כלואות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כלואות
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אילנה קוורטין

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים בעבודה ובעולם המשפחה. שותפה לחקיקה בתחומים אלה ומתמחה באלימות נטולת היבטים פיזיים כלפי נשים. כיום מתגוררת עם משפחתה בלוס אנג׳לס, שם היא שליחה של הסוכנות היהודית ומנהלת את פעילות הסוכנות באזור מערב ארה״ב. אילנה היא ד״ר למגדר ועורכת דין מומחית לזכויות נשים.

תקציר

״אפס, מטומטמת, מילים שלא הכרתי בבית שלי! אבא שלי בחיים לא דיבר ככה לאמא שלי. לקרוא לי אפס, לקרוא לי זבל, לקרוא לי פח אשפה״.
״הוא עושה כאילו זה פעולות אונס. עכשיו, זה כאילו את אשתו, אבל זה היה כאילו הוא עושה את הפעולות שהם בעל כורחך״.
״הוא סוגר אותי. אני במצוקה ממש. אין לי חברות. ויתרתי על המון חברות כי הוא מתעצבן שהן מתקשרות ונודניקיות״.

זהו רק קומץ מהפרקטיקות המגבילות והחונקות שעלו מתוך עשרות ראיונות שערכה ד״ר אילנה קוורטין עם נשים המצויות במערכת יחסים זוגית שבה הן חשות כלואות. מתוך עדויותיהן מסתמנת תופעה חברתית קשה וסמויה מהעין. בספר זה משרטטת ד״ר קוורטין לראשונה את קווי המתאר של התופעה, מעניקה לה שם – שתלטנות קיצונית בזוגיות – ואף מציעה מענה משפטי לאותן נשים.
שתלטנות קיצונית בזוגיות היא מערך התנהגויות דכאניות שאינו כולל אלימות פיזית, שבן הזוג כופה על האישה בתחומי חיים שונים. תכליתן של שלל ההתנהגויות היא לאפשר שליטה של בן הזוג באישה ובכך לבסס, לחזק ולהגדיל את מעמדו הגברי הפטריארכלי – בעיני עצמו, בעיני האישה ובעיני אחרים.

״ספר זה מושתת על מחקר אקדמי, אך ידבר לכל קוראת וקורא. סיפוריהן של נשים נפגעות שתלטנות קיצונית בזוגיות המובאים בו, יטלטלו ללא ספק כל אישה ואיש, יפקחו את עיניהם ויובילו אותם לחשיבה מחודשת ומעמיקה על חייהם ועל חיי הסובבים אותם. כל אחת וכל אחד יזהו בדברים משהו מוכר שחמק מן העין עד עתה; מופעים קטנים מחיי היום-יום יקבלו משמעות חדשה. החלק השני של הספר, המנתח את העדויות וממסגר אותן בהקשר תיאורטי, ירתק סטודנטיות וחוקרות במגוון תחומים במדעי הרוח, החברה והמשפט״.
ד״ר אורית קמיר

פרק ראשון

פרק ראשון
"אני רוצה לשבור את הקירות"


מבוא

א. מבוא למבוא: כיצד נולד המחקר
בשנת 2012 התחלתי ללמד שיעורי זומבה במושבים באזור הדרום, הקרובים לאזור מגוריי. במהלך השיעורים פגשתי את נשות האזור ובמשך השנה התוודעתי לסיפוריהן האישיים. במסגרת זו פגשתי את ריקי (שם בדוי), שהייתה אחת מהמתאמנות בחוג. ריקי הגיעה באדיקות לשיעורים, והייתה היחידה שניגשה להודות לי על "שעה של שמחה בשבוע" כהגדרתה. לפתע הפסיקה להגיע לחוג. כשהתעניינתי אצל המתאמנות האחרות אם הן יודעות מדוע, הן הסבירו לי שעליה לטפל בילדים ולהשכיב אותם לישון בשעת השיעורים. כעבור שנה לערך ריקי התקשרה אליי. באותה שיחה היא לא התעניינה בשיעורי הזומבה, אלא ביקשה לדבר איתי בכובעי כעורכת דין. היא הסבירה שהחליטה "לשבור את הקירות" וביקשה שאגיע לביתה להתייעצות, מאחר שהיא אינה יכולה לצאת ממנו כדי להגיע למשרדי.

במפגשנו הראשון הייתה ריקי בשנות השלושים לחייה, נשואה כשמונה שנים. היא עסקה בעיקר בגידול ארבעת ילדיה. חיי היום־יום שלה נחלקו בין הנקת בתה התינוקת, צחצוח ומירוק הבית, בישול ארוחות צהריים וערב, איסוף הילדים מהגן ומבית הספר וטיפול בהם, ומתן מענה לצרכיו של "בעלה".4 בשיחתנו סיפרה לי שהיא "התעוררה" והבינה שאם תמשיך כך, כאשר הילדים יתבגרו ויעזבו את הבית, היא תמצא את עצמה לכודה בין ארבעה קירות בחוסר מעש, ולבסוף תיאלץ לטפל בבן זוגה כשיזדקן.

"את רואה את הרכב שחונה פה מחוץ לבית?" היא שאלה, "בעלי לא מרשה לי לנהוג בו, למרות שיש לי רישיון נהיגה. הוא מסיע אותי לכל מקום, גם אם זה לסוּפר". עוד סיפרה ריקי כי היא אינה רשאית להחליט לאן או מתי תיסע. נאסר עליה אפילו לנסוע לבקר את אמא שלה שמתגוררת רחוק. בן זוגה סגר אותה בבית ואסר עליה לצאת ללא רשותו. "והמטבח הזה?" המשיכה, "אני מבלה פה שעות כל יום כי הוא אוהב ארוחות חמות שלוש פעמים ביום ואני צריכה להעמיד סירים. הוא אוהב שהכל טרי ומכריח אותי לזרוק סירים שלמים אחרי כל ארוחה". בן זוגה אף הקציב לה זמן לביצוע פעולות יום־יומיות: "יש לך חצי שעה לצבוע את השיער"; "למה את מורידה שערות כל בוקר? תעשי את זה פעם בשבוע"; "את יוצאת לגן שעשועים לחצי שעה וחוזרת!"; "את מביאה את הילדים וחוזרת מייד הביתה!" ועוד. הוא גם הגביל את גישתה לכספים ולחשבון הבנק: "הוא מסיע אותי לסוּפר ומחכה בקופה. כשאני מגיעה עם עגלה עמוסה, הוא עובר פריט פריט, שואל על כל פריט שבחרתי, מעיף פריטים מהעגלה, ומעביר כרטיס אשראי בקופה. אני אפילו לא יודעת באיזה בנק החשבון שלנו או כמה כסף יש בו".

ריקי תיארה בפניי באריכות, באותו מפגש ובמפגשים נוספים שערכנו, כיצד בן זוגה השפיל, ביזה והקטין אותה. הוא נהג לקלל אותה, להאשים אותה בכל מה שהתקלקל או התרחש בבית, הגביל אותה בבחירת הלבוש היום־יומי שלה: "הוא זרק לי את כל הטייצים מהארון", ובבחירת צבע שערה: "אני מתה על שחור. הלוואי ויכולתי לצבוע לשחור. הוא — רק בלונד, אז אני צובעת לבלונד". הוא בודד אותה ממשפחתה ומחבריה, עבר על רשימת אנשי הקשר במכשיר הטלפון שלה ומחק מספרים של נשים שאינו מחבב, דרש שתדווח לו במהלך היום על כל מעשיה, גם על זמני המקלחת שלה, ואף בא אליה בתביעות מיניות, גם כשלא רצתה בכך. עוד סיפרה שבן זוגה אינו מרשה לה ללמוד או לעבוד או לעסוק בהתפתחות עצמית מסוג כלשהו. "אני כמו אחד הילדים עבורו" סיכמה.

