אדמה אמריקאית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אדמה אמריקאית
מכר
אלפי
עותקים
אדמה אמריקאית
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

אדמה אמריקאית

4.6 כוכבים (70 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ג'נין קאמינס פירסמה עד כה ארבעה ספרים, בהם ממואר מצליח בשם (A Rip in Heaven” (2004" שתיעד את פרשת רציחתן של שתי אחייניותיה, כשהיא היתה בת שש־עשרה. קאמינס נולדה בעיר רוֹטָה שבספרד, לאם ילידת ספרד ממוצא פורטוריקני ולאב יליד ארצות הברית ששירת בבסיס של הצי האמריקאי בספרד. היא גדלה בעיר גֵייתֶרסבורג שבמדינת מרילנד, ולמדה ספרות אנגלית ותקשורת באוניברסיטת טוסון. לאחר שעבדה במשך כשנתיים כברמנית בבלפסט שבאירלנד, חזרה לארצות הברית ועבדה במשך כעשר שנים בהוצאת פינגווין בניו יורק.
    “אדמה אמריקאית" (“American Dirt”), הרומן השלישי והמצליח ביותר של קאמינס, התפרסם בשנת 2020 וזינק מיד עם צאתו לאור לראש רשימות רבי־המכר בארצות הברית. הוא זכה לשבחי המבקרים והקוראים, אבל גם עורר ויכוחים סוערים סביב השאלה האם קאמינס רשאית לספר סיפור על דמויות ששורשיהן התרבותיים אינם שורשיה שלה.
    קאמינס מתגוררת בניו יורק עם בעלה ושתי בנותיהם.

    תקציר

    "חוויית קריאה מרגשת מאין כמותה" – וושינגטון פוסט
    "עוצר נשימה... מזה שנים לא נתקלתי בספר סוחף כל כך" - טלגרף

    אתמול, לידיה היתה בעלת חנות ספרים מהעיר אקפולקו שבמקסיקו. אתמול היא היתה נשואה באושר לבעלה העיתונאי. אתמול היא היתה מוקפת בבני משפחתה האהובים.

    היום, בנה היחיד בן השמונה, לוקה, הוא כל מה שנותר לה. למענו היא מוכנה לשאת מצ'טה ולסכן את חייה. למענו היא מוכנה לקפוץ מקרון לקרון על גג של רכבת דוהרת. למענו היא תמצא את הכוחות להמשיך ולברוח אל אדמת ארצות הברית, הרחק ממי שמבקש לרצוח אותה ואת בנה.

    "אדמה אמריקאית" מאת ג'נין קאמינס הוא רומן שנקרא בנשימה עצורה, ובמרכזו עומדת אהבתה הבלתי מתפשרת של אם לבנה הקטן בעִתות של פחד ואי-ודאות. הרומן זינק אל צמרת רשימות רבי-המכר בארצות הברית מיד עם צאתו לאור, עורר דיונים סוערים ותגובות נלהבות וזועמות כאחד, וצפוי להפוך לסרט. בארצות הברית הוא כבר הוכתר כ"אחד הספרים החשובים בזמננו" וכ"יצירה אמריקאית במיטבה".

