אשת הרב, אשת הבישוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אשת הרב, אשת הבישוף
מכר
מאות
עותקים
אשת הרב, אשת הבישוף
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אשת הרב, אשת הבישוף

4.8 כוכבים (29 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

חיותה דויטש

חיותה דויטש (נולדה ב-17 בספטמבר 1960 בתל אביב) היא סופרת ועורכת ישראלית.

דויטש למדה באולפנת כפר פינס, במכללת בית וגן, בבית הספר לקולנוע מעלה, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר-אילן. ובמרכז האקדמי בית מורשה בירושלים להכשרת מנהיגות יהודית ציונית. את עיסוקה בכתיבה החלה בכתב העת לילדים אותיות בשנת 1983. בשנים 1997-1999 ערכה את אותיות ואת סוכריות. ערכה את מדור הספרות וההגות בשבועון "הצופה" והייתה סגנית עורך ב"נקודה". כתבה מאמרי פובליציסטיקה בבמות שונות - בהן עיתון "הצופה", "מקור ראשון", ynet,‏ nrg יהדות.
בשנים 2005-2002 כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה. הייתה ממייסדות ארגון קולך וכיהנה מספר שנים כחברת הוועד המנהל של הארגון.
דויטש השלימה דוקטורט בנושא חכמים ומטרונות בשנת 2011 במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
כיום משמשת כמנהלת מחלקת ההוצאה לאור של בית מורשה ועורכת את כתב העת אקדמות.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בורגוס, ספרד, סוף המאה ה-14. חייהם של יואנה ובעלה, רב העיר ואיש אמונו של מלך קסיטליה, שלווים ונוחים, עד שבשנת 1391 הכול מתפרק. הרב נוטש את אמונתו, את אשתו ואת קהילתו, ויואנה נשארת לבדה, ללא ילדיה, שבורת לב אך זקופת קומה. 
ירושלים–המבורג–בורגוס, 2020. המגפה העולמית סוגרת את רוּת בביתה שבירושלים ובבדידותה היא מתחקה אחרי סיפורה הנשכח של יואנה. המגפה ניכרת גם ברחובותיה השוממים של בורגוס שבהם משוטטת יוהנה מהמבורג חדורת שליחות: לאסוף מידע ולכתוב לרוּת, כדי שזו תצליח לגאול את יואנה מן השכחה.
אשת הרב, אשת הבישוף הוא סיפור על שתי נשים ואיש אחד היוצאים יחד למסע ספרותי, היסטורי ואישי בעקבות סיפור חייה האמיתי של אישה שלישית, אמיצה ומיוחדת. זהו סיפור אנושי על בגידה ונאמנות המגולל מסע פתלתל בין עבר והווה הנע בין רשתות חברתיות לבין דפים מצהיבים של היסטוריה יהודית מלאת תהפוכות וכאב.

ד"ר חיותה דויטש, תושבת נווה דניאל בגוש עציון. מספריה: "נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ" (ידיעות ספרים 2008), "אם אשמע קול אחר" (אחוזת בית 2015), "קרן שמש ביער" (פרדס 2017) ועוד.
ד"ר דוד יעקבסון, תושב אלעזר בגוש עציון. עבד כמהנדס בתעשיות ההיי-טק, שימש כבנקאי השקעות וכמרצה וחוקר באוניברסיטאות שונות. כיום מדריך סיורי מורשת יהודית בספרד ובאשכנז. 

"באלכימיה ספרותית מופלאה, הופכת דמות אישה יהודייה מספרד מהערת שוליים בהיסטוריה לדמות מרכזית ברומן סוחף. את ספרם של דויטש ויעקבסון אפשר לקרוא כרומן היסטורי אך גם כמאבק על זהות וכסיפור על הדרך שבה נכתב רומן היסטורי בימי קורונה". – חיים באר
"נסחפתי אל סיפורם המפתיע של יואנה ויוהנה, רות ודניאל. זהו סיפור על התחברות בימים של בידוד, על זיכרון וחיפוש זהות, על אהבה ועל המשכיות. סיפור שבוחן את גבולות נאמנותו של כל אדם למשפחתו ולעמו, למורשתו ולאמונותיו, וגם לעצמו. קראתי בהשתאות!" -אמונה אלון