במילים אחרות, היה עליה לבקש מבן זוגה רשות ואמצעים לבצע כל פעולה פשוטה. הוא שלט בה גם כשנמצא במרחק רב, והיה עליה לדווח לו טלפונית על פעולותיה. כששאלתי את ריקי אם בן זוגה מכה אותה, ענתה בשלילה. "הלוואי שהיה מרביץ לי", אמרה, "אז היה שֵם למה שאני עוברת והייתי יכולה ללכת למקלט לנשים מוכות".

הופתעתי לגלות שריקי לא הביעה רצון להתגרש או לעזוב את ביתה. היא אמרה שהיא אוהבת את בן זוגה וגאה בבית שבנתה. לדבריה, היא נאבקה לגדל את ילדיה בזיעת אפה ואינה מעוניינת להרוס את המבנה המשפחתי. נוסף על כך, היא חששה שתמצא עצמה מסתובבת ברחובות עם ארבעה ילדים קטנים "כמו הומלסית" במילותיה, ללא תמיכה כלכלית ובחוסר ודאות. כמו רבות אחרות, ריקי חסרה את המידע הבסיסי על מצבה הכלכלי ולא הייתה לה גישה למסמכים רלוונטיים. אף שלא רצתה להתגרש מבן זוגה, היא החליטה לפנות אליי כדי לברר אם יש לתחושותיה וחוויותיה מקום בשיח המשפטי וכיצד, וכן לשמוע ממני אם ישנם מקרים נוספים כמו שלה ואילו מענים זמינים לה במצב זה.

ריקי תיארה באוזניי מצב של דיכוי, פגיעה בזכויות והגבלות חמורות שדומה כי הוא מעיד על פתולוגיה, אך לחוויותיה לא היו שם, הגדרה או המשגה משפטית. לראשונה בחיי המקצועיים לא הצלחתי לתרגם את חוסר הצדק המובהק שעליו שמעתי ל"סיפור משפטי". מנקודת מוצא זו יצאתי לפעולה כפולה: חיפשתי מקרים דומים נוספים כדי לבחון אם מדובר בתופעה חברתית רחבה ואם ניתן למצוא מכנה משותף לסיפורים של נשים שונות, ובמקביל לכך בחנתי את כל ענפי המחקר הרלוונטיים כדי להבין היכן משתלבת התופעה שזיהיתי.

באותה עת השתתפה קבוצה גדולה של נשים בחוג הזומבה שהדרכתי באותו מושב. בסוף כל שיעור נהגנו לשוחח על ענייני היום־יום, ושמעתי מהן סיפורים רבים, בעודנו מזיעות לאחר השיעור. לא פעם חלקתי איתן גם את סיפורי היום־יום שלי, ותחושות של חופש ופתיחות שררו בינינו. מבלי משים גלשנו לסיפורים על חיי הזוגיות והן פתחו את ליבן ותיארו את תפקידי בני הזוג שלהן (שרבות מהן כינו "בעלים") ביחסיהם האינטימיים. בשיחות האלה רובן סיפרו על בני זוג שתלטנים הדורשים מנשותיהם לבשל ולנקות, אך אינם מאפשרים להן חירות או פיתוח עצמי. השיחות הללו חיזקו בי את ההבנה שהסיפור של ריקי, על אף קיצוניותו, אינו יוצא דופן; הוא רק קצה הקרחון של תופעה המאפיינת את חייהן של נשים רבות שחוות זוגיות רעילה בדרגות חומרה שונות.

בהמשך נפגשתי לשיחות בארבע עיניים עם מספר נשים מחוגי הזומבה שלי ושאלתי על חיי הזוגיות שלהן. לא כולן הסכימו לשתף אותי, אך אלו שהסכימו סיפרו בשמחה את סיפוריהן. כבר אז התוודעתי לצורך ולרצון של נשים החיות בזוגיות שיש בה שתלטנות קיצונית, כך כיניתי את התופעה, לשתף בחוויותיהן, להישמע, להיחשף ולקבל הדהוד או היזון חוזר למצוקותיהן.

לאחר מכן ניסחתי מודעת קול קוראת, שבה הצגתי שאלות כלליות המרמזות על קבלת החלטות חד־צדדית ושתלטנות. את המודעות פרסמתי באתרי אינטרנט שעוסקים באלימות כלפי נשים, במגוון קבוצות נשים בפייסבוק, וכן בקרב קולגות שלי וסטודנטיות שלמדו איתי ובמחלקות ללימודי מגדר. בעקבות הפרסום קיבלתי פניות מנשים שונות, אך עדיין מספר הפונות היה נמוך וחלקן לא התאימו למחקר.

בד בבד התחלתי לספר על המחקר לחברותיי וחבריי, למכרותיי ומכריי ולבנות ובני משפחתי, במפגשים פורמליים ובלתי פורמליים. בכל פעם שסיפרתי על התופעה שבה נתקלתי, התגובות היו דומות: "אה, אני מכירה אישה שחיה בתנאי חיים כאלה!" או: "נו בטח, השכנה שלי מצויה בזוגיות כזאת", וגם: "וואו, אני חושבת שחייתי בבית שאלו מאפייניו. אני חושבת שאמא שלי חוותה חוויות דומות". כך זרמו אליי שמות ומספרי טלפון של דודות, אימהות, שכנות וחברות של אלה שסיפרתי להם ולהן על המחקר והתופעה.

אחת הנשים שפגשתי לריאיון הייתה נילי, אישה חרדית. בתחילה שיערתי שבחברה החרדית לא קיים דפוס של שתלטנות קיצונית כיוון שתפקידי המגדר ברורים, נושא הכבוד הפטריארכלי "מונח על השולחן" ומצופה מנשים לציית לגברים. אולם הסתבר שלא כך הדבר. נילי אף הציעה להפיץ בקבוצת הוואטסאפ שלה את דבר המחקר שלי. וכך היה. אלה הדברים שכתבתי בעקבות זאת ביומן המסע שניהלתי לאורך כל שנות המחקר:

כל היום קיבלתי הודעות סמס, וואטסאפ ומיילים מכל מיני נשים ששמעו על המחקר דרך נילי. כולן חרדיות, פרודות או גרושות, שנילי שלחה להן הודעה על המחקר שלי. הן אומרות שחשוב לחשוף את התופעה ושישמחו להתראיין אנונימית. אחת כתבה לי שאני הקול שלה ולכן זה חשוב. מפתיע ומדהים כמה נשים רוצות. כמעט עשרים הגיעו ככה [...] אני צריכה למצוא זמן להגיע לראיין את כולן. הן פרושות בכל הארץ. אפילו עד צפת...

