1928 פתח בפרקטיקה פרטית כרופא במונמארטר שבצפון פריז, וב-1931 החל לעבוד במכון לרפואה ציבורית. ב-1932 פרסם את ספרו מסע אל קצה הלילה שהפך ליצירת המופת שלו. הספר משקף תפיסת חיים ניהיליסטית, אנרכיסטית ומיזנתרופית. הוא היה מועמד לפרס גונקור, אך עקב חילוקי דעות בקרב חברי הוועדה הבוחרת לא זכה בפרס. ב-1936 פרסם את ספרו מוות בתוכנית האשראי. שני ספריו אלה גרמו לפרסומו של סלין כמחדש הסגנון הספרותי וכמספר סיפורים מעולה, והשפיעו על סופרים צעירים ובהם ז'אן פול סארטר. אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, פרסם סלין ספרים אנטישמים: זוטות בדבר רצח המוני (1937), בית הספר לגוויות (1938) ומצב ביש (1941). לאחר מותו הוסר מרשימת גיבורי התרבות בצרפת בשל דעותיו האנטישמיות.

פליקס אהרון טַיילהַבֶּר (1956-1884) היה רופא וסופר יהודי גרמני, פעיל ציוני, מייסד קופת חולים מכבי ורופאה הראשון. הוא נולד בבמברג ב-1884. אביו היה גינקולוג בעל שם, בעל תואר רופא החצר של מלך בוואריה וממייסדי תנועת הספורט "מכבי" בגרמניה. פליקס הצטרף כבר ב-1900 לתנועה הציונית במינכן. בשנת 1906 עלה לארץ ישראל. הוא עבד במושבות הראשונות בשרון במשך כשנה, אך חזר לגרמניה כדי להשלים את לימודי הרפואה והתמחה ברפואת עור ומין. כעבור זמן מה פרסם ספר על רשמיו מפלסטינה.‏ ב-1911 הציע את שירותיו לטורקים כיוון שביקש לעבוד כרופא בפלסטינה. הוא נטל חלק במלחמה בטריפולי ב-1911 וב-1913 במלחמת הבלקנים. לאחר ניצחון הבולגרים על הטורקים נשאר לטפל בפצועים הבולגרים ועל כך העניקה לו אישית הצארית בסופיה את עיטור הכבוד הגבוה ביותר. מלחמת העולם הראשונה שבמהלכה שירת כרופא בצבא הגרמני חיזקה בו את ההשקפה הציונית עת היה עד לסבלם של היהודים שראה בלטביה. על מנת להיאבק בהסתה נגד היהודים, בטענה שהם משתמטים כביכול, פרסם ספר על טייסי קרב יהודים במלחמה (היו 200 טייסים ואנשי צוות יהודים שחלקם נהרגו בקרבות) וספרון על "היהודים במלחמת העולם". בשנת 1918 זכה בעיטור "צלב הברזל" מדרגה ראשונה לאחר שהתנסה במוראות "הטבח הגדול" על אדמת צרפת. ד"ר טיילהבר ערך בגרמניה עיתון בשם "פלשתינה" (1910-1907), שימש כעורך עמית של הלקסיקון הציוני הראשון (1930-1927) וחיבר ספרים נוספים, ביניהם: אובדן יהודי גרמניה 1911-1921 (1922), גורל והישגים – יהודים במחקר ובטכניקה בגרמניה (1931) וגורלות יהודיים - תולדות העם היהודי. כמו כן הוציא אטלס מפות קרטוגרפי של תולדות העם היהודי ב-1946. ספרים נוספים שכתב, במגוון נושאים, כוללים ספר על סקס ואירוס בשירי גתה (1929) שעורר סערה בגרמניה, ביוגרפיה על טרוצקי ועוד. בשל יהדותו והיותו סוציאליסט וחוקר סקסולוגיה ומין, סבל מהתנכלות מצד הנאצים בגרמניה. בשנת 1934 נכלא יחד עם 50 חוקרי מין במחנה הריכוז פלוטצנסה ליד ברלין ושוחרר בעזרת התערבותם של ידידים. ד"ר טיילהבר היה היוזם וההוגה של קופת חולים "מכבי" יחד עם עמיתו הרופא ארנסט פרוידנטל. הוא שימש רופאה הראשי ב-1941 ולאחר מכן גם יו"ר הנהלתה מ-1949 עד יום מותו. ד"ר טיילהבר הגה את רעיון הרפואה חופשית שדגלה בעיקרון של בחירת רופא הקליניקה הפרטית על ידי החולה במסגרת קופת החולים ובכך טבע את חותמו על הרפואה בישראל.

