הכפר האבוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכפר האבוד
מכר
מאות
עותקים
הכפר האבוד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הכפר האבוד

3.5 כוכבים (14 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

כולם ידעו על הכפר האבוד. כולם הכירו את הסיפור. זה היה מאותם מקרים שאנשים מדברים עליהם שנים: לילה אחד, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נאלצו תושבי הכפר הבריטי טיינהאם לעזוב את ביתם כשהם מותירים מאחור חיים שלמים – בתים מלאים ברהיטים, באוכל, בזיכרונות, בתמונות שמספרות מעט ומסתירות הרבה.
 
תמונה כזו בדיוק מעוררת את סקרנותה של מליסה. השנה היא 2017. היא נמצאת בדורסט הסמוכה לכפר האבוד בחופשה זוגית, שאולי תציל את מערכת היחסים הרעועה שלה. התמונה שמליסה מגלה במקרה, בעת שיטוט בכפר, לא נותנת לה מנוח. מי האישה המופיעה בתצלום? מדוע היא מבוהלת כל כך? האם היא מחזיקה בידו של גבר העומד לצידה, או שאולי הוא אוחז בה ולא מאפשר לה לברוח? מה היא מסתירה?
 
מליסה יוצאת לדרך. אין לה מושג מה תגלה, אבל ברור לה שהיא חייבת לנסות. וכשהיא תגיע לאמת, יתברר לה דבר אחד נוסף. הפעם, על עצמה.
 
"הכפר האבוד", ספר הביכורים הסוחף של לורנה קוק, זכה להצלחה עצומה: הוא שהה שבועות ארוכים בטבלאות רבי המכר בבריטניה, נמכר במאות אלפי עותקים ותורגם לעשרות שפות.

פרק ראשון

פתח דבר
טַיינהָאם, דוֹרְסֶט, דצמבר 1943
 
ליידי ורוניקה עמדה רועדת מול קהל של יותר ממאתיים איש בכיכר הכפר. היא קיוותה בכל לבה שאיש מהם לא שמע על אירועי ליל אמש. היא הכירה כל אחד ואחד מהם, וכולם הביטו בציפייה בה ובגבר הנאה שעמד לצדה ולפת את ידה עד כאב. ציפו ממנו לומר משהו: כמה מילות עידוד היו כל מה שנדרש כדי להבטיח לתושבי הכפר שהם עושים את הדבר הנכון. שזהו מעשה שהם יכולים להתגאות בו — לעזוב את הכפר, להתגייס למאמץ המלחמתי כדי שכוחות הצבא יוכלו להתאמן בו. הם יירשמו בספרי ההיסטוריה כמי שהקריבו קורבן כבד למען המלחמה ולמען ארצם.
 
"סר אלברט?" אמר הכומר, וסימן שהגיע הזמן לדבר.
 
הגבר שלצדה הנהן. הוא צעד כמה צעדים קדימה, וורוניקה ביחד איתו. הוא חיזק את לפיתתו בידה. אצבעותיה חשו במתכת הזהב העבה של טבעת הנישואים שענד על אצבעו, והיא הצטמררה.
 
ראשה היה מסוחרר, והיא הניחה את ידה השנייה על עורפה כדי למשש את החבּורה הגדולה שצצה בו. היא הצליחה לשטוף את רוב הדם — ששתת למכביר — אבל עקבות של נוזל אדום סמיך היו עדיין על אצבעותיה כשהוציאה אותן משערה. היא ניגבה אותן באריג השחור של שמלתה. שחור לאות אבל. היא הרגישה שזהו לבוש הולם ליום מותו של הכפר.
 
הוא הביט בה, והידק את אחיזתו, הבעת פניו חלולה, כאילו רצה לבדוק שהיא עדיין שם, כאילו אינו מסוגל להאמין למה שזה עתה התרחש. ואז פנה שוב אל הקהל כדי לשאת את דבריו.
 
"היום הוא יום היסטורי," פתח. "היום אנו, אנשי טיינהאם, מקריבים את הכפר שלנו למען טובת האומה. למען המלחמה. אנחנו עוזבים, לא לנצח, אלא רק עד שננצח במלחמה. אנו עוזבים יחד, מאוחדים בפרידתנו, מאוחדים בעקירתנו. את המלחמה הזאת ננצח רק על ידי מעשים טובים שייעשו על ידי אנשים טובים. לא רק אתם מקריבים את בתיכם ואת חייכם. כל בעל משק, כל חנווני, כל גבר, אישה וילד, וגם אנחנו באחוזת טיינהאם — כולנו בסירה אחת. ולאחר הניצחון במלחמה, נשוב הנה יחדיו."
 
נאומו הקצר נתקל בים של פנים חתומות, אבל מחיאות הכפיים פרצו מיד כשסיים, למרות האירוע העצוב. ורוניקה שמחה. היא ידעה שהנאום היה צריך להיות מלהיב די הצורך כדי לנחם את אנשי הכפר ולגרום להם לעזוב ללא מאבק, גם אם ההפקעה היא בלתי נמנעת. כשתושבי טיינהאם התכוננו לאסוף את מעט חפציהם הנותרים, ורוניקה עצמה את עיניה, ושחזרה את אירועי אמש שוב ושוב עד שהרגישה שהיא עלולה לצרוח. אבל היה עליה למשול ברוחה עוד כמה דקות. היא לא תתגעגע לכפר הזה, וגם לא לאחוזת טיינהאם.
 
נשוב יחד, הוא אמר. לא, חשבה ורוניקה. ממש לא. היא לא רצתה לראות את המקום הזה שוב לעולם.
 
