מבוא
אנחנו מספרים סיפורים כדי שנוכל להסביר דברים לעצמנו. זה זורם בדמנו.
ליה הילס, "שיבה אל הלב"
רעיון כתיבתו של סיפור מוצא בן זמננו מרחף בחלל האוויר. מבחינתי, הוא החל בקורס על ההיסטוריה של הכול שהעברתי לראשונה באוניברסיטת מֶקווֹרִי בסידני ב־1989. ראיתי את הקורס הזה כדרך גישה אל תולדות האנושות. באותם ימים לימדתי וחקרתי היסטוריה רוסית וסובייטית, אבל ניקר בלבי החשש שמא הוראת ההיסטוריה של אומה או של אימפריה (ורוסיה היתה גם אומה וגם אימפריה) תביע את המסר הסמוי כאילו האנושות מפוצלת, ברמה הבסיסית ביותר, לשבטים שמתחרים אלה באלה. האם זה מסר שראוי להעביר בעולם שיש בו נשק גרעיני? הייתי תלמיד בבית הספר בימי משבר הטילים בקובה, ואני זוכר היטב כיצד חשבתי שכולנו עומדים על סף האפוקליפסה. כל הדברים היו צפויים להשמדה. זכור לי גם איך תהיתי אם יש "שם", בברית המועצות, ילדים מבוהלים בדיוק כמוני. אחרי ככלות הכול, גם הם בני אדם. בילדותי חייתי בניגריה, שם התעוררה בי תחושה עזה של קהילה אנושית יחידה, מגוונת עד מאוד, והתחושה הזאת התחזקה בנעורַי, כשהתחלתי ללמוד במכללה האטלנטית, שהיא בית ספר בינלאומי בדרום ויילס.
כעבור כמה עשרות שנים, כהיסטוריון מקצועי, התחלתי לשאול את עצמי כיצד אפשר להורות היסטוריה מאוחדת של האנושות. האם אצליח ללמד את המורשת המשותפת לכל בני האדם ולספר את הסיפור הזה במידה כלשהי של תפארת ויראה, כמו אלה שממלאות אותנו למקרא ההיסטוריות הלאומיות הגדולות? השתכנעתי שאנחנו זקוקים לסיפור שבו אבותינו הקדומים, הפליאוליתים והאיכרים הניאוליתים, יוכלו למלא תפקיד חשוב לא פחות מתפקידי השליטים, הכובשים והקיסרים, החולשים על חלק כה גדול של חקר ההיסטוריה.
ברבות הימים התברר לי שהרעיונות הללו אינם מקוריים. ב־1986 טען ההיסטוריון העולמי הדגול ויליאם מֶקניל שכתיבת ההיסטוריות של "הישגיה ותלאותיה של האנושות בכללותה" היא "חובתו המצפונית של מקצוע ההיסטוריון בימינו".1 עוד קודם לכן, אך באותה רוח, כתב ה"ג וֶלס היסטוריה של האנושות, במענה לטבח ולחורבן של מלחמת העולם הראשונה.
מעתה לא ייתכן שלום, הרי הדבר ברור לנו, אם לא יהיה זה שלום משותף לעולם כולו; לא תיתכן רווחה, אם לא תהיה זו רווחה לכול. אבל לא ייתכנו שלום ורווחה לכול בלי רעיונות היסטוריים משותפים... באין כל דבר מלבד מסורות לאומניות צרות, אנוכיות ומנוגדות, נגזר על גזעים ועל עמים להיסחף הלאה אל סכסוכים ואל חורבן.2
ולס הבין גם דבר נוסף: המבקש להורות את ההיסטוריה של האנושות צריך כנראה להורות את ההיסטוריה של הכול. זוהי הסיבה לכך שספרו, מתווה ההיסטוריה, הפך להיסטוריה של היקום. על מנת להבין את תולדות האנושות יש להבין כיצד הפיקה האבולוציה מין כה משונה, ולפיכך יש ללמוד את האבולוציה של החיים בכוכב הלכת ארץ, ולכן יש ללמוד את האבולוציה של כוכב הלכת ארץ, ופירושו של דבר הוא שיש צורך ללמוד את האבולוציה של כוכבים וכוכבי לכת, וזה אומר שיש לדעת את האבולוציה של היקום. כיום יש ביכולתנו לספר את הסיפור הזה בדייקנות, ברמה של דקדקנות מדעית שלא היה אפשר להשיג בדמיון בימים שבהם כתב ולס את ספרו.