פרנסואה רבלה (1553-1494)‏ היה סופר, כומר, רופא ומשפטן, הומניסט ורפורמטור בכל עניין שבו נגע עטו. בזכות יצירתו המפורסמת גרגנטואה ופנטגרואל – סיפור קורותיה של משפחת הענקים הזללנים והשתיינים ומלחמתם בכוחות השחור והאופל של הסכולסטיקה הימי-ביניימית ובכנסייה הקתולית, נחשב רבלה לשיקספיר של הצרפתים. הוא כתב צוואה מפורסמת בת שורה אחת: "אין לי דבר, אני חייב הרבה, ואת השאר אני מותיר לעניים".

תומאס לודז' (1558-1625) משורר, מחזאי, סופר ורופא יליד לונדון.

אביו, סיר תומאס לודז', היה לורד ראש העיר של לונדון ב-1562. הוא התחנך בין השאר במכללת טריניטי באוקספורד וסיים תואר ראשון בשנת 1557 ותואר שני ב-1581. לודז' החל ללמוד משפטים בבית הספר לינקולן בלונדון ב-1578. ב-1579 כתב את:" הגנה על שירה, מוסיקה ומחזות במה" בתגובה לסופר סטיבן גוסון שתקף במאמריו יצירות במה. ב-1584 כתב את יצירתו הראשונה בפרוזה:

"An Alarum Against Usurers"

ב-1589 כתב את: "Scillaes Metamorphosis" שירה שהשפיעה כפי הנראה על יצירתו של שקספיר: "Venus and Adonis".

ב-1590 כתב רומן היסטורי "רוברט השטן", על אודות ההיסטוריה של רוברט, הדוכס השני של נורמנדי. ב-1591 יצא למסע לברזיל ולמיצר מגלן וחזר כעבור שנתיים לאנגליה. במהלך תקופה זו חיבר את הרומן הנודע "רוזלינד" ששימש מקור השראה ליצירתו של ויליאם שיקספיר: "כטוב בעיניכם". ב-1596 חיבר את יצירתו החשובה: A Margarite of America. ב-1594 חיבר שני מחזות חשובים:

"(The Wounds of Civill War (with Robert Greene"

ו- "A Looking Glasse for London and England"

על יצירותיו הרבות נמנות: "שני האהובים" על ההיסטוריה של לוקריציה ואהובה Eurialus, "גלאוקוס וסיליה", "סונטות לפיליס "שכתב ב-1593, "ההיסטוריה של המלך ליר", תרגום של כתבי יוסיפוס פלביוס על מלחמת היהודים שפרסם ב-1602.

ב-1597 הפך קתולי, למד רפואה באוניברסיטת Avignon וקבל תואר דוקטור לרפואה ב-1598 ובסביבות 1602 קבל תואר דוקטור לרפואה גם מאוניברסיטת קיימברידג'. הוא עבד כרופא בלונדון ובבריסל לשם נמלט כתוצאה מה- Gunpowder Plot – קונספירציה של הקתולים ב-1605 לחסל את שלטונו של המלך ג'יימס הראשון והפרלמנט. לודז' חזר לאנגליה ב-1612 אז הפך רופא נודע ונפטר ב-1625 בעת מלחמתו במגיפת הדבר.

תדיאוש קמיל ז'ילינסקי (1941-1874) היה סופר פולני, משורר, מבקר ומתרגם של למעלה מ-100 קלסיקות ספרותיות צרפתיות לפולנית. הוא היה רופא ילדים וגינקולוג במקצועו. ז'ילינסקי היה אישיות בולטת בפולין הצעירה וכן נחשב כ"ילד הנורא" של הסצנה הספרותית הפולנית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא נרצח ביולי 1941 במהלך הכיבוש הנאצי של פולין במה שנודע כטבח הפרופסורים בלבוב. בסקיצות, בשירים, בשירים הסטיריים ובסיפורים הקצרים שכתב הביע ביקורת ולעג לרשויות השמרניות ולסגנון הנמלץ של Młoda Polska ושל הבוהמיינים של קרקוב. ב-1933 קיבל את פרס האקדמיה הפולנית לספרות.

ז'אן סטארובינסקי (1920-2019) רופא פסיכיאטר, סופר ומבקר.

סטארובינסקי נולד בז'נבה שבשוויץ. הוא למד רפואה וספרות קלאסית באוניברסיטת ז'נבה שם הוסמך כדוקטור לרפואה ודוקטור לספרות עם מומחיות בספרות מכתבים. הוא לימד ספרות צרפתית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, באוניברסיטת באזל ובאוניברסיטת ז'נבה, שם גם לימד גם קורסים בתולדות הרעיונות וההיסטוריה של הרפואה. סטארובינסקי זנח את הרפואה והתמקד בחקר הספרות.

הביקורת הספרותית הקיומית והפנומנולוגית שלו משויכת לעיתים למה שמכונה

- "Geneva School" קבוצת חוקרי לשון, תיאורטיקנים ומבקרים ספרותיים שפועלים מנקודת מבט פנומנולוגית.

