רוח המפקד

| 1 |
ילדות בשכונת הפועלים

במכשיר הטלפון הנייד שלי אני שומר תמונה שהולכת איתי לכל מקום: תמונת אמי כילדה, מוקפת בבני משפחה רבים. אנשים לבושים בהידור — הנשים בשמלות, הגברים בחליפות — וביניהם ילדים ששערם מסורק בקפידה לאחור. תמונה רגילה של משפחה בפולין. שנים לא רבות לאחר שצולמה התמונה הזאת יושמדו רבים מהמצולמים בה במחנות. אמי כבר תהיה בפלשתינה. אני מביט בתמונה וחושב: כמה אומץ נדרש לבחורה בת ה-17 כדי להשאיר את כל זה מאחור ולצאת להרפתקה בארץ רחוקה וזרה. ועוד אני חושב: כמה מעט ידעתי על אמי, זהבה לבית דז'לדובסקי, ועוד פחות ידעתי על אבי, אליעזר לבית רוזנברג. אפילו את שם העיר שבה נולד איני יודע.

בשנים האחרונות הייתי שותף בפרויקט בנייה בפולין. ביקוריי הרבים בוורשה עוררו בי צורך מחודש לחקור את שורשיהם של הוריי. אחותי רותי ואני מייסרים את עצמנו על כך שלא שאלנו אותם יותר. אולי התביישנו בהורינו הגלותיים עם לבושם המוזר משהו והעברית המשובשת שבפיהם. בנו לא בער הלהט להכיר את האנשים שהיו הורינו, והם מצידם גם לא התנדבו לספר.

1928. אמי (במרכז) ומשפחתה בפולין, לפני שעלתה לבדה לארץ

אבל רגע אחד אני זוכר היטב: את המפגש עם דודי אהרון, אחי אמי, ששב מאושוויץ לאחר שאיבד את אשתו ובנו ונישא לאישה אחרת. המתנו לו בביתו של האח אריה, שהגיע לארץ לאחר שירות בבריגדה, בשכונת יד אליהו בתל אביב. אני זוכר כאילו היה זה אתמול את הדלת הנפתחת, את אמי עוקפת את השולחן הגדול שמאחוריו עמדה ורצה מתייפחת לכיוון אחיה. מתוך חיבוקם צדו עיניי את המספר הבולט על ידו של אהרון.

אהרון נפטר יום לפני שנולד בננו. דודתי לחצה, אבי הוסיף נימוקים משלו, ולבסוף אילנה אשתי ואני נכנענו. קראנו לבננו רון אהרון ירון.

* * *

אבל גם אם אינני יודע הרבה על הוריי, זאת אני יודע היטב: הם עשו הכל כדי להעניק לרותי ולי בית חם ויציב בקריית עבודה, שכונת הפועלים הקטנה בחולון, ולגדל אותנו להיות אנשים טובים.

כשמדברים היום על "ישראל הראשונה" ו"השנייה" — מושגים שאני דוחה מכל וכל — משפחתי ודאי נתפסת כ"ישראל הראשונה". אבל הקשיים שעימם התמודדו הוריי באותה תקופה לא היו שונים משל עולים אחרים, ממזרח וממערב. הוריי, ובעקבותיהם אחותי ואני, מעולם לא התלוננו או באנו בטענות על קיפוח או אפליה. אבי ואמי, בעשר אצבעות, בנו עבורנו בית, שגם אם היה צנוע מאוד, לא חסר בו דבר.

נולדתי ב-5 פברואר 1940, ארבע שנים לאחר אחותי. כשהייתי כבן שנתיים אבחנו אצלי בעיה כלשהי בלב והייתי מאושפז במשך חודשיים בבית החולים "הדסה" בתל אביב. אחותי זוכרת עד היום את בכי התמרורים שלי כשאמי נאלצה להשאיר אותי שם. זמני הביקורים אז היו נוקשים ביותר וההורים לא הורשו להישאר ליד מיטות הילדים החולים. מאז ובמשך כל חייה הקצרים אמי דאגה לי מאוד.

אבי היה פועל בניין שהתקדם להיות קבלן קטן שבנה כמה בניינים בחולון. אמי הייתה רוב הזמן עקרת בית, יידישע מאמע אמיתית, וכל מה שעניין אותה היה ניקיון הבית והחצר והענקת הטיפול והחינוך הטובים בעולם לילדיה. היא הייתה מוכנה לעשות הכל למען זה, גם לעבוד במשק בית אצל השכנים האמידים בהמשך הרחוב, הבעלים של חנות הבדים "משי זקס". בזכות העבודה הקשה יכלו הוריי להרשות לעצמם לממן לי שיעורי נגינה בפסנתר בקונסרבטוריון ואף לרכוש פסנתר, כדי שאוכל — ולא מרצוני הטוב — להתאמן בנגינה בבית.