פרק ראשון

נסיעה לסרגוסה
(1376)

פניו של רב החובל היו צרובות שמש ושערו ארוך ולבן, קשור בצעיף סביב קודקודו. חבריו קראו לו אנטוניו. הוא הביט ביואנה המתבוננת, תמהה ומשועשעת, בשוורים ההולכים לצידם על גדת הנהר, קשורים בחבלים עבים אל הספינה וגוררים אותה. הם עוזרים לספינה להתקדם, אמר אנטוניו. אחרת יעברו יובלות עד שנזוז, ואת תאחרי לפגישה שלך. פגישה? איך הוא יודע? האם כתוב על מצחה שהיא עומדת לפגוש מישהו? אנטוניו קרא את שאלתה בעיניה וצחק. לאנשים חשובים ועשירים שנראים כמוך תמיד יש פגישות.

יואנה חזרה לשבת לצד אחיה שהביט בה בקפידה: נערה יהודייה ממשפחה כשלהם אינה משוחחת סתם כך עם נוכרי פשוט. אבל היא רק חייכה אליו כאומרת - מה אכפת לך שאני נהנית, ולומדת על העולם. מהמלחים שנעצו בה מבטים ארוכים מדי היא חששה, ולא העזה לפנות אליהם, אבל רב החובל נראה לה איש הגון. ספינתם עזבה לא מזמן את הים התיכון, שבו שטה לאיטה מברצלונה לאורך החוף עד לשפך הנהר, המקום שבו חובר נהר האברו לים התיכון, ומשם המשיכה לשוט לאורכו של הנהר, אל תוך הארץ פנימה. ההפלגה האיטית והרגועה העניקה ליואנה זמן רב של שקט והתבוננות. בים, בנהר, בנוף. בגשרים היפהפיים שמתוחים מעליו. בנוסעים האחרים, היושבים על הסיפון עם מיטלטליהם הפשוטים ובגדיהם חסרי החן. על מה הם חושבים, ומה מטריד אותם? אין היא יודעת. רוב הזמן היא התרכזה בפכפוך המים, בצווחות השחפים מעל, והרהרה באיש שהיא עומדת לפגוש.

עיניה נעצמו מעט, וכשפתחה אותן שוב היתה לה תחושה מוזרה. משהו השתנה: הספינה עצרה. למה עצרה? הם רחוקים עדיין מסרגוסה. קולות רמים נשמעו מגדת הנהר, שם עצרו השוורים מלכת. שור אחד נפל, אמרו הנוסעים, ויואנה הביטה לחוף וראתה אותו שרוע על הקרקע. אולי נפצע, השוורים האחרים נעמדו, וגעו בקול. רב החובל שלח את אחד המלחים אל החוף, והאנשים על הסיפון השתתקו והתבוננו בו. הוא רכן ליד החיה הפצועה, וכשהתרומם צעק משהו לרב החובל, ופרש את ידיו בתנועה שפירושה - העסק אבוד. השור מת.

מה הרג את השור? יואנה נרעדה. המלחים המנוסים ידעו איך לפתור את העניין, הרגיע אותה אחיה, אבל בינתיים השקט הדאיג אותה. העצירה הלא מתוכננת. זה ההפך ממה שקרה ליונה הנביא, אמרה ליוסף היושב לצידה. שם הים געש ורעש. אצלנו פה שקט. שקט מדי.

אפילו לא קרוב, אמר אחיה יוסף, אצל יונה היתה סערה גדולה, פה הכול רגוע, הבעיה תכף תיפתר. סמכי על הקברניט. אני סומכת על אלוהים, ענתה, ועצמה עיניים בתפילה. שהספינה תמשיך בדרכה, שהפגישה לא תתבטל. כשפקחה אותן ראתה שהחבלים של השור המת הותרו, וגווייתו נלקחה משם לאן שנלקחה. הספינה המשיכה בדרכה, ועל אף החיסרון בכוח ההובלה לא האטה את קצב התקדמותה. תודה לאל על כך.

