עזה כמוות אהבה

פרק א

לבא"ח הגענו כולם.  טירונים מבוהלים. בצבע ירוק זית שמאחד את כולם ושעושה אותם שווים בעיני הבורא. כולם, חוץ מאלה עם הדרגות ואני עם הכיפה שמבדילה אותי מכל המחלקה. מתנחל,  זה השם,  שם המשפחה והלאום. יחד למדנו את ראשי התיבות הצהליים ואני מכיר חצי עוד מלפני. ש"ג זה הכניסה ליישוב, משם לוקחים טרמפים לכל מקום. מי שלא גדל בהתנחלות ולא למד בישיבה תיכונית לא מכיר ולא מבין דבר בטרמפים. לכל מקום, בכל שעה ומכל מקום. יהודיה, זוויתן, ירושלים, תל-אביב, אילת. ואם לא היינו בגבולות מוגדרים, לכל העולם היו מגיעים בטרמפים חבורת זרוקים עם כיפה בצד. נאפ"ל, רשמ"צ, שק"ש- זה שישנים אתו על שפת הכינרת או בטיול חוף לחוף.  נותנים מלא הקשבים, עד שלומדים לא לזוז, לא לנשום. תרגילי פרט, חוליה, כיתה ואז המחלקה נותנת בראש,  פיצוצים, נתזים, מלחמה בזעיר אנפין. 
שבע דקות זה המון זמן, מתגלחצים בזמן הזה, זאת אומרת גילוח, צחצוח נעליים ושיניים למי שהספיק, ומי שלא, ישלים בפעם הבאה או שיסריח יום שלם. שבע דקות זה הזמן שלוקח לעשן סיגריה, לחרבן, לעלות על א', על ב' ,שוב על א', כי לא עמדנו בזמן ושבע דקות זה הזמן להעמיד שימון שמירה.
שימון שמירה מגלה אצל האדם את כוחותיו הגנוזים ובטח אצל המחלקה. כולם חברים, תלויי גורל, עוזרים, טסים, ממלאים מים, כדורים במחסניות, מחרישים, משמנים את הנשק, צלמים, המימייה גם משומנת, האפוד, המדים, הכול משומן, השרשירים פרוסים, ואז מגיעה אלומת אור, אף אחד לא נושם, אני חושב אם הכול בסדר, הנשק משומן? יש מספיק מחסניות? שיט, יש כפל בסוף השרשיר של הנגב, רק שהסמל לא ישים לב. דממה, לילה מסביב, רק המחלקה והפנס מאחורי המדים. כובע, חולצה בתוך המכנסיים ומסביב מהודקת חגורה. " תוציא את המכלול", פונה אליי הכובע, שמתחתיו היה אפשר להבחין בזוג שפתיים, אילו הפנס לא היה מסנוור. בדיקה מדגמית. מזל, הפעם כולי משומן. "יותר מידי שמן", נוזף בי הכובע,  "אתה רוצה שיתפוצץ לך
הקנה? אתה רוצה להשפריץ שמן על המחבלים בהיתקלות?" שתיקה, מה אפשר לענות? 
"לא היה מספיק זמן, אז שימנו מהר וזה מה שיצא", מפר רוסו את הדממה המעיקה. 
"לא היה מספיק זמן?" נשאלה השאלה והפנס כוון על רוסו המסונוור עד דמעות. הוא הגיע עם כוונות טובות אבל עם פה גדול. ואחרי שהמסדר עבר בין כל שטחי האימון של הבסיס סוף-סוף אפשר היה לישון.