אחת מהן שלחה לי מייל בזו הלשון: "שלום לך, אומנם איש מקצוע לא אמר לי שעברתי אלימות, אך כשקראתי חומרים בנושא אלימות, עמדתי בהלם וגיליתי שכנראה אני פשוט עונה על ההגדרה, לפעמים אפילו בדוגמאות קטנות, כמו: יום שישי אחד, אחרי שהוא היה עצבני עליי כהוגן — ואל תשאלי אותי את הסיבה כי אין לזה תשובה — הוא התחיל להתעצבן ולצעוק ולהעיר, ואני שתקתי והתחלתי לסדר את הבית. במהלך הסדר הגעתי לסלון. על השולחן בסלון הייתה ערמת בלגן (שלו כמובן) והוא היה באזור. אני מחזירה פריט אחר פריט למקום, ואחד מהפרטים היה סידור. אני מרימה ומנשקת בשביל להחזיר למקום, והוא לוקח את הסידור וזורק אותו לצד השני, תוך כדי זה הוא אומר משפט: 'מה שווה הנשיקה לסידור, אם לבעל את לא יודעת להתנהג...' אם זה עוזר לך, אני בת עשרים ושלוש, גרושה צעירה ללא ילדים".

המפגש עם נשים חרדיות טלטל את המסע הלינארי של המחקר שערכתי. עד אותו רגע סברתי שהקושי שחוויתי באיסוף המרואיינות והדרך שבה לבסוף הצלחתי לאסוף אותן נובעים ממאפייני התופעה. כלומר סברתי שזוגיות שיש בה שתלטנות קיצונית של בן הזוג סוגרת וכולאת את הנשים הללו בבית, שההשפלות והביזוי מנמיכים אותן עד כדי אובדן זהות, ולכן גישתן לעולם שמחוץ לבית מוגבלת. עוד סברתי שעמימותם של רכיבי התופעה מקשה על זיהויה ככזו, ולכן כלל הנשים שחיות בזוגיות שיש בה שתלטנות קיצונית עיוורות לקיומה. לא שיערתי בנפשי שדווקא בקרב נשים המשתייכות לציבור החרדי מצב הדברים יהיה שונה לחלוטין בכל הנוגע למודעות לתופעה ולנכונות לשתף בחוויות מחיי הזוגיות.

מבול הודעות הטקסט והדואר האלקטרוני ושיחות הטלפון שקיבלתי סימנו שככל הנראה מתגבשת כאן קבוצה של נשים חרדיות החוות גם הן שתלטנות קיצונית. חלק ממאפייניהן דמו לאלה של הנשים הראשונות שהתראיינו למחקר, וחלקם היו שונים. הבנתי שהחידוש בקבוצה זו הוא גדול, ולכן לבסוף כללתי בראיונות נשים שהשתייכו לציבור החרדי. עם זאת, נדרש מחקר המשך שיבחן קבוצה זו בלבד.

את כלל הראיונות המופיעים בספר זה קיימתי בבתיהן של הנשים, במקומות עבודתן, בבתי קפה ובמקומות ציבוריים, הכל על פי העדפותיהן. במקרים שבהם התארחתי בבתיהן, הן בישלו לי והאכילו אותי. זכיתי לטעום מרק עדשים נפלא, קוסקוס מרוקאי אמיתי, קפה ועוגיות ביתיות ומיני מטעמים נוספים. בפתח הריאיון הזמנתי את הנשים לספר באופן חופשי על הזוגיות שלהן, היום־יום שלהן, הפעולות השגרתיות וההתנהלות במערכת היחסים. כמענה לפתיח זה התקבל במרבית הפעמים מונולוג ארוך, שכלל על פי רוב תיאור מפורט ורצוף דוגמאות של חיי הזוגיות מנקודת מבטה של האישה בזמן הריאיון. בחלק השני של המפגש הצגתי רשימה של שאלות הרחבה שעסקו ביחס של בן הזוג למראה החיצוני של האישה, האפשרות לצאת לעבודה או ללימודים, התנהלות פיננסית, נהיגה ועוד.

לא אחת הפך הריאיון למעין חשיפה של טראומה והתמודדות עימה. עבור מרבית הנשים, סיפורן קיבל מילים לראשונה בַריאיון, הפך מחוויה ערטילאית או תחושה מעורפלת למשפטים ופסקות וזכה להכרה של שומעת אמפתית. בספרה טראומה והחלמה (1992) מציינת ג'ודית לואיס הרמן כי חוויה כמו זו שהנשים שפגשתי סיפרו עליה דומה במידת מה לטראומה הנחווית בסיטואציה של שבי, כלומר במצב מתמשך של דיכוי בעצימות נמוכה ללא נקודת סיום ברורה או ודאית. ומכאן שמו של ספר זה — כלואות. אני מקווה שתיאור זיכרונותיהן של המרואיינות במילותיהן, מתן שם ומשמעות לחוויה ומסגור הטראומה בזמן ומקום ספציפיים אל מול קהל (מולי ומול הקוראים והקוראות) הציע לנשים הללו נוכחות והגדרה, או מה שהרמן מגדירה אפשרות ל"טקס החלמה" (שם, עמ' 220).

סיום השיחה בכל אחד מהראיונות היה לא פשוט. לעיתים התחבקנו חיבוק ארוך ואמפתי של השתתפות בצער ויגון, ולעיתים צחקנו על מר גורלנו כנשים. בפרידות הללו הצהרנו על הרצון לדבר שוב ועל הצורך להיפגש ולעבד את החוויה.

בסוף שלב הראיונות הגעתי למסקנה שמסגרתי קבוצה ייחודית שאליה משתייכות נשים שחיו בזוגיות מסוג מסוים. כך ציינתי ביומן המסע:

אפשר לומר, שמה שמיוחד בנשים שמתראיינות זה שאף אחד עד היום לא שם אותן בקבוצה. הן עכשיו משתייכות לקבוצה של שתלטנות קיצונית. יש את קבוצת האלימוּת הפיזית או את קבוצת הפגיעות המיניות, וכעת יש קבוצה מובחנת חדשה. הן ישתייכו לקבוצה ויהיה שֵם כולל לתבנית ההתנהגויות שהן חוות.

במסגרת המחקר שעליו מבוסס ספר זה ראיינתי נשים יהודיות ישראליות החיות בישראל ומצויות או שהיו בעבר בזוגיות הטרוסקסואלית, ובהן חילוניות, דתיות, חרדיות, אשכנזיות, מזרחיות, נשים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה ונמוך, תושבות העיר והכפר. בפרקים הבאים אציג סיפורים אחדים מאלו ששמעתי ותמוֹת שעלו מניתוח הראיונות שערכתי. כלל המשתתפות תיארו שתלטנות קיצונית מצד בני זוגן, קרי הגבלה שיטתית של התנהלותן היום־יומית במנעד רחב של תחומי חיים שיצרה אצלן תחושת פחד, איום ואיוּן. מהמפגשים עם הנשים השונות למדתי שזוהי תופעה חברתית החוצה מאפיינים חברתיים ותרבותיים.

במחקרי יצאתי למסע לגילוי והגדרה של תופעה יום־יומית אשר ראוי שיהיה לה מקום בשיח הציבורי בכלל והמשפטי בפרט. חלק מהנשים היו רהוטות וסיפקו תיאור עשיר ונרחב לחוויה שלהן, וחלקן האחר היו סגורות יותר, זהירות יותר ומשתפות פחות. במהלך הראיונות עימן ביקשתי לזהות את המונחים שלהן לתיאור חוויותיהן, וכיצד הן מגדירות במילותיהן את שעברו. יחד עם זאת, השתדלתי גם לשמוע אם ניתן לפרש את החוויות שלהן באמצעות מושגים אחרים, כלליים יותר, אף שלא נאמרו. שאלתי את עצמי למה מתכוונת מרואיינת כאשר היא אומרת: "אני רוצה לשבור את הקירות!" או כשהיא מתארת את חייה כ"כלוב של זהב".

