הניצנים - פרחים מתים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הניצנים - פרחים מתים
הוספה למועדפים

הניצנים - פרחים מתים

5 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

יום אחד הגיעו העצים מהשמים, כל מי שאכל מהעלים של העץ הופך להיות בן אלמוות.
מחלות, מוות או פגיעה פיזית לא חלים על האדם החדש - הם קראו לעצמם הניצנים.
הניצנים מאמינים שהם שליחים של בורא העולמות ותפקידים להביא סדר חדש לעולם גוסס.
אחרי שנים לאחר הגעת העצים, הניצן העתיק מרקוס נקרא חזרה לקהילה שאותה הוא נטש. 
במסע חזרה צריך מרקוס להתמודד עם העבר שלו ושתי אחיות שעומדות לשנות את עתיד הניצנים והעולם כולו.

פרק ראשון

1. לבן

כך החלה תקופת הגסיסה של עידן בני האדם, שלא מצאו חן בעיני בורא העולמות. האדמה, ההרים והעצים נשטפו בחלב השמיים. אינסוף פתיתי שלג נעו מהרקיע העליון לאדמה. שליחים לאלים שחזרו, התפזרו במהירות וכיסו באור את החושך של עולם עקר שגסס לאיטו. תושבי האזור חשו את החורף כאינסופי. המבקרים זכו להצצה לתוך עולם חדש שלא הכירו. השלג היה מלאכת הטבע, תוך שהתפזר בצורה מושלמת, נפתח בפראות כאדוות חץ במים. 
שתי הדמויות צעדו במטרה לפרום את השלווה הלבנה. בהליכתן המתריסה כמו בזו לבקשת היקום ואיתני הטבע למנוע מהן להתקדם. העקבות היחפות סיפרו על מסע שנמשך חודשים. תחילה על גבי סוסים, וכשאלה כשלו, המשיכו השניים רגלית, כשרק לובן אינסופי נצפה מבעד לעיניהם. שני גברים. הקור היה בלתי נסבל לכל אדם אחר, אך לא לשני אלה. הם לא היו אנשים רגילים.
הגברים הללו לא נענו לבקשת הטבע להכשילם. הם היו האדם החדש, אותו סוג שהטבע לא היה יכול לו. הם התהלכו בשלג כמעט עירומים. מאז תחילת מסעם נעו הגברים בקצב אחיד וללא הפסקה. בזווית עינם איתרו קבוצת זאבים לבנים שנעה לצידם. הזאבים לא הדאיגו אותם. דבר לא הדאיג אותם בעת החדשה.
הזאבים, לעומתם, נטרפו מרעב. הם עקבו אחרי הגברים במשך ימים, תוך שהרעב הביא אותם לכלל טירוף. ללא מקור אוכל, הם החלו לבגוד זה בזה ולהתקוטט בינם לבין עצמם. 
רוב אוכלי העשב נכחדו מהעולם. האדמה סירבה לספק את התבואה לבני האדם. כך נראה סופו של עולם טרגי. כך החלה תקופת הגסיסה של עידן בני האדם שלא מצא חן בעיני בורא העולמות. כל הירוק, כל צמח שמקורו בטבע, לא יכול היה לתת יורש לדור הבא. באותה הנשימה, כאשר יצור אחד קיבל מתנה, יצורים אחרים החלו לנבול אט-אט. 
הזאבים הלבנים המתינו על ארבע, עיניהם הכחולות חוקרות, ניביהם נחשפים, לועותיהם מריירים, והם ממתינים לראות את הגברים נופלים לאובדנם. אך הגברים הללו לא ייפלו. האנשים הללו לא יעצרו, לא יהיו רעבים ולא ידאגו עוד לגופם האינסופי. הגברים הללו היו ניצנים - ילדי העץ הגדול. הם האדם החדש שהפסיק לספור את זמן בני התמותה. הדקות והשעות לא היו חשובות עוד.
רגלי הגברים שקעו בתוך השלג, רקעו על הקרח, שריריהם פעלו ללא מנוחה, לילה או יום, זה לא היווה עבורם הבדל. השלג והקרח המקפיאים של העולם האבוד לא עצרו אותם כפי שעצרו צבאות בהיסטוריה של האדמה הלבנה. הקור הלא-אנושי של חודשי החורף לא פגע בגופם החשוף. השלג הלבן נערם על גופם ועל שערם. עיניהם האפורות נראו כמעט מתות, מביטות קדימה. מלתחתם הייתה גזר דין מוות לכל אדם בתנאי מזג האוויר הקיצוניים. רגליהם יחפות, פלג גופם התחתון הסתתר מאחורי חצאית לבנה מסורתית של ממלכתם, מעוטרת באיורים זהובים של העץ הגדול. פלג גופם העליון היה חשוף לקור ולרוח, על גבם נמתחו שתי רצועת עור חומות, רצועות שכלאו את המקבת - פטיש המלחמה. 
