יעקב ותומא - הנזירים מהר נטופה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יעקב ותומא - הנזירים מהר נטופה
הוספה למועדפים

יעקב ותומא - הנזירים מהר נטופה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: אוריון
    • תאריך הוצאה: מרץ 2017
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 186 עמ' מודפסים

    תקציר

    בבוקרו של יום קיץ חם, בחודש יולי 1967, העפילו שני נזירים נוצרים, האב יעקב מהולנד והאב תוֹמא מאמריקה, אל פסגת הר נטופה שבגליל. על הפסגה השוממה, החפה מכל מחסה ומקור מים, הם נטעו אוהל. 

    זו הייתה תחילתו של "מִבדַד נטופה" — קהילה נזירית ששאפה לחיות בפשטות, חיי תפילה, התבוננות, לימוד ועבודה. הקהילה פתחה את שעריה בפני כל אדם וראתה עצמה כמקום מפגש לאנשי שלוש הדתות: נוצרים, יהודים ומוסלמים. החיים בה התקיימו תוך קִרבה וכבוד הדדי של כל איש כלפי דתו ודרכו השונות של רעהו. 

    אנשים רבים מכל רחבי העולם, וגם ישראלים לא מעטים, פקדו את המקום, מי לביקור קצר, ומי לחודשים או אף לשנים אחדות, שבהם הצטרף אל חיי הקהילה.

     

    פנינה בר נולדה בישראל בשנת 1950. במשך כשלושים שנה הייתה ידידה קרובה של מִבדַד נטופה ושהתה בו תקופות ממושכות מעת לעת. מחברת הספרים "קאל" (זמורה-ביתן), "שבה נגן החליל את לבי" (מרכז נווה-שאנן ליוגה), "יוגה. חיים. אושר" (אסטרולוג).

    פרק ראשון

    כמה מילים אישיות
     
     
    ערב אחד, אי־אז בשנות השבעים, בבית חברים בירושלים, פגשתי באקראי מכר שלהם מחו"ל ששהה בארץ באותה עת. הוא סיפר לנו כי זה עתה חזר מביקור בגליל, על פסגת הר נטופה, במקום שהקימו שניים מידידיו. שניהם נזירים נוצרים, כך סיפר, האחד מאירופה, השני מאמריקה, ששהו בעבר שנים רבות במנזר, כל אחד בארצו שלו. בעשור הקודם הגיעו ארצה והקימו את המקום המיוחד הזה, שנקרא "מִבְדַד נטופה". חיים בו אנשים מארצות רבות, בני דתות ותרבויות שונות. ידידיי שניהם, כך המשיך וסיפר אותו מכר, הם אכן נזירים נוצרים, אך המקום שהקימו נועד בין השאר להיות מקום מפגש לאנשים בני דתות שונות, מפגש המתקיים תוך כבוד וקבלה של איש את דרכו האחרת של רעהו. הוא פתוח בפני כל אדם המעוניין לחיות, ולו לתקופת מה, חיים של התבודדות ושקט במסגרת הקהילה. כל אחד חופשי שם לעסוק בעבודתו הפנימית שלו, להיות נאמן לדרכו הרוחנית שלו. שעות הבוקר מוקדשות לעבודה שעיקרה אחזקת המקום וטיפול בצומח ובמשק החי. פעמיים ביום מתקיימות תפילות משותפות במערה המשמשת כמקום תפילה. התפילות פתוחות בפני כולם, אך משתתף בהן רק מי שמעוניין בכך.
     
    נולדתי וגדלתי בארץ, בבית יהודי, ציוני וחילוני מובהק. מעולם לא הייתה בי משיכה לדת כלשהי. במובן זה תמיד הייתי — ועודני — אדם חילוני. כבר כילדה חשתי משיכה וסקרנות כלפי ארצות רחוקות, כלפי תרבויות זרות. כאדם בוגר ההכרה בדבר חופש הרוח, שהוא ממהותנו, הפכה להיות ערך מעצב בתפיסת עולמי. במקביל הלכה והתפתחה בי ההכרה בחשיבותה של העבודה הבין־דתית ובין־תרבותית כמקרבת בין בני האדם, כמגשרת על פני גבולות עתיקים. די היה במעט ששמעתי אותו ערב על המקום כדי לגרום לי לרצון להכירו. הדברים מצאו הד עמוק בנפשי. קסמה לי העובדה של מקום הפתוח בפני כל אדם באשר הוא אדם; מקום שבו אנשים בני דתות ותרבויות שונות מקיימים יחדיו חיי קהילה. קסם לי חופש הרוח שמאפשר המקום. ולא פחות מכך קסמו לי החיים בטבע, על פסגת הר בגליל.
     