למרות הזמנים הקשים, לא סבלנו אף פעם ממחסור. בחצר ביתנו היו גינה, שבה גידלה אמי ירקות, ומשק חי, שבו הסתובבו ברווזים ותרנגולות שסיימו את חייהם על הצלחת שלנו. שכנינו גידלו שפנים. ההורים שלי אמנם לא היו דתיים, אבל היה גבול שלא עברו אותו. שפנים וחזירים היו הגבול.

למורת רוחה של אמי, שידעה שהמעמסה תיפול עליה, בנה אבי — בתום ויכוח קולני אופייני — גם לול ענק. מדי פעם נשלחתי לצרכנייה, עם התלושים שחולקו בימי הצנע, כדי להביא ממנה מאכל שהתחזה לנקניק. אמי הייתה בשלנית נהדרת, על טהרת המטבח הפולני המסורתי כמובן, שהכינה צ'ולנט נפלא ואפתה עוגות משובחות. ילדיה היו תמיד נקיים ומסודרים. פעם בשבוע הורתחו המים בדוד שהודלק בעזרת עצים וזכינו למקלחת חמה. מגג המחסן בן שתי הקומות בחצר יכולנו להשקיף עד חולות ראשון לציון. לימים, כששירתי בצנחנים, בכל פעם שאמי שמעה קול מטוסים, היא עלתה על הגג כדי לוודא שכל המצנחים של הצונחים שנפלטו מהמטוסים נפתחו.

מדי קיץ נסעה אמי לבית הבראה במטולה, כדי להיות קרובה לחברתה הטובה בקיבוץ דפנה, ולפעמים הצטרפתי אליה. בימים שקדמו למלחמת השחרור ארכה הנסיעה לצפון באוטובוס יום שלם ועברה בכפר הערבי חלסה, היום קריית שמונה. טיילנו בדן, בבניאס, בתל חי. מלבד החופשה הזו עם אמי, לא יצאתי עם הוריי לבילויים אחרים. הייתה הפרידה מוחלטת בין החיים שלנו לשלהם. מערכת היחסים בינינו כל כך שונה מזו שיש לי עם ילדיי. חייהם היו קשים יותר ולא היו להם פנאי וסבלנות לבלות עם ילדיהם. אני לא יודע עד כמה השפיעו עליהם הפרידה בגיל צעיר מבני משפחותיהם, הידיעה על מה שעלה בגורלם, החיים בארץ כמעט ללא קרובי משפחה. את המילים "סבא" ו"סבתא" כלל לא הכרנו. אני מניח שבסופו של דבר הייתה מתעוררת סקרנותנו והיינו שואלים יותר את אמי, אך היא נפטרה בגיל צעיר, 57, לאחר שזכתה לחגוג את חתונתי ואת הולדת בתי דגנית. אבי האריך לחיות עוד שנים אחריה, עד גיל 94, אבל לאחר מותה של אמי הקשר בינינו התרופף.

מבין שניהם, אמי הייתה הדומיננטית בבית. אבא שלי היה איש הגון וישר, נאיבי, שמוכן לעשות הכל למען אחרים, גם על חשבונו וחשבון משפחתו. הוא בנה בחצר ביתנו צריף קטן, שבו הלין עולים חדשים מבולגריה תמורת תשלום זעום. הוא תמיד העדיף לתת לאחרים מאשר לי או לאחותי. לימים, כשקניתי ממנו דירה, נתן לי אבי הנחה קטנה יותר מזו שנתן לרוכשים זרים.

ולמרות זאת, לא יכולתי לבקש לעצמי הורים טובים יותר. מהם ירשתי את ההגינות והיושר, את החינוך לא להיות "דרייער" — עסקן המנסה להערים על אחרים — את הדבקות במטרה והנחישות לבצע את מה שמוטל עליך על הצד הטוב ביותר.