המקבת שימשה לריסוק שריון הברזל ששייך לאויב. עבור הגברים, הנשק היה חלק בלתי נפרד מהתרבות שממנה צמחו ושימוש בנשק היה חובה עבורם. פטיש המלחמה היה יצירת מופת מרהיבה בפני עצמו. כלי הנשק הורכב ממוט ארוך עשוי ברזל. ידית המוט הייתה עטופה ברצועות עור שחורות. ראש הפטיש היה דו-ראשי, צידו האחד עשוי זהב, מבנהו שטוח ומסורתי. 
שערם השחור נצבע לבן מפתיתי השלג והקרח שהצטברו יתר על המידה. מדי יום הדליקו אש והמסו את הפתיתים. חום האש לא היה נעים להם, אך גם לא הכאיב. האש, במגע עם עור גופם העירום, לא פגעה במה שנראה גוף אנושי.
מנהיג הקבוצה, סרבר און, נשא פטיש מלחמה עם עיטור של אריה, הדרגה השנייה הגבוהה ביותר שניתן לקבל. און קיבל על עצמו את המשימה בחוסר רצון. הוא לא רצה לצאת מביתו לעולם שבו לא לקח עוד חלק, אך הנסיבות החדשות אילצו אותו. סרבר און נפרד מבשרו האנושי לפני עשרות שנים. חלק ממנו האמין שהנשמה עדיין נמצאת עמוק בתוכו, אך מה יש לנשמה שלו להציע לעולם?
גם בתוך הצבע האפור והמת של עיניו הצליח להציג תקווה וחצי נחמה. הניצן העתיק פקח את עיניו כדי לנשום את הנוף שהמסע הביא איתו. העצים הלבנים היו עירומים. הלבן שבהם עדיין היה מקסים והטוהר היווה נחמה לנפשו העייפה. בזמן שהגוף לא מתעייף, הנפש מתעייפת. 
לעצים רבים לא היה בית. רוב שטחי העולם הפכו לשממה לאחר המגפה והמלחמה. העולם היה למדבר אינסופי של חול ואבק, שאריות של חלום שכבר נשכח, נשטף, כעונש לבני האדם שהפרו את דרישות האלים.
בעולם הישן היו שבילים, דרכים וכבישים המסמנים את מדרך כף הרגל של האדם בטבע. אך הזמן שעבר מחק את קיום בני האדם והפך אותם לזיכרון ישן, חלומם של האדונים החדשים. 
סרבר לא זכר מתי בפעם האחרונה החליף מילה עם המלווה שלו למסע. שפתיו דבקו זו לזו בגלל הקור. משב רוח אדיר הביא גל של חלקיקי שלג שלרגע הפריעו לו לראות. הוא עצר בעודו מנסה להבין היכן הוא נמצא. ליבו אומנם לא הלם, אך נפשו נפעמה בהתרגשות בזמן שאגם באקטרו האדיר נפרש מול עיניו. 
החשש שהם חצו את הדרך בטעות ועברו את האגם הדאיג את סרבר. הגברים עמדו על צוק המשקיף על אגם המים המתוקים הגדול ביותר בעולם. את טעמם אף אחד מהגברים לא יוכל לטעום שוב.
בעולם שהיה בתקופת החורף מקום שוקק חיים, העצים היו ירוקים והמים כחולים. גברים ונשים הגיעו ליהנות ולרחוץ באגם האדיר ששירים רבים נכתבו עליו. עתה קרח ושלג נערמו מכל עבר, וצחוק בני אדם לא נשמע עוד. מתחת לשלג הייתה שכבה עבה של קרח כחול ומנצנץ, קריסטל מסתורי ומלא סודות. אלו נקברו וייתכן שיישארו קפואים לנצח. זמנם של הסודות לצאת לאוויר מגיע כפי שזמנו של הקרח להתמוסס מגיע עם האביב. אומנם לא היה עוד אביב באזור הזה, אך סרבר הגיע לכאן כדי לחלץ מתוך הקרח את אחד הסודות העתיקים ביותר של הממלכה. 
הנוף היה מהפנט והוא הביט בו דרך עיניו האפורות, מנסה ללגום עד כמה שיכול מהעולם הקסום שנפרש מולו. ידו נמשכה לאחד הכיסים בחגורה. סרבר שלף מתוכו מכשיר כדורי. הפרדה בין שני חצאיו יצרה אבנים להדלקת אש. עברו כמה רגעים והאש הציתה ענף מת שסרבר מצא שוכב בין ענפים אחרים שנפלו ולא צמחו עוד. הוא הבעיר את האש על שפתיו, לאחר רגע קל התרגש שוב לשמוע את קולו שהיה עדין ושקט, "כמעט שכחתי עד כמה נפלא המקום הזה." 