    פרק ראשון

    1
     
     
    אחד הקליעים הראשונים חודר דרך החלון הפתוח מעל האסלה שלוּקָה עומד לידה. הוא לא מבין מיד שמדובר בקליע, שלמרבה המזל לא פוגע בין עיניו. לוקה בקושי קולט את שריקתו הרפה כשהוא עובר לידו ונתקע בקיר האריחים מאחוריו. אבל מבול הקליעים הבאים בעקבותיו מחריש אוזניים, רועש ונוקש קלאק־קלאק במהירות של מסוק. נשמע פרץ של צרחות, אבל גם הרעש הזה מחוסל עד מהרה ביֶרי. לפני שלוקה מספיק לרכוס את מכנסיו, להוריד את המכסה, לטפס על האסלה ולהביט החוצה, לפני שהוא מספיק לברר מהו מקור הרעש המחריד, דלת חדר האמבטיה נפתחת בתנופה ומאמי ניצבת לידו.
    "מִיחוֹ, וֶן, מותק שלי, בוא," היא אומרת בקול נמוך כל כך שלוקה לא שומע אותה.
    ידיה אינן עדינות. היא הודפת אותו לעבר המקלחת. הוא מועד על מדרגת האריח המוגבה ונופל קדימה על ידיו. מאמי נשכבת עליו ושיניו ננעצות בשפתו מהנפילה. טעם של דם עולה בפיו. טיפה כהה אחת יוצרת עיגול אדום על אריחי המקלחת הירקרקים. מאמי דוחקת את לוקה לפינה. למקלחת הזאת אין דלת וגם לא וילון. זאת רק פינה בחדר האמבטיה של האָבּוּאֶלָה שלו, סבתו, עם קיר אריחים שלישי שיוצר מעין תא. גובה הקיר כמטר ושבעים ורוחבו כתשעים סנטימטר — גדול דיו, עם קצת מזל, להסתיר את לוקה ואת אמו. לוקה דחוק בגבו לפינה, וכתפיו הקטנות נוגעות בשני הקירות. ברכיו משוכות אל סנטרו ומאמי כרוכה סביבו כמו שריון של צב. דלת חדר האמבטיה נותרה פתוחה, וזה מדאיג את לוקה, אף על פי שהוא לא יכול לראות את הדלת מעבר לגופה המגונן של אמו, מעבר למחסום החלקי של קיר המקלחת של אבואלה. הוא היה רוצה להשתחרר מלפיתתה של אמו ולהדוף קלות את הדלת בקצה אצבעו. הוא היה רוצה לסגור אותה. הוא לא יודע שאמו השאירה את הדלת פתוחה בכוונה. כי דלת סגורה רק מזמינה סריקה מדוקדקת יותר.
    טרטור הירי בחוץ ממשיך, מלוּוה בריח של פחם ובשר חרוך. פּאפּי צולה שם בשר על הגריל ושוקיים של עוף שחביבות על לוקה. הוא אוהב כשהן טיפה חרוכות, וכשהעור פריך. אמו מרימה את ראשה כדי להישיר אליו מבט. היא מניחה את ידיה על שני צדי פניו בניסיון לכסות את אוזניו. בחוץ הירי שוכך. הוא פוסק ולאחר מכן חוזר בפרצים קצרים, המהדהדים, חושב לוקה, את הקצב הבלתי סדיר והפראי של לבו. בתוך כל ההמולה הזאת לוקה עדיין יכול לשמוע את הרדיו, את קולה של אישה המכריזה על המוזיקה הטובה ביותר בערוץ 100.1 אף־אם אקפולקו! ולאחריו את להקת בַּנדָה אֶם־אֶס, בשיר על אושרם של המאוהבים. מישהו יורה ברדיו, ואז נשמע צחוק. קולות של גברים. שניים או שלושה, לוקה לא יודע בדיוק. צעדי מגפיים כבדים בחצר הפנימית של אבואלה.
    "הוא כאן?" אחד הקולות נשמע ממש מחוץ לחלון.
    "כאן."
    "ומה עם הילד?"
    "מִירָה, תראה, יש כאן ילד. זה הוא?"
    זה בן דודו של לוקה, אדריאן. הוא נועל נעלי פקקים ולובש חולצה עם הלוגו של "הרננדס". אדריאן יודע להקפיץ אוּן בָּלוֹן דֶה פוּטְבּוֹל, כדורגל, על ברכיו ארבעים ושבע פעמים בלי להפיל אותו.
    "אני לא יודע. נראה לי שהוא בגיל המתאים. תצלם."
    "הֵיי, יש עוף!" אומר קול אחר. "בן אדם, זה נראה טוב. אתה רוצה חתיכת עוף?"