סטארובינסקי כתב עבודות ציון דרך על ספרות צרפתית של המאה ה-18 כולל יצירות על הסופרים ז'אן ז'אק רוסו, דניס דידרו, וולטייר - וגם על מחברים מתקופות אחרות (כמו מישל דה מונטיין). הוא כתב גם על שירה עכשווית, אמנות ובעיות הפרשנות. ספריו תורגמו לעשרות שפות.

הידע שלו בתחום הרפואה והפסיכיאטריה הוביל אותו לחקר ההיסטוריה של המלנכוליה (בעיקר ב"פוריס טוריס", 1974). הוא היה המלומד הראשון שפרסם יצירות (בשנת 1964) על מחקרו של פרדיננד דה סוסור על אנאגרמות.

ז'אן סטארובינסקי היה חבר באקדמיה למדעים מוראלס ופוליטיקה (מרכיב במכון דה פראנס) ובאקדמיות מלומדות צרפתיות, אירופאיות ואמריקאיות אחרות. הוא החזיק בתארי כבוד (honoris causa) מאוניברסיטאות רבות באירופה ובאמריקה.

סטארובינסקי נפטר ב-4 במרץ 2019 במורגס, שוויץ, בן 98.

צ'ה גווארה (1967-1928), ארנסטו גווארה היה מהפכן ארגנטינאי, פוליטיקאי קובני ורופא במקצועו. במהלך חייו כתב כמה ספרים. היה בכיר בעל תפקיד משמעותי במהפכה הקובנית שהתרחשה בשנות החמישים של המאה ועשרים. נולד בעיר רוסאריו שבארגנטינה למשפחה מבוססת ועקב אסתמה קשה שממנה סבל עקרה משחתו לעיר אלטה גרסיה בפרובינצית קורדובה שבמולדתם. גווארה החל ללמוד הנדסה בקורדובה וב-1947 שינה כיוון והחל ללמוד רפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. אחת מעבודותיו במסגרת לימודיו עסקה באלרגולוגיה ומחלות עור. ב-1952-1950 טייל עם חברו הביוכימאי אלברטו ארנאלדו בדרום אמריקה, בין היתר בפרו, בצ'ילה ובקולומביה. הרודנות, העוני והסבל שראה גרמו לשנאתו לאימפריאליזם ולקפיטליזם.

גווארה התפרנס מרפואה, צילום וכתיבה עיתונאית. בין השאר עבד כמטפל במקלט למצורעים בסאן פואבלו בשולי האמזונס בפרו. תוך כדי הטיול כתב גווארה מאמרים על המאיה והאינקה. רשמיו אלה התפרסמו ביומן מסע שבהמשך התבסס עליו ספרו דרום אמריקה באופנוע. בשנתיים הבאות עסק ברפואה לסירוגין בבית חולים בגואטמלה ואחר כך במחלקה לאלרגיה בבית חולים במקסיקו סיטי, אז קיבל אז הכינוי צ'ה – "חבר" בסלנג ארגנטינאי. ב-1953 קיבל תואר דוקטור לרפואה. ב-1955 חבר לפידל קסטרו ולחם מלחמת גרילה נגד שליט קובה בטיסטה. הוא הפך למפקד נערץ בצבאו של קסטרו וזכה לכינוי: "אל קומנדנטה". גווארה הפך בעיני אוהדיו לסמל של של אומץ, מהפכנות ואמונה באידיאלים פוליטיים. בהמשך מונה גווארה למפקד בית הכלא "לה קבניה" שם שימש כשופט ומוציא להורג. הוא הפך לרוצח המונים צמא דם. גווארה היה נוהג להוציא להורג בלילות, ולעתים עשה זאת באופן פומבי תוך שהוא מזמין את ההמונים לצפות. בפעמים אחרות הוא שידר את ההוצאות להורג בטלוויזיה או הקליט אותן לצורך סרטי קולנוע. ההערכה היא כי מספר ההוצאות להורג במבצר בשנת 1959 היה בין 200 ל-700. שלא במפתיע, גווארה זכה בכינוי "הקצב מלה-קאבנה". ב-1960, בייבוא מתקדם מברית-המועצות, יזם גווארה הקמת מחנה כפייה במערב קובה. למחנה זה נשלחו כל אותם אנשים שהעזו לא לאמץ את האידאולוגיה המרקסיסטית של המשטר. בין הפשעים של "המתנגדים" שנשלחו למחנה: שתיית אלכוהול, שוטטות, זלזול ברשויות, עצלות והשמעת מוזיקה רועשת. מאוחר יותר הפך המחנה למושבת עונשין שאליה נשלחו הומוסקסואלים, מתנגדי משטר וקתולים. לאחר משבר הטילים בקובה ב-1962, הצהיר גווארה כי "אם הטילים הגרעיניים היו נשארים, היינו משתמשים בהם נגד לב לבּה של אמריקה, כולל העיר ניו-יורק […] אנו נצעד בדרך הניצחון גם אם זה יעלה במיליון קורבנות גרעין […] עלינו לשמור את השנאה חיה". ב-1964 אמר גווארה במהלך דיון בעצרת האו”ם, כנציגה של קובה: "לירות באנשים? כן, אנו יורים באנשים ונמשיך לעשות זאת כל עוד נצטרך. מאבקנו הוא מאבק עד המוות." באפריל 1967 כתב: "שנאה היא המרכיב המרכזי של מאבקנו. שנאה כה אלימה עד כי היא מניעה אדם מעבר לגבולותיו הטבעיות, וכך הופכת אותו למכונת הרג אלימה וקרה. אנחנו דוחים כל גישה שלווה. אלימות היא בלתי-נמנעת. כדי להקים את הסוציאליזם, נהרות הדם חייבים לזרום."