הוא חייך בפעם הראשונה מאז יצא למסע, סרבר און היה בן עשרים ושבע כשקיבל את מתנת העץ הגדול. גופו היה שרירי ושערו בהיר וקצוץ בהתאם לדרישות הצבא שנפל. הגבר השני עצר לצידו, מבצע את אותה פעולה. סרבר לא הסיר את מבטו מהאגם. "כבר כמעט ארבעים שנה שלא יצאתי מהעיר, שכחתי כמה העולם נפלא ונורא."
ראול, הגבר השני, דיבר במבטא מהאזור המדברי של הכוכב. "ואם לא היינו צריכים לצאת למסע הנפלא הזה, כנראה היית נכנע לגורלך ונשאר בעיר הגדולה עד שהאלים יגיעו לדלת ביתך להוציא אותך." 
"מאז שבורא העולמות התגלה בחרתי בהתבודדות. הבנתי שאין עוד סיבה לצאת החוצה. המטרה שלי בחיים היא להמתין עד שבורא העולמות ייתן לנו את המסר הבא."
בשביל ראול הייתה זו צעדה ראשונה. ההליכה הייתה שינוי מדרך החיים שהגברים ובני מינם היו רגילים לה. סרבר הביט לעבר הזאבים שלטשו בהם עיניים בהמתנה שייפלו טרף. מבטו נע מהם לעבר השמיים השחורים והירח השבור. מרוסק והרוס כמו הכוכב שהוא מביט לעברו.
ראול ראה אותו מביט לעבר הירח. "קשה לי לדמיין את הירח שלם כפי שהסיפורים מספרים."
"המערס, שליט מדינות אפריקה, מולדתך, לא יוצא מביתו בלילה בגלל שאינו רוצה לראות את הירח שבור."
"יש בירח הזה משהו עצוב," השיב ראול.
סרבר הביט בו בתמימות רבה. "מפץ הירח הביא את הסוף לעולם. ממלכות נפלו, ערים שלמות נמחקו מעל פני האדמה, והקסם חזר בצורה של עלים המעניקים חיי נצח."
ראול ניקה את גופו מהשלג ומהקרח. "בשביל בני האדם זה היה הסוף, בשבילנו זו ההתחלה. זוהי המתנה של בורא העולמות המראה לנו את כוחו." אגרופו נקפץ. "היכולת להשמיד כוכבים שלמים ולהביא איתם מתנות." 
סרבר חייך. "אתה תלמיד טוב של העץ. כמו הירח, כך גם האגם הזה הוא יצירתו של האל."
"בשם העץ הגדול," ראול טפח על גבו של סרבר. "זה בהחלט מדהים לראות את אור הירח משתקף בקרח. עדיין יש פלאים בעולם הזה." ראול הביט באגם באושר ילדותי. הגבר חסר הגיל היה בן שמונה-עשרה לנצח. שערו שחור וקצר, עורו חום ומבנהו רזה אך שרירי. הניצנים גידלו אותו היטב כך שיתאים למתנת האל. 
"אני רוצה לטבול באגם הזה, ללכת על הקרקעית שלו."
סרבר השיב בטפיחה על גבו של ראול. "ידידי, כמו שאני מכיר את הניצן שהגענו למצוא, אתה עוד תזכה ללכת על קרקעית האגם."
סרבר שלף את פטיש המלחמה מגבו. הוא לא נוצר כדי להרוג, אלא כדי לדחוף ולהדוף. הוא הקפיץ את הפטיש מיד ליד, השתעשע איתו. "קודם תצטרך לשבור את הקרח."
הניצן סובב את אצבעותיו מסביב לרצועות העור של הפטיש. 
"שמע את קריאתי. קיבלתי את מתנתך. אני הוא השליח. אני הוא העלה הנצחי שלך."
ראול הצטרף לקריאה, מברך על הרגע שבו הגיעו לאגם. 
הרוח החלה להתחזק וכך גם השלג, שהוסיף להיערם. הגברים צעדו לכיוון האגם המכוסה בקרח. הרוח נשאה עימה יללות זאבים, ולפרקים הם יכלו לראות אפילו אייל מדלג בין העצים. "אני חושב שלהקת הזאבים מצאה טרף מתאים יותר." סרבר התנחם בכך שהזאבים ישבעו הלילה, אך ריחם על האייל שוודאי היה אחד מהפרטים האחרונים ביבשה הזו.
"אני לא חושב שראיתי את החיה הזו אי-פעם," הצביע ראול לעבר האייל שברח מהזאבים.
"בגלל שהם כבר כמעט לא קיימים. לאט-לאט כל היצורים החיים בעולם הזה נכחדים, ידידי."
ראול חשב על דבריו של סרבר. "לברו יש פטיש עם עיטור של דוב, אך הכוהנת הגדולה בחרה עבורי בפטיש עם עיטור של סוס. תמיד רציתי אחד של דוב."
"אולי יום אחד כשהיא תחזור, תבקש ממנה עיטור של דוב."
"אני אשמח מאוד."
סרבר הביט בניצן הצעיר. "תשמח בחלקך, ידידי היקר. יום אחד זה יכול להיעלם."
"למה הכוונה? למה שמשהו ייעלם?"