    ראשו של לוקה נח מתחת לסנטרה של מאמי, גופה מלופף סביבו.
    "תשכח מהעוף, פֶּנְדֶחוֹ, דפוק. תבדוק את הבית."
    אמו של לוקה שפופה, מתנדנדת לכאן ולכאן והודפת את לוקה עוד יותר אל קיר האריחים. היא נלחצת אליו, ושניהם שומעים את החריקה ואת הטריקה של הדלת האחורית. צעדים במטבח. טרטור מקוטע של כדורים בתוך הבית. מאמי מפנה את ראשה ומבחינה בכתם הדם הבודד של לוקה בוהק על רצפת האריחים, וקרן אור המתלכסנת מהחלון מאירה אותו. לוקה מרגיש שאמו עוצרת את נשימתה. הבית שקט עכשיו. המסדרון המוביל לחדר האמבטיה מרופד בשטיח. מאמי מושכת את שרוול חולצתה מעבר לידהּ, ולוקה צופה בבעתה כשהיא מתנתקת ממנו ורוכנת לעבר נתז הדם המסגיר. היא מוחה אותו בשרוולה, מותירה על הרצפה מריחה קלה בלבד ומטילה את עצמה עליו בדיוק כשהאיש במסדרון הודף בקַת רובה האֵיי־קֵיי 47 שלו את הדלת ופותח אותה לרווחה.
    הם כנראה שלושה, כי לוקה עדיין שומע שני קולות בחצר. מצדו השני של קיר המקלחת, האיש השלישי פותח את רוכסן מכנסיו ומרוקן את שלפוחית השתן שלו לתוך האסלה של אבואלה. לוקה עוצר את נשימתו. מאמי עוצרת את נשימתה. עיניהם עצומות, גופם לא זז, וגם האדרנלין מושהה בדממה המאובנת. האיש משהק, מוריד את המים, שוטף את ידיו. הוא מנגב אותן במגבת הצהובה האיכותית של אבואלה, זאת שהיא מוציאה רק באירועים.
    הם לא זזים גם אחרי שהאיש יוצא. גם לא אחרי שהם שומעים, פעם נוספת, את החריקה והטריקה של דלת המטבח. הם נשארים שם, כלואים בלפיתה ההדוקה של זרועות ורגליים, ברכיים וסנטרים, בעפעפיים לחוצים בחוזקה ובאצבעות נעולות, גם אחרי שהם שומעים את האיש מצטרף לחבריו בחוץ, אחרי שהם שומעים אותו אומר שהבית נקי ושהוא הולך להתכבד בעוף עכשיו, כי אין סיבה לבזבז ברביקיו טעים, לא כשילדים מתים מרעב באפריקה. האיש עדיין קרוב למדי לחלון, ולוקה יכול לשמוע את הצלילים הממצמצים, הצמיגיים והמלקקים שנפלטים מפיו. לוקה מרוכז כולו בנשימה, הוא שואף ונושף חרש. הוא אומר לעצמו שזה רק חלום רע, חלום בלהות, חלום שכבר פקד אותו פעמים רבות בעבר. הוא תמיד מתעורר מהחלומות האלה בלב הולם, מוצף בתחושת הקלה. זה היה רק חלום. כי אלה מפלצות הבּוּגִימֶן המודרניות של ערי מקסיקו. כי גם הורים המקפידים שלא לדבר על אלימות בנוכחות ילדיהם, כאלה שמחליפים תחנות ברדיו כל אימת שמדווחים בחדשות על אירוע ירי נוסף, ולוּ רק כדי להסוות את הגרועים בחששותיהם, לא יכולים למנוע מילדיהם לדבר עם ילדים אחרים. בנדנדות, במגרש הכדורגל, בשירותי הבנים בבית הספר, הסיפורים מסמרי השיער מצטברים ותופחים. הילדים האלה, עשירים, עניים, בני מעמד הביניים, כולם ראו גופות ברחוב. רצח אקראי. ומהשיחות ביניהם ידוע להם שקיימת היררכיה של סכנה, שישנן משפחות בסיכון גבוה יותר מאחרות. וגם אם לוקה מעולם לא קיבל פיסת ראיה מהוריו לגבי סכנה כלשהי האורבת להם, גם אם הם הפגינו אומץ לב מוחלט בנוכחות בנם, הוא ידע, הוא יָדע שהיום הזה יבוא. אבל הידיעה הזאת לא הקלה עליו בבואו. זמן רב, רב מאוד, חולף עד שאִמו של לוקה מסירה את ידה הלוחצת מעורפו, עד שהיא נשענת לאחור, והוא מבחין שזווית האור שהסתנן מחלון חדר האמבטיה השתנתה.