אתה מתנחל, אתה מזוהה עם הכיפה הסרוגה. יודעים למי תצביע. תמיד אתה צריך לענות למה לעזאזל אתה גר פה ולא במקום אחר. "בקושי מכולת יש לכם בחור הזה? לאן אתם יוצאים בערב?" השאלות נורות לעברך בצרורות. אתה חייב לדעת למה אלפי חיילים צריכים לשמור עליך. אתה מלח הארץ, שבגללו כל הפלוגה טוחנת. יש לך 'חית אפודים' בסלון ואבא שלך יורד מכוננות כשאתה חוזר הביתה. אתה בטח טוחן את האחים הקטנים שלך צעירות* ומכין לאח הגדול שלך קפה - כך צוחקים בפלוגה. ששת האחים במשפחה זה כדי שיעזרו בשמירות, אחרת... למה אתם כל כך הרבה במשפחה? אבל האמת היא, שכשאתה בבית אתה בבית. צופה בטלוויזיה, משחק במחשב, יוצא עם החבר'ה, מטייל ליד הישוב, וצועד אל המעיין עם הנשק צמוד. אם יש נשק,  אז ברור שהולכים אתו למעיין הקרוב, ליד הכפר השכן. אפילו שלפני כן, בלי הנשקים, היינו הולכים לשם והרגשנו בטוחים. ולפעמים החבר'ה הגדולים היו מגיעים עם נשקים, יוצאים בפוזה כזאת עם נשקים עליהם. עכשיו אנחנו גדולים. כן עם נשקים. צחי, קובי, אני וגם ברקוביץ שגם הוא משה, אבל הוא ברקוביץ ואני בצבא נהייתי מוש או מושיקו והזיהוי הוא מתנחל. לך תסביר לחבר'ה מהצבא שבבית זה אחרת, שזה לא כמו מה שנראה להם. לך תסביר להם שהחיים ביישוב משתדלים להיות נורמליים, שהחיים חזקים מכל הסובב. שבסך הכול מעבר לדעות הפוליטיות והדתיות יש כאן אנשים, שלפעמים שמחים, לפעמים עצובים ולפעמים בימים של ירי בצירים ופיגועים, מפחדים פחד מוות.
*סלנג צה"לי 
ואם אבא הולך לעבודה או אימא נוסעת ליישוב השכן לחוג דרמה, אז מתגנבות לראשך מחשבות מפחידות. לך תסביר שהשגרה מנצחת אידאולוגיה. שאת הפחדים העייפות מביסה, כמעט מכניעה אותך בעמדה, שנמצאת רק עשר דקות מהישוב שלך, והקול שעולה במדרגות מקפיץ לך את הצורה ופתאום אתה הכי ערני בעולם, משפשף את העיניים ובודק מהר שהכול כשורה בעמדה. ציון המ"מ עולה לעמדה, בוחן אם הכול בסדר, מגיש קפה מגעיל, אבל בשעה כזאת, בשלוש לפנות בוקר, לקול המואזין שאתה מכיר מילדות אתה זקוק לזה יותר מתמיד.

שוקרון המ"פ הודיע שהחטיבה הולכת להתפרס בשומרון ושעדיין לא יודעים בדיוק איפה. הפלוגה תקבל גזרה שתהיה באחריותה, בהתאם למשימות הגדודיות. שוקרון הוסיף שזה לא צחוק, אנחנו עולים לקו הראשון ומולנו לא יעמדו יותר מטרות קרטון אלא מחבלים אמתיים ותפקידינו לשמור על מדינת ישראל ועל התושבים במקום. רק אני הבחנתי בהפרדה בין מדינת ישראל לתושבים. מוזר, תמיד חשבתי שאני חלק מהדבר הזה שנקרא ישראל - זה גם הדגל שמתנוסס בכניסה ליישוב. "הפיגועים", המשיך שוקרון,  "יוצאים ממש משם ואנחנו שם כדי שאנשים בכל מקום בארץ יוכלו להמשיך בשגרת החיים. יש שאלות?" חתם שוקרון. 
"איך יהיו היציאות?" שאל תמיר ממחלקה שתיים. 