כשעלתה לספינה לפני ימים אחדים היתה יואנה הנערה המאושרת בעולם. בת שבע עשרה, מעולם עד עכשיו לא יצאה מברצלונה, עיר הולדתה. אין להכחיש כי לתחושת ההרמוניה והתרוממות הרוח שחשה תרמה גם שמלת המשי הצהובה שנתפרה במיוחד לצורך הפגישה המיועדת, והתאימה להפליא לתלתליה השחורים ולעיניה החומות־ירוקות. נערה נאה מאוד היתה, והיא היתה מודעת לכך בהחלט, כשם שהיתה מודעת לעושרו של אביה ולמעמדו החשוב. לייחוס הנכבד של בני משפחתה. זכרי תמיד עד כמה בת מזל את, אמר לה אביה לפני שיצאה לדרך. לא כל הנערות זכו לגדול בבית כשלך, ללמוד אצל טובי המורים היהודים. לדעת לקרוא ולכתוב בעברית ובספרדית. לקרוא בכתבי הקודש. שום דבר אינו מובן מאליו, חזר ואמר, אני מאחל לך שתצליחי לעמוד בכבוד ובגבורה גם ביופיים ובשמחתם של החיים, וגם בצער ההכרחי שהם מביאים איתם.

מראה אמה הדומעת לצד אביה לא השתלב כלל במצב רוחה הטוב, הנרגש כל כך. הוריה עדיין חיים בצל המגפה, ידעה יואנה, אבל מדוע, למען השם, אי־אפשר להניח לרגע את המגפה ההיא בצד, ולהתמסר ליופיו של הרגע הזה. אני עוד צעירה, מותר לי לשמוח קצת, נכון? השיבה. היא עמדה לצאת להרפתקת חייה. אחיה, יוסף, היה בן הלוויה שלה למסע החשוב הזה, אל הפגישה שתואמה בקפידה בביתה של טולוסנה. שבע שנים עברו מאז פגשה את טולוסנה לאחרונה. שתיהן היו עדיין ילדות קטנות כשטולוסנה עזבה את ברצלונה עם משפחתה. סרגוסה, שבה גרה טולוסנה מאז נישואיה, היא בדיוק באמצע הדרך בין ברצלונה שלה לבורגוס שלו. אמרי את האמת יואנה, הרהרה בינה לבין עצמה, הבחור או טולוסנה? מי משניהם מעניין אותך עכשיו יותר?

ספר לי עוד עליו, ביקשה מאחיה כשירדו סוף־סוף מהספינה, והסוסים במרכבה שחיכתה להם על גדת הנהר החלו במרוצתם.

הוא לומד בישיבתו של הרב מאיר אבולעפיה, ישיבה מצוינת שלומדים בה תלמוד וקבלה. כן, הוא נחשב עילוי. למרות גילו הצעיר הוא מתכתב בשאלות של הלכה ופילוסופיה עם גדולי חכמי היהודים, רבי יהודה נכד הרא"ש, ר' יצחק בר ששת ואחרים. ובצד לימודיו הדתיים הוא מתלמד אצל אביו כגובה המסים של המלך. ואחיה נאנח: הרי את כל זה שמעת כבר עשרות פעמים.

יואנה הנהנה. שמעה, ואינה מתעייפת מלשמוע שוב ושוב.