    יש רגע של חסד אחרי אירוע טרור ולפני רגע האימות. כשסוף־סוף הוא מזיז את גופו, לוקה חווה תחושת התעלות מטלטלת וקצרה מעצם היותו בחיים. לרגע קצר הוא נהנה מהמעבר המחוספס של אוויר בריאותיו. הוא משטיח את כפות ידיו על האריחים כדי לחוש את קרירותם. מאמי קורסת על הקיר מולו ועושה תנועות בלסתה, החושפות את גומת החן בלחייה השמאלית. זה מוזר לראות את נעליה המהודרות, השמורות להליכה לכנסייה, במקלחת. לוקה נוגע בחתך שבשפתו. הדם נקרש, אבל הוא מגרד אותו בשיניו והפצע שב ונפתח. הוא מבין שאילו זה היה חלום, הוא לא היה חש דם.
    לבסוף מאמי נעמדת. "תישאר כאן," היא לוחשת לו. "אל תזוז עד שאני חוזרת אליך. אל תשמיע קול, אתה מבין?"
    לוקה תופס את ידה. "מאמי, אל תלכי."
    "מיחוֹ, אני כבר חוזרת, בסדר? תישאר פה." מאמי משחררת את אצבעותיו של לוקה מידה. "אל תזוז," היא אומרת שוב. "ילד טוב."
    ללוקה אין בעיה לציית להוראותיה של אמו, לא משום שהוא ילד צייתן, אלא משום שהוא לא רוצה לראות. לא רוצה לראות את כל משפחתו מוטלת שם בחוץ, בחצר האחורית של אבואלה. היום יום שבת, שבעה באפריל, הקִינְסֶאַנְיֶירָה — חגיגת ההתבגרות — של בת דודתו ג'ניפר, מסיבת יום הולדת חמש־עשרה שלה. היא לובשת שמלה לבנה ארוכה. אמהּ ואביה נמצאים שם — טִיוֹ, דוד אלכס, וטִיָה, דודה יֶמי — וגם אחיה הצעיר של ג'ניפר, אדריאן, שמאחר שכבר מלאו לו תשע, הוא אוהב לומר שהוא מבוגר מלוקה בשנה, אף על פי שרק ארבעה חודשים מפרידים ביניהם.
    לפני שלוקה הלך לעשות פיפי, הוא ואדריאן בעטו להנאתם בכדור עם שאר הפְּרִימוֹס, בני הדודים. האמהות הסבו אל השולחן בחצר הפנימית, ומשקאות הפָּלוֹמָס הקרים שלהן הגירו טיפות מים על המפיות. בפעם האחרונה שכולם התקבצו בביתה של אבואלה, ג'ניפר הפתיעה בטעות את לוקה בחדר האמבטיה, והוא היה נבוך כל כך, עד שהיום הוא אילץ את מאמי ללוות אותו ולשמור מחוץ לדלת. זה לא מצא חן בעיני אבואלה. היא אמרה למאמי שהיא מפנקת אותו, שמן הראוי שילד בגילו ילך לשירותים בכוחות עצמו, אבל לוקה הוא בן יחיד, והוא מקבל יחס מיוחד שילדים אחרים לא מקבלים.
    כך או כך, לוקה לבד עכשיו בחדר האמבטיה ומנסה לא לחשוב על זה, אבל המחשבה צפה ועולה: המילים המרגיזות האלה שמאמי ואבואלה החליפו ביניהן היו כנראה המילים האחרונות שהן יגידו זו לזו אי־פעם. לוקה עשה את דרכו אל שולחנן, לחש משהו באוזנה של מאמי, ואבואלה שראתה את זה ניענעה בראשה, נופפה אצבע נוזפת לעבר שניהם ואמרה את דעתה. היה לה חיוך מיוחד כשהיתה מעבירה ביקורת. אבל מאמי תמיד עמדה לצדו של לוקה. היא רק גילגלה את עיניה והסיטה את כיסאה לאחור, למורת רוחה של אמהּ. מתי זה היה — לפני עשר דקות? שעתיים? לוקה מרגיש שגבולות הזמן שהתקיימו מאז ומעולם לא חלים עליו.
    מחוץ לחלון הוא שומע את צעדיה ההססניים של מאמי, את הדשדוש הרך של נעליה בין שאריות של משהו שבור. התנשמות יחידה, אוורירית מכדי לקרוא לה יבבה. ואז הוא שומע אותה ממהרת לחצות את החצר הפנימית בנחישוּת, ולוחצת על מקשי הטלפון שלה. כשהיא מדברת, קולה נשמע מתוח כפי שלוקה לא שמע אותו מעודו, גבוה ולחוץ, ממעמקי גרונה.
    "שלחו עזרה."
     