"עוד לא עליתם לקו ואתה כבר רוצה לצאת?" ענה לו עידו מ"מ שתיים, כאילו זו לא שאלה מספיק חשובה. "מושיקו לא צריך לצאת, הוא כבר יהיה בבית", צעק רוסו, אפילו שוקרון חייך ואחרי שבוע של קיפולי פלוגה אחרונים, כדי שעוזרי הרס"פ יוכל להשתחרר בלי מת"ש הגענו למפקדת החטיבה, שם סיפרו לנו מספר קצינים עם מפות ותא"צות, כמה מסוכן ליד הבית שלי, אילו התראות ואיומים יש, צירים, גזרות וקודים. פיצצו לנו את המוח בשמות ובמספרים כל מיני קצינים בתפקידים שלא הכרנו עד כה. זאת הפעם הראשונה שאני יודע שהכביש שעליו נוסעים לבית שלי נקרא ורטיגו ארבע. הוואדי שנפרס אחרי המעיין הוא הוואדי הירוק והוואדי מכיוון הכניסה ליישוב הוא הוואדי החום. נראה שהתצלום הוא מהקיץ כי בחורף גם הוא ירוק. עכשיו מהעמדה שלי אני רואה את הצד שאני לא רגיל לראות של דיר מנצוריה והתוודעתי לעוד כפר אחריו, חורביס. 

היישוב נפרס על אוכף מוארך וגבעונת שטוחה ממזרחו, שם ממוקמים הקרוונים של הישיבה והגן שבו אסתר הגננת לימדה אותנו להגיד, מודה אני ושמע ישראל, מעשה בחמישה בלונים ובים בם בם תירס חם. אבל הדבר הכי חשוב באזור הגבעונת הוא המגרש. השערים החלודים, שאפשר עוד להבחין שנצבעו פעם בשחור ולבן, חטפו מלא פיצוצים מכדורים שונים. כדור ארצות, כזה עם דגלים של מדינות שונות, כדור של אדידס, כדור מתקלף, כדורסל מפונצ'ר, כדורעף מפונצר, בקיצור כל מה שעגול ובהישג רגל. על הגדר של המגרש תמיד מתנדנדות ברוח ציציות של ילדים. ציצית ישנה מאוד ודהויה, תלויה שם כבר המון זמן. כנראה עוד מהתקופה שאני נהגתי לקשור ציציות, ומי יודע אולי היא שלי. כל השבוע המגרש היה ביתנו חוץ ממוצאי שבת, אז המבוגרים הכרסתנים של הישוב היו משחקים כדור סל. זקנים מתעופפים במתפרצת ויד על הכיפה שלא תעוף, חס וחלילה. אם שואלים אותי, לקחת כדור ולתפוס אותו ביד, זה לא חוקי ולא מעניין. אין כמו להתל עם הכדור מרגל לרגל, חרזי לאוחנה שמוצא את סטפן שאלוי, שאלוי מקשית את הכדור וגווווול!  ככה נהיתי החבר הכי טוב של רוסו. 
רוסו גר בשכונת גילה בירושלים והולך לכל משחק של בית"ר, אני רואה רק במוצ"ש, אחרי שאבא ברר אם אין כאן הנאה מחילול שבת. בפלוגה לא ציפו שהדוס ידע את החוקים של המשחק, אבל אחרי הצמד שהכנסתי ביום ספורט הגדודי אף אחד כבר לא פקפק. כדור רגל פותח את הלב בין חברים, אם אתה מספיק טוב ופותח את הראש אם אתה מהקבוצה השנייה. בחדרי על הקיר תלוי צעיף של בית"ר בצבע שחור צהוב. במשחקים אף פעם לא הייתי ואם, בעזרת ה', בית"ר תעלה לגמר גביע העונה, אלך עם רוסו )המשחק יתקיים ביום שני). אבי לא מבין מה מצאתי בכדור רגל, העבודה הזרה המודרנית. הוא יכול להבין שמשחקים, נפש בריאה בגוף בריא, אבל אהדה לבית"ר הוא לא יכול להבין. 

גיל ההתבגרות הגיע מאוחר יותר ליישוב, כמו כל אופנה שמגיעה מניו יורק, תל אביב ואז לפריפריה. כנראה בעייתי לחצות את הקו הירוק, או אולי הכביש הנחשי שעולה ליישוב )להלן ורטיגו ארבע) מקשה על האופנות להגיע, אחרת, איזה הסבר יש לכך שהן מגיעות מספר שנים אחרי כולם? 