בדרך חלפה הכרכרה על פני שדות רחבי ידיים, חלקם הגדול לא מעובדים וגידולי פרא מכסים אותם. זה מה שקורה כשאין מספיק ידיים לעבד את האדמה, אמר יוסף. הוא אינו צריך להסביר, יואנה כבר יודעת: המגפה שהשתוללה לפני שלושה עשורים כמעט הפילה חללים רבים, דיללה את האוכלוסייה, וגרמה, בין כל שאר הדברים, למחסור בידיים עובדות. המגפה הזו עדיין, על אף השנים שעברו, מטילה צל על הכול. אמה בוכה עדיין בסתר על מות שניים מבניה במגפה ההיא, אחים שיואנה כלל לא הכירה. סבל רב ידע העולם לפני שהגיחה יואנה לתוכו. הפחד ממגפה נוספת, מאסון כלכלי שתביא בעקבותיה, ומפגיעה ביהודים שמתרחשת תמיד אחרי השניים הללו, הפחד הזה עמד תמיד ברקע. ובכל זאת, השמש האירה בנועם כזה את העולם, והשמים היו בהירים, והדרך יפה כל כך. בינתיים היא כרסמה בהנאה מהמאכלים הטובים שארזו עבורם המשרתים. עוגיות השקדים והלחם הטעים, הזיתים, נתחי הבשר הקרים שיש לסיים אותם מהר, לפני שיתקלקלו.

ברצלונה ובורגוס רחוקות זו מזו. סרגוסה נמצאת באמצע הדרך ולכן נבחרה. הביקור יהיה קצר. בין יואנה בנבנישתי לשלמה הלוי תתקיים פגישה אחת, ואחריה אולי עוד אחת, ביום המחרת. אחרי פגישתם, ושמא פגישותיהם, יחזור שלמה לביתו שבבורגוס והיא ואחיה יוסף יֵצאו בדרכם בחזרה לברצלונה.

יואנה, ראי: הנה, אמר אחיה לפתע.

הנה - מה? שאלה, לא בטוחה ששמעה היטב.

הנה חברתך, חזר אחיה ואמר, כדי לוודא שיואנה מבינה שהאישה הצעירה שצעיף לראשה, הממתינה ליד כרכרה מפוארת בלבוש מוקפד ויפה, היא־היא טולוסנה, חברת הנפש שלה, שלא ראתה שנים רבות כל כך.

היא תפגוש את טולוסנה ותתחבק איתה ארוכות, אחר כך תתרחץ ותלבש את אחת משמלותיה היפות. ואז ינסו היא וחברתה הטובה להשלים את כל השנים החסרות.

הבחור יגיע רק בערב.

אל תגידי "הבחור", אמרה טולוסנה. תגידי שלמה.

שלמה הלוי, שלמה העילוי, שלמה מבורגוס. קשה להאמין שכל הדברים ששמעה עליו נכונים, אבל כשהוא הגיע סוף־סוף לבית חברתה הנשואה הטרייה, די היה לה במבט אחד כדי לדעת שכולם אמרו לה את האמת.

לרגע אחד נפגשו העיניים, שלה ושלו. הוא הרכין ראש בברכה, היא הרכינה את שלה בנימוס.

אחר כך ישבו כולם סביב השולחן, מיני מאפה ותבשילים מעוררי תיאבון הוגשו, ריחה של פשטידת הכבש האהובה עליה עלה באוויר, אבל כל מעייניה היו נתונים לבחור השקט בעל העיניים היוקדות שהושב מולה. היא והוא לא טעמו כמעט מאומה. הם שתקו, מגניבים מבט מדי פעם וממתינים בקוצר רוח שהמארחים יסיימו כבר את סעודתם, המתארכת באופן בלתי נסבל, ויעזבו את השולחן כדי להשאיר את הזוג הצעיר להתוודע זה לזה בשקט ובפרטיות.

שיחת מסרונים
רפי: את מבינה שפרטיות היא לא באמת מילה קבילה, או מושג ידוע, בספרד של המאה ה־14, נכון?

רות: איך היית כותב את זה אחרת?

רפי: אין לי מושג. אני לא הסופר פה.

 

 

חיותה דויטש

חיותה דויטש (נולדה ב-17 בספטמבר 1960 בתל אביב) היא סופרת ועורכת ישראלית.