* * *

חיינו היו מעורבים באלה של המדינה. במלחמת השחרור היה אבי חבר ב"הגנה" ויצא בלילות לשמור על השכונה מפני הצלפים מתל א־ריש שבשכונה הערבית בפאתיה המזרחיות של יפו (היום שכונת תל גיבורים). מדי פעם חדרו הקליעים לבתים. לא הצלחתי להירדם עד שאבי חזר לפנות בוקר הביתה. במלחמה תקפו מטוסים מצריים את חולון בזמן שהשתכשכנו בבריכת השחייה הקטנה בשכונה. מאותם ימים אני זוכר היטב את המילה "משתמט", מי שהתחמק מהגנה על המולדת והודבק על מצחו אות קין. כולנו הכרנו את השכן המשתמט.

בשנות ה-50 התחילו להגיע העולים ממדינות מזרח אירופה, ואני מתבייש להודות שלא קיבלנו יפה את פניהם. במבט לאחור אני מבין שעשינו להם חיים קשים מאוד, פשוט התעללנו בהם. צחקנו עליהם, הרבצנו להם. אחד מהילדים שבהם התעמרנו גדל להיות פרופ' אריה שכנר, מנהל מחלקת לב וחזה בבית החולים "וולפסון" ונשיא עמותת "הצל ליבו של ילד". בכל פעם שפגשתי אותו מאז צחקתי: "אתה נראה כמו מישהו שחטף מכות כילד". להגנתי אני יכול לומר שהתלוויתי לאבי כשהלך בחורף, נושא איתו חבילות בגדים משומשים, למעברה הסמוכה כדי לעזור לעולים לאטום את האוהלים ולתקן את מערכת הניקוז.

יחד עם העולים ממזרח אירופה הגיעו גם הסיפורים על זוועות השואה. היה לי קשה מאוד לשמוע אותם. אני זוכר היטב את הסרט "איה בני", סרט אמריקאי משנת 1948, מהראשונים שעסקו בשואה. במרכז עלילתו ילד ואמו, שהופרדו באושוויץ, המחפשים זה את זה. בכיתי בקולנוע בכי תמרורים, והשפעתו של הסרט הזה ליוותה אותי כל חיי. בכל נסיעה שלי לגרמניה כמנכ"ל משרד הביטחון, השואה נכחה בדרך כלשהי. במיוחד היה לי קשה לראות פסי רכבת. באחת מנסיעותיי, שנועדה למפגש עם מקבילי הגרמני, ד"ר פיטר אייקנבאום, כדי לדון איתו ברכישת צוללות, עצרתי ברציף 17 בברלין, שממנו יצאו רוב הרכבות עם יהודי העיר שגורשו למחנות. על שולי הרציף חקוקים פרטי הרכבות: תאריך יציאתן, מספר היהודים שהיו עליהן והיעד הסופי של הטרנספורט. בפגישתי עם אייקנבאום סיפרתי לו מהיכן אני מגיע. הוא לא שמע קודם על רציף 17, ותיאוריי, מלווים בהרבה רגש, העלו דמעות בעיניו. מובן שזה השפיע על המשא ומתן.

בשכונת הפועלים הקלאסית הצביעו כולם למפא"י ושנאו את חירות המוקצית שנאה יוקדת. כששירתי כראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, בשנת 1981, נפגשתי מדי שבוע עם ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין, כדי להציג לו, כמקובל, את הפעולות המתכוננות לשבוע הקרוב.

השיחה איתו תמיד התפתחה לכיוונים אחרים. גיליתי אדם אינטליגנטי, איש שיחה מרתק, רחוק מאוד מהדמות הקיצונית שאבי ואחרים בשכונה דיברו עליה. באחת מפגישותיי עם אבי, סיפרתי לו על שיחותיי עם בגין ועל התרשמותי הטובה ממנו. אבי התרגז וסירב להקשיב לי. המפא"יניק השרוף לא היה מוכן לסגת מילימטר מעמדתו.

* * *

הוריי ציפו שאהיה ילד טוב, ולא תמיד תאמה המציאות את ציפיותיהם. חבריי ואני היינו, בלשון המעטה, ילדים די שובבים. בימי שישי, כשהוריי הלכו לבקר חברים, נהגתי לקחת את האופנוע של אבי לסיבוב ומדי פעם עשינו סיבוב גם עם המכוניות של השכנים. אחיו של אחד מחבריי הטובים, אשר השילוני, שירת כקצין בצבא ובאחד הימים, כשהגיע בג'יפ לחופשה בביתו, הציע אשר שניקח את הג'יפ לסיבוב. נפלנו לידיו של השוטר השכונתי, שבאותו יום גילה ערנות מיוחדת, ונלקחנו למעצר. אבי הגיע כדי לשחרר אותי. בגיל 16 כבר הייתי עצמאי לחלוטין, שכרתי וספה והפלגתי איתה לטיול בגליל. אני לא מעלה בדעתי שהייתי מרשה לילדיי לעשות זאת. ולמרות מעשי השובבות, היו לנו נורמות מוסריות. ידענו להבדיל בין טוב לרע ולא לעבור את הגבול בין פרחחות לעבריינות.