 
 
1
דורסט, יולי 2018
 
מליסה לא ידעה למה לכל הרוחות היא עושה את זה. בזמנו זה נראה לה כמו רעיון טוב. כשקראה על "הכפר האבוד" בעיתון המקומי, זה נשמע רומנטי. כפר אבוד בזמן, שנגזל באופן דרמטי מאנשיו בשנת 1943 ונמסר לידי הצבא כדי להתכונן לנחיתות שתוכננו ביום הפלישה. עכשיו, אחרי כל אותן שנים, הוא הושב חלקית. שטחים לא מעובדים, פאב, בתים, כנסייה, בית ספר, חנויות, והמון בניינים אחרים היו אמורים לשוב לבעליהם עם תום המלחמה, כך נכתב ב"פורבק טיימס" באותו בוקר, אבל זה מעולם לא קרה. אנשי הכפר פשוט רומו. ועכשיו מליסה ישבה בפקק התנועה המשתרך בדרכה לטקס חנוכת הכפר טיינהאם, ביחד עם עוד מאתיים כלי רכב לפחות. לא רק היא היתה להוטה לראות את האטרקציה התיירותית החדשה בחוף דורסט.
 
מליסה כיוונה את המזגן במכונית, אבל הבינה בייאוש שהוא כבר מכוון לטמפרטורה הנמוכה ביותר. לא היתה לו שום השפעה על מה שנראה כמו היום הכי חם בשנה זו. ייתכן שהיתה זו הישיבה ללא נוע, ואולי זאת היתה הישיבה ללא נוע בחום הבלתי נסבל של חודש יולי. כשהרגישה כיצד משקפי השמש שלה מחליקים במורד אפה, היא הסירה אותם והשליכה אותם על מושב הנוסע הריק לצדה. הם קיפצו על הכיסא ונחבטו בצד הפנימי של הדלת. מליסה הושיטה את ידה כדי להרימם ולהרכיבם שוב על עיניה. החום עצבן אותה.
 
"למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?" שאלה, וחבטה בהגה המכונית בכף ידה.
 
זה לא באמת היה החום, ואפילו לא פקק התנועה שהרגיזו אותה, אלא החבר שלה, ליאם, שהבטיח לה חופשה רומנטית של שבועיים בחוף דורסט, אבל עד כה בילה כל רגע ערוּת בגלישה, נתון כל כולו לזרמי הגאות, או למה שזה לא יהיה, בעת שחתר ללב ים ובחזרה לחוף על הגלשן שלו. איפה החופשה הרומנטית שלה? מליסה ניסתה להבין: ברור שזה נהדר שמזג האוויר מאפשר גלישה. מובן שהוא צריך לעשות קצת חיים. הוא הרי שילם כל כך הרבה כסף תמורת דירת הנופש שלו בקימרידג', אותה קנה כדי להימלט מעבודתו המשעממת אך המשתלמת בבנק. הגיע לו ליהנות. אבל היא לא תיארה לעצמה שתישאר לבד כל הימים. היא ניסתה לגלוש עם ליאם כשהם רק התחילו לצאת, לפני שמונה חודשים, אבל לא היתה לו סבלנות אליה, בייחוד כשהתברר שהיא לעולם לא תצליח לעמוד על הגלשן, שלא לדבר על לתפוס גל. הוא לא התנגד כשהציעה לפרוש מהעניין. אבל מליסה קצת הופתעה מזה שבכל יום מאז שהגיעו, ליאם יצא לגלוש.
 
כששאלה הבוקר אם אולי כדאי שיעשו משהו ביחד, משהו שתיירים עושים, אמר רק "אולי ביום אחר". בודדה, משועממת ובעיצומו של הטיול המי־יודע־כמה סביב קימרידג', קפצה מליסה אל דוכן העיתונים. היא קיוותה לקנות כמה מגזינים קלילים שתוכל לקרוא בהם עד שליאם יחזור. האישה שמאחורי הדלפק קראה את הכתבה בעמוד הראשון של העיתון המקומי.
 
"הגיע הזמן!" היא אמרה כשמליסה ניגשה אל הדלפק. "בושה וחרפה, להמשיך לסגור את המקום כל כך הרבה זמן. עדיין לא מרשים להם לחזור לחיות פה."
 
"למי?" שאלה מליסה, רק מתוך נימוס.
 
"לתושבי טיינהאם, כמובן. תושבים לשעבר, יותר נכון." האישה תופפה על עמוד השער. "הכפר נפתח מחדש היום." היא הנידה בראשה. "אחרי כל הזמן הזה. זה יהיה דבר נפלא."
 
הפעמון מעל הדלת צלצל כאשר לקוח נוסף נכנס לחנות ועמד בנימוס מאחורי מליסה. וכך, בלי לחשוב באמת, מליסה הושיטה את ידה אל ערימת העיתונים ולקחה לעצמה עותק, כשהיא מעיפה מבט מהיר בכותרת: הכפר האבוד שב הביתה. היא שילמה עבור המגזינים והעיתון שלה ויצאה אל אור השמש כדי לקרוא את הכתבה הראשית. היא כבר לא התעניינה ברכילות על ידוענים ובכתבות על אופנה יקרה מדי. במקום זה משך את תשומת לבה תקציר היסטורי על הכפר שננטש זה מכבר. ייתכן שזה לא בדיוק בילוי רגיל לחופשה, אבל זה בכל זאת משהו לעשות.
 
חמושה בעיתון ובמפה המקומטת ששמרה בתא הכפפות, מליסה יצאה אל האזור הכפרי בציפייה ליום שקט שתבלה בשיטוט במה שנקרא כאן "הכפר האבוד", אולי יחד עם קומץ פנסיונרים שעושים כמוה. אבל כשחנתה לבסוף, לאחר שפנתה אל מפרץ חניה מאולתר, מליסה תהתה אם ייתכן שטעתה שהגיעה לטיינהאם. אם לשפוט לפי מאות המכוניות, המקום עמד להיות הומה אנשים.
 