    בשל נסיבות חיי יעברו עוד שנים אחדות עד שאבקר שם לראשונה. אך מאותו רגע הפך מִבדַד נטופה להיות מקום אהוב ומשמעותי בחיי. שהיתי בו תקופות ממושכות מעת לעת במשך למעלה משלושים שנה, וביתי בירושלים היה פתוח תמיד בפני אנשי המבדד וידידיו.
     
     
     
    על המִבְדָד
     
    מִבְדַד נטופה נוסד בשנת 1967 על פסגת הר נטופה שבגליל על ידי שני נזירים נוצרים, האב יעקב וִילבְּרָנדְס מהולנד והאב תּוֹמָא פָארֶלי מארצות הברית. עד אז חי כל אחד מהם במשך שנים רבות במנזר טְרָאפּיסטי בארצו. בערך באותה העת, מבלי שידעו כלל האחד על חברו, תכנן כל אחד מהם לעזוב את המנזר בו שהה, בשאיפה להמשיך ולממש את חיי הנזירות באופן אחר. יעקב התכוון להגיע לישראל בעקבות חלום ישן. תומא עמד להצטרף לאשרם נוצרי בהודו כאשר שמע לראשונה מפי ידידים על יעקב, העומד להקים קהילה מיוחדת בארץ הקודש. הוא החליט לעצור בישראל בדרכו מזרחה ולהיווכח במו עיניו במה המדובר. מה שראה גרם לו לשנות את תכניותיו, להצטרף אל יעקב ולהישאר כאן לצמיתות.
     
    הם הקימו קהילה נזירית, ששאפה לחיות בפשטות כפי שחיו הנזירים בארץ־ישראל בעת הקדומה. הם בחרו להשתייך לזרם המָלְכּיתי שהתקיים בארץ זה כאלפיים שנה. ומה שמשמעותי בעיניי לא פחות — הם ראו את המקום שהקימו כמקום מפגש לאנשי שלוש הדתות החיים כאן, נוצרים, יהודים ומוסלמים, מפגש המתקיים תוך כיבוד החופש הרוחני של כל אדם לממש עצמו בדרכו שלו. המבדד היה פתוח בפני כל אדם, בן כל תרבות או דת, ששאף לחיות — ולו לתקופת מה — בהתבודדות ובשקט, וזאת בקהילה בעלת אוריינטציה רוחנית.
     
    המבדד התקיים במתכונתו הייחודית במשך כארבעים שנה, עד מות שניהם. אנשים רבים מרחבי העולם פקדו את המקום, מי לביקור קצר, מי לשהייה ממושכת יותר, במהלכה הצטרף אל חיי הקהילה. החל בשנות השמונים, כאשר הוקמו המצפים בגליל, החלו פוקדים את המקום גם ישראלים לא מעטים.
     
    יעקב ותומא ומבדד נטופה היו, במשך עשרות שנים, חלק בלתי נפרד מהווייתה ההולכת ונרקמת של הארץ הזו, חלק מיוחד במינו. הם קשרו את גורלם עם גורלה מתוך אהבה ואמונה. הספר הזה הוא מחווה להם, והוא מספר, מנקודת מבט אישית שלי, את סיפורם.
     
     
     
    ממוּאר
     
    פגישה ראשונה
     
    אגמים של אור
     
    זה היה ערב חורף קר בחודש פברואר 1978. עשיתי את הדרך במעלה ההר מחדר האוכל אל חדרו של האב יעקב. יעקב — במלעיל, כפי שכולם קראו לו, כפי שאני עצמי עתידה לקרוא לו עוד שנים רבות. מישהו מאנשי המקום נלווה אלי כדי להראות לי את הדרך, שכן רק שעות ספורות קודם לכן הגעתי לראשונה אל ההר. דקות אחדות לאחר שהתחלנו עולים בשביל הצר, עצרתי לפתע והפניתי מבטי לאחור. מולי, בדממת הלילה, מתחת לשמים צלולים ועמוקים, זהרו בתוך ים של חושך אגמים אגמים של אור. היו אלה אורות הבתים ביישובים הרבים שהיו פרושים בעמק מתחתינו ועל רכסי ההרים ממול. חשתי כאילו שוטף גל של יופי את כל ישותי. בפרספקטיבה של זמן ברור לי כי היה ממד נוסף ברגע ההוא, ממד שאז עדיין לא הייתי מסוגלת לעמוד על טיבו, ושהכיל את המפגש החדֿֿ־פעמי בין יופיו הפיזי לבין יופיו המטאפיזי של המקום שבו הייתי. מעולם לפני כן, וגם מעולם יותר אחרי כן, לא היה רגע בחיי היכול להשתוות בהולם יופיו לרגע הזה.
     
