מקרה מעניין

הקדמה למהדורה המעודכנת

ספר זה, העוסק במאניה-דיפרסיה שלי, יצא לראשונה לאור בשנת 2020. מאז עברו עליי הרפתקאות נוספות.

לאחר ההתאוששות מהדיכאון האחרון שמוזכר בסוף הספר, עברו כמה שנים של רגיעה, אבל הבנתי שמצבי הנפשי, עד כמה שהיה מאוזן, לא היה הטוב ביותר שאפשר להגיע אליו, והחלטתי להפסיק ליטול את קוקטייל התרופות שלי מזה חמש שנים.

לאחר מספר חודשים מצבי החל שוב לדעוך לעבר דיכאון קשה והחלטתי לנסות משהו אחר. פניתי לתרפיית קטמין. זהו חומר הרדמה שמשמש גם כסם פסיכדלי. כיום הוא נמצא גם בשימוש בטיפולי נפש בישראל במספר מרפאות.

זו היתה חוויה מפחידה ומדהימה גם יחד. כל העת ריחפה מעליי סכנת ההתקף הפסיכוטי שהפסיכיאטר שלי הזהיר אותי מפניו, בעקבות השימוש בקטמין. לשמחתי זה לא קרה, אבל גם לא יצאתי מהדיכאון בזכות הטיפול הזה, ונאלצתי לחזור ליטול תרופות, אמנם קוקטייל חדש הפעם, אבל מצער באותה מידה.

מה שכן זכיתי לו בתרפית הקטמין, הוא הצצה אל נבכי התת-מודע שלי, מקום שכשמצאתי את עצמי שקועה בו עד מעבר לקודקוד הראש, נסך עליי את התחושה שהייתי בו כבר. תחושת דז'ה-וו מוזרה, אך לא בלתי נעימה. גם דליתי משם תובנות על עצמי, שאותן אפשר למצוא ביתר פירוט, כולל קטע מוקלט מסשן, בבלוג שבאתר האינטרנט שלי: www.aninterestingcase.com.

מספר חודשים לתוך המלחמה בישראל, שפרצה בשבעה באוקטובר 2023, הבנתי שאין לי ברירה אלא לחזור לתרפיה שממנה כל הסיפור התחיל, ולהשקיע בה את כל מה שיש לי על מנת לצאת מהחול הטובעני שדשדשתי בתוכו. בחלקו הוא נבע מהשלכות המלחמה: הזוועות שהתרחשו כאן, העיסוק שלי בהתנדבות בתרגום סרטונים על שהתרחש לאנגלית עבור העולם ופרידה מבן זוג שגוייס לתקופה בלתי ידועה למילואים.

עברה שנה, ועודני ממשיכה בטיפול הזה, בעיקר באמצעות סקייפ, אך גם פנים אל פנים מדי פעם בלוס אנג'לס. השיפור הדרגתי מאוד, אבל ישנו. אני מצויה היום במצב טוב בהרבה, ולא בזכות התרופות. גיליתי לאחר שבע שנים של שימוש בתרופות שונות, שההשפעה שלהן מוגבלת מאוד. הן לא הצליחו להביא אותי לרמת השיפור שהטיפול הצליח להביא אותי אליה, ולכן אני מתמידה בו כעת יותר מאי פעם, ואט אט מקבלת את עצמי בחזרה בזכותו.

פרולוג

הגוף שלנו הוא רק קליפה שתפקידה לשמור שמחשבותינו לא יתרוצצו ללא השגחה.

במצב נפשי מסוים, נניח פסיכוזה, הגוף חדל לתפקד במתכונתו הנורמלית, ומה שנותר הוא מחשבות ללא רסן, ללא עוגן. מחשבות שמרחפות בחוסר מודעות לסביבה, כי הן מתקיימות ללא מחשבות של אחרים. יש שם בדידות מחשבתית. כל רעיון שעולה הוא הדבר היחיד שמתקיים ולכן הוא אמת מוחלטת באותו רגע.

כשהמציאות נסוגה ומתפוררת, מה שנשאר הוא הסיוט הכי גרוע שאפשר לחלום אותו, אלא שאנחנו ערים.