     

    ג'נין קאמינס פירסמה עד כה ארבעה ספרים, בהם ממואר מצליח בשם (A Rip in Heaven” (2004" שתיעד את פרשת רציחתן של שתי אחייניותיה, כשהיא היתה בת שש־עשרה. קאמינס נולדה בעיר רוֹטָה שבספרד, לאם ילידת ספרד ממוצא פורטוריקני ולאב יליד ארצות הברית ששירת בבסיס של הצי האמריקאי בספרד. היא גדלה בעיר גֵייתֶרסבורג שבמדינת מרילנד, ולמדה ספרות אנגלית ותקשורת באוניברסיטת טוסון. לאחר שעבדה במשך כשנתיים כברמנית בבלפסט שבאירלנד, חזרה לארצות הברית ועבדה במשך כעשר שנים בהוצאת פינגווין בניו יורק.
    “אדמה אמריקאית" (“American Dirt”), הרומן השלישי והמצליח ביותר של קאמינס, התפרסם בשנת 2020 וזינק מיד עם צאתו לאור לראש רשימות רבי־המכר בארצות הברית. הוא זכה לשבחי המבקרים והקוראים, אבל גם עורר ויכוחים סוערים סביב השאלה האם קאמינס רשאית לספר סיפור על דמויות ששורשיהן התרבותיים אינם שורשיה שלה.
    קאמינס מתגוררת בניו יורק עם בעלה ושתי בנותיהם.