רגליו של סרבר פיזרו את השלג. שריריו לא הראו סימני תשישות או עייפות, אך זה היה טבעם של הניצנים. הוא חשב על תמימותו של ראול, על כך שמבחינתו, העולם לא השתנה. מאז הפך להיות ניצן הכול קבוע ואותו הדבר. 
"לפעמים אני שוכח כמה צעירים הניצנים כשהם מקבלים את הלידה השנייה. בן כמה היית?" 
ראול חתך את סרבר בהליכה בעודו מתקדם לעבר האגם. "נבחרתי בגיל חמש מהעיר פארטור. קיבלתי את העלה בגיל שבע-עשרה." ראול הרהר רגע ושאל: "האם בני אדם רכבו על דובים?"
סרבר המשיך לצעוד. "דוב היה קורע אדם בקלות אילו הוא היה מנסה לרכוב עליו."
ראול דרך על ענף. "לפעמים אני שוכח עד כמה בני האדם האלה שבריריים."
סרבר התקדם, דורך על ענפים שנשברו תחת משקל גופו. "אין לך מושג עד כמה. בוא נתקדם. אנחנו קרובים לאגם." 
שני הגברים צעדו לעבר האגם שהפך להיות מראה מקרח. הם צעדו מעט על הקרח של האגם עד לנקודה שסיפקה את סרבר. "נעצור כאן," סרבר התנשם, מביט בעצים.
ראול הביט במלווה שלו. "יש צער בעיניך, סרבר, מה קרה?" 
סרבר הביט בעצים והתקשה להסביר את עצמו לניצן שהכיר רק את המדבר. "אני מביט בעצים, ביער, ושמח שעדיין קיים מקום כזה בעולם שלנו. אף שרוב העצים כאן מתים, עדיין יש כאן משהו קסום אך עצוב באותה המידה. רוב העולם הוא מדבר." 
ראול חייך. "אני אוהב את הבית שלנו. אני אוהב את המדבר. יש בו משהו מרגיע, משהו אינסופי, שלא מתחלף."
סרבר הביט בניצן הצעיר, המאושר ממוטיב הקביעות שבו. הם גדלו וחונכו להעריך ולאהוב את הנצח. "הגיע הזמן," אמר.
אצבעותיו התלפפו שוב מסביב לפטיש. העור השחור שעטף את הידית נמתח. הרוח החלה להתעצם, כמו הבין הטבע את משמעותו של הרגע האדיר. ידו השנייה אחזה גם היא בפטיש. הוא החל להכות בקרח, שהפך לאדמה שעליה צעדו. השלג זינק מעלה במחול. חלק מפתיתי השלג ניצלו את הרגע להתרחק על גבי הרוח ולהימלט ממכות פטיש נוספות. 
ראול שלף גם הוא את פטיש המלחמה שלו בעל עיטור הסוס והחל להכות בסנכרון עם סרבר. הקרח מסביב היה עיקש, אך לא היה יכול לעמוד בפני עוצמת שני הגברים.
הניצנים אומנם כבר לא השתמשו במידות כמו דקות כדי לתאר את חייהם, אך סרבר יכול היה להישבע שבתוך פחות משתי דקות הקרח נכנע לכלי הנשק הנצחי שלהם. מה שפעם היה מצריך אנשים רבים על מנת להכניע את הטבע, נכנע עכשיו בקלות לידי הניצנים.
השלג שנערם על הקרח החליק למים שהתגלו בקרע שיצר הפטיש ונפל מטה לתוך האגם. צבעו הכחול התגלה בפני שני הגברים.
"אתה רוצה לצלול?" סרבר חשש לרדת לתחתית האגם, אף שהעץ הגדול שינה את גופו וכבר לא היה צריך לחשוש מכלום. הוא לא חשש מהאגם הכחול או מהידיעה שיש מתחתיו שישה או שבעה קילומטרים של מסע. מה שממתין בקרקעית הדאיג אותו. 
"אני אשמח מאוד," השיב ראול, מחייך בהתלהבות. זה היתרון בלהיות ניצן צעיר. אין חשש, אין פחד. 
עוד לפני שסרבר הספיק לאשר לראול לצלול פנימה, הניצן הצעיר קפץ לתוך האגם, מחפש אחרי הפינה הרחוקה ביותר בעולם כדי להתרחק ולברוח. סרבר לא ראה אותו מאז ההקמה של עיר השיש, אך זכר מי היה וידע גם למה הוא בוחר להתרחק. "זעם האלים" כינו אותו הניצנים העתיקים, וכך באמת היה. 
סרבר התיישב לצד הבקע שנוצר באגם, מוציא שוב את אבני האש מכיסו. הוא הקיש באבנים עד שאש עוצמתית פרצה מהן ויצרה מדורה קטנה שתשמור על הבקע פתוח בעזרת ענפים שהביא. הוא שלח את ידו לעבר האש, מנסה להתחמם ממנה בידיעה שאין לו צורך בחום או בקור. האקלים כבר לא השפיע על גופו. 