כעורכת דין בתחום של זכויות נשים זכיתי לפגוש נשים רבות בצומתי חיים קשים, כגון אתגרים בעולם התעסוקה או חוויות קשות בחיים האינטימיים, ועל כן אוזניי היו כרויות לחוויות חיים ונרטיבים של נשים. את תפקידי כעורכת דין ראיתי כתפקיד של מתרגמת: תרגמתי סיפורים של נשים שהגיעו למשרדי למונחים משפטיים, ולאחר מכן ייצגתי אותן ודרשתי צדק בשמן. כאשר ראיינתי נשים למחקר שעליו מבוסס ספר זה ביקשתי לעשות דבר דומה — לשמוע את סיפורי החיים שלהן ולשייך קטעים מתוכם לתמות ולקטגוריות קיימות. אך שלא כרגיל, לסיפורים של הנשים האלה לא היה מקום בשיח המשפטי, וחוויותיהן לא קיבלו ביטוי בחקיקה הקיימת. אוזניי המנוסות בשמיעת סיפורי חיים מבעד לפריזמת המשפט הנוהג התלמדו בעקבות כך בהקשבה מסוג אחר — הקשבה שמבקשת למצות את החוויה שביטאו הנשים ולהבין כיצד היא יכולה להיתרגם למושגים משפטיים חדשים ולהגנה חוקית שטרם קיימת ויש לכונן אותה.

שפה משותפת חיונית כדי לדבר על כאב ופגיעוּת, וכאשר היא חסרה, עלינו לייצר אותה. כשחשבתי כיצד עליי לתאר את ההשפלה, ההתעמרות, ההתעללות, הביזוי ושאר ההתנהגויות הדכאניות שהופנו כלפי הנשים שפגשתי, התעורר בי הרצון לחתור ליצירת שפה משותפת כזו. השם שבחרתי לתופעה — שתלטנות קיצונית בזוגיות — מבקש להתרחק מהמילה "אלימות", שמזוהה בעיני הציבור ועולם המשפט בעיקר עם אלימות פיזית. המושג הייחודי שטבעתי נועד להכיר בתופעה חברתית הנרקמת בתוך המשפחה, ממופע למופע, מפרקטיקה לפרקטיקה לאורך זמן ובצורה שיטתית עד שהשליטה של הגבר סוגרת על האישה.

תרומתו של ספר זה היא אם כן בהנחת תשתית רחבה לשיום (naming) של תופעה מגדרית חמורה אשר לא הומשגה או הוכרה עד כה, ובהצעת מענה משפטי לה (Felstiner, Abel, & Sarat, 1981). כלל התופעות החברתיות הפתולוגיות שמוכרות לנו כיום ככאלה, החלו בצעדים דומים — זיהוי, שיום, הגדרה, תיחום, הבחנה מהתנהגויות אחרות והצבעה על עוול ונזקים. למרות קיומה של התייחסות בתרבות ובמשפט למקרים של אלימות פיזית כלפי נשים במערכות יחסים, התנהגויות ופרקטיקות נוספות טרם זוהו ונבחנו והן חסרות תיאור מילולי מתאים בכלל ובשיח המשפטי בפרט. תפיסתן כנורמטיביות, בייחוד כאשר כל התנהגות או פרקטיקה נבחנת בנפרד ובמנותק מההקשר של תקופת מערכת היחסים כולה, וחומרתן הנמוכה לכאורה יוצרות קושי אמיתי בזיהוין, הן מבחינה תרבותית והן מבחינה משפטית. ספר זה מציע הסתכלות על מכלול תחומי החיים שבהם התופעה קיימת, בחינת התשתית התרבותית שעל מצעה היא משגשגת, הבנת הנזק העצום והחבוי שנשים רבות החיות בינינו חוות והצעה למבט חברתי מחודש על תופעה שעד כה לא ניתן לה שם.

ב. מבוא לשתלטנות קיצונית בזוגיות: מהי, מדוע היא איננה מדוברת, ולמה ראוי שנדבר עליה
שתלטנות קיצונית בזוגיות מוגדרת בספר זה כמערך של התנהגויות דכאניות שאינן כוללות אלימות פיזית שבן הזוג כופה על האישה בתחומי חיים שונים. במחקר שערכתי רואיינו נשים בלבד, ולכן ההגדרה לשתלטנות קיצונית בזוגיות היא חד־כיוונית ומתייחסת רק להתנהגותו של הגבר השתלטן כלפי האישה.

תכליתן של שלל ההתנהגויות והפרקטיקות המכוננות שתלטנות קיצונית היא לאפשר שליטה של בן הזוג באישה ובכך לבסס, לחזק ולהגדיל את מעמדו הגברי הפטריארכלי — בעיני עצמו, בעיני האישה ובעיני אחרים. השתלטנות הקיצונית נועדה להפוך אותו מבן זוג של האישה לבעלים שלה. כלל ההתנהגויות הדכאניות המופעלות כאמור בקשת רחבה של תחומים בחיי היום־יום — כלכלה, תעסוקה, השכלה, היחסים האינטימיים, חינוך ילדים, פנאי, התייחסות למראה חיצוני, קשרים עם המשפחה הגרעינית של האישה ועם חברות וחברים ועוד — משיגות מטרה זו על ידי הקטנת האישה, השפלתה, ביזויה וביושה.

בהיבט החומרי למשל בן הזוג מגביל את נגישות האישה לחשבון הבנק ולנכסים הפיננסיים של המשפחה. כך אירע במקרה של ריקי, שמודרה מכל מידע כלכלי הנוגע למשק הבית ונאלצה להסתייע בעזרתו של בן זוגה לביצוע פעולות טריוויאליות כמו עריכת קניות בסופרמרקט. התנהגויות אחרות הן שתלטנות מינית וכפייה מינית, וכן שתלטנות מילולית מסוגים שונים, השפלה, ביזוי והקטנה והתעללות פסיכולוגית — אלה, כפי שתיארה ריקי, גרמו לה לתחושות של קטנוּת ואפסיות שליוו אותה לאורך מערכת היחסים. קיימות צורות נוספות של שתלטנות: פיקוח על הלבוש, הגבלה של חופש התנועה וחיוב בדיווח מתמיד לבן הזוג על לוחות זמנים או פעולות יום־יומיות, וכן הגבלת גישתה של האישה להשכלה או לתעסוקה לשם התפתחות עצמית, ומניעה של נהיגה ברכב או הנפקת רישיון נהיגה.