יום חנוכת הכפר היה כנראה עניין גדול באזור. היא תהתה אם מישהו מהקהל, כפי שדיווח העיתון, ראה בעצמו נגזל מדי יום מאז חורף 1943 שבו הפקיע הצבא את הכפר כולו, כל בית ובית בו ואת כל השטחים מסביבו.
 
מליסה הצטרפה אל שאר התיירים שצעדו על שביל החצץ לעבר בימה קטנה, שבה קיבל את פניה איש מבוגר וחביב במקטורן צהוב וארשת מלאה גאווה והושיט לה עלון. היא חייכה אליו בחזרה כשלקחה את העלון, והוא המשיך לעבר ההמון שמאחוריה.
 
מליסה הביטה מעבר לבימה וראתה סרט אדום גדול שנמתח מעמוד־שער שנראה חדש לעמוד שער אחר. היא נאנחה כשהבינה שזמן רב יחלוף בטרם תורשה להיכנס ולהציץ בבניינים הרעועים. היא תלך לאחר מכן. אולי ליאם יחזור מוקדם היום מחוף הים והם יוכלו לצאת לארוחת ערב, או סתם לשבת בגינת הבית, לשתות יין ולהביט בשקיעה. הם לא עשו זאת מאז שהגיעו לדורסט.
 
מחשבותיה נקטעו באחת, כשגבר עלה לבימה. מחיאות הכפיים הסוערות שליוו את כניסתו העירו אותה מחלומות בהקיץ על יין ועל שקיעות.
 
מליסה העיפה מבט גנוב בעלון שקיבלה. טיינהאם ייפתח רשמית לציבור, לביקורים יומיים במהלך הקיץ, מאת כתב הטלוויזיה לענייני היסטוריה, גאי קמרון, כך נאמר שם. ליד הטקסט התנוססה תמונה בשחור־לבן של גאי קמרון כשחיוך על פניו: שיער חום שמוט ועיניים צוחקות. היא קיפלה את העלון ותחבה אותו לכיס מכנסי הג'ינס שלה, כשהיא עדיין איננה יודעת בעצם מי הוא — איזה ידוען, כך נראה.
 
תוכניות היסטוריות בטלוויזיה לא היו בדיוק מתחומי העניין שלה, אלא אם כן השתייכו לסוגה הדרמטית. היא היתה יותר בקטע של כובעים ומחוכים ובחורים חסונים שיוצאים מתוך אגמים כשהם לובשים חולצות לבנות.
 
בעת שמחאה כפיים ביחד עם כולם כדי לקדם את פניו של גאי קמרון שעלה לבימה, פילסה מליסה אט־אט את דרכה החוצה מההמון ועמדה בצד, אסירת תודה על מעט מרחב בחום היום.
 
דומה שההיסטוריון הזה היה פופולרי מאוד, שכן מחיאות הכפיים נמשכו קצת יותר מדי זמן לטעמה של מליסה. בעת שנשא את דבריו, מליסה אספה את שערה מצווארה הדביק לזנב סוס גבוה והרכיבה שוב את משקפי השמש שלה.
 
"במשך שנים רבות שמעתי אגדות על טיינהאם והמקום תמיד סקרן אותי," פתח ואמר. "האנשים שהתגוררו כאן בעבר, מה עלה בגורלם? לאן הלכו כולם? מה הם עשו? איך הגיבו כשנאמר להם שרק חודש אחד עומד לרשותם כדי לארוז את חפציהם ולעזוב, בלי לדעת מתי יורשו לחזור? בלי לדעת שלא יורשו לחזור. קהילה שלמה שנעקרה ממקומה..." הוא עצר לכמה שניות, וכובד משפטו האחרון נותר תלוי מעל הקהל המהופנט.
 
מליסה העיפה מבט חטוף סביב, בעת שהדובר הטיל כישוף על קהל מאזיניו.
 
"כל הכפר הופקע," הוא הציץ לרגע בדף הנאום שלו, "בהבטחה שיושב עם בוא השלום. אולי היה צריך לעגן את הדברים בחוזה מפורט באשר למועד המדויק שבו יגיע השלום." הוא חייך, והקהל צחק בהתלהבות. מליסה חשקה שפתיה, וכבשה חיוך.
 
"שמור לטיינהאם מקום מיוחד בלבי." לרגע קדרו פניו, ומצב רוחו של הקהל התחלף ביחד עם זה שלו. "גדלתי במרחק קילומטרים ספורים מכאן. סבתא שלי באה מטיינהאם, והיא היתה כאן ביום שבו הגיעה ההודעה שעל פיה היא, חבריה, בני משפחתה והמעסיקים שלה, כולם צריכים לעזוב. שמעתי ממנה איך הרגישה, אבל כל אדם הרגיש אחרת. תמיד חשבתי שהאחדות שגילתה הקהילה בעת שנקרעה לגזרים היתה אירונית בצורה טרגית.
 
"אבל עכשיו אנחנו זוכים לראות את הכפר פעם נוספת, לא כפי שהיה, אלא כפי שהוא כעת. אף על פי שאתם יכולים לפסוע ברחובות, הבניינים אוּכּלו בשיני הזמן. רק הכנסייה ובית הספר נותרו ללא פגע. הם פתוחים לציבור ואני מציע לכם להיכנס פנימה, ולהביט בתמונות הכפר משכבר ובתערוכות אחרות. אבל לעת עתה, שבעים וחמש שנה לאחר שהכפר הופקע, אני שמח להכריז שכפר טיינהאם נפתח רשמית."
 