דויטש למדה באולפנת כפר פינס, במכללת בית וגן, בבית הספר לקולנוע מעלה, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר-אילן. ובמרכז האקדמי בית מורשה בירושלים להכשרת מנהיגות יהודית ציונית. את עיסוקה בכתיבה החלה בכתב העת לילדים אותיות בשנת 1983. בשנים 1997-1999 ערכה את אותיות ואת סוכריות. ערכה את מדור הספרות וההגות בשבועון "הצופה" והייתה סגנית עורך ב"נקודה". כתבה מאמרי פובליציסטיקה בבמות שונות - בהן עיתון "הצופה", "מקור ראשון", ynet,‏ nrg יהדות.
בשנים 2005-2002 כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה. הייתה ממייסדות ארגון קולך וכיהנה מספר שנים כחברת הוועד המנהל של הארגון.
דויטש השלימה דוקטורט בנושא חכמים ומטרונות בשנת 2011 במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
כיום משמשת כמנהלת מחלקת ההוצאה לאור של בית מורשה ועורכת את כתב העת אקדמות.

עוד על הספר

אשת הרב, אשת הבישוף חיותה דויטש, דוד יעקבסון

נסיעה לסרגוסה
(1376)

פניו של רב החובל היו צרובות שמש ושערו ארוך ולבן, קשור בצעיף סביב קודקודו. חבריו קראו לו אנטוניו. הוא הביט ביואנה המתבוננת, תמהה ומשועשעת, בשוורים ההולכים לצידם על גדת הנהר, קשורים בחבלים עבים אל הספינה וגוררים אותה. הם עוזרים לספינה להתקדם, אמר אנטוניו. אחרת יעברו יובלות עד שנזוז, ואת תאחרי לפגישה שלך. פגישה? איך הוא יודע? האם כתוב על מצחה שהיא עומדת לפגוש מישהו? אנטוניו קרא את שאלתה בעיניה וצחק. לאנשים חשובים ועשירים שנראים כמוך תמיד יש פגישות.

יואנה חזרה לשבת לצד אחיה שהביט בה בקפידה: נערה יהודייה ממשפחה כשלהם אינה משוחחת סתם כך עם נוכרי פשוט. אבל היא רק חייכה אליו כאומרת - מה אכפת לך שאני נהנית, ולומדת על העולם. מהמלחים שנעצו בה מבטים ארוכים מדי היא חששה, ולא העזה לפנות אליהם, אבל רב החובל נראה לה איש הגון. ספינתם עזבה לא מזמן את הים התיכון, שבו שטה לאיטה מברצלונה לאורך החוף עד לשפך הנהר, המקום שבו חובר נהר האברו לים התיכון, ומשם המשיכה לשוט לאורכו של הנהר, אל תוך הארץ פנימה. ההפלגה האיטית והרגועה העניקה ליואנה זמן רב של שקט והתבוננות. בים, בנהר, בנוף. בגשרים היפהפיים שמתוחים מעליו. בנוסעים האחרים, היושבים על הסיפון עם מיטלטליהם הפשוטים ובגדיהם חסרי החן. על מה הם חושבים, ומה מטריד אותם? אין היא יודעת. רוב הזמן היא התרכזה בפכפוך המים, בצווחות השחפים מעל, והרהרה באיש שהיא עומדת לפגוש.

עיניה נעצמו מעט, וכשפתחה אותן שוב היתה לה תחושה מוזרה. משהו השתנה: הספינה עצרה. למה עצרה? הם רחוקים עדיין מסרגוסה. קולות רמים נשמעו מגדת הנהר, שם עצרו השוורים מלכת. שור אחד נפל, אמרו הנוסעים, ויואנה הביטה לחוף וראתה אותו שרוע על הקרקע. אולי נפצע, השוורים האחרים נעמדו, וגעו בקול. רב החובל שלח את אחד המלחים אל החוף, והאנשים על הסיפון השתתקו והתבוננו בו. הוא רכן ליד החיה הפצועה, וכשהתרומם צעק משהו לרב החובל, ופרש את ידיו בתנועה שפירושה - העסק אבוד. השור מת.

מה הרג את השור? יואנה נרעדה. המלחים המנוסים ידעו איך לפתור את העניין, הרגיע אותה אחיה, אבל בינתיים השקט הדאיג אותה. העצירה הלא מתוכננת. זה ההפך ממה שקרה ליונה הנביא, אמרה ליוסף היושב לצידה. שם הים געש ורעש. אצלנו פה שקט. שקט מדי.