במתכונת בלתי מוקצנת, כל אחד מסוגי ההתנהגות הללו עדיין שכיח ורווח בחברה הישראלית, שדפוסים פטריארכליים מוסיפים להתקיים בה. סוגי ההתנהגות הללו הם כה מוכרים ומקובלים עד שהם שקופים למתבוננים, אין להם שמות המבטאים את נזקיהם והם אינם מזמינים גינוי ושלילה ציבוריים. כמעט בלתי אפשרי להצביע על הנקודה שבה כל אחד מהם הופך לקיצוני במידה שאינה נסבלת. נוסף על כך, אף לא התנהגות מסוימת אחת כשלעצמה מבין אלה נתפסת כחמורה דייה כדי להצדיק התערבות של גורם חיצוני ובוודאי לא של המדינה. גם החוק והמשפט, המורגלים בהתמודדות עם התנהגויות הנחשבות לחריגות שכל אחת מהן גורמת בבירור נזק מוכר ומוחשי, מתקשים לזהות נזקים הנגרמים מהצטברות של מכלול התנהגויות מוכרות ו"רגילות", ובמיוחד ביחסים בין בני זוג בתוך המשפחה. על רקע זה, מיפוי התופעה והיכרות מעמיקה עימה מעלים באופן חד את השאלה באיזו מידה הצטברות התנהגויות מוקצנות במשפחה מצדיקה התערבות משפטית להגנה על נשים מפני פגיעה חמורה ואולי אף נזק בלתי הפיך.

בפרק הבא יוצגו סיפוריהן המלאים, המרתקים והכאובים של מקצת הנשים שראיינתי; בפרק השלישי ינותחו מאפייני התופעה ויוגדרו סוגי ההתנהגויות הכלולים בה; ולבסוף, בפרק הרביעי יועלו כיווני פעולה, רעיונות מעשיים ואף הצעת חוק למניעת שתלטנות קיצונית בזוגיות ומיגורה.

אילנה קוורטין

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים בעבודה ובעולם המשפחה. שותפה לחקיקה בתחומים אלה ומתמחה באלימות נטולת היבטים פיזיים כלפי נשים. כיום מתגוררת עם משפחתה בלוס אנג׳לס, שם היא שליחה של הסוכנות היהודית ומנהלת את פעילות הסוכנות באזור מערב ארה״ב. אילנה היא ד״ר למגדר ועורכת דין מומחית לזכויות נשים.

עוד על הספר

כלואות אילנה קוורטין

פרק ראשון
"אני רוצה לשבור את הקירות"


מבוא

א. מבוא למבוא: כיצד נולד המחקר
בשנת 2012 התחלתי ללמד שיעורי זומבה במושבים באזור הדרום, הקרובים לאזור מגוריי. במהלך השיעורים פגשתי את נשות האזור ובמשך השנה התוודעתי לסיפוריהן האישיים. במסגרת זו פגשתי את ריקי (שם בדוי), שהייתה אחת מהמתאמנות בחוג. ריקי הגיעה באדיקות לשיעורים, והייתה היחידה שניגשה להודות לי על "שעה של שמחה בשבוע" כהגדרתה. לפתע הפסיקה להגיע לחוג. כשהתעניינתי אצל המתאמנות האחרות אם הן יודעות מדוע, הן הסבירו לי שעליה לטפל בילדים ולהשכיב אותם לישון בשעת השיעורים. כעבור שנה לערך ריקי התקשרה אליי. באותה שיחה היא לא התעניינה בשיעורי הזומבה, אלא ביקשה לדבר איתי בכובעי כעורכת דין. היא הסבירה שהחליטה "לשבור את הקירות" וביקשה שאגיע לביתה להתייעצות, מאחר שהיא אינה יכולה לצאת ממנו כדי להגיע למשרדי.

במפגשנו הראשון הייתה ריקי בשנות השלושים לחייה, נשואה כשמונה שנים. היא עסקה בעיקר בגידול ארבעת ילדיה. חיי היום־יום שלה נחלקו בין הנקת בתה התינוקת, צחצוח ומירוק הבית, בישול ארוחות צהריים וערב, איסוף הילדים מהגן ומבית הספר וטיפול בהם, ומתן מענה לצרכיו של "בעלה".4 בשיחתנו סיפרה לי שהיא "התעוררה" והבינה שאם תמשיך כך, כאשר הילדים יתבגרו ויעזבו את הבית, היא תמצא את עצמה לכודה בין ארבעה קירות בחוסר מעש, ולבסוף תיאלץ לטפל בבן זוגה כשיזדקן.

"את רואה את הרכב שחונה פה מחוץ לבית?" היא שאלה, "בעלי לא מרשה לי לנהוג בו, למרות שיש לי רישיון נהיגה. הוא מסיע אותי לכל מקום, גם אם זה לסוּפר". עוד סיפרה ריקי כי היא אינה רשאית להחליט לאן או מתי תיסע. נאסר עליה אפילו לנסוע לבקר את אמא שלה שמתגוררת רחוק. בן זוגה סגר אותה בבית ואסר עליה לצאת ללא רשותו. "והמטבח הזה?" המשיכה, "אני מבלה פה שעות כל יום כי הוא אוהב ארוחות חמות שלוש פעמים ביום ואני צריכה להעמיד סירים. הוא אוהב שהכל טרי ומכריח אותי לזרוק סירים שלמים אחרי כל ארוחה". בן זוגה אף הקציב לה זמן לביצוע פעולות יום־יומיות: "יש לך חצי שעה לצבוע את השיער"; "למה את מורידה שערות כל בוקר? תעשי את זה פעם בשבוע"; "את יוצאת לגן שעשועים לחצי שעה וחוזרת!"; "את מביאה את הילדים וחוזרת מייד הביתה!" ועוד. הוא גם הגביל את גישתה לכספים ולחשבון הבנק: "הוא מסיע אותי לסוּפר ומחכה בקופה. כשאני מגיעה עם עגלה עמוסה, הוא עובר פריט פריט, שואל על כל פריט שבחרתי, מעיף פריטים מהעגלה, ומעביר כרטיס אשראי בקופה. אני אפילו לא יודעת באיזה בנק החשבון שלנו או כמה כסף יש בו".

ריקי תיארה בפניי באריכות, באותו מפגש ובמפגשים נוספים שערכנו, כיצד בן זוגה השפיל, ביזה והקטין אותה. הוא נהג לקלל אותה, להאשים אותה בכל מה שהתקלקל או התרחש בבית, הגביל אותה בבחירת הלבוש היום־יומי שלה: "הוא זרק לי את כל הטייצים מהארון", ובבחירת צבע שערה: "אני מתה על שחור. הלוואי ויכולתי לצבוע לשחור. הוא — רק בלונד, אז אני צובעת לבלונד". הוא בודד אותה ממשפחתה ומחבריה, עבר על רשימת אנשי הקשר במכשיר הטלפון שלה ומחק מספרים של נשים שאינו מחבב, דרש שתדווח לו במהלך היום על כל מעשיה, גם על זמני המקלחת שלה, ואף בא אליה בתביעות מיניות, גם כשלא רצתה בכך. עוד סיפרה שבן זוגה אינו מרשה לה ללמוד או לעבוד או לעסוק בהתפתחות עצמית מסוג כלשהו. "אני כמו אחד הילדים עבורו" סיכמה.

במילים אחרות, היה עליה לבקש מבן זוגה רשות ואמצעים לבצע כל פעולה פשוטה. הוא שלט בה גם כשנמצא במרחק רב, והיה עליה לדווח לו טלפונית על פעולותיה. כששאלתי את ריקי אם בן זוגה מכה אותה, ענתה בשלילה. "הלוואי שהיה מרביץ לי", אמרה, "אז היה שֵם למה שאני עוברת והייתי יכולה ללכת למקלט לנשים מוכות".