על רקע צלילי מחיאות הכפיים הנוספות, ירד ההיסטוריון מהבימה, ואישה צעירה, נלהבת בבירור מהשתתפותה בטקס, הושיטה לו זוג ענק של מספריים טקסיים. הוא נראה המום מגודלם ואמר משהו לאישה, ששאגה בצחוק והניפה את שערה. הוא גזר את הסרט, שריחף אל הארץ.
 
באותו רגע החל גל המבקרים לנוע בהנחייתם של מדריכים במקטורנים צהובים זוהרים. מליסה הסתכלה על הקהל פונה לעבר השער, אבל המתינה שצוואר הבקבוק ישתחרר מעט בטרם הצטרפה להמון. היא הביטה בידוען הטלוויזיוני בעת שפטפט בחביבות עם קומץ מבקרים. הוא הצטלם בחפץ לב עם אנשים וחתם על עותקים של ספרים, שאותם חיבר מן הסתם, כך הניחה מליסה. הוא חייך לאורך כל הדרך, והיא חשבה שזה בטח מתיש להיות ידוען: החיוך הקבוע והדרישות שמציב לך הקהל. ברגע שמעריץ שרוף אחד הניח לגאי, מיד הופיע מעריץ אחר. מליסה העיפה בו מבט אחרון לפני שחלפה על פניו ונכנסה מבעד לשערים אל תוך הכפר האבוד.
 
שעה וחצי לאחר מכן, עגלת גולף חלפה על פני מליסה ופנתה אחרי הכיכר הנטושה של הכפר. היא פשפשה בתיקה בחיפוש אחר בקבוק מים מינרליים שלא היה שם כדי לדכא את תחילתו של כאב ראש. היא סובבה ראשה בחדות למראה ההיסטוריון, שאת שמו כבר שכחה. הוא ישב בעגלה הנוסעת, ונראה נבוך להפליא כשעקף את התיירים. הוא שלח איתותי היכרות קלושים לעבר כמה מהם, ומליסה צחקה ותהתה מדוע לא נופף לעברם נפנוף מלכותי.
 
מליסה טיפסה במעלה הגבעה ועצרה להביט במפה. כעת היתה צמאה מאוד, והסיטה קווצות תועות של שיער מצווארה. כל מה שנותר כאן היה בית אחוזת טיינהאם, שנודע יותר בשם "הבית הגדול", כך נאמר בעלון. צוין בו שהיה זה ביתה של משפחת סטנדיש, ונמצא בבעלותה במשך שלוש מאות שנה עד שגם בני המשפחה, כמו שאר תושבי הכפר, גילו שהבית הופקע מהם. הרשויות נתנו להם חודש לעזוב.
 
ללא יוצאים מהכלל, חשבה מליסה בזמן שקיפלה את המפה ותחבה אותה לכיס האחורי במכנסיה. היא צעדה כבר זמן רב, והיה לה חם מאוד כשהביטה בבתי החווה ובבתים הדו־קומתיים המטים ליפול. רבים מהבתים הרעועים נחבאו בחורשה שהקיפה את הכפר, והאווירה היתה מסתורית. היא מחתה את מצחה בגב כף ידה ונזפה בעצמה על שיצאה בספונטניות ליום טיול ושכחה לקחת עמה מים. פיה היה יבש, אבל לא היו באתר שום בית קפה או חנות מזכרות שבהם היתה יכולה לקנות משקה. בהתחשב במספר התיירים במקום, זו היתה החמצה של ממש. הם בחיים לא יעשו כסף בצורה כזאת. היא החליטה לוותר על הכנסייה ועל בית הספר ולסיים את הסיור להיום — אבל רק אחרי שתציץ לרגע בבית האחוזה.
 
בקצה שדרת העצים שהובילה אל בית האחוזה, חלפו על פניה שני תיירים שעשו את דרכם חזרה, והיא חייכה אליהם בנימוס, מתקנאת בבקבוקי המים שבידיהם. לא היתה נפש חיה במקום, והיא היתה אסירת תודה על השקט והשלווה.
 
כמו ברוב הבתים האחרים בכפר, גם בבית טיינהאם התנוסס לוח תצוגה קבוע, שניצב בכניסה לשביל הגישה. היה שם תקציר היסטורי על הבית ופירוט, שמליסה דילגה עליו, בנוגע למקום שממנו הגיעו הלבנים ששימשו לבנייתו.
 
היו מעט מאוד פרטים על הדיירים הקודמים, מה שנראה מוזר. אבל היתה תמונה של הבעלים האחרונים, סר אלברט וורוניקה סטנדיש. לפחות זה מה שהיה כתוב מתחת לתמונה. לא היה כל מידע עליהם לבד מהעובדה שהם היו האנשים האחרונים שהתגוררו בבית, ועל פי התמונה המודפסת בגסות על הלוח, הם היו יכולים להיות כל אדם.
 
מליסה התקרבה כדי להביט בהם בתשומת לב. הזוג בתמונה הקטנה בשחור־לבן נראה רגיל למדי. אבל למרות החום, היא רעדה. אמא שלה היתה אומרת שהיא שומעת קולות מעבר לקבר. מליסה לא היתה בטוחה שהיא מאמינה בדברים האלה.
 
היא הדפה את המחשבה וצעדה דרך הכניסה הרחבה העשויה לבנים אדומות אל שביל הגישה הקדמי. היא הבחינה בחורים בחומות האבן משני הצדדים שבהם ניצבו פעם שערי ברזל, שהוסרו זה מכבר. היא הניחה את ידה על קיר הלבנים החמימות כדי לייצב את עצמה לרגע כשהשמש קפחה על ראשה. החום עשה לה בחילה, והיא השיבה מעט רוח על פניה באמצעות העלון לפני שהמשיכה ללכת. בדרך כלל היא לא היתה כל כך חלשה. היא היתה בוהה כמה דקות בחלונות הבית אלמלא היו מכוסים בקורות עץ, ואז ממשיכה בדרכה.
 