כל דבר שעשינו נבע מגיל ההתבגרות, כך הסבירו לנו. לא קמת לתפילה? זה לא אתה זה גיל ההתבגרות. תפסו אותך מעשן, את האשם תלו בגיל וכך גם הצעיף של בית"ר שויך לאותה תופעה. אבל ניר אחי הגדול, שסיים את הצבא והוריד את הכיפה, צפצף על הגיל. הוא ועוד כמה מהשכבה שלו. לאבא הוא הוסיף קמט במצח ולאימא השיער בקצוות של כיסוי הראש האפיר. ועדת החינוך של הישוב, התכנסה יחד עם ההורים והגיעה יועצת חינוכית שהסבירה שיש מקרים שבהם גיל ההתבגרות מגיע מאוחר יותר וכך כולם נרגעו. 

אחרי ניר נולדה רחלי. כשרחלי הייתה בת שנתיים ההורים עברו ליישוב מניר גלים. אחר כך נולד משה מנחם, כלומר אני. מנחם היה סבא של אבא שנרצח על ידי הנאצים ימח שמם ואני מרגיש יותר משה, או מוש, או מושיקו, או כל הטיה אחרת של השם שלי, רק לא מנחם. משה מנחם בן שלמה יצחק זה רק כשאני עולה לתורה. צבי אחריי בתור, צבי יהודה. השם הגיע מקריית משה בירושלים - שם ישב הרב הגדול שתמונתו במבט חמור סבר תלויה אצלנו בסלון. הוא שאל איפה שכם שלנו? איפה חברון שלנו? ואחרי ששת הימים, תלמידיו הובילו זרם של מתיישבים לגבעות ביהודה ושומרון. כיום שכם וחברון רובם בשטח A.  עם צבי וישי (שהוא הבא בתור בהיררכיה המשפחתית( הייתי בחדר משותף ברוב הילדות. אחר כך ניר רצה חדר להתבגר בו לבד ורחלי קיבלה פריווילגיה של בנות כי היא הבת היחידה. ישי  לומד בכיתה ז ואחריו איתן שלומד בכיתה ו. כל היום הם רבים, דואגים שלא ישעמם בבית ואם משעמם צבי עוזר, אפילו שהוא כבר בכיתה י"א. שישה ילדים זאת לא משפחה גדולה אצלנו, הם ממוצע. עשרה ילדים ויותר נחשבים להרבה. איך היה כוח להורים לגדל כל כך הרבה ילדים? לא יודע, אבל נראה לי שמשעמם לחיות במשפחה עם שלושה ילדים, שקט כזה, אצלנו תמיד שמח בבית גם אם זה לפעמים מעצבן. חוץ מזה על מי תוותר? על ישי? על איתן? על צבי? לפעמים אני חושב שאפשר לוותר עליו, בעיקר כשאני רב אתו. ניר הוא הגדול, תמיד נסתכל עליו מלמטה. ואמנם תמיד הרגשתי מרוחק ממנו, יש לו את העולם שלו והוא אתו שם לבד. עכשיו כשאני בצבא הוא התחיל להיפתח קצת, ישב אתי לסיגריה וקפה בגינה וסיפר לי על הטיול בדרום אמריקה. אני זוכר שהוא היה חוזר מלבנון הרוג מעיפות, אחרי שלא ראינו אותו חודש והיה ישן כל השבת, מתעורר במוצ"ש ועושה על האש עם הצוות שלו מסיירת צנחנים. אבי התרגש שניר התגייס לסיירת צנחנים, משחררי הכותל. ציפה לקידוש ה', הסביר על החשיבות והשליחות למען עם ישראל, להיות חלוץ לפני המחנה, הוא כמעט אמר הלל שלם ונישק את המדים. 
אחרי שניר הוריד את הכיפה אבא כבר פחות התלהב מהגיוס שלי. ניר עוד התגייס אחרי שנה בישיבה ואני? נאדה, שום דבר, סיימתי י"ב, עבדתי קצת אצל בטיטו במכולת והתגייסתי לגדודים. מחסום, שמירות, גל"ב. לא סיירת צנחנים בלבנון אלא כאן ליד היישוב. בתיק שלי, בדרך לבקו"ם מצאתי מכתב. מההורים היה חתום למטה, אבל אני יודע שאבא כתב. במכתב הוא ביקש שאשמור על עצמי, בגשמי וברוחני, שאזכור מי אני, שאזכור את אבא שבשמים, שאקפיד להניח תפילין כל יום, שאעמוד בניסיונות והיה נדמה לי שיש דמעה שהתייבשה על הדף.