    עוד על הספר

    אדמה אמריקאית ג'נין קאמינס
    1
     
     
    אחד הקליעים הראשונים חודר דרך החלון הפתוח מעל האסלה שלוּקָה עומד לידה. הוא לא מבין מיד שמדובר בקליע, שלמרבה המזל לא פוגע בין עיניו. לוקה בקושי קולט את שריקתו הרפה כשהוא עובר לידו ונתקע בקיר האריחים מאחוריו. אבל מבול הקליעים הבאים בעקבותיו מחריש אוזניים, רועש ונוקש קלאק־קלאק במהירות של מסוק. נשמע פרץ של צרחות, אבל גם הרעש הזה מחוסל עד מהרה ביֶרי. לפני שלוקה מספיק לרכוס את מכנסיו, להוריד את המכסה, לטפס על האסלה ולהביט החוצה, לפני שהוא מספיק לברר מהו מקור הרעש המחריד, דלת חדר האמבטיה נפתחת בתנופה ומאמי ניצבת לידו.
    "מִיחוֹ, וֶן, מותק שלי, בוא," היא אומרת בקול נמוך כל כך שלוקה לא שומע אותה.
    ידיה אינן עדינות. היא הודפת אותו לעבר המקלחת. הוא מועד על מדרגת האריח המוגבה ונופל קדימה על ידיו. מאמי נשכבת עליו ושיניו ננעצות בשפתו מהנפילה. טעם של דם עולה בפיו. טיפה כהה אחת יוצרת עיגול אדום על אריחי המקלחת הירקרקים. מאמי דוחקת את לוקה לפינה. למקלחת הזאת אין דלת וגם לא וילון. זאת רק פינה בחדר האמבטיה של האָבּוּאֶלָה שלו, סבתו, עם קיר אריחים שלישי שיוצר מעין תא. גובה הקיר כמטר ושבעים ורוחבו כתשעים סנטימטר — גדול דיו, עם קצת מזל, להסתיר את לוקה ואת אמו. לוקה דחוק בגבו לפינה, וכתפיו הקטנות נוגעות בשני הקירות. ברכיו משוכות אל סנטרו ומאמי כרוכה סביבו כמו שריון של צב. דלת חדר האמבטיה נותרה פתוחה, וזה מדאיג את לוקה, אף על פי שהוא לא יכול לראות את הדלת מעבר לגופה המגונן של אמו, מעבר למחסום החלקי של קיר המקלחת של אבואלה. הוא היה רוצה להשתחרר מלפיתתה של אמו ולהדוף קלות את הדלת בקצה אצבעו. הוא היה רוצה לסגור אותה. הוא לא יודע שאמו השאירה את הדלת פתוחה בכוונה. כי דלת סגורה רק מזמינה סריקה מדוקדקת יותר.
    טרטור הירי בחוץ ממשיך, מלוּוה בריח של פחם ובשר חרוך. פּאפּי צולה שם בשר על הגריל ושוקיים של עוף שחביבות על לוקה. הוא אוהב כשהן טיפה חרוכות, וכשהעור פריך. אמו מרימה את ראשה כדי להישיר אליו מבט. היא מניחה את ידיה על שני צדי פניו בניסיון לכסות את אוזניו. בחוץ הירי שוכך. הוא פוסק ולאחר מכן חוזר בפרצים קצרים, המהדהדים, חושב לוקה, את הקצב הבלתי סדיר והפראי של לבו. בתוך כל ההמולה הזאת לוקה עדיין יכול לשמוע את הרדיו, את קולה של אישה המכריזה על המוזיקה הטובה ביותר בערוץ 100.1 אף־אם אקפולקו! ולאחריו את להקת בַּנדָה אֶם־אֶס, בשיר על אושרם של המאוהבים. מישהו יורה ברדיו, ואז נשמע צחוק. קולות של גברים. שניים או שלושה, לוקה לא יודע בדיוק. צעדי מגפיים כבדים בחצר הפנימית של אבואלה.
    "הוא כאן?" אחד הקולות נשמע ממש מחוץ לחלון.
    "כאן."
    "ומה עם הילד?"
    "מִירָה, תראה, יש כאן ילד. זה הוא?"
    זה בן דודו של לוקה, אדריאן. הוא נועל נעלי פקקים ולובש חולצה עם הלוגו של "הרננדס". אדריאן יודע להקפיץ אוּן בָּלוֹן דֶה פוּטְבּוֹל, כדורגל, על ברכיו ארבעים ושבע פעמים בלי להפיל אותו.
    "אני לא יודע. נראה לי שהוא בגיל המתאים. תצלם."
    "הֵיי, יש עוף!" אומר קול אחר. "בן אדם, זה נראה טוב. אתה רוצה חתיכת עוף?"