אבי ואמי ניסו להשפיע עליי ככל יכולתם, ולפעמים גם הצליחו. במקרים מסוימים השתמש אבי בחגורה ששלף ממכנסיו ונעזר בה כדי לחנך אותי. בכיתי קצת ומיד שכחתי. היום זה נשמע נורא, אבל אני מודה שהמכות לא השאירו בי סימנים או צלקות, ואולי אפילו חישלו אותי. הוריי עשו הכל כדי שאצליח בלימודים, ואם היה צורך שלחו אותי למורה פרטי. אבל ראשי לא היה בלימודים. הגעתי הביתה רק כדי לאכול ולישון, ומדי פעם גם לשרבט משהו במחברת. אני זוכר איך פעם המורה בכיתה זימן אותי ללוח כדי לפתור משוואה. לא אשכח את המבט ההמום על פניו ועל פני התלמידים בכיתה כשפתרתי אותה במהירות ובקלות.

הפעילות בסניף הנוער העובד והלומד מילאה את כל זמני. בפעולות היינו עסוקים בוויכוחים פוליטיים סוערים. אל המדריכים התייחסנו כמו אל אלוהים, ותמיד הצקנו לילדה התורנית שהתאהבה במדריך. יצאנו לטיולים באילת, במצדה ובגליל, מים לים ומהר להר, הרחקנו למחנות עבודה בקיבוצים. דיברנו הרבה על אהבת המולדת, על הצורך להגן על גבולותיה ולהכות בפדאיון, אבל אני לא זוכר בשיחות האלה כמיהה לארץ ישראל השלמה או התייחסות למורשת האבות. שמחנו במה שיש לנו.

העבודה בפלחה במחנות העבודה בקיבוצים שבתה את ליבי, וכשהגעתי לכיתה י"א — שביעית, כפי שקראנו לזה אז — החלטתי ללמוד בבית ספר חקלאי. במשך שנה וחצי למדתי בבית הספר "כדורי", שהוסיף, בגיל המשמעותי שבו מתעצבת האישיות, על הערכים שספגתי בבית הוריי. מהשילוב בין לימודים לעבודה בענפים החקלאיים למדתי אחריות, מהמבחנים שאותם עשינו ללא נוכחות מורה בכיתה — ואף אחד לא העלה בדעתו להעתיק — למדתי יושרה. לצערי, ב"כדורי" גם למדתי לעשן.

מגיל 16 עישנתי לפחות שתי קופסאות ביום. התחלתי עם "דפנה" ו"אל על", בדרך עברתי ב"טיים" וסיימתי ב"מרלבורו". את הסיגריה הראשונה הדלקתי מיד לאחר שהתעוררתי, עוד במיטה. קשה למצוא תמונות שלי מתקופת הקריירה הצבאית בלי סיגריה. בניגוד למעשנים כבדים אחרים, זה מעולם לא הפריע לי ולא ניסיתי להפסיק לעשן. היום זה נשמע בלתי נתפס אבל אז אפשר היה לעשן בכל מקום — כולל במטוסים, באוטובוסים, בקולנוע ובמשרדים.

הטרנד העולמי נגד העישון, במסגרתו הוגלו המעשנים לפינות עישון חבויות, תפס אותי כשהייתי בשליחות כנספח צה"ל בוושינגטון. שם הרגשתי בפעם הראשונה את תחושת הדחייה שחווים המעשנים. רק אז התחלתי להרהר באפשרות שאולי הגיע הזמן להפסיק לעשן, בעיקר בגלל המבטים שננעצו בי כשהדלקתי סיגריה. ובכל זאת חלפו עוד כמה שנים, ורק לאחר שגם בארץ התחלתי להרגיש לא בנוח כשהצתי סיגריה, הודעתי בחגיגיות למשפחה שב-1.1.1993 אני מפסיק לעשן. הם כמובן לא האמינו שאצליח. עד היום הם עדיין חושדים שאני מעשן בסתר, למרות שמאז לא נגעתי בסיגריה. ביום אחד הסתיימו — בלי מסטיקים, מדבקות או סדנאות גמילה — 36 שנות עישון.