אפילו לא קרוב, אמר אחיה יוסף, אצל יונה היתה סערה גדולה, פה הכול רגוע, הבעיה תכף תיפתר. סמכי על הקברניט. אני סומכת על אלוהים, ענתה, ועצמה עיניים בתפילה. שהספינה תמשיך בדרכה, שהפגישה לא תתבטל. כשפקחה אותן ראתה שהחבלים של השור המת הותרו, וגווייתו נלקחה משם לאן שנלקחה. הספינה המשיכה בדרכה, ועל אף החיסרון בכוח ההובלה לא האטה את קצב התקדמותה. תודה לאל על כך.

כשעלתה לספינה לפני ימים אחדים היתה יואנה הנערה המאושרת בעולם. בת שבע עשרה, מעולם עד עכשיו לא יצאה מברצלונה, עיר הולדתה. אין להכחיש כי לתחושת ההרמוניה והתרוממות הרוח שחשה תרמה גם שמלת המשי הצהובה שנתפרה במיוחד לצורך הפגישה המיועדת, והתאימה להפליא לתלתליה השחורים ולעיניה החומות־ירוקות. נערה נאה מאוד היתה, והיא היתה מודעת לכך בהחלט, כשם שהיתה מודעת לעושרו של אביה ולמעמדו החשוב. לייחוס הנכבד של בני משפחתה. זכרי תמיד עד כמה בת מזל את, אמר לה אביה לפני שיצאה לדרך. לא כל הנערות זכו לגדול בבית כשלך, ללמוד אצל טובי המורים היהודים. לדעת לקרוא ולכתוב בעברית ובספרדית. לקרוא בכתבי הקודש. שום דבר אינו מובן מאליו, חזר ואמר, אני מאחל לך שתצליחי לעמוד בכבוד ובגבורה גם ביופיים ובשמחתם של החיים, וגם בצער ההכרחי שהם מביאים איתם.

מראה אמה הדומעת לצד אביה לא השתלב כלל במצב רוחה הטוב, הנרגש כל כך. הוריה עדיין חיים בצל המגפה, ידעה יואנה, אבל מדוע, למען השם, אי־אפשר להניח לרגע את המגפה ההיא בצד, ולהתמסר ליופיו של הרגע הזה. אני עוד צעירה, מותר לי לשמוח קצת, נכון? השיבה. היא עמדה לצאת להרפתקת חייה. אחיה, יוסף, היה בן הלוויה שלה למסע החשוב הזה, אל הפגישה שתואמה בקפידה בביתה של טולוסנה. שבע שנים עברו מאז פגשה את טולוסנה לאחרונה. שתיהן היו עדיין ילדות קטנות כשטולוסנה עזבה את ברצלונה עם משפחתה. סרגוסה, שבה גרה טולוסנה מאז נישואיה, היא בדיוק באמצע הדרך בין ברצלונה שלה לבורגוס שלו. אמרי את האמת יואנה, הרהרה בינה לבין עצמה, הבחור או טולוסנה? מי משניהם מעניין אותך עכשיו יותר?

ספר לי עוד עליו, ביקשה מאחיה כשירדו סוף־סוף מהספינה, והסוסים במרכבה שחיכתה להם על גדת הנהר החלו במרוצתם.

הוא לומד בישיבתו של הרב מאיר אבולעפיה, ישיבה מצוינת שלומדים בה תלמוד וקבלה. כן, הוא נחשב עילוי. למרות גילו הצעיר הוא מתכתב בשאלות של הלכה ופילוסופיה עם גדולי חכמי היהודים, רבי יהודה נכד הרא"ש, ר' יצחק בר ששת ואחרים. ובצד לימודיו הדתיים הוא מתלמד אצל אביו כגובה המסים של המלך. ואחיה נאנח: הרי את כל זה שמעת כבר עשרות פעמים.

יואנה הנהנה. שמעה, ואינה מתעייפת מלשמוע שוב ושוב.

