פרפרים חופשיים במגוון צבעים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרפרים חופשיים במגוון צבעים
הוספה למועדפים

פרפרים חופשיים במגוון צבעים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: פוקוס
    • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
    • קטגוריה: בריאות
    • מספר עמודים: 240 עמ' מודפסים
    שמי לילית נתיבאור, בשנת 1992 חליתי בסרטן שד ועברתי כריתת שד. מתוך הכאב העמוק והאישי שלי החלטתי ליצור קשר עם נשים וגברים שגם אותם פקדה טראומה זהה לשלי וחשפו בפני את סיפורם האישי המסופר בספר. אני מאמינה שספר זה ילמד ויעשיר רבים מהקוראים, ימנע מרבים לחלות ויעזור לחולים בהתמודדות עם המחלה.
    "אני לילית, למדתי להעריך את גופי רק לאחר שננגס על ידי הסרטן". הסרטן היה עבורי  אירוע מכונן שגרם לי לשנות כיוון בחיים והחלטתי ללמוד נטורופתיה. התפתחתי ונסקתי מעלה בתחומים רבים של גוף, נפש ורוח. כנטורופתית אני מטפלת באנשים החווים קשיים פיזיים ונפשיים וביניהם גם נשים וגברים פוגשי סרטן שד, שחיים את חייהם עם צלקת פיזית על גופם וצלקת נפשית עמוקה. אתם מוזמנים להיכנס לאתר של לילית בכתובת www.lilit-b.com.

    תקציר

    ספר זה מהווה מסמך אנושי מרגש החושף את המגפה הנוראה הנקראת "סרטן שד".
     
    הספר הוא תולדה של מסע אישי מסקרן שיצאתי אליו במטרה לפגוש אנשים כמוני, שפגשו סרטן שד בחייהם. במסעי נחשפתי לנשים וגברים ממגזרים שונים, מדתות שונות ומאזורים שונים בארץ ובחו"ל, שפתחו בפניי את ליבם ורגשו אותי באהבתם העזה לחיים וברצון להמשיך לחיות אותם. את המסרים החשובים שאספתי במסעי האישי  רוצה אני לשתף עם קוראיי:
     
    נהלו אתם את המחלה שלכם, למדו אותה, חפשו מידע ממחקרים עדכניים והיו שותפים מלאים להחלטות   שהרופאים מקבלים על גופכם.
    השילו מכם מתח, לחץ, כעס, טינה וכל סוג של רעל רגשי.
    שימו את עצמכם בעדיפות עליונה ללא רגשי אשמה.
    האמינו בעצמכם, אהבו את עצמכם ואת גופכם.
    מצאו בעצמכם את הדרך הייחודית שלכם להחלמה.
     
    