    ראשו של לוקה נח מתחת לסנטרה של מאמי, גופה מלופף סביבו.
    "תשכח מהעוף, פֶּנְדֶחוֹ, דפוק. תבדוק את הבית."
    אמו של לוקה שפופה, מתנדנדת לכאן ולכאן והודפת את לוקה עוד יותר אל קיר האריחים. היא נלחצת אליו, ושניהם שומעים את החריקה ואת הטריקה של הדלת האחורית. צעדים במטבח. טרטור מקוטע של כדורים בתוך הבית. מאמי מפנה את ראשה ומבחינה בכתם הדם הבודד של לוקה בוהק על רצפת האריחים, וקרן אור המתלכסנת מהחלון מאירה אותו. לוקה מרגיש שאמו עוצרת את נשימתה. הבית שקט עכשיו. המסדרון המוביל לחדר האמבטיה מרופד בשטיח. מאמי מושכת את שרוול חולצתה מעבר לידהּ, ולוקה צופה בבעתה כשהיא מתנתקת ממנו ורוכנת לעבר נתז הדם המסגיר. היא מוחה אותו בשרוולה, מותירה על הרצפה מריחה קלה בלבד ומטילה את עצמה עליו בדיוק כשהאיש במסדרון הודף בקַת רובה האֵיי־קֵיי 47 שלו את הדלת ופותח אותה לרווחה.
    הם כנראה שלושה, כי לוקה עדיין שומע שני קולות בחצר. מצדו השני של קיר המקלחת, האיש השלישי פותח את רוכסן מכנסיו ומרוקן את שלפוחית השתן שלו לתוך האסלה של אבואלה. לוקה עוצר את נשימתו. מאמי עוצרת את נשימתה. עיניהם עצומות, גופם לא זז, וגם האדרנלין מושהה בדממה המאובנת. האיש משהק, מוריד את המים, שוטף את ידיו. הוא מנגב אותן במגבת הצהובה האיכותית של אבואלה, זאת שהיא מוציאה רק באירועים.
    הם לא זזים גם אחרי שהאיש יוצא. גם לא אחרי שהם שומעים, פעם נוספת, את החריקה והטריקה של דלת המטבח. הם נשארים שם, כלואים בלפיתה ההדוקה של זרועות ורגליים, ברכיים וסנטרים, בעפעפיים לחוצים בחוזקה ובאצבעות נעולות, גם אחרי שהם שומעים את האיש מצטרף לחבריו בחוץ, אחרי שהם שומעים אותו אומר שהבית נקי ושהוא הולך להתכבד בעוף עכשיו, כי אין סיבה לבזבז ברביקיו טעים, לא כשילדים מתים מרעב באפריקה. האיש עדיין קרוב למדי לחלון, ולוקה יכול לשמוע את הצלילים הממצמצים, הצמיגיים והמלקקים שנפלטים מפיו. לוקה מרוכז כולו בנשימה, הוא שואף ונושף חרש. הוא אומר לעצמו שזה רק חלום רע, חלום בלהות, חלום שכבר פקד אותו פעמים רבות בעבר. הוא תמיד מתעורר מהחלומות האלה בלב הולם, מוצף בתחושת הקלה. זה היה רק חלום. כי אלה מפלצות הבּוּגִימֶן המודרניות של ערי מקסיקו. כי גם הורים המקפידים שלא לדבר על אלימות בנוכחות ילדיהם, כאלה שמחליפים תחנות ברדיו כל אימת שמדווחים בחדשות על אירוע ירי נוסף, ולוּ רק כדי להסוות את הגרועים בחששותיהם, לא יכולים למנוע מילדיהם לדבר עם ילדים אחרים. בנדנדות, במגרש הכדורגל, בשירותי הבנים בבית הספר, הסיפורים מסמרי השיער מצטברים ותופחים. הילדים האלה, עשירים, עניים, בני מעמד הביניים, כולם ראו גופות ברחוב. רצח אקראי. ומהשיחות ביניהם ידוע להם שקיימת היררכיה של סכנה, שישנן משפחות בסיכון גבוה יותר מאחרות. וגם אם לוקה מעולם לא קיבל פיסת ראיה מהוריו לגבי סכנה כלשהי האורבת להם, גם אם הם הפגינו אומץ לב מוחלט בנוכחות בנם, הוא ידע, הוא יָדע שהיום הזה יבוא. אבל הידיעה הזאת לא הקלה עליו בבואו. זמן רב, רב מאוד, חולף עד שאִמו של לוקה מסירה את ידה הלוחצת מעורפו, עד שהיא נשענת לאחור, והוא מבחין שזווית האור שהסתנן מחלון חדר האמבטיה השתנתה.