הופתעתי לגלות שריקי לא הביעה רצון להתגרש או לעזוב את ביתה. היא אמרה שהיא אוהבת את בן זוגה וגאה בבית שבנתה. לדבריה, היא נאבקה לגדל את ילדיה בזיעת אפה ואינה מעוניינת להרוס את המבנה המשפחתי. נוסף על כך, היא חששה שתמצא עצמה מסתובבת ברחובות עם ארבעה ילדים קטנים "כמו הומלסית" במילותיה, ללא תמיכה כלכלית ובחוסר ודאות. כמו רבות אחרות, ריקי חסרה את המידע הבסיסי על מצבה הכלכלי ולא הייתה לה גישה למסמכים רלוונטיים. אף שלא רצתה להתגרש מבן זוגה, היא החליטה לפנות אליי כדי לברר אם יש לתחושותיה וחוויותיה מקום בשיח המשפטי וכיצד, וכן לשמוע ממני אם ישנם מקרים נוספים כמו שלה ואילו מענים זמינים לה במצב זה.

ריקי תיארה באוזניי מצב של דיכוי, פגיעה בזכויות והגבלות חמורות שדומה כי הוא מעיד על פתולוגיה, אך לחוויותיה לא היו שם, הגדרה או המשגה משפטית. לראשונה בחיי המקצועיים לא הצלחתי לתרגם את חוסר הצדק המובהק שעליו שמעתי ל"סיפור משפטי". מנקודת מוצא זו יצאתי לפעולה כפולה: חיפשתי מקרים דומים נוספים כדי לבחון אם מדובר בתופעה חברתית רחבה ואם ניתן למצוא מכנה משותף לסיפורים של נשים שונות, ובמקביל לכך בחנתי את כל ענפי המחקר הרלוונטיים כדי להבין היכן משתלבת התופעה שזיהיתי.

באותה עת השתתפה קבוצה גדולה של נשים בחוג הזומבה שהדרכתי באותו מושב. בסוף כל שיעור נהגנו לשוחח על ענייני היום־יום, ושמעתי מהן סיפורים רבים, בעודנו מזיעות לאחר השיעור. לא פעם חלקתי איתן גם את סיפורי היום־יום שלי, ותחושות של חופש ופתיחות שררו בינינו. מבלי משים גלשנו לסיפורים על חיי הזוגיות והן פתחו את ליבן ותיארו את תפקידי בני הזוג שלהן (שרבות מהן כינו "בעלים") ביחסיהם האינטימיים. בשיחות האלה רובן סיפרו על בני זוג שתלטנים הדורשים מנשותיהם לבשל ולנקות, אך אינם מאפשרים להן חירות או פיתוח עצמי. השיחות הללו חיזקו בי את ההבנה שהסיפור של ריקי, על אף קיצוניותו, אינו יוצא דופן; הוא רק קצה הקרחון של תופעה המאפיינת את חייהן של נשים רבות שחוות זוגיות רעילה בדרגות חומרה שונות.

בהמשך נפגשתי לשיחות בארבע עיניים עם מספר נשים מחוגי הזומבה שלי ושאלתי על חיי הזוגיות שלהן. לא כולן הסכימו לשתף אותי, אך אלו שהסכימו סיפרו בשמחה את סיפוריהן. כבר אז התוודעתי לצורך ולרצון של נשים החיות בזוגיות שיש בה שתלטנות קיצונית, כך כיניתי את התופעה, לשתף בחוויותיהן, להישמע, להיחשף ולקבל הדהוד או היזון חוזר למצוקותיהן.

לאחר מכן ניסחתי מודעת קול קוראת, שבה הצגתי שאלות כלליות המרמזות על קבלת החלטות חד־צדדית ושתלטנות. את המודעות פרסמתי באתרי אינטרנט שעוסקים באלימות כלפי נשים, במגוון קבוצות נשים בפייסבוק, וכן בקרב קולגות שלי וסטודנטיות שלמדו איתי ובמחלקות ללימודי מגדר. בעקבות הפרסום קיבלתי פניות מנשים שונות, אך עדיין מספר הפונות היה נמוך וחלקן לא התאימו למחקר.

בד בבד התחלתי לספר על המחקר לחברותיי וחבריי, למכרותיי ומכריי ולבנות ובני משפחתי, במפגשים פורמליים ובלתי פורמליים. בכל פעם שסיפרתי על התופעה שבה נתקלתי, התגובות היו דומות: "אה, אני מכירה אישה שחיה בתנאי חיים כאלה!" או: "נו בטח, השכנה שלי מצויה בזוגיות כזאת", וגם: "וואו, אני חושבת שחייתי בבית שאלו מאפייניו. אני חושבת שאמא שלי חוותה חוויות דומות". כך זרמו אליי שמות ומספרי טלפון של דודות, אימהות, שכנות וחברות של אלה שסיפרתי להם ולהן על המחקר והתופעה.

אחת הנשים שפגשתי לריאיון הייתה נילי, אישה חרדית. בתחילה שיערתי שבחברה החרדית לא קיים דפוס של שתלטנות קיצונית כיוון שתפקידי המגדר ברורים, נושא הכבוד הפטריארכלי "מונח על השולחן" ומצופה מנשים לציית לגברים. אולם הסתבר שלא כך הדבר. נילי אף הציעה להפיץ בקבוצת הוואטסאפ שלה את דבר המחקר שלי. וכך היה. אלה הדברים שכתבתי בעקבות זאת ביומן המסע שניהלתי לאורך כל שנות המחקר:

כל היום קיבלתי הודעות סמס, וואטסאפ ומיילים מכל מיני נשים ששמעו על המחקר דרך נילי. כולן חרדיות, פרודות או גרושות, שנילי שלחה להן הודעה על המחקר שלי. הן אומרות שחשוב לחשוף את התופעה ושישמחו להתראיין אנונימית. אחת כתבה לי שאני הקול שלה ולכן זה חשוב. מפתיע ומדהים כמה נשים רוצות. כמעט עשרים הגיעו ככה [...] אני צריכה למצוא זמן להגיע לראיין את כולן. הן פרושות בכל הארץ. אפילו עד צפת...

אחת מהן שלחה לי מייל בזו הלשון: "שלום לך, אומנם איש מקצוע לא אמר לי שעברתי אלימות, אך כשקראתי חומרים בנושא אלימות, עמדתי בהלם וגיליתי שכנראה אני פשוט עונה על ההגדרה, לפעמים אפילו בדוגמאות קטנות, כמו: יום שישי אחד, אחרי שהוא היה עצבני עליי כהוגן — ואל תשאלי אותי את הסיבה כי אין לזה תשובה — הוא התחיל להתעצבן ולצעוק ולהעיר, ואני שתקתי והתחלתי לסדר את הבית. במהלך הסדר הגעתי לסלון. על השולחן בסלון הייתה ערמת בלגן (שלו כמובן) והוא היה באזור. אני מחזירה פריט אחר פריט למקום, ואחד מהפרטים היה סידור. אני מרימה ומנשקת בשביל להחזיר למקום, והוא לוקח את הסידור וזורק אותו לצד השני, תוך כדי זה הוא אומר משפט: 'מה שווה הנשיקה לסידור, אם לבעל את לא יודעת להתנהג...' אם זה עוזר לך, אני בת עשרים ושלוש, גרושה צעירה ללא ילדים".