אבל כשעזבה את הקיר וצעדה לעבר הבניין הבנוי מלבנים בהירות בסגנון אליזבתני, התערפלה ראייתה ובטנה התכווצה. מליסה הושיטה יד כדי לאחוז שוב בקיר, אבל הוא היה רחוק מדי מאחוריה, ואצבעותיה לפתו את האוויר לשווא. היא מעדה קדימה, רגליה כשלו והקרקע התקרבה לעברה במהירות. כשעיניה נעצמו, הבחינה רק במעורפל ששתי זרועות חסונות אחזו בה ובלמו את נפילתה.

עוד על הספר

הכפר האבוד לורנה קוק
פתח דבר
טַיינהָאם, דוֹרְסֶט, דצמבר 1943
 
ליידי ורוניקה עמדה רועדת מול קהל של יותר ממאתיים איש בכיכר הכפר. היא קיוותה בכל לבה שאיש מהם לא שמע על אירועי ליל אמש. היא הכירה כל אחד ואחד מהם, וכולם הביטו בציפייה בה ובגבר הנאה שעמד לצדה ולפת את ידה עד כאב. ציפו ממנו לומר משהו: כמה מילות עידוד היו כל מה שנדרש כדי להבטיח לתושבי הכפר שהם עושים את הדבר הנכון. שזהו מעשה שהם יכולים להתגאות בו — לעזוב את הכפר, להתגייס למאמץ המלחמתי כדי שכוחות הצבא יוכלו להתאמן בו. הם יירשמו בספרי ההיסטוריה כמי שהקריבו קורבן כבד למען המלחמה ולמען ארצם.
 
"סר אלברט?" אמר הכומר, וסימן שהגיע הזמן לדבר.
 
הגבר שלצדה הנהן. הוא צעד כמה צעדים קדימה, וורוניקה ביחד איתו. הוא חיזק את לפיתתו בידה. אצבעותיה חשו במתכת הזהב העבה של טבעת הנישואים שענד על אצבעו, והיא הצטמררה.
 
ראשה היה מסוחרר, והיא הניחה את ידה השנייה על עורפה כדי למשש את החבּורה הגדולה שצצה בו. היא הצליחה לשטוף את רוב הדם — ששתת למכביר — אבל עקבות של נוזל אדום סמיך היו עדיין על אצבעותיה כשהוציאה אותן משערה. היא ניגבה אותן באריג השחור של שמלתה. שחור לאות אבל. היא הרגישה שזהו לבוש הולם ליום מותו של הכפר.
 
הוא הביט בה, והידק את אחיזתו, הבעת פניו חלולה, כאילו רצה לבדוק שהיא עדיין שם, כאילו אינו מסוגל להאמין למה שזה עתה התרחש. ואז פנה שוב אל הקהל כדי לשאת את דבריו.
 
"היום הוא יום היסטורי," פתח. "היום אנו, אנשי טיינהאם, מקריבים את הכפר שלנו למען טובת האומה. למען המלחמה. אנחנו עוזבים, לא לנצח, אלא רק עד שננצח במלחמה. אנו עוזבים יחד, מאוחדים בפרידתנו, מאוחדים בעקירתנו. את המלחמה הזאת ננצח רק על ידי מעשים טובים שייעשו על ידי אנשים טובים. לא רק אתם מקריבים את בתיכם ואת חייכם. כל בעל משק, כל חנווני, כל גבר, אישה וילד, וגם אנחנו באחוזת טיינהאם — כולנו בסירה אחת. ולאחר הניצחון במלחמה, נשוב הנה יחדיו."
 
נאומו הקצר נתקל בים של פנים חתומות, אבל מחיאות הכפיים פרצו מיד כשסיים, למרות האירוע העצוב. ורוניקה שמחה. היא ידעה שהנאום היה צריך להיות מלהיב די הצורך כדי לנחם את אנשי הכפר ולגרום להם לעזוב ללא מאבק, גם אם ההפקעה היא בלתי נמנעת. כשתושבי טיינהאם התכוננו לאסוף את מעט חפציהם הנותרים, ורוניקה עצמה את עיניה, ושחזרה את אירועי אמש שוב ושוב עד שהרגישה שהיא עלולה לצרוח. אבל היה עליה למשול ברוחה עוד כמה דקות. היא לא תתגעגע לכפר הזה, וגם לא לאחוזת טיינהאם.
 
נשוב יחד, הוא אמר. לא, חשבה ורוניקה. ממש לא. היא לא רצתה לראות את המקום הזה שוב לעולם.
 
 
 
1
דורסט, יולי 2018
 
מליסה לא ידעה למה לכל הרוחות היא עושה את זה. בזמנו זה נראה לה כמו רעיון טוב. כשקראה על "הכפר האבוד" בעיתון המקומי, זה נשמע רומנטי. כפר אבוד בזמן, שנגזל באופן דרמטי מאנשיו בשנת 1943 ונמסר לידי הצבא כדי להתכונן לנחיתות שתוכננו ביום הפלישה. עכשיו, אחרי כל אותן שנים, הוא הושב חלקית. שטחים לא מעובדים, פאב, בתים, כנסייה, בית ספר, חנויות, והמון בניינים אחרים היו אמורים לשוב לבעליהם עם תום המלחמה, כך נכתב ב"פורבק טיימס" באותו בוקר, אבל זה מעולם לא קרה. אנשי הכפר פשוט רומו. ועכשיו מליסה ישבה בפקק התנועה המשתרך בדרכה לטקס חנוכת הכפר טיינהאם, ביחד עם עוד מאתיים כלי רכב לפחות. לא רק היא היתה להוטה לראות את האטרקציה התיירותית החדשה בחוף דורסט.
 