    יש רגע של חסד אחרי אירוע טרור ולפני רגע האימות. כשסוף־סוף הוא מזיז את גופו, לוקה חווה תחושת התעלות מטלטלת וקצרה מעצם היותו בחיים. לרגע קצר הוא נהנה מהמעבר המחוספס של אוויר בריאותיו. הוא משטיח את כפות ידיו על האריחים כדי לחוש את קרירותם. מאמי קורסת על הקיר מולו ועושה תנועות בלסתה, החושפות את גומת החן בלחייה השמאלית. זה מוזר לראות את נעליה המהודרות, השמורות להליכה לכנסייה, במקלחת. לוקה נוגע בחתך שבשפתו. הדם נקרש, אבל הוא מגרד אותו בשיניו והפצע שב ונפתח. הוא מבין שאילו זה היה חלום, הוא לא היה חש דם.
    לבסוף מאמי נעמדת. "תישאר כאן," היא לוחשת לו. "אל תזוז עד שאני חוזרת אליך. אל תשמיע קול, אתה מבין?"
    לוקה תופס את ידה. "מאמי, אל תלכי."
    "מיחוֹ, אני כבר חוזרת, בסדר? תישאר פה." מאמי משחררת את אצבעותיו של לוקה מידה. "אל תזוז," היא אומרת שוב. "ילד טוב."
    ללוקה אין בעיה לציית להוראותיה של אמו, לא משום שהוא ילד צייתן, אלא משום שהוא לא רוצה לראות. לא רוצה לראות את כל משפחתו מוטלת שם בחוץ, בחצר האחורית של אבואלה. היום יום שבת, שבעה באפריל, הקִינְסֶאַנְיֶירָה — חגיגת ההתבגרות — של בת דודתו ג'ניפר, מסיבת יום הולדת חמש־עשרה שלה. היא לובשת שמלה לבנה ארוכה. אמהּ ואביה נמצאים שם — טִיוֹ, דוד אלכס, וטִיָה, דודה יֶמי — וגם אחיה הצעיר של ג'ניפר, אדריאן, שמאחר שכבר מלאו לו תשע, הוא אוהב לומר שהוא מבוגר מלוקה בשנה, אף על פי שרק ארבעה חודשים מפרידים ביניהם.
    לפני שלוקה הלך לעשות פיפי, הוא ואדריאן בעטו להנאתם בכדור עם שאר הפְּרִימוֹס, בני הדודים. האמהות הסבו אל השולחן בחצר הפנימית, ומשקאות הפָּלוֹמָס הקרים שלהן הגירו טיפות מים על המפיות. בפעם האחרונה שכולם התקבצו בביתה של אבואלה, ג'ניפר הפתיעה בטעות את לוקה בחדר האמבטיה, והוא היה נבוך כל כך, עד שהיום הוא אילץ את מאמי ללוות אותו ולשמור מחוץ לדלת. זה לא מצא חן בעיני אבואלה. היא אמרה למאמי שהיא מפנקת אותו, שמן הראוי שילד בגילו ילך לשירותים בכוחות עצמו, אבל לוקה הוא בן יחיד, והוא מקבל יחס מיוחד שילדים אחרים לא מקבלים.
    כך או כך, לוקה לבד עכשיו בחדר האמבטיה ומנסה לא לחשוב על זה, אבל המחשבה צפה ועולה: המילים המרגיזות האלה שמאמי ואבואלה החליפו ביניהן היו כנראה המילים האחרונות שהן יגידו זו לזו אי־פעם. לוקה עשה את דרכו אל שולחנן, לחש משהו באוזנה של מאמי, ואבואלה שראתה את זה ניענעה בראשה, נופפה אצבע נוזפת לעבר שניהם ואמרה את דעתה. היה לה חיוך מיוחד כשהיתה מעבירה ביקורת. אבל מאמי תמיד עמדה לצדו של לוקה. היא רק גילגלה את עיניה והסיטה את כיסאה לאחור, למורת רוחה של אמהּ. מתי זה היה — לפני עשר דקות? שעתיים? לוקה מרגיש שגבולות הזמן שהתקיימו מאז ומעולם לא חלים עליו.
    מחוץ לחלון הוא שומע את צעדיה ההססניים של מאמי, את הדשדוש הרך של נעליה בין שאריות של משהו שבור. התנשמות יחידה, אוורירית מכדי לקרוא לה יבבה. ואז הוא שומע אותה ממהרת לחצות את החצר הפנימית בנחישוּת, ולוחצת על מקשי הטלפון שלה. כשהיא מדברת, קולה נשמע מתוח כפי שלוקה לא שמע אותו מעודו, גבוה ולחוץ, ממעמקי גרונה.
    "שלחו עזרה."