אחרי שירדנו לאימון, עלינו לקו קצר בגזרת יהודה, כדי להחליף גדוד מילואים. הפלוגה שלי הוצבה בדרום הר חברון. עקב התראה חמה נאלצנו להשכיב מארב בוואדי שעולה בין יטה לסמוע. שחר המפקד של הכיתה שלי בחר בי ובעוד כמה לצאת למארב. תדריך, תרגולות, מודלים ותחקיר אצל שוקרון והפעם איתרע מזלנו והגיע גם הסמג"ד ששאל מאתיים שאלות, הסביר שההתראה ממש חמה, אפילו רותחת. ממידע מודיעיני נודע שיש בכוונת חוליית מפגעים של הג'יהאד האסלאמי לבצע פח"ע באחד הצירים, או היישובים בגזרה. 
לבשנו מיליון בגדים וידעו שזה לא יעזור, הקור ינצח את הביגוד. שתי גופיות תרמיות, גטקס, מדים, פליז, חרמונית, כפפות, אלפיים גרביים, שקיות חימום וחלפ"ס בפאוץ'. יוצאים בסדר תנועה. אני בחוד עם אקילה - פותח את השטח.  הולך קדימה, יורד על הברך, רואה עולם ירוק - סריקה קצרה וממשיך. שחר באמצע קצת אחריי, מדונה על האוזן, עכבר מחובר לו לקסדה, גם הוא רואה את אותו עולם ירוק של חיילים. בקו שלי הולך דימה עם הנגב, רוסי ענק, שהנגב נראה כמו צעצוע בידיים שלו, שח"ע, תלוי ועומד לו על עינו הימנית, נראה כמו חייל אוניברסלי. ציין לייזר מונח על הקנה-  נראה אותם מתקרבים, את החארות האלה. אסור לבלוט על שיא הגובה, עוברים הכי נמוך שאפשר, דילוגים בצמדים, חשוך לאללה.
 "מצודה כאן אחד אלף, קבלי מוקי שלי, מדווח שחר על התמקמות אחרי סריקה של החוד. זמביה, יענו שקט, חלוקת גזרות, רוסו סגן מפקד הכוח מתצפת לאחור יחד עם גיא, מתבכיינים שיפסידו את כל האקשן. "לא יהיה אקשן", אומר דימה, "סתם הביאו אותנו פה בלאט". טוב, צריכים להעביר לילה שלם. 
בהתחלה משחנ"שים. שחר נפתח אתנו לאללה- ככה זה בבט"ש ובטח במארבים, עם האווירה האינטימית. הוא מספר על החברה שלו, אחר כך מעיף כאפות לרוסו, מתעצבן עליו שהוא נרדם. עברה רק שעה וחצי, יש עוד לילה שלם. מוציאים תרמוס עם קפה וכל אחד בתורו שותה מהפקק שמשמש כוס. קצת צ'ופרים, רוסו שוב נרדם, שחר מתעצבן, רוסו מתגונן, טוען שהצד שלו משעמם - תמיד יש לו תשובה. קר, הקור מזדחל לאט-לאט בין אלפי הבגדים, חודר לעצמות ולא עוזב. רועדים, מתכרבלים ואז העייפות נהיית אלימה. שחר מתחיל סבב שנה, שעוזר כמו אקמול לסרטן. מתים מעייפות ומקור ועכשיו גם הגשם התחיל. אחד-אחד עולים על חליפות הסערה. שטיין החובש מסננן לידי בשקט, "תראו מה אנחנו עושים בשבילם" ואני יודע למי הוא מתכוון. כבר עוד מעט בוקר. הגשם מתנגן על חליפת הסערה, שוטף את העולם במוזיקה שלווה. אנחנו יושבים שמוטי איברים, מעייף יותר הוא הגשם בצליליו הערבים, המרגיעים, גורם לעפעפיים לרצד על מסך עינינו, ואז נדום. הגשם עוזב אותנו וממשיך לענייניו. השמים מתחילים להתבהר משחור הלילה. יאללה שיקפלו אותנו מכאן. נחזור למוצב, נתקלח ונעיף ת'מגורון בנחירות. אלה השעות הכי קשות. 