ב"כדורי" למדו איתנו תלמידים ערבים — אני מניח שזה היה מהמקומות הבודדים, אם לא היחיד, שבו למדו יחד יהודים וערבים — ועבורי היה זה המפגש הראשון עם ערבים ישראלים. 40 שנה אחר כך ניהלתי את חברת הבנייה "א.דורי", שרוב המנהלים והמהנדסים בה היו ערבים ישראלים. הרביתי לספר להם על החברים הערבים שהכרתי ב"כדורי", כדי להבהיר להם שמבחינתי אין כל משמעות להיותם ערבים, אלא רק לעבודתם המקצועית ולהתנהלותם כבני אדם. דברים שמחלחלים אליך בילדות הולכים איתך כל חייך.

נהניתי מאוד ב"כדורי", אבל התגעגעתי לביתי ובעיקר לחבריי בחולון והרגשתי שאני מתרחק מהם. בשלב מסוים הבנתי שאני מאבד את הקבוצה שלי ושלא אוכל להתגייס איתה לנח"ל, כפי שתכננתי. באמצע כיתה י"ב עזבתי את "כדורי" ושבתי לבית הוריי. כבר לא חזרתי ללמוד והשלמתי תעודת בגרות רק שנים אחר כך.

* * *

לגמרי לא תכננתי קריירה צבאית. הכי רחוק שהגעתי במחשבותיי על העתיד היה ללמוד חינוך גופני ולהיות מורה להתעמלות. הדברים התגלגלו במקרה.

ביולי 1957 התגייסתי לנח"ל יחד עם חבריי לגרעין, שהיה מיועד לקיבוץ פלמחים. במשך שלושת חודשי הטירונות טורטרנו במחנה 80, דברים שהיום מפקדים לא היו מעִזים להעלות בדעתם. כשביקשנו, לדוגמה, להתקלח ביום קיץ חם, נשלחנו לחפור בורות בחולות והמ"כ הורה לנו לרוקן לתוכם את המימיות שלנו וכך להתרחץ. היה לי קשה בהתחלה להתרגל למשמעת הנוקשה וללוחות הזמנים, אך משבוע לשבוע זה הפך לקל יותר. אגב, יחד איתי בטירונות היו גם אריק איינשטיין ויהורם גאון. הם המשיכו ללהקת הנחל. אני פחות הייתי בענייני שירה.

כשהגרעין היה צריך להפריש אחוזים לפיקוד, התנדבתי לצאת לקורס מ"כים. אני אפילו לא יודע למה. לא חשבתי בשום אופן שזה תחילתו של מסלול אחר. חשבתי שאהיה קיבוצניק. בין הטירונות לקורס מ"כים הספקתי לבלות חודש בפלמחים ואהבתי מאוד את האווירה שם. חיי קיבוץ התאימו לי. קל לי לחיות בחברה, ומעולם לא הייתי רכושני. אני מניח שלולא התפנית בקריירה, הייתי ממשיך את חיי כחבר קיבוץ.

הפעם הראשונה שבה חשבתי להמשיך בשירות הצבאי — וגם אז לא חלמתי שאהיה אלוף בצה"ל — הייתה כששירתי כמדריך בבה"ד 1. זכיתי להערכה רבה מצד הצוערים, שאר המדריכים ומפקדיי, ואמרתי לעצמי שאם אני עושה עבודה טובה, נהנה ממנה וזוכה להערכה, אולי אני צריך להמשיך במסלול הזה. מפקד הבסיס, האלוף יצחק חופי (חקה), לימים ראש המוסד, הכיר היטב את הקצינים שלו ואמר לי שמקומי בגדוד הנח"ל המוצנח. במשך כל השירות הצבאי שלי הוא היה בכיר ממני והערכתי ואהבתי אותו מאוד.

שנים ארוכות לאחר מכן התהפכו היוצרות. כשהייתי מנכ"ל משרד הביטחון, ביקש חקה להיפגש איתי. ידעתי שהוא רוצה לבקש ממני שמשרד הביטחון יוציא לאור את הספר שכתב עם קצינים נוספים על פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים. כשנכנס לחדרי, הרגשתי כי הוא חש שלא בנוח. אמרתי לו: "חקה, אל תבקש כלום, כי כל מה שרצית לבקש כבר סודר. אל תעמיד אותי במצב לא נעים שאתה צריך לבקש משהו ממני". זה היה ממילא ספר חשוב וראוי שמשרד הביטחון יוציא לאור — ושמחתי גם לסייע לחקה, המפקד שבמידה מסוימת השפיע על עתידי.