מליסה כיוונה את המזגן במכונית, אבל הבינה בייאוש שהוא כבר מכוון לטמפרטורה הנמוכה ביותר. לא היתה לו שום השפעה על מה שנראה כמו היום הכי חם בשנה זו. ייתכן שהיתה זו הישיבה ללא נוע, ואולי זאת היתה הישיבה ללא נוע בחום הבלתי נסבל של חודש יולי. כשהרגישה כיצד משקפי השמש שלה מחליקים במורד אפה, היא הסירה אותם והשליכה אותם על מושב הנוסע הריק לצדה. הם קיפצו על הכיסא ונחבטו בצד הפנימי של הדלת. מליסה הושיטה את ידה כדי להרימם ולהרכיבם שוב על עיניה. החום עצבן אותה.
 
"למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?" שאלה, וחבטה בהגה המכונית בכף ידה.
 
זה לא באמת היה החום, ואפילו לא פקק התנועה שהרגיזו אותה, אלא החבר שלה, ליאם, שהבטיח לה חופשה רומנטית של שבועיים בחוף דורסט, אבל עד כה בילה כל רגע ערוּת בגלישה, נתון כל כולו לזרמי הגאות, או למה שזה לא יהיה, בעת שחתר ללב ים ובחזרה לחוף על הגלשן שלו. איפה החופשה הרומנטית שלה? מליסה ניסתה להבין: ברור שזה נהדר שמזג האוויר מאפשר גלישה. מובן שהוא צריך לעשות קצת חיים. הוא הרי שילם כל כך הרבה כסף תמורת דירת הנופש שלו בקימרידג', אותה קנה כדי להימלט מעבודתו המשעממת אך המשתלמת בבנק. הגיע לו ליהנות. אבל היא לא תיארה לעצמה שתישאר לבד כל הימים. היא ניסתה לגלוש עם ליאם כשהם רק התחילו לצאת, לפני שמונה חודשים, אבל לא היתה לו סבלנות אליה, בייחוד כשהתברר שהיא לעולם לא תצליח לעמוד על הגלשן, שלא לדבר על לתפוס גל. הוא לא התנגד כשהציעה לפרוש מהעניין. אבל מליסה קצת הופתעה מזה שבכל יום מאז שהגיעו, ליאם יצא לגלוש.
 
כששאלה הבוקר אם אולי כדאי שיעשו משהו ביחד, משהו שתיירים עושים, אמר רק "אולי ביום אחר". בודדה, משועממת ובעיצומו של הטיול המי־יודע־כמה סביב קימרידג', קפצה מליסה אל דוכן העיתונים. היא קיוותה לקנות כמה מגזינים קלילים שתוכל לקרוא בהם עד שליאם יחזור. האישה שמאחורי הדלפק קראה את הכתבה בעמוד הראשון של העיתון המקומי.
 
"הגיע הזמן!" היא אמרה כשמליסה ניגשה אל הדלפק. "בושה וחרפה, להמשיך לסגור את המקום כל כך הרבה זמן. עדיין לא מרשים להם לחזור לחיות פה."
 
"למי?" שאלה מליסה, רק מתוך נימוס.
 
"לתושבי טיינהאם, כמובן. תושבים לשעבר, יותר נכון." האישה תופפה על עמוד השער. "הכפר נפתח מחדש היום." היא הנידה בראשה. "אחרי כל הזמן הזה. זה יהיה דבר נפלא."
 
הפעמון מעל הדלת צלצל כאשר לקוח נוסף נכנס לחנות ועמד בנימוס מאחורי מליסה. וכך, בלי לחשוב באמת, מליסה הושיטה את ידה אל ערימת העיתונים ולקחה לעצמה עותק, כשהיא מעיפה מבט מהיר בכותרת: הכפר האבוד שב הביתה. היא שילמה עבור המגזינים והעיתון שלה ויצאה אל אור השמש כדי לקרוא את הכתבה הראשית. היא כבר לא התעניינה ברכילות על ידוענים ובכתבות על אופנה יקרה מדי. במקום זה משך את תשומת לבה תקציר היסטורי על הכפר שננטש זה מכבר. ייתכן שזה לא בדיוק בילוי רגיל לחופשה, אבל זה בכל זאת משהו לעשות.
 
חמושה בעיתון ובמפה המקומטת ששמרה בתא הכפפות, מליסה יצאה אל האזור הכפרי בציפייה ליום שקט שתבלה בשיטוט במה שנקרא כאן "הכפר האבוד", אולי יחד עם קומץ פנסיונרים שעושים כמוה. אבל כשחנתה לבסוף, לאחר שפנתה אל מפרץ חניה מאולתר, מליסה תהתה אם ייתכן שטעתה שהגיעה לטיינהאם. אם לשפוט לפי מאות המכוניות, המקום עמד להיות הומה אנשים.
 
יום חנוכת הכפר היה כנראה עניין גדול באזור. היא תהתה אם מישהו מהקהל, כפי שדיווח העיתון, ראה בעצמו נגזל מדי יום מאז חורף 1943 שבו הפקיע הצבא את הכפר כולו, כל בית ובית בו ואת כל השטחים מסביבו.
 
מליסה הצטרפה אל שאר התיירים שצעדו על שביל החצץ לעבר בימה קטנה, שבה קיבל את פניה איש מבוגר וחביב במקטורן צהוב וארשת מלאה גאווה והושיט לה עלון. היא חייכה אליו בחזרה כשלקחה את העלון, והוא המשיך לעבר ההמון שמאחוריה.
 
מליסה הביטה מעבר לבימה וראתה סרט אדום גדול שנמתח מעמוד־שער שנראה חדש לעמוד שער אחר. היא נאנחה כשהבינה שזמן רב יחלוף בטרם תורשה להיכנס ולהציץ בבניינים הרעועים. היא תלך לאחר מכן. אולי ליאם יחזור מוקדם היום מחוף הים והם יוכלו לצאת לארוחת ערב, או סתם לשבת בגינת הבית, לשתות יין ולהביט בשקיעה. הם לא עשו זאת מאז שהגיעו לדורסט.
 
מחשבותיה נקטעו באחת, כשגבר עלה לבימה. מחיאות הכפיים הסוערות שליוו את כניסתו העירו אותה מחלומות בהקיץ על יין ועל שקיעות.
 
מליסה העיפה מבט גנוב בעלון שקיבלה. טיינהאם ייפתח רשמית לציבור, לביקורים יומיים במהלך הקיץ, מאת כתב הטלוויזיה לענייני היסטוריה, גאי קמרון, כך נאמר שם. ליד הטקסט התנוססה תמונה בשחור־לבן של גאי קמרון כשחיוך על פניו: שיער חום שמוט ועיניים צוחקות. היא קיפלה את העלון ותחבה אותו לכיס מכנסי הג'ינס שלה, כשהיא עדיין איננה יודעת בעצם מי הוא — איזה ידוען, כך נראה.
 
תוכניות היסטוריות בטלוויזיה לא היו בדיוק מתחומי העניין שלה, אלא אם כן השתייכו לסוגה הדרמטית. היא היתה יותר בקטע של כובעים ומחוכים ובחורים חסונים שיוצאים מתוך אגמים כשהם לובשים חולצות לבנות.
 
בעת שמחאה כפיים ביחד עם כולם כדי לקדם את פניו של גאי קמרון שעלה לבימה, פילסה מליסה אט־אט את דרכה החוצה מההמון ועמדה בצד, אסירת תודה על מעט מרחב בחום היום.
 
דומה שההיסטוריון הזה היה פופולרי מאוד, שכן מחיאות הכפיים נמשכו קצת יותר מדי זמן לטעמה של מליסה. בעת שנשא את דבריו, מליסה אספה את שערה מצווארה הדביק לזנב סוס גבוה והרכיבה שוב את משקפי השמש שלה.
 
"במשך שנים רבות שמעתי אגדות על טיינהאם והמקום תמיד סקרן אותי," פתח ואמר. "האנשים שהתגוררו כאן בעבר, מה עלה בגורלם? לאן הלכו כולם? מה הם עשו? איך הגיבו כשנאמר להם שרק חודש אחד עומד לרשותם כדי לארוז את חפציהם ולעזוב, בלי לדעת מתי יורשו לחזור? בלי לדעת שלא יורשו לחזור. קהילה שלמה שנעקרה ממקומה..." הוא עצר לכמה שניות, וכובד משפטו האחרון נותר תלוי מעל הקהל המהופנט.
 
מליסה העיפה מבט חטוף סביב, בעת שהדובר הטיל כישוף על קהל מאזיניו.
 
"כל הכפר הופקע," הוא הציץ לרגע בדף הנאום שלו, "בהבטחה שיושב עם בוא השלום. אולי היה צריך לעגן את הדברים בחוזה מפורט באשר למועד המדויק שבו יגיע השלום." הוא חייך, והקהל צחק בהתלהבות. מליסה חשקה שפתיה, וכבשה חיוך.
 
"שמור לטיינהאם מקום מיוחד בלבי." לרגע קדרו פניו, ומצב רוחו של הקהל התחלף ביחד עם זה שלו. "גדלתי במרחק קילומטרים ספורים מכאן. סבתא שלי באה מטיינהאם, והיא היתה כאן ביום שבו הגיעה ההודעה שעל פיה היא, חבריה, בני משפחתה והמעסיקים שלה, כולם צריכים לעזוב. שמעתי ממנה איך הרגישה, אבל כל אדם הרגיש אחרת. תמיד חשבתי שהאחדות שגילתה הקהילה בעת שנקרעה לגזרים היתה אירונית בצורה טרגית.
 
"אבל עכשיו אנחנו זוכים לראות את הכפר פעם נוספת, לא כפי שהיה, אלא כפי שהוא כעת. אף על פי שאתם יכולים לפסוע ברחובות, הבניינים אוּכּלו בשיני הזמן. רק הכנסייה ובית הספר נותרו ללא פגע. הם פתוחים לציבור ואני מציע לכם להיכנס פנימה, ולהביט בתמונות הכפר משכבר ובתערוכות אחרות. אבל לעת עתה, שבעים וחמש שנה לאחר שהכפר הופקע, אני שמח להכריז שכפר טיינהאם נפתח רשמית."
 
על רקע צלילי מחיאות הכפיים הנוספות, ירד ההיסטוריון מהבימה, ואישה צעירה, נלהבת בבירור מהשתתפותה בטקס, הושיטה לו זוג ענק של מספריים טקסיים. הוא נראה המום מגודלם ואמר משהו לאישה, ששאגה בצחוק והניפה את שערה. הוא גזר את הסרט, שריחף אל הארץ.
 
באותו רגע החל גל המבקרים לנוע בהנחייתם של מדריכים במקטורנים צהובים זוהרים. מליסה הסתכלה על הקהל פונה לעבר השער, אבל המתינה שצוואר הבקבוק ישתחרר מעט בטרם הצטרפה להמון. היא הביטה בידוען הטלוויזיוני בעת שפטפט בחביבות עם קומץ מבקרים. הוא הצטלם בחפץ לב עם אנשים וחתם על עותקים של ספרים, שאותם חיבר מן הסתם, כך הניחה מליסה. הוא חייך לאורך כל הדרך, והיא חשבה שזה בטח מתיש להיות ידוען: החיוך הקבוע והדרישות שמציב לך הקהל. ברגע שמעריץ שרוף אחד הניח לגאי, מיד הופיע מעריץ אחר. מליסה העיפה בו מבט אחרון לפני שחלפה על פניו ונכנסה מבעד לשערים אל תוך הכפר האבוד.
 
שעה וחצי לאחר מכן, עגלת גולף חלפה על פני מליסה ופנתה אחרי הכיכר הנטושה של הכפר. היא פשפשה בתיקה בחיפוש אחר בקבוק מים מינרליים שלא היה שם כדי לדכא את תחילתו של כאב ראש. היא סובבה ראשה בחדות למראה ההיסטוריון, שאת שמו כבר שכחה. הוא ישב בעגלה הנוסעת, ונראה נבוך להפליא כשעקף את התיירים. הוא שלח איתותי היכרות קלושים לעבר כמה מהם, ומליסה צחקה ותהתה מדוע לא נופף לעברם נפנוף מלכותי.
 
מליסה טיפסה במעלה הגבעה ועצרה להביט במפה. כעת היתה צמאה מאוד, והסיטה קווצות תועות של שיער מצווארה. כל מה שנותר כאן היה בית אחוזת טיינהאם, שנודע יותר בשם "הבית הגדול", כך נאמר בעלון. צוין בו שהיה זה ביתה של משפחת סטנדיש, ונמצא בבעלותה במשך שלוש מאות שנה עד שגם בני המשפחה, כמו שאר תושבי הכפר, גילו שהבית הופקע מהם. הרשויות נתנו להם חודש לעזוב.
 
ללא יוצאים מהכלל, חשבה מליסה בזמן שקיפלה את המפה ותחבה אותה לכיס האחורי במכנסיה. היא צעדה כבר זמן רב, והיה לה חם מאוד כשהביטה בבתי החווה ובבתים הדו־קומתיים המטים ליפול. רבים מהבתים הרעועים נחבאו בחורשה שהקיפה את הכפר, והאווירה היתה מסתורית. היא מחתה את מצחה בגב כף ידה ונזפה בעצמה על שיצאה בספונטניות ליום טיול ושכחה לקחת עמה מים. פיה היה יבש, אבל לא היו באתר שום בית קפה או חנות מזכרות שבהם היתה יכולה לקנות משקה. בהתחשב במספר התיירים במקום, זו היתה החמצה של ממש. הם בחיים לא יעשו כסף בצורה כזאת. היא החליטה לוותר על הכנסייה ועל בית הספר ולסיים את הסיור להיום — אבל רק אחרי שתציץ לרגע בבית האחוזה.
 
בקצה שדרת העצים שהובילה אל בית האחוזה, חלפו על פניה שני תיירים שעשו את דרכם חזרה, והיא חייכה אליהם בנימוס, מתקנאת בבקבוקי המים שבידיהם. לא היתה נפש חיה במקום, והיא היתה אסירת תודה על השקט והשלווה.
 
כמו ברוב הבתים האחרים בכפר, גם בבית טיינהאם התנוסס לוח תצוגה קבוע, שניצב בכניסה לשביל הגישה. היה שם תקציר היסטורי על הבית ופירוט, שמליסה דילגה עליו, בנוגע למקום שממנו הגיעו הלבנים ששימשו לבנייתו.
 
היו מעט מאוד פרטים על הדיירים הקודמים, מה שנראה מוזר. אבל היתה תמונה של הבעלים האחרונים, סר אלברט וורוניקה סטנדיש. לפחות זה מה שהיה כתוב מתחת לתמונה. לא היה כל מידע עליהם לבד מהעובדה שהם היו האנשים האחרונים שהתגוררו בבית, ועל פי התמונה המודפסת בגסות על הלוח, הם היו יכולים להיות כל אדם.
 
מליסה התקרבה כדי להביט בהם בתשומת לב. הזוג בתמונה הקטנה בשחור־לבן נראה רגיל למדי. אבל למרות החום, היא רעדה. אמא שלה היתה אומרת שהיא שומעת קולות מעבר לקבר. מליסה לא היתה בטוחה שהיא מאמינה בדברים האלה.
 
היא הדפה את המחשבה וצעדה דרך הכניסה הרחבה העשויה לבנים אדומות אל שביל הגישה הקדמי. היא הבחינה בחורים בחומות האבן משני הצדדים שבהם ניצבו פעם שערי ברזל, שהוסרו זה מכבר. היא הניחה את ידה על קיר הלבנים החמימות כדי לייצב את עצמה לרגע כשהשמש קפחה על ראשה. החום עשה לה בחילה, והיא השיבה מעט רוח על פניה באמצעות העלון לפני שהמשיכה ללכת. בדרך כלל היא לא היתה כל כך חלשה. היא היתה בוהה כמה דקות בחלונות הבית אלמלא היו מכוסים בקורות עץ, ואז ממשיכה בדרכה.
 
אבל כשעזבה את הקיר וצעדה לעבר הבניין הבנוי מלבנים בהירות בסגנון אליזבתני, התערפלה ראייתה ובטנה התכווצה. מליסה הושיטה יד כדי לאחוז שוב בקיר, אבל הוא היה רחוק מדי מאחוריה, ואצבעותיה לפתו את האוויר לשווא. היא מעדה קדימה, רגליה כשלו והקרקע התקרבה לעברה במהירות. כשעיניה נעצמו, הבחינה רק במעורפל ששתי זרועות חסונות אחזו בה ובלמו את נפילתה.