בדרך חלפה הכרכרה על פני שדות רחבי ידיים, חלקם הגדול לא מעובדים וגידולי פרא מכסים אותם. זה מה שקורה כשאין מספיק ידיים לעבד את האדמה, אמר יוסף. הוא אינו צריך להסביר, יואנה כבר יודעת: המגפה שהשתוללה לפני שלושה עשורים כמעט הפילה חללים רבים, דיללה את האוכלוסייה, וגרמה, בין כל שאר הדברים, למחסור בידיים עובדות. המגפה הזו עדיין, על אף השנים שעברו, מטילה צל על הכול. אמה בוכה עדיין בסתר על מות שניים מבניה במגפה ההיא, אחים שיואנה כלל לא הכירה. סבל רב ידע העולם לפני שהגיחה יואנה לתוכו. הפחד ממגפה נוספת, מאסון כלכלי שתביא בעקבותיה, ומפגיעה ביהודים שמתרחשת תמיד אחרי השניים הללו, הפחד הזה עמד תמיד ברקע. ובכל זאת, השמש האירה בנועם כזה את העולם, והשמים היו בהירים, והדרך יפה כל כך. בינתיים היא כרסמה בהנאה מהמאכלים הטובים שארזו עבורם המשרתים. עוגיות השקדים והלחם הטעים, הזיתים, נתחי הבשר הקרים שיש לסיים אותם מהר, לפני שיתקלקלו.

ברצלונה ובורגוס רחוקות זו מזו. סרגוסה נמצאת באמצע הדרך ולכן נבחרה. הביקור יהיה קצר. בין יואנה בנבנישתי לשלמה הלוי תתקיים פגישה אחת, ואחריה אולי עוד אחת, ביום המחרת. אחרי פגישתם, ושמא פגישותיהם, יחזור שלמה לביתו שבבורגוס והיא ואחיה יוסף יֵצאו בדרכם בחזרה לברצלונה.

יואנה, ראי: הנה, אמר אחיה לפתע.

הנה - מה? שאלה, לא בטוחה ששמעה היטב.

הנה חברתך, חזר אחיה ואמר, כדי לוודא שיואנה מבינה שהאישה הצעירה שצעיף לראשה, הממתינה ליד כרכרה מפוארת בלבוש מוקפד ויפה, היא־היא טולוסנה, חברת הנפש שלה, שלא ראתה שנים רבות כל כך.

היא תפגוש את טולוסנה ותתחבק איתה ארוכות, אחר כך תתרחץ ותלבש את אחת משמלותיה היפות. ואז ינסו היא וחברתה הטובה להשלים את כל השנים החסרות.

הבחור יגיע רק בערב.

אל תגידי "הבחור", אמרה טולוסנה. תגידי שלמה.

שלמה הלוי, שלמה העילוי, שלמה מבורגוס. קשה להאמין שכל הדברים ששמעה עליו נכונים, אבל כשהוא הגיע סוף־סוף לבית חברתה הנשואה הטרייה, די היה לה במבט אחד כדי לדעת שכולם אמרו לה את האמת.

לרגע אחד נפגשו העיניים, שלה ושלו. הוא הרכין ראש בברכה, היא הרכינה את שלה בנימוס.

אחר כך ישבו כולם סביב השולחן, מיני מאפה ותבשילים מעוררי תיאבון הוגשו, ריחה של פשטידת הכבש האהובה עליה עלה באוויר, אבל כל מעייניה היו נתונים לבחור השקט בעל העיניים היוקדות שהושב מולה. היא והוא לא טעמו כמעט מאומה. הם שתקו, מגניבים מבט מדי פעם וממתינים בקוצר רוח שהמארחים יסיימו כבר את סעודתם, המתארכת באופן בלתי נסבל, ויעזבו את השולחן כדי להשאיר את הזוג הצעיר להתוודע זה לזה בשקט ובפרטיות.

שיחת מסרונים
רפי: את מבינה שפרטיות היא לא באמת מילה קבילה, או מושג ידוע, בספרד של המאה ה־14, נכון?

רות: איך היית כותב את זה אחרת?

רפי: אין לי מושג. אני לא הסופר פה.