חלק I - דיכאון

פרק 1

מבלבל בטירוף

זה התחיל מטשטוש מוזר. מעין עיוות בשדה הראייה, בזווית עין ימין. נלחצתי. זה קרה בדיוק כשיצאתי מהבית עם דותן בדרך לבית הקפה השכונתי לפגוש חברה. הוא היה בן חמישה חודשים. לקח לי כמה דקות להתעשת ולהיזכר שזה נקרא "אאורה", תופעה שקורית לפעמים לאנשים שסובלים ממיגרנות. כלומר, לאנשים נורמליים. אני סובלת מהן מגיל עשרים ושתיים. ידעתי כבר קודם שאני בדיכאון אחרי לידה, אבל עד אז זה היה בשליטה. כמישהי שיש לה הרבה ניסיון עם דברים כאלה, לא שקלתי בכלל לפנות לקבלת עזרה רפואית. כשהתחלתי לחוות נצנוצים של פסיכוזה כמה שעות מאוחר יותר, שגם היא כבר הייתה מוכרת לי מהתקופה שלאחר הלידה הקודמת, זו של תבור בני הבכור שתים עשרה שנים קודם, כבר היה לי ברור שהמצב דורש התערבות חיצונית. למדתי לקח. אז התקשרתי אליו. מצאתי אותו באקראי (אם יש דבר כזה), בספר טלפונים וירטואלי, לאחר ניסיונות אחדים אצל רופאים קרובים למקום מגוריי. העדפתי אישה אבל לא מצאתי אף אחת. מהרגע הראשון הוא נראה לי מוזר, אבל נראה שכל הפסיכיאטרים נראים מוזרים, בעיקר למטופלים שממילא בהגדרה הם לא- נורמליים. לאחר זמן לא רב התחלתי לכתוב לו אימיילים. הוא עודד את העניין ושיבח את הכתיבה שלי. אז המשכתי. לא הייתה לי ברירה.

8.4.18

מבלבל בטירוף

אתה יודע, אף פעם לא ראיתי מישהו מתפרק אצלך. חוץ מהקפה שנשפך לי על הרצפה, לא ראיתי שום בלגן או לכלוך. הכול כל כך מסודר ורגוע. זה כמעט לא יכול להיות. הרי החיים לא נראים ככה. לא יכול להיות שכל מי שמגיע אליך שרוי במצב כל כך טוב, שהוא יושב לו בנחת ומתלוצץ איתך, מפטפט על איך שהוא מרגיש. חי עם איך שהוא מרגיש. כי אני מתה עם איך שאני מרגישה.

אני לא צריכה להתפרק אצלך כי אני ממילא כל הזמן מפורקת. כמו בובת חלון ראווה שכבר אי אפשר לחבר את האיברים שלה. ובפעם היחידה שרציתי להביע את המפורקות הזאת, לא הרשית לי. רציתי להתפתל על השטיח המשונה שלך, עם השערות הפרועות שלו בגוון ירוק-רמז-לבית-חולים, ולא נתת לי כי זה לא מה שעושים אצלך. אצלך הכול מסודר, כמעט. כמעט מעונב אפילו, אבל רק כמעט, כי בכל זאת בנפש עסקינן, ולכן אתה לא עונב עניבה. מסתפק בז'קט חצי אלגנטי וחולצה מכופתרת, מרושלת מעט, מתחתיו. מקפיד על סתירות כאלה שמשאירות מקום לספק. גם בתכשיטים שלך קיים הפער הזה. יקר-ערך לעומת פחות-ערך.

בזמן שאתה משחק תפקיד שנע בין דמות אינטלקטואל, המכובד עם החליפה והטבעת מהרווארד, לבין דמות המטורלל עם החולצה המשתרבבת והשרשרת הגותית-סטייל-רוק-כבד, מי שיושב מולך הוא זה שנדרש לפרש אותך לפי הסממנים האלה שלא מתיישבים זה עם זה. לא נורא, ממילא אנחנו רואים רק את מה שאנחנו מסוגלים לראות.

אז אני, בגלל מצבי הדו-קוטבי, רואה גם וגם. לפי המצב הנפשי הרגעי שלי אני יכולה לראות אותך כאריסטוקרט החכמולוג שיודע הכול, ואז אני ממש קטנה וטיפשה לידך, או כפשוט-העם החברמן שאפשר להסתחבק איתו ולפגוש אותו בגובה העיניים. הכול לפי צו השעה. אה, כן, ולפעמים אני אפילו האלוהים שמשקיף עליך מלמעלה, אבל זה קורה במקרים נדירים, כי אתה מייד מעלה לי את המינונים של כל מיני תרופות ומוסיף לי שתיים-שלוש חדשות ליתר ביטחון. תכלס, זה מבלבל בטירוף.

אולי תבחר כבר מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

כל זה משעשע אותך. באופן כללי, מה שאני כותבת משעשע אותך, נכון? בתנאי שזה לא חשוד קלינית. אז אתה קורא "חלק, אבל לא את הכול", כך אתה מקפיד להזהיר אותי. לפעמים אתה משיח איתי על משהו שכתבתי, כדי שאדע שקראת, אבל זה לא מעיד על היתר. חברתי ערבה שאלה אותי למה אני לא מבקשת ממך לומר לי אילו מכתבים שלי אתה קורא. הפסיכולוגית היונגיאנית שלה שולחת לה את ההודעה "קראתי". אבל אולי מוטב לי לא לדעת, כי ככה המכתבים שלי תלויים להם במרחב הסייבר של אי-הוודאות, ואצלי בדמיון אני יכולה לבחור אלו אתה קורא.