גווארה שמש שגריר נודד מטעם קובה בתקופתו של פידל קסטרו ואף כיהן כשר התעשיה וכנשיא הבנק הלאומי של קובה. בהמשך הודח על ידי קסטרו ונאלץ לעזוב את קובה. ב-1966 הגיע לבוליביה על מנת לארגן מהפכה בדומה לזו שנערכה בקובה ב-1962, נתפס על ידי הצבא והוצא להורג.

ספרו דרום אמריקה באופנוע זכה לעיבוד קולנועי. בין ספריו מבחר נאומים וכתבים נבחרים, מלחמת גרילה, קובה והדרך לסוציאליזם ועוד.

 

5 מתוך דיוני הכנס הבינלאומי במלאות מאה שנים להולדתו של קורצ’אק, “בעיית הניכור וביטולו במשנתו” מאת צבי רוזן, עמ’ 55-53.

6 יאנוש קורצ’אק, כיצד לאהוב ילדים, הקיבוץ המאוחד, בני ברק 2009.

7 מתוך דיוני הכנס הבינלאומי, במלאות מאה שנים להולדתו, הוצאת בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה ותל-אביב, חיפה- תשל”ט-1979, ממאמרו של שמעון זקס, “משנתו הסוציאל-פדגוגית של קורצ’אק”, עמ’ 77.

8 מרטין (מרדכי) בּוּבֶּר - Martin Buber) 1965-1878) – פילוסוף בעל שם עולמי, שפיתח בין השאר את הפילוסופיה הדיאלוגית. השפיע ותרם רבות לעיסוק במדעי הרוח ובמדעי החברה, ובעיקר למחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, הפילוסופיה החברתית והאקזיסטנציאליזם הדתי.

9 מתוך מרטין בובר, מבט מקרוב, לימור שריר, הוצאת כרמל, ירושלים 2001.

10 ויקטור פרייהר פון וייצקר (1957-1886) – נוירולוג גרמני נודע ששימש בין השאר כמנהל המחלקה בבית החולים בהיידלברג. נחשב כאבי הרפואה הפסיכוסומאטית והתפרסם בזכות התיאוריות שלו בתחום האנתרופולוגיה הרפואית. פיתח את תיאוריית הגשטלט בפסיכולוגיה.

11 מתוך ויליאם קרלוס ויליאמס, “אוטוביוגרפיה”, בתוך סיפורי רופא הלכה למעשה, הוצאת רסלינג, 2006.

12 ג’רום ברונר (Jerome Seymour Bruner) נולד ב-1915, פסיכולוג קוגניטיבי אמריקאי שתרם לפיתוח תיאוריית הלמידה הקוגניטיבית. ברונר נמנה עם קבוצת חוקרים שפעלה בתחילת שנות ה-50 באוניברסיטת “ייל” וסללה את המעבר מן הגישה הביהביוריסטית אל הגישה הקוגניטיבית.

13 פורסם במאמרי “הרופא כסופר”, עיתון הארץ, מדור בריאות 14.9.14.

14 מתוך הנזיר השחור מאת אנטון צ’כוב, הוצאת כרמל, ירושלים.

15 ארבעה מחזות, הדוד ואניה ושלוש אחיות, מאת אנטון צ’כוב, הוצאת עם עובד.

16 מתוך סיפור על אהבה וחושך מאת עמוס עוז, הוצאת כתר.

17 מתוך סיפור חלום מאת ארתור שניצלר, הוצאת גוונים.

18 מתוך סיפורי רופא, ויליאם קרלוס ויליאמס, הוצאת רסלינג.

19 מופיע בהרחבה בנספחים. (כרך ד׳ עמ׳ 147-123)

20 מתוך: כאשר אשוב ואהיה קטן מאת יאנוש קורצ’ק, הוצאת יסוד בע”מ.