ולס חתר אל ידע מאחֵד — ידע שמקשר בין תחומי מדע, ולא רק בין אנשים. כל סיפורי המוצא מאחדים ידע, אפילו אלה של ההיסטוריוגרפיה הלאומנית. הנרחבים ביותר שבהם מוליכים את קוראיהם על פני סולמות זמן רבים ודרך מעגלים קונצנטריים רבים של הבנה ושל זהות — החל בָּעצמי, עבור במשפחה ובשבט אל האומה, אל הקבוצה הלשונית או אל השיוך הדתי, והלאה אל המעגלים הענקיים של האנושות והחיים, ובסופו של דבר אל הרעיון שאנחנו חלק מיקום שלם, מקוסמוס שלם.
אבל במאות השנים האחרונות לימדו אותנו המגעים הבין־תרבותיים ההולכים ורבים עד כמה משוקעים כל סיפורי המוצא וכל הדתות במנהגים מקומיים ובסביבות מקומיות. זוהי הסיבה לכך שהגלובליזציה והתפשטותם של רעיונות חדשים שחקו את האמונה בידע המסורתי. אפילו המאמינים האדוקים החלו לראות כי יש בנמצא סיפורי מוצא מרובים, האומרים דברים שונים בתכלית אלה מאלה. חלקם מגיבים על כך בהגנה תוקפנית, אפילו אלימה, על המסורות הדתיות, השבטיות או הלאומיות שלהם. אבל רבים פשוט מאבדים כל אמונה ואמון, ותוך כדי כך מאבדים את התמצאותם, את תחושת מקומם ביקום. אובדן האמונה יכול להסביר מדוע כה נפוצה האָנוֹמיָה — תחושת חוסר התכלית, חוסר המשמעות, לפעמים אפילו הייאוש — שעיצבה חלק כה גדול של הספרות, האמנות, הפילוסופיה והלמדנות במאה ה־20. לרבים, הלאומנות הציעה תחושה כלשהי של השתייכות; אבל בעולם המקושר גלובלית של ימינו, ברור כשמש שהלאומנות מפלגת את האנושות בעודה מקשרת בין אזרחיה של כל מדינה נתונה.
כתבתי את הספר מתוך אמונה אופטימית שעלינו, בני התקופה המודרנית, לא נגזר מצב תמידי של פירוד וחוסר משמעות. מתוך הסערה היצירתית הקרויה "מודרניות" עולה סיפור מוצא חדש, גלובלי, מלא משמעות, מפיל יראה ואפוף תעלומה, לא פחות מכל סיפור מוצא אחר; אבל הוא מבוסס על ידע מדעי מודרני השאוב מתחומים רבים.3 הסיפור רחוק משלמות, וייתכן שהוא צריך לכלול בתוכו את התובנות על אורחות חיים טובים ועל חיים של קיימוּת, המצויות בסיפורי מוצא קדומים יותר. אבל כדאי להאזין לו, מפני שהוא יונק ממורשת גלובלית של מידע וידע בדוקים בקפידה ומפני שהוא סיפור המוצא הראשון החובק את כל חברות האדם ותרבויותיו בכל רחבי תבל. זהו מיזם שיתופי גלובלי, סיפור שאמור לפעול היטב בבואנוס איירס ובבייג'ינג, בלאגוס ובלונדון. כיום עוסקים מלומדים רבים במשימה המפרכת של בניית סיפור המוצא הזה, בן זמננו, והם מספרים אותו ומבקשים את ההנחיה ואת תחושת התכלית המשותפת שהוא עשוי לספק — כמו כל סיפורי המוצא, אבל למען העולם הגלובלי של ימינו.
ניסיונותַי שלי ללמד היסטוריה של היקום החלו ב־1989. ב־1991, כשביקשתי מונח שיתאר את מה שאני עושה, התחלתי להשתמש בביטוי "היסטוריה גדולה".4 רק כשהתחיל הסיפור להתמקד אט־אט, הבנתי שאני מנסה לזהות את קווי המִתאר העיקריים של סיפור מוצא גלובלי הולך ומתפתח. כיום מלמדים היסטוריה גדולה באוניברסיטאות רבות במקומות שונים בעולם והודות למיזם ההיסטוריה הגדולה, היא נלמדת גם באלפי בתי ספר תיכוניים.
אנו נזדקק להבנה החדשה הזאת של העבר בהתמודדותנו עם האתגרים הגלובליים הכבדים ועם ההזדמנויות הכבירות של המאה ה־21. ספר זה הוא ניסיוני שלי לספר גרסה עדכנית של הסיפור הענקי, המסובך, היפהפה ורב־ההשראה הזה.