יאללה כבר מצודה, קפלי אותנו, רוצים מיטה, אנחנו מביעים משאלה. "אחד אלף תשעים ותשע". עולה מולנו התצפית.
"רות עבור".
"קבל, שלושה הולכים על שתיים יורדים בוואדי מתחתיכם, הם נעים לכיוון המוקי".
"רות קיבלתי".
 כולם על קסדות, אמרלי"ם על העיניים, "תעיר את רוסו", פוקד שחר.
 "אחד אלף קודקוד".
"רות עבור".
"תהיו מוכנים אני סומך עליכם".
 "אנחנו מוכנים קודקוד".
"תשעים ותשע אחד אלף, כמה קצרים הם מהמוקי?"
"קבל מאה". האצבע מזיעה על ההדק, אנחנו דרוכים כמו קפיץ. 
"אני משפר קדימה", אומר רוסו.
"שלילי", פוסק שחר, "אתה מחפה לאחור". 
"אבל למה?" מייבב רוסו. 
"רוסו אתה לא תראה את הבית הרבה זמן, סתום את הפה, תהיה מקצוען, אנחנו לא משחקים!" דמות אחת מבצבצת מעבר לגבעונת. אנחנו מחכים ששלושתם יהיו בשטח השמדה, וואי כמה אדרנלין.
"קטעים איך תפסו את איתי אתמול"- אנחנו שומעים אותם מתלחשים. 
"מה זה? הם מדברים עברית?" בצללית השלושה אנחנו מבחינים בפאות מבצבצות על אחת הדמויות. שחר קם, השלושה נבהלים, "תגידו לי אתם אידיוטים? מה אתם עושים פה!" 
"מטיילים", הם מיתממים. חבר'ה מישיבת עתניאל הבריזו מהישיבה. תכננו להגיע לים המלח דרך ספר המדבר, לרדת למטה למדבר יהודה, עין נמר, בריכת צפירה.  
"עוד שנייה היינו מחוררים לכם את התחת, אתם משוגעים!" שחר מסמיק מכעס. את הבחור עם הפאות אני מזהה מבית היוצר של זכאי, העתק מדויק של אחיו הגדול, שלמד איתי בישיבה התיכונית. וואלה אני מבין את שחר, זה היה מסוכן, באמת. שחר גם מוסיף את ההתראות באזור, כמקום לא סימפטי להסתובב בו. 
"אתם לא נורמליים!" הוא מוסיף חוות דעת על האידיוטים והמשוגעים, מסרב להירגע. רוסו כבר מדליק סיגריה, מבסוט מכל העניין, הוא לא מפסיד את האקשן. אחר כך הוא מציע גם לשחר אחת, את הבית הוא באמת לא יראה הרבה זמן. גם את השלושה אני מבין. וואלה, הם חיים פה, זה האזור שלהם, הם רוצים לטייל, מחפשים קצת הרפתקאות שמתגנבות גם לשיקול דעתם. בשבילם זה הבית ואלו הדרכים המוכרות. עכשיו אני נזכר שגם אנחנו טיילנו פה באזור, קצת צפונה יותר. אני, קובי וברקוביץ', צחי סגר בבסיס. באמצע הוואדי, בספר המדבר, על הגבול עם מדבר יהודה, עשינו מטווח פיראטי. קובי הביא כדורים מהישיבה, שם יש להם נשק להגנה עצמית ופרקנו אותם על פחית וגלי אבנים. 
"אחד אלף, קודקוד, מה לעזאזל קורה שם"?
"קבל נוהל אידיוטים!" וכך שחר המציא שם לתופעה.