המפגש עם נשים חרדיות טלטל את המסע הלינארי של המחקר שערכתי. עד אותו רגע סברתי שהקושי שחוויתי באיסוף המרואיינות והדרך שבה לבסוף הצלחתי לאסוף אותן נובעים ממאפייני התופעה. כלומר סברתי שזוגיות שיש בה שתלטנות קיצונית של בן הזוג סוגרת וכולאת את הנשים הללו בבית, שההשפלות והביזוי מנמיכים אותן עד כדי אובדן זהות, ולכן גישתן לעולם שמחוץ לבית מוגבלת. עוד סברתי שעמימותם של רכיבי התופעה מקשה על זיהויה ככזו, ולכן כלל הנשים שחיות בזוגיות שיש בה שתלטנות קיצונית עיוורות לקיומה. לא שיערתי בנפשי שדווקא בקרב נשים המשתייכות לציבור החרדי מצב הדברים יהיה שונה לחלוטין בכל הנוגע למודעות לתופעה ולנכונות לשתף בחוויות מחיי הזוגיות.

מבול הודעות הטקסט והדואר האלקטרוני ושיחות הטלפון שקיבלתי סימנו שככל הנראה מתגבשת כאן קבוצה של נשים חרדיות החוות גם הן שתלטנות קיצונית. חלק ממאפייניהן דמו לאלה של הנשים הראשונות שהתראיינו למחקר, וחלקם היו שונים. הבנתי שהחידוש בקבוצה זו הוא גדול, ולכן לבסוף כללתי בראיונות נשים שהשתייכו לציבור החרדי. עם זאת, נדרש מחקר המשך שיבחן קבוצה זו בלבד.

את כלל הראיונות המופיעים בספר זה קיימתי בבתיהן של הנשים, במקומות עבודתן, בבתי קפה ובמקומות ציבוריים, הכל על פי העדפותיהן. במקרים שבהם התארחתי בבתיהן, הן בישלו לי והאכילו אותי. זכיתי לטעום מרק עדשים נפלא, קוסקוס מרוקאי אמיתי, קפה ועוגיות ביתיות ומיני מטעמים נוספים. בפתח הריאיון הזמנתי את הנשים לספר באופן חופשי על הזוגיות שלהן, היום־יום שלהן, הפעולות השגרתיות וההתנהלות במערכת היחסים. כמענה לפתיח זה התקבל במרבית הפעמים מונולוג ארוך, שכלל על פי רוב תיאור מפורט ורצוף דוגמאות של חיי הזוגיות מנקודת מבטה של האישה בזמן הריאיון. בחלק השני של המפגש הצגתי רשימה של שאלות הרחבה שעסקו ביחס של בן הזוג למראה החיצוני של האישה, האפשרות לצאת לעבודה או ללימודים, התנהלות פיננסית, נהיגה ועוד.

לא אחת הפך הריאיון למעין חשיפה של טראומה והתמודדות עימה. עבור מרבית הנשים, סיפורן קיבל מילים לראשונה בַריאיון, הפך מחוויה ערטילאית או תחושה מעורפלת למשפטים ופסקות וזכה להכרה של שומעת אמפתית. בספרה טראומה והחלמה (1992) מציינת ג'ודית לואיס הרמן כי חוויה כמו זו שהנשים שפגשתי סיפרו עליה דומה במידת מה לטראומה הנחווית בסיטואציה של שבי, כלומר במצב מתמשך של דיכוי בעצימות נמוכה ללא נקודת סיום ברורה או ודאית. ומכאן שמו של ספר זה — כלואות. אני מקווה שתיאור זיכרונותיהן של המרואיינות במילותיהן, מתן שם ומשמעות לחוויה ומסגור הטראומה בזמן ומקום ספציפיים אל מול קהל (מולי ומול הקוראים והקוראות) הציע לנשים הללו נוכחות והגדרה, או מה שהרמן מגדירה אפשרות ל"טקס החלמה" (שם, עמ' 220).

סיום השיחה בכל אחד מהראיונות היה לא פשוט. לעיתים התחבקנו חיבוק ארוך ואמפתי של השתתפות בצער ויגון, ולעיתים צחקנו על מר גורלנו כנשים. בפרידות הללו הצהרנו על הרצון לדבר שוב ועל הצורך להיפגש ולעבד את החוויה.

בסוף שלב הראיונות הגעתי למסקנה שמסגרתי קבוצה ייחודית שאליה משתייכות נשים שחיו בזוגיות מסוג מסוים. כך ציינתי ביומן המסע:

אפשר לומר, שמה שמיוחד בנשים שמתראיינות זה שאף אחד עד היום לא שם אותן בקבוצה. הן עכשיו משתייכות לקבוצה של שתלטנות קיצונית. יש את קבוצת האלימוּת הפיזית או את קבוצת הפגיעות המיניות, וכעת יש קבוצה מובחנת חדשה. הן ישתייכו לקבוצה ויהיה שֵם כולל לתבנית ההתנהגויות שהן חוות.

במסגרת המחקר שעליו מבוסס ספר זה ראיינתי נשים יהודיות ישראליות החיות בישראל ומצויות או שהיו בעבר בזוגיות הטרוסקסואלית, ובהן חילוניות, דתיות, חרדיות, אשכנזיות, מזרחיות, נשים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה ונמוך, תושבות העיר והכפר. בפרקים הבאים אציג סיפורים אחדים מאלו ששמעתי ותמוֹת שעלו מניתוח הראיונות שערכתי. כלל המשתתפות תיארו שתלטנות קיצונית מצד בני זוגן, קרי הגבלה שיטתית של התנהלותן היום־יומית במנעד רחב של תחומי חיים שיצרה אצלן תחושת פחד, איום ואיוּן. מהמפגשים עם הנשים השונות למדתי שזוהי תופעה חברתית החוצה מאפיינים חברתיים ותרבותיים.

במחקרי יצאתי למסע לגילוי והגדרה של תופעה יום־יומית אשר ראוי שיהיה לה מקום בשיח הציבורי בכלל והמשפטי בפרט. חלק מהנשים היו רהוטות וסיפקו תיאור עשיר ונרחב לחוויה שלהן, וחלקן האחר היו סגורות יותר, זהירות יותר ומשתפות פחות. במהלך הראיונות עימן ביקשתי לזהות את המונחים שלהן לתיאור חוויותיהן, וכיצד הן מגדירות במילותיהן את שעברו. יחד עם זאת, השתדלתי גם לשמוע אם ניתן לפרש את החוויות שלהן באמצעות מושגים אחרים, כלליים יותר, אף שלא נאמרו. שאלתי את עצמי למה מתכוונת מרואיינת כאשר היא אומרת: "אני רוצה לשבור את הקירות!" או כשהיא מתארת את חייה כ"כלוב של זהב".

כעורכת דין בתחום של זכויות נשים זכיתי לפגוש נשים רבות בצומתי חיים קשים, כגון אתגרים בעולם התעסוקה או חוויות קשות בחיים האינטימיים, ועל כן אוזניי היו כרויות לחוויות חיים ונרטיבים של נשים. את תפקידי כעורכת דין ראיתי כתפקיד של מתרגמת: תרגמתי סיפורים של נשים שהגיעו למשרדי למונחים משפטיים, ולאחר מכן ייצגתי אותן ודרשתי צדק בשמן. כאשר ראיינתי נשים למחקר שעליו מבוסס ספר זה ביקשתי לעשות דבר דומה — לשמוע את סיפורי החיים שלהן ולשייך קטעים מתוכם לתמות ולקטגוריות קיימות. אך שלא כרגיל, לסיפורים של הנשים האלה לא היה מקום בשיח המשפטי, וחוויותיהן לא קיבלו ביטוי בחקיקה הקיימת. אוזניי המנוסות בשמיעת סיפורי חיים מבעד לפריזמת המשפט הנוהג התלמדו בעקבות כך בהקשבה מסוג אחר — הקשבה שמבקשת למצות את החוויה שביטאו הנשים ולהבין כיצד היא יכולה להיתרגם למושגים משפטיים חדשים ולהגנה חוקית שטרם קיימת ויש לכונן אותה.