     
    יעקב
     
    הגענו אל מבנה אבן בודד. אותו מלווה אלמוני שב על עקבותיו, ואני הקשתי קלות על הדלת. כבר פגשתי באב יעקב קודם לכן, בשעת ארוחת הערב, והתרשמתי מנועם הליכותיו, מרכות מבטו, מצחוקו המתגלגל. עתה פתח את הדלת, ובמאור פנים הזמין אותי להיכנס פנימה. הכתלים היו מוארים באורה הרך של עששית נפט, שניצבה על שולחן עץ גדול עמוס בספרים. מהחלון, עוטים חשכה, נשקפו אגמי האור. זה היה מבנה בן חדר אחד, בינוני בגודלו, שהכיל רק מיטה, שולחן וכיסא, ארון וחפצים בודדים נוספים. יעקב הזמין אותי לשבת על הכיסא, ובעצמו התיישב על המיטה מולי. מן הסתם החלפנו בינינו מילים ראשונות כלשהן, ובין השאר הסביר לי, זאת אני זוכרת, כי כאשר בא מישהו אל ההר בכוונה לשהות שם תקופה ממושכת יותר, הוא נוהג לקיים עמו שיחת היכרות עם בואו. כל זאת לפני ששאל, בעדינות, כדרכו, ובאנגלית, שפת המקום: "ובכן, מה הביא אותך אלינו?"
     
    הייתי בת עשרים ושמונה. סיפרתי ליעקב כי אני נמצאת בתקופה שבה אני זקוקה להתרחק קצת משגרת היומיום כדי להתבונן במבט מעמיק יותר אל חיי, אל תוך נפשי. לשם כך נחוץ לי לשהות במשך תקופת־מה במקום המהווה סביבה תומכת לסוג כזה של עבודה פנימית. סיפרתי לו כיצד שמעתי על המבדד לראשונה, כיצד כבר אז חשתי רצון להכירו, אך נסיבות חיי באותה העת לא אִפשרו לי להגיע לשם. עתה, כך אמרתי ליעקב באותה שיחה ראשונה בינינו, אשמח אם אוכל לשהות כאן, בשלב ראשון עשרה ימים, כדי להכיר את המקום ולהחליט אם אכן ברצוני לחזור אליו לתקופה ממושכת יותר. כמובן, אם יהיה הדבר לרוחם של אנשי המקום, הוספתי.
     
    סיכמנו לשוב ולהיפגש בטרם אעזוב את ההר עם סיום ביקורי הנוכחי.
     
     
    רגעים ראשונים
     
    שעות ספורות קודם לכן ירדתי מהאוטובוס במרכז הכפר דיר־חנא שבגליל המערבי, שהיה, בזמנו, היישוב הקרוב ביותר למבדד. משם, כך זכרתי, יהיה עלי לטפס ברגל אל פסגת הר נטופה. פניתי אל קבוצת נערים שניצבה בסמוך ושאלתי על הדרך למקומו של אבּוּנה יעקב — כך נקרא יעקב בפי אנשי הכפרים בסביבה. אחד הנערים התנדב להתלוות אלי ולהראות לי את הדרך. צעדנו במעלה השביל התלול בין שדות ומטעי זיתים, כאשר אוויר הרים צלול וקר מלטף את פנינו. כאשר נגלו לעינינו בתי המבדד נפרד ממני הנער לשלום ושב על עקבותיו, ואני המשכתי לטפס, תרמילי על גבי, במעלה ההר.
     