לראול יידרשו כמה ימים או אפילו שבועות כדי לעבור על כל האגם, בתנאי שהוא אכן נמצא בתחתית. הדאגה היחידה שלו הייתה לא שראול ימצא את הניצן, אלא שהניצן ימצא אותו. מרקוס לא יהיה מאושר לקבל מבקרים חדשים.

עוד על הספר

הניצנים - פרחים מתים אלירן מלכה

1. לבן

כך החלה תקופת הגסיסה של עידן בני האדם, שלא מצאו חן בעיני בורא העולמות. האדמה, ההרים והעצים נשטפו בחלב השמיים. אינסוף פתיתי שלג נעו מהרקיע העליון לאדמה. שליחים לאלים שחזרו, התפזרו במהירות וכיסו באור את החושך של עולם עקר שגסס לאיטו. תושבי האזור חשו את החורף כאינסופי. המבקרים זכו להצצה לתוך עולם חדש שלא הכירו. השלג היה מלאכת הטבע, תוך שהתפזר בצורה מושלמת, נפתח בפראות כאדוות חץ במים. 
שתי הדמויות צעדו במטרה לפרום את השלווה הלבנה. בהליכתן המתריסה כמו בזו לבקשת היקום ואיתני הטבע למנוע מהן להתקדם. העקבות היחפות סיפרו על מסע שנמשך חודשים. תחילה על גבי סוסים, וכשאלה כשלו, המשיכו השניים רגלית, כשרק לובן אינסופי נצפה מבעד לעיניהם. שני גברים. הקור היה בלתי נסבל לכל אדם אחר, אך לא לשני אלה. הם לא היו אנשים רגילים.
הגברים הללו לא נענו לבקשת הטבע להכשילם. הם היו האדם החדש, אותו סוג שהטבע לא היה יכול לו. הם התהלכו בשלג כמעט עירומים. מאז תחילת מסעם נעו הגברים בקצב אחיד וללא הפסקה. בזווית עינם איתרו קבוצת זאבים לבנים שנעה לצידם. הזאבים לא הדאיגו אותם. דבר לא הדאיג אותם בעת החדשה.
הזאבים, לעומתם, נטרפו מרעב. הם עקבו אחרי הגברים במשך ימים, תוך שהרעב הביא אותם לכלל טירוף. ללא מקור אוכל, הם החלו לבגוד זה בזה ולהתקוטט בינם לבין עצמם. 
רוב אוכלי העשב נכחדו מהעולם. האדמה סירבה לספק את התבואה לבני האדם. כך נראה סופו של עולם טרגי. כך החלה תקופת הגסיסה של עידן בני האדם שלא מצא חן בעיני בורא העולמות. כל הירוק, כל צמח שמקורו בטבע, לא יכול היה לתת יורש לדור הבא. באותה הנשימה, כאשר יצור אחד קיבל מתנה, יצורים אחרים החלו לנבול אט-אט. 
הזאבים הלבנים המתינו על ארבע, עיניהם הכחולות חוקרות, ניביהם נחשפים, לועותיהם מריירים, והם ממתינים לראות את הגברים נופלים לאובדנם. אך הגברים הללו לא ייפלו. האנשים הללו לא יעצרו, לא יהיו רעבים ולא ידאגו עוד לגופם האינסופי. הגברים הללו היו ניצנים - ילדי העץ הגדול. הם האדם החדש שהפסיק לספור את זמן בני התמותה. הדקות והשעות לא היו חשובות עוד.
רגלי הגברים שקעו בתוך השלג, רקעו על הקרח, שריריהם פעלו ללא מנוחה, לילה או יום, זה לא היווה עבורם הבדל. השלג והקרח המקפיאים של העולם האבוד לא עצרו אותם כפי שעצרו צבאות בהיסטוריה של האדמה הלבנה. הקור הלא-אנושי של חודשי החורף לא פגע בגופם החשוף. השלג הלבן נערם על גופם ועל שערם. עיניהם האפורות נראו כמעט מתות, מביטות קדימה. מלתחתם הייתה גזר דין מוות לכל אדם בתנאי מזג האוויר הקיצוניים. רגליהם יחפות, פלג גופם התחתון הסתתר מאחורי חצאית לבנה מסורתית של ממלכתם, מעוטרת באיורים זהובים של העץ הגדול. פלג גופם העליון היה חשוף לקור ולרוח, על גבם נמתחו שתי רצועת עור חומות, רצועות שכלאו את המקבת - פטיש המלחמה. 
המקבת שימשה לריסוק שריון הברזל ששייך לאויב. עבור הגברים, הנשק היה חלק בלתי נפרד מהתרבות שממנה צמחו ושימוש בנשק היה חובה עבורם. פטיש המלחמה היה יצירת מופת מרהיבה בפני עצמו. כלי הנשק הורכב ממוט ארוך עשוי ברזל. ידית המוט הייתה עטופה ברצועות עור שחורות. ראש הפטיש היה דו-ראשי, צידו האחד עשוי זהב, מבנהו שטוח ומסורתי. 