שפה משותפת חיונית כדי לדבר על כאב ופגיעוּת, וכאשר היא חסרה, עלינו לייצר אותה. כשחשבתי כיצד עליי לתאר את ההשפלה, ההתעמרות, ההתעללות, הביזוי ושאר ההתנהגויות הדכאניות שהופנו כלפי הנשים שפגשתי, התעורר בי הרצון לחתור ליצירת שפה משותפת כזו. השם שבחרתי לתופעה — שתלטנות קיצונית בזוגיות — מבקש להתרחק מהמילה "אלימות", שמזוהה בעיני הציבור ועולם המשפט בעיקר עם אלימות פיזית. המושג הייחודי שטבעתי נועד להכיר בתופעה חברתית הנרקמת בתוך המשפחה, ממופע למופע, מפרקטיקה לפרקטיקה לאורך זמן ובצורה שיטתית עד שהשליטה של הגבר סוגרת על האישה.

תרומתו של ספר זה היא אם כן בהנחת תשתית רחבה לשיום (naming) של תופעה מגדרית חמורה אשר לא הומשגה או הוכרה עד כה, ובהצעת מענה משפטי לה (Felstiner, Abel, & Sarat, 1981). כלל התופעות החברתיות הפתולוגיות שמוכרות לנו כיום ככאלה, החלו בצעדים דומים — זיהוי, שיום, הגדרה, תיחום, הבחנה מהתנהגויות אחרות והצבעה על עוול ונזקים. למרות קיומה של התייחסות בתרבות ובמשפט למקרים של אלימות פיזית כלפי נשים במערכות יחסים, התנהגויות ופרקטיקות נוספות טרם זוהו ונבחנו והן חסרות תיאור מילולי מתאים בכלל ובשיח המשפטי בפרט. תפיסתן כנורמטיביות, בייחוד כאשר כל התנהגות או פרקטיקה נבחנת בנפרד ובמנותק מההקשר של תקופת מערכת היחסים כולה, וחומרתן הנמוכה לכאורה יוצרות קושי אמיתי בזיהוין, הן מבחינה תרבותית והן מבחינה משפטית. ספר זה מציע הסתכלות על מכלול תחומי החיים שבהם התופעה קיימת, בחינת התשתית התרבותית שעל מצעה היא משגשגת, הבנת הנזק העצום והחבוי שנשים רבות החיות בינינו חוות והצעה למבט חברתי מחודש על תופעה שעד כה לא ניתן לה שם.

ב. מבוא לשתלטנות קיצונית בזוגיות: מהי, מדוע היא איננה מדוברת, ולמה ראוי שנדבר עליה
שתלטנות קיצונית בזוגיות מוגדרת בספר זה כמערך של התנהגויות דכאניות שאינן כוללות אלימות פיזית שבן הזוג כופה על האישה בתחומי חיים שונים. במחקר שערכתי רואיינו נשים בלבד, ולכן ההגדרה לשתלטנות קיצונית בזוגיות היא חד־כיוונית ומתייחסת רק להתנהגותו של הגבר השתלטן כלפי האישה.

תכליתן של שלל ההתנהגויות והפרקטיקות המכוננות שתלטנות קיצונית היא לאפשר שליטה של בן הזוג באישה ובכך לבסס, לחזק ולהגדיל את מעמדו הגברי הפטריארכלי — בעיני עצמו, בעיני האישה ובעיני אחרים. השתלטנות הקיצונית נועדה להפוך אותו מבן זוג של האישה לבעלים שלה. כלל ההתנהגויות הדכאניות המופעלות כאמור בקשת רחבה של תחומים בחיי היום־יום — כלכלה, תעסוקה, השכלה, היחסים האינטימיים, חינוך ילדים, פנאי, התייחסות למראה חיצוני, קשרים עם המשפחה הגרעינית של האישה ועם חברות וחברים ועוד — משיגות מטרה זו על ידי הקטנת האישה, השפלתה, ביזויה וביושה.

בהיבט החומרי למשל בן הזוג מגביל את נגישות האישה לחשבון הבנק ולנכסים הפיננסיים של המשפחה. כך אירע במקרה של ריקי, שמודרה מכל מידע כלכלי הנוגע למשק הבית ונאלצה להסתייע בעזרתו של בן זוגה לביצוע פעולות טריוויאליות כמו עריכת קניות בסופרמרקט. התנהגויות אחרות הן שתלטנות מינית וכפייה מינית, וכן שתלטנות מילולית מסוגים שונים, השפלה, ביזוי והקטנה והתעללות פסיכולוגית — אלה, כפי שתיארה ריקי, גרמו לה לתחושות של קטנוּת ואפסיות שליוו אותה לאורך מערכת היחסים. קיימות צורות נוספות של שתלטנות: פיקוח על הלבוש, הגבלה של חופש התנועה וחיוב בדיווח מתמיד לבן הזוג על לוחות זמנים או פעולות יום־יומיות, וכן הגבלת גישתה של האישה להשכלה או לתעסוקה לשם התפתחות עצמית, ומניעה של נהיגה ברכב או הנפקת רישיון נהיגה.

במתכונת בלתי מוקצנת, כל אחד מסוגי ההתנהגות הללו עדיין שכיח ורווח בחברה הישראלית, שדפוסים פטריארכליים מוסיפים להתקיים בה. סוגי ההתנהגות הללו הם כה מוכרים ומקובלים עד שהם שקופים למתבוננים, אין להם שמות המבטאים את נזקיהם והם אינם מזמינים גינוי ושלילה ציבוריים. כמעט בלתי אפשרי להצביע על הנקודה שבה כל אחד מהם הופך לקיצוני במידה שאינה נסבלת. נוסף על כך, אף לא התנהגות מסוימת אחת כשלעצמה מבין אלה נתפסת כחמורה דייה כדי להצדיק התערבות של גורם חיצוני ובוודאי לא של המדינה. גם החוק והמשפט, המורגלים בהתמודדות עם התנהגויות הנחשבות לחריגות שכל אחת מהן גורמת בבירור נזק מוכר ומוחשי, מתקשים לזהות נזקים הנגרמים מהצטברות של מכלול התנהגויות מוכרות ו"רגילות", ובמיוחד ביחסים בין בני זוג בתוך המשפחה. על רקע זה, מיפוי התופעה והיכרות מעמיקה עימה מעלים באופן חד את השאלה באיזו מידה הצטברות התנהגויות מוקצנות במשפחה מצדיקה התערבות משפטית להגנה על נשים מפני פגיעה חמורה ואולי אף נזק בלתי הפיך.

בפרק הבא יוצגו סיפוריהן המלאים, המרתקים והכאובים של מקצת הנשים שראיינתי; בפרק השלישי ינותחו מאפייני התופעה ויוגדרו סוגי ההתנהגויות הכלולים בה; ולבסוף, בפרק הרביעי יועלו כיווני פעולה, רעיונות מעשיים ואף הצעת חוק למניעת שתלטנות קיצונית בזוגיות ומיגורה.