    היום כבר נטה לערוב כאשר עמדתי מתנשפת ובעיניים בורקות על המרפסת שבחזיתו של אחד משני המבנים שניצבו על הפסגה. מולי התנשא הארבל, ומתחתיו, חורפית ואפורה, השתרעה הכינרת. אוושת עצי אורן ותאנה התנגנה חרישית ברקע. תוך דקות אחדות הגיע בחור צעיר, והגיש לי ב"אהלן" ובחיוך רחב כוס מים, "מי באר," כפי שאמר בהדגשה. זמן קצר אחר כך נאספו לארוחת הערב כל מי ששהו על ההר באותה העת, ואני פגשתי לראשונה את האב יעקב, איש כבן שישים שעיניו התכולות מביעות אמפתיה וחום, ואת תומא, הצעיר מיעקב בשנים אחדות, איש רזה וגבה קומה, שערו אסוף בגומייה מאחור, חיוכו חם ומבטו, מבעד למשקפיו העגולים, רציני וחד. גם שאר האנשים נקבצו ובאו — שתי נשים מהולנד, שניים־שלושה בחורים מאמריקה, בחור ישראלי נוסף, ועוד כמה נשים וגברים מארצות שונות. רובנו היינו בשנות העשרים או השלושים לחיינו, אבל היה גם הנס מגרמניה, דוקטור להיסטוריה, שהיה מבוגר יותר, וגם קתרין מצרפת, נזירה בשנות החמישים לחייה, שכמו יעקב ותומא, וכמו רובנו, גם היא הייתה לבושה בסוודר ובמכנסי כותנה או ג'ינס.
     
     
    זריחה
     
    לבד מעוצמת הטבע במקום שהיה פתוח לארבע רוחות השמים, לבד מהשקט העמוק שהיה מאז ולתמיד הרקע לחיי המבדד, בלט המקום בפשטותו. עם רדת החשכה הודלקו עששיות נפט ונרות בחדר האוכל הקטן, ואנו התיישבנו על מזרנים שהיו פרושים לאורך קירות החדר. ירקות מבושלים, פיתות, ריבת פירות תוצרת בית וקנקנים של תה מצמחי המקום היו ערוכים על שולחן עץ כבד וישן שניצב בפינת החדר. את הארוחה הקדימה תפילה קצרה בעברית, שנאמרה על ידי יעקב ותומא, ושאליה הצטרפו מי מבין הנוכחים שחפצו בכך:
     
     
     
    אבינו שבשמים,
     
    יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך
     
    בשמים ובארץ.
     
    את לחם חוקנו תן לנו היום
     
    ומחל לנו חובותינו
     
    כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבינו
     
    ואל תביאנו לידי ניסיון
     
    כי אם הצילנו מן הרע.
     
    כי לך הממלכה, הגבורה וההוד
     
    מעתה ועד עולם. אמן.
     
    לאחר מכן איש־איש בזמנו החופשי ניגש אל השולחן, מילא את צלחתו, וחזר והתיישב במקומו. האווירה בשעת הארוחה הייתה נינוחה, מלווה בשיחה קלה.
     
    לאחר שטיפת הכלים במים שהובאו לשם כך בדליים מחבית שניצבה ליד דלת המטבח — מים זורמים לא היו במבדד באותן שנים — התכנסנו שוב בחדר האוכל. זו הייתה שעתה של קריאת שני פרקים בתנ"ך, כאשר הקורא מקריא מספר הכתוב בשפתו, בעוד כל אחד מהנוכחים עוקב אחר הקריאה בספר הכתוב בשפתו שלו. בארון ספרים בצד החדר ניצבו ספרי תנ"ך כתובים בכל הלשונות שבעולם. לאחר הקריאה התרווחנו במקומותינו, וכל אחד מאתנו זכה לקבל כוסית קטנטנה של יין מתוצרת המקום. לי, שאיני שותה יין, מזגו כוס נוספת של תה צמחים מהקנקן, שהיה מכוסה במעין שמלת־צמר קטנה שנסרגה במיוחד עבורו, וששמרה את התה חם ומהביל עוד שעות ארוכות לאחר חליטתו. ממרחק השנים איני זוכרת על מה דובר באותה התכנסות ערב ראשונה, אך אני זוכרת הרגשה חמימה הנמסכת אט־אט בדמי, כמו שתיתי לא רק כוסית אחת, כי אם בקבוק יין שלם, כבר אז, באותן שעות ראשונות שלי על הר נטופה.
     
    בשעה מוקדמת למדי התפזרו האנשים לחדריהם, ודממה שרתה על ההר. כולם עתידים היו לקום למחרת, השכם עם שחר, ליום של תפילה, מדיטציה ועבודה. אני עליתי, כזכור, אל חדרו של האב יעקב, לאותה שיחה ראשונה עמו. השיחה לא ארכה זמן רב, ועם סיומה ליווה אותי יעקב בחזרה אל מתחם שני המבנים, אל חדרי, חדר קטן, שלא לומר קטנטן, ובו מיטה, שולחן וכיסא, שניים־שלושה מדפים וכמה מתלים לבגדים שהיו קבועים על הקיר. החלפנו בינינו ברכת לילה טוב בלחישה, כדי לא להפריע את שלוות האנשים בחדרים הסמוכים.
     
    בוקר המחרת נפתח בזריחת שמש לוהבת מעל ים הכינרת בחלוני.

    עוד על הספר

    • הוצאה: אוריון
    • תאריך הוצאה: מרץ 2017
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 186 עמ' מודפסים
    יעקב ותומא - הנזירים מהר נטופה פנינה בר
    כמה מילים אישיות
     
     
    ערב אחד, אי־אז בשנות השבעים, בבית חברים בירושלים, פגשתי באקראי מכר שלהם מחו"ל ששהה בארץ באותה עת. הוא סיפר לנו כי זה עתה חזר מביקור בגליל, על פסגת הר נטופה, במקום שהקימו שניים מידידיו. שניהם נזירים נוצרים, כך סיפר, האחד מאירופה, השני מאמריקה, ששהו בעבר שנים רבות במנזר, כל אחד בארצו שלו. בעשור הקודם הגיעו ארצה והקימו את המקום המיוחד הזה, שנקרא "מִבְדַד נטופה". חיים בו אנשים מארצות רבות, בני דתות ותרבויות שונות. ידידיי שניהם, כך המשיך וסיפר אותו מכר, הם אכן נזירים נוצרים, אך המקום שהקימו נועד בין השאר להיות מקום מפגש לאנשים בני דתות שונות, מפגש המתקיים תוך כבוד וקבלה של איש את דרכו האחרת של רעהו. הוא פתוח בפני כל אדם המעוניין לחיות, ולו לתקופת מה, חיים של התבודדות ושקט במסגרת הקהילה. כל אחד חופשי שם לעסוק בעבודתו הפנימית שלו, להיות נאמן לדרכו הרוחנית שלו. שעות הבוקר מוקדשות לעבודה שעיקרה אחזקת המקום וטיפול בצומח ובמשק החי. פעמיים ביום מתקיימות תפילות משותפות במערה המשמשת כמקום תפילה. התפילות פתוחות בפני כולם, אך משתתף בהן רק מי שמעוניין בכך.
     
    נולדתי וגדלתי בארץ, בבית יהודי, ציוני וחילוני מובהק. מעולם לא הייתה בי משיכה לדת כלשהי. במובן זה תמיד הייתי — ועודני — אדם חילוני. כבר כילדה חשתי משיכה וסקרנות כלפי ארצות רחוקות, כלפי תרבויות זרות. כאדם בוגר ההכרה בדבר חופש הרוח, שהוא ממהותנו, הפכה להיות ערך מעצב בתפיסת עולמי. במקביל הלכה והתפתחה בי ההכרה בחשיבותה של העבודה הבין־דתית ובין־תרבותית כמקרבת בין בני האדם, כמגשרת על פני גבולות עתיקים. די היה במעט ששמעתי אותו ערב על המקום כדי לגרום לי לרצון להכירו. הדברים מצאו הד עמוק בנפשי. קסמה לי העובדה של מקום הפתוח בפני כל אדם באשר הוא אדם; מקום שבו אנשים בני דתות ותרבויות שונות מקיימים יחדיו חיי קהילה. קסם לי חופש הרוח שמאפשר המקום. ולא פחות מכך קסמו לי החיים בטבע, על פסגת הר בגליל.
     
    בשל נסיבות חיי יעברו עוד שנים אחדות עד שאבקר שם לראשונה. אך מאותו רגע הפך מִבדַד נטופה להיות מקום אהוב ומשמעותי בחיי. שהיתי בו תקופות ממושכות מעת לעת במשך למעלה משלושים שנה, וביתי בירושלים היה פתוח תמיד בפני אנשי המבדד וידידיו.
     
     
     
    על המִבְדָד
     
    מִבְדַד נטופה נוסד בשנת 1967 על פסגת הר נטופה שבגליל על ידי שני נזירים נוצרים, האב יעקב וִילבְּרָנדְס מהולנד והאב תּוֹמָא פָארֶלי מארצות הברית. עד אז חי כל אחד מהם במשך שנים רבות במנזר טְרָאפּיסטי בארצו. בערך באותה העת, מבלי שידעו כלל האחד על חברו, תכנן כל אחד מהם לעזוב את המנזר בו שהה, בשאיפה להמשיך ולממש את חיי הנזירות באופן אחר. יעקב התכוון להגיע לישראל בעקבות חלום ישן. תומא עמד להצטרף לאשרם נוצרי בהודו כאשר שמע לראשונה מפי ידידים על יעקב, העומד להקים קהילה מיוחדת בארץ הקודש. הוא החליט לעצור בישראל בדרכו מזרחה ולהיווכח במו עיניו במה המדובר. מה שראה גרם לו לשנות את תכניותיו, להצטרף אל יעקב ולהישאר כאן לצמיתות.
     
    הם הקימו קהילה נזירית, ששאפה לחיות בפשטות כפי שחיו הנזירים בארץ־ישראל בעת הקדומה. הם בחרו להשתייך לזרם המָלְכּיתי שהתקיים בארץ זה כאלפיים שנה. ומה שמשמעותי בעיניי לא פחות — הם ראו את המקום שהקימו כמקום מפגש לאנשי שלוש הדתות החיים כאן, נוצרים, יהודים ומוסלמים, מפגש המתקיים תוך כיבוד החופש הרוחני של כל אדם לממש עצמו בדרכו שלו. המבדד היה פתוח בפני כל אדם, בן כל תרבות או דת, ששאף לחיות — ולו לתקופת מה — בהתבודדות ובשקט, וזאת בקהילה בעלת אוריינטציה רוחנית.
     
    המבדד התקיים במתכונתו הייחודית במשך כארבעים שנה, עד מות שניהם. אנשים רבים מרחבי העולם פקדו את המקום, מי לביקור קצר, מי לשהייה ממושכת יותר, במהלכה הצטרף אל חיי הקהילה. החל בשנות השמונים, כאשר הוקמו המצפים בגליל, החלו פוקדים את המקום גם ישראלים לא מעטים.
     
    יעקב ותומא ומבדד נטופה היו, במשך עשרות שנים, חלק בלתי נפרד מהווייתה ההולכת ונרקמת של הארץ הזו, חלק מיוחד במינו. הם קשרו את גורלם עם גורלה מתוך אהבה ואמונה. הספר הזה הוא מחווה להם, והוא מספר, מנקודת מבט אישית שלי, את סיפורם.
     
     
     
    ממוּאר
     
    פגישה ראשונה
     
    אגמים של אור
     
    זה היה ערב חורף קר בחודש פברואר 1978. עשיתי את הדרך במעלה ההר מחדר האוכל אל חדרו של האב יעקב. יעקב — במלעיל, כפי שכולם קראו לו, כפי שאני עצמי עתידה לקרוא לו עוד שנים רבות. מישהו מאנשי המקום נלווה אלי כדי להראות לי את הדרך, שכן רק שעות ספורות קודם לכן הגעתי לראשונה אל ההר. דקות אחדות לאחר שהתחלנו עולים בשביל הצר, עצרתי לפתע והפניתי מבטי לאחור. מולי, בדממת הלילה, מתחת לשמים צלולים ועמוקים, זהרו בתוך ים של חושך אגמים אגמים של אור. היו אלה אורות הבתים ביישובים הרבים שהיו פרושים בעמק מתחתינו ועל רכסי ההרים ממול. חשתי כאילו שוטף גל של יופי את כל ישותי. בפרספקטיבה של זמן ברור לי כי היה ממד נוסף ברגע ההוא, ממד שאז עדיין לא הייתי מסוגלת לעמוד על טיבו, ושהכיל את המפגש החדֿֿ־פעמי בין יופיו הפיזי לבין יופיו המטאפיזי של המקום שבו הייתי. מעולם לפני כן, וגם מעולם יותר אחרי כן, לא היה רגע בחיי היכול להשתוות בהולם יופיו לרגע הזה.
     
     
    יעקב
     
    הגענו אל מבנה אבן בודד. אותו מלווה אלמוני שב על עקבותיו, ואני הקשתי קלות על הדלת. כבר פגשתי באב יעקב קודם לכן, בשעת ארוחת הערב, והתרשמתי מנועם הליכותיו, מרכות מבטו, מצחוקו המתגלגל. עתה פתח את הדלת, ובמאור פנים הזמין אותי להיכנס פנימה. הכתלים היו מוארים באורה הרך של עששית נפט, שניצבה על שולחן עץ גדול עמוס בספרים. מהחלון, עוטים חשכה, נשקפו אגמי האור. זה היה מבנה בן חדר אחד, בינוני בגודלו, שהכיל רק מיטה, שולחן וכיסא, ארון וחפצים בודדים נוספים. יעקב הזמין אותי לשבת על הכיסא, ובעצמו התיישב על המיטה מולי. מן הסתם החלפנו בינינו מילים ראשונות כלשהן, ובין השאר הסביר לי, זאת אני זוכרת, כי כאשר בא מישהו אל ההר בכוונה לשהות שם תקופה ממושכת יותר, הוא נוהג לקיים עמו שיחת היכרות עם בואו. כל זאת לפני ששאל, בעדינות, כדרכו, ובאנגלית, שפת המקום: "ובכן, מה הביא אותך אלינו?"
     
    הייתי בת עשרים ושמונה. סיפרתי ליעקב כי אני נמצאת בתקופה שבה אני זקוקה להתרחק קצת משגרת היומיום כדי להתבונן במבט מעמיק יותר אל חיי, אל תוך נפשי. לשם כך נחוץ לי לשהות במשך תקופת־מה במקום המהווה סביבה תומכת לסוג כזה של עבודה פנימית. סיפרתי לו כיצד שמעתי על המבדד לראשונה, כיצד כבר אז חשתי רצון להכירו, אך נסיבות חיי באותה העת לא אִפשרו לי להגיע לשם. עתה, כך אמרתי ליעקב באותה שיחה ראשונה בינינו, אשמח אם אוכל לשהות כאן, בשלב ראשון עשרה ימים, כדי להכיר את המקום ולהחליט אם אכן ברצוני לחזור אליו לתקופה ממושכת יותר. כמובן, אם יהיה הדבר לרוחם של אנשי המקום, הוספתי.
     
    סיכמנו לשוב ולהיפגש בטרם אעזוב את ההר עם סיום ביקורי הנוכחי.
     
     
    רגעים ראשונים
     
    שעות ספורות קודם לכן ירדתי מהאוטובוס במרכז הכפר דיר־חנא שבגליל המערבי, שהיה, בזמנו, היישוב הקרוב ביותר למבדד. משם, כך זכרתי, יהיה עלי לטפס ברגל אל פסגת הר נטופה. פניתי אל קבוצת נערים שניצבה בסמוך ושאלתי על הדרך למקומו של אבּוּנה יעקב — כך נקרא יעקב בפי אנשי הכפרים בסביבה. אחד הנערים התנדב להתלוות אלי ולהראות לי את הדרך. צעדנו במעלה השביל התלול בין שדות ומטעי זיתים, כאשר אוויר הרים צלול וקר מלטף את פנינו. כאשר נגלו לעינינו בתי המבדד נפרד ממני הנער לשלום ושב על עקבותיו, ואני המשכתי לטפס, תרמילי על גבי, במעלה ההר.
     
    היום כבר נטה לערוב כאשר עמדתי מתנשפת ובעיניים בורקות על המרפסת שבחזיתו של אחד משני המבנים שניצבו על הפסגה. מולי התנשא הארבל, ומתחתיו, חורפית ואפורה, השתרעה הכינרת. אוושת עצי אורן ותאנה התנגנה חרישית ברקע. תוך דקות אחדות הגיע בחור צעיר, והגיש לי ב"אהלן" ובחיוך רחב כוס מים, "מי באר," כפי שאמר בהדגשה. זמן קצר אחר כך נאספו לארוחת הערב כל מי ששהו על ההר באותה העת, ואני פגשתי לראשונה את האב יעקב, איש כבן שישים שעיניו התכולות מביעות אמפתיה וחום, ואת תומא, הצעיר מיעקב בשנים אחדות, איש רזה וגבה קומה, שערו אסוף בגומייה מאחור, חיוכו חם ומבטו, מבעד למשקפיו העגולים, רציני וחד. גם שאר האנשים נקבצו ובאו — שתי נשים מהולנד, שניים־שלושה בחורים מאמריקה, בחור ישראלי נוסף, ועוד כמה נשים וגברים מארצות שונות. רובנו היינו בשנות העשרים או השלושים לחיינו, אבל היה גם הנס מגרמניה, דוקטור להיסטוריה, שהיה מבוגר יותר, וגם קתרין מצרפת, נזירה בשנות החמישים לחייה, שכמו יעקב ותומא, וכמו רובנו, גם היא הייתה לבושה בסוודר ובמכנסי כותנה או ג'ינס.
     
     
    זריחה
     
    לבד מעוצמת הטבע במקום שהיה פתוח לארבע רוחות השמים, לבד מהשקט העמוק שהיה מאז ולתמיד הרקע לחיי המבדד, בלט המקום בפשטותו. עם רדת החשכה הודלקו עששיות נפט ונרות בחדר האוכל הקטן, ואנו התיישבנו על מזרנים שהיו פרושים לאורך קירות החדר. ירקות מבושלים, פיתות, ריבת פירות תוצרת בית וקנקנים של תה מצמחי המקום היו ערוכים על שולחן עץ כבד וישן שניצב בפינת החדר. את הארוחה הקדימה תפילה קצרה בעברית, שנאמרה על ידי יעקב ותומא, ושאליה הצטרפו מי מבין הנוכחים שחפצו בכך:
     
     
     
    אבינו שבשמים,
     
    יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך
     
    בשמים ובארץ.
     
    את לחם חוקנו תן לנו היום
     
    ומחל לנו חובותינו
     
    כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבינו
     
    ואל תביאנו לידי ניסיון
     
    כי אם הצילנו מן הרע.
     
    כי לך הממלכה, הגבורה וההוד
     
    מעתה ועד עולם. אמן.
     
    לאחר מכן איש־איש בזמנו החופשי ניגש אל השולחן, מילא את צלחתו, וחזר והתיישב במקומו. האווירה בשעת הארוחה הייתה נינוחה, מלווה בשיחה קלה.
     
    לאחר שטיפת הכלים במים שהובאו לשם כך בדליים מחבית שניצבה ליד דלת המטבח — מים זורמים לא היו במבדד באותן שנים — התכנסנו שוב בחדר האוכל. זו הייתה שעתה של קריאת שני פרקים בתנ"ך, כאשר הקורא מקריא מספר הכתוב בשפתו, בעוד כל אחד מהנוכחים עוקב אחר הקריאה בספר הכתוב בשפתו שלו. בארון ספרים בצד החדר ניצבו ספרי תנ"ך כתובים בכל הלשונות שבעולם. לאחר הקריאה התרווחנו במקומותינו, וכל אחד מאתנו זכה לקבל כוסית קטנטנה של יין מתוצרת המקום. לי, שאיני שותה יין, מזגו כוס נוספת של תה צמחים מהקנקן, שהיה מכוסה במעין שמלת־צמר קטנה שנסרגה במיוחד עבורו, וששמרה את התה חם ומהביל עוד שעות ארוכות לאחר חליטתו. ממרחק השנים איני זוכרת על מה דובר באותה התכנסות ערב ראשונה, אך אני זוכרת הרגשה חמימה הנמסכת אט־אט בדמי, כמו שתיתי לא רק כוסית אחת, כי אם בקבוק יין שלם, כבר אז, באותן שעות ראשונות שלי על הר נטופה.
     
    בשעה מוקדמת למדי התפזרו האנשים לחדריהם, ודממה שרתה על ההר. כולם עתידים היו לקום למחרת, השכם עם שחר, ליום של תפילה, מדיטציה ועבודה. אני עליתי, כזכור, אל חדרו של האב יעקב, לאותה שיחה ראשונה עמו. השיחה לא ארכה זמן רב, ועם סיומה ליווה אותי יעקב בחזרה אל מתחם שני המבנים, אל חדרי, חדר קטן, שלא לומר קטנטן, ובו מיטה, שולחן וכיסא, שניים־שלושה מדפים וכמה מתלים לבגדים שהיו קבועים על הקיר. החלפנו בינינו ברכת לילה טוב בלחישה, כדי לא להפריע את שלוות האנשים בחדרים הסמוכים.
     
    בוקר המחרת נפתח בזריחת שמש לוהבת מעל ים הכינרת בחלוני.