שערם השחור נצבע לבן מפתיתי השלג והקרח שהצטברו יתר על המידה. מדי יום הדליקו אש והמסו את הפתיתים. חום האש לא היה נעים להם, אך גם לא הכאיב. האש, במגע עם עור גופם העירום, לא פגעה במה שנראה גוף אנושי.
מנהיג הקבוצה, סרבר און, נשא פטיש מלחמה עם עיטור של אריה, הדרגה השנייה הגבוהה ביותר שניתן לקבל. און קיבל על עצמו את המשימה בחוסר רצון. הוא לא רצה לצאת מביתו לעולם שבו לא לקח עוד חלק, אך הנסיבות החדשות אילצו אותו. סרבר און נפרד מבשרו האנושי לפני עשרות שנים. חלק ממנו האמין שהנשמה עדיין נמצאת עמוק בתוכו, אך מה יש לנשמה שלו להציע לעולם?
גם בתוך הצבע האפור והמת של עיניו הצליח להציג תקווה וחצי נחמה. הניצן העתיק פקח את עיניו כדי לנשום את הנוף שהמסע הביא איתו. העצים הלבנים היו עירומים. הלבן שבהם עדיין היה מקסים והטוהר היווה נחמה לנפשו העייפה. בזמן שהגוף לא מתעייף, הנפש מתעייפת. 
לעצים רבים לא היה בית. רוב שטחי העולם הפכו לשממה לאחר המגפה והמלחמה. העולם היה למדבר אינסופי של חול ואבק, שאריות של חלום שכבר נשכח, נשטף, כעונש לבני האדם שהפרו את דרישות האלים.
בעולם הישן היו שבילים, דרכים וכבישים המסמנים את מדרך כף הרגל של האדם בטבע. אך הזמן שעבר מחק את קיום בני האדם והפך אותם לזיכרון ישן, חלומם של האדונים החדשים. 
סרבר לא זכר מתי בפעם האחרונה החליף מילה עם המלווה שלו למסע. שפתיו דבקו זו לזו בגלל הקור. משב רוח אדיר הביא גל של חלקיקי שלג שלרגע הפריעו לו לראות. הוא עצר בעודו מנסה להבין היכן הוא נמצא. ליבו אומנם לא הלם, אך נפשו נפעמה בהתרגשות בזמן שאגם באקטרו האדיר נפרש מול עיניו. 
החשש שהם חצו את הדרך בטעות ועברו את האגם הדאיג את סרבר. הגברים עמדו על צוק המשקיף על אגם המים המתוקים הגדול ביותר בעולם. את טעמם אף אחד מהגברים לא יוכל לטעום שוב.
בעולם שהיה בתקופת החורף מקום שוקק חיים, העצים היו ירוקים והמים כחולים. גברים ונשים הגיעו ליהנות ולרחוץ באגם האדיר ששירים רבים נכתבו עליו. עתה קרח ושלג נערמו מכל עבר, וצחוק בני אדם לא נשמע עוד. מתחת לשלג הייתה שכבה עבה של קרח כחול ומנצנץ, קריסטל מסתורי ומלא סודות. אלו נקברו וייתכן שיישארו קפואים לנצח. זמנם של הסודות לצאת לאוויר מגיע כפי שזמנו של הקרח להתמוסס מגיע עם האביב. אומנם לא היה עוד אביב באזור הזה, אך סרבר הגיע לכאן כדי לחלץ מתוך הקרח את אחד הסודות העתיקים ביותר של הממלכה. 
הנוף היה מהפנט והוא הביט בו דרך עיניו האפורות, מנסה ללגום עד כמה שיכול מהעולם הקסום שנפרש מולו. ידו נמשכה לאחד הכיסים בחגורה. סרבר שלף מתוכו מכשיר כדורי. הפרדה בין שני חצאיו יצרה אבנים להדלקת אש. עברו כמה רגעים והאש הציתה ענף מת שסרבר מצא שוכב בין ענפים אחרים שנפלו ולא צמחו עוד. הוא הבעיר את האש על שפתיו, לאחר רגע קל התרגש שוב לשמוע את קולו שהיה עדין ושקט, "כמעט שכחתי עד כמה נפלא המקום הזה." 
הוא חייך בפעם הראשונה מאז יצא למסע, סרבר און היה בן עשרים ושבע כשקיבל את מתנת העץ הגדול. גופו היה שרירי ושערו בהיר וקצוץ בהתאם לדרישות הצבא שנפל. הגבר השני עצר לצידו, מבצע את אותה פעולה. סרבר לא הסיר את מבטו מהאגם. "כבר כמעט ארבעים שנה שלא יצאתי מהעיר, שכחתי כמה העולם נפלא ונורא."
ראול, הגבר השני, דיבר במבטא מהאזור המדברי של הכוכב. "ואם לא היינו צריכים לצאת למסע הנפלא הזה, כנראה היית נכנע לגורלך ונשאר בעיר הגדולה עד שהאלים יגיעו לדלת ביתך להוציא אותך." 
"מאז שבורא העולמות התגלה בחרתי בהתבודדות. הבנתי שאין עוד סיבה לצאת החוצה. המטרה שלי בחיים היא להמתין עד שבורא העולמות ייתן לנו את המסר הבא."
בשביל ראול הייתה זו צעדה ראשונה. ההליכה הייתה שינוי מדרך החיים שהגברים ובני מינם היו רגילים לה. סרבר הביט לעבר הזאבים שלטשו בהם עיניים בהמתנה שייפלו טרף. מבטו נע מהם לעבר השמיים השחורים והירח השבור. מרוסק והרוס כמו הכוכב שהוא מביט לעברו.
ראול ראה אותו מביט לעבר הירח. "קשה לי לדמיין את הירח שלם כפי שהסיפורים מספרים."
"המערס, שליט מדינות אפריקה, מולדתך, לא יוצא מביתו בלילה בגלל שאינו רוצה לראות את הירח שבור."
"יש בירח הזה משהו עצוב," השיב ראול.
סרבר הביט בו בתמימות רבה. "מפץ הירח הביא את הסוף לעולם. ממלכות נפלו, ערים שלמות נמחקו מעל פני האדמה, והקסם חזר בצורה של עלים המעניקים חיי נצח."
ראול ניקה את גופו מהשלג ומהקרח. "בשביל בני האדם זה היה הסוף, בשבילנו זו ההתחלה. זוהי המתנה של בורא העולמות המראה לנו את כוחו." אגרופו נקפץ. "היכולת להשמיד כוכבים שלמים ולהביא איתם מתנות." 
סרבר חייך. "אתה תלמיד טוב של העץ. כמו הירח, כך גם האגם הזה הוא יצירתו של האל."
"בשם העץ הגדול," ראול טפח על גבו של סרבר. "זה בהחלט מדהים לראות את אור הירח משתקף בקרח. עדיין יש פלאים בעולם הזה." ראול הביט באגם באושר ילדותי. הגבר חסר הגיל היה בן שמונה-עשרה לנצח. שערו שחור וקצר, עורו חום ומבנהו רזה אך שרירי. הניצנים גידלו אותו היטב כך שיתאים למתנת האל. 
"אני רוצה לטבול באגם הזה, ללכת על הקרקעית שלו."
סרבר השיב בטפיחה על גבו של ראול. "ידידי, כמו שאני מכיר את הניצן שהגענו למצוא, אתה עוד תזכה ללכת על קרקעית האגם."
סרבר שלף את פטיש המלחמה מגבו. הוא לא נוצר כדי להרוג, אלא כדי לדחוף ולהדוף. הוא הקפיץ את הפטיש מיד ליד, השתעשע איתו. "קודם תצטרך לשבור את הקרח."
הניצן סובב את אצבעותיו מסביב לרצועות העור של הפטיש. 
"שמע את קריאתי. קיבלתי את מתנתך. אני הוא השליח. אני הוא העלה הנצחי שלך."
ראול הצטרף לקריאה, מברך על הרגע שבו הגיעו לאגם. 
הרוח החלה להתחזק וכך גם השלג, שהוסיף להיערם. הגברים צעדו לכיוון האגם המכוסה בקרח. הרוח נשאה עימה יללות זאבים, ולפרקים הם יכלו לראות אפילו אייל מדלג בין העצים. "אני חושב שלהקת הזאבים מצאה טרף מתאים יותר." סרבר התנחם בכך שהזאבים ישבעו הלילה, אך ריחם על האייל שוודאי היה אחד מהפרטים האחרונים ביבשה הזו.
"אני לא חושב שראיתי את החיה הזו אי-פעם," הצביע ראול לעבר האייל שברח מהזאבים.
"בגלל שהם כבר כמעט לא קיימים. לאט-לאט כל היצורים החיים בעולם הזה נכחדים, ידידי."
ראול חשב על דבריו של סרבר. "לברו יש פטיש עם עיטור של דוב, אך הכוהנת הגדולה בחרה עבורי בפטיש עם עיטור של סוס. תמיד רציתי אחד של דוב."
"אולי יום אחד כשהיא תחזור, תבקש ממנה עיטור של דוב."
"אני אשמח מאוד."
סרבר הביט בניצן הצעיר. "תשמח בחלקך, ידידי היקר. יום אחד זה יכול להיעלם."
"למה הכוונה? למה שמשהו ייעלם?"
רגליו של סרבר פיזרו את השלג. שריריו לא הראו סימני תשישות או עייפות, אך זה היה טבעם של הניצנים. הוא חשב על תמימותו של ראול, על כך שמבחינתו, העולם לא השתנה. מאז הפך להיות ניצן הכול קבוע ואותו הדבר. 
"לפעמים אני שוכח כמה צעירים הניצנים כשהם מקבלים את הלידה השנייה. בן כמה היית?" 
ראול חתך את סרבר בהליכה בעודו מתקדם לעבר האגם. "נבחרתי בגיל חמש מהעיר פארטור. קיבלתי את העלה בגיל שבע-עשרה." ראול הרהר רגע ושאל: "האם בני אדם רכבו על דובים?"
סרבר המשיך לצעוד. "דוב היה קורע אדם בקלות אילו הוא היה מנסה לרכוב עליו."
ראול דרך על ענף. "לפעמים אני שוכח עד כמה בני האדם האלה שבריריים."
סרבר התקדם, דורך על ענפים שנשברו תחת משקל גופו. "אין לך מושג עד כמה. בוא נתקדם. אנחנו קרובים לאגם." 
שני הגברים צעדו לעבר האגם שהפך להיות מראה מקרח. הם צעדו מעט על הקרח של האגם עד לנקודה שסיפקה את סרבר. "נעצור כאן," סרבר התנשם, מביט בעצים.
ראול הביט במלווה שלו. "יש צער בעיניך, סרבר, מה קרה?" 
סרבר הביט בעצים והתקשה להסביר את עצמו לניצן שהכיר רק את המדבר. "אני מביט בעצים, ביער, ושמח שעדיין קיים מקום כזה בעולם שלנו. אף שרוב העצים כאן מתים, עדיין יש כאן משהו קסום אך עצוב באותה המידה. רוב העולם הוא מדבר." 
ראול חייך. "אני אוהב את הבית שלנו. אני אוהב את המדבר. יש בו משהו מרגיע, משהו אינסופי, שלא מתחלף."
סרבר הביט בניצן הצעיר, המאושר ממוטיב הקביעות שבו. הם גדלו וחונכו להעריך ולאהוב את הנצח. "הגיע הזמן," אמר.
אצבעותיו התלפפו שוב מסביב לפטיש. העור השחור שעטף את הידית נמתח. הרוח החלה להתעצם, כמו הבין הטבע את משמעותו של הרגע האדיר. ידו השנייה אחזה גם היא בפטיש. הוא החל להכות בקרח, שהפך לאדמה שעליה צעדו. השלג זינק מעלה במחול. חלק מפתיתי השלג ניצלו את הרגע להתרחק על גבי הרוח ולהימלט ממכות פטיש נוספות. 
ראול שלף גם הוא את פטיש המלחמה שלו בעל עיטור הסוס והחל להכות בסנכרון עם סרבר. הקרח מסביב היה עיקש, אך לא היה יכול לעמוד בפני עוצמת שני הגברים.
הניצנים אומנם כבר לא השתמשו במידות כמו דקות כדי לתאר את חייהם, אך סרבר יכול היה להישבע שבתוך פחות משתי דקות הקרח נכנע לכלי הנשק הנצחי שלהם. מה שפעם היה מצריך אנשים רבים על מנת להכניע את הטבע, נכנע עכשיו בקלות לידי הניצנים.
השלג שנערם על הקרח החליק למים שהתגלו בקרע שיצר הפטיש ונפל מטה לתוך האגם. צבעו הכחול התגלה בפני שני הגברים.
"אתה רוצה לצלול?" סרבר חשש לרדת לתחתית האגם, אף שהעץ הגדול שינה את גופו וכבר לא היה צריך לחשוש מכלום. הוא לא חשש מהאגם הכחול או מהידיעה שיש מתחתיו שישה או שבעה קילומטרים של מסע. מה שממתין בקרקעית הדאיג אותו. 
"אני אשמח מאוד," השיב ראול, מחייך בהתלהבות. זה היתרון בלהיות ניצן צעיר. אין חשש, אין פחד. 
עוד לפני שסרבר הספיק לאשר לראול לצלול פנימה, הניצן הצעיר קפץ לתוך האגם, מחפש אחרי הפינה הרחוקה ביותר בעולם כדי להתרחק ולברוח. סרבר לא ראה אותו מאז ההקמה של עיר השיש, אך זכר מי היה וידע גם למה הוא בוחר להתרחק. "זעם האלים" כינו אותו הניצנים העתיקים, וכך באמת היה. 
סרבר התיישב לצד הבקע שנוצר באגם, מוציא שוב את אבני האש מכיסו. הוא הקיש באבנים עד שאש עוצמתית פרצה מהן ויצרה מדורה קטנה שתשמור על הבקע פתוח בעזרת ענפים שהביא. הוא שלח את ידו לעבר האש, מנסה להתחמם ממנה בידיעה שאין לו צורך בחום או בקור. האקלים כבר לא השפיע על גופו. 
לראול יידרשו כמה ימים או אפילו שבועות כדי לעבור על כל האגם, בתנאי שהוא אכן נמצא בתחתית. הדאגה היחידה שלו הייתה לא שראול ימצא את הניצן, אלא שהניצן ימצא אותו. מרקוס לא יהיה מאושר לקבל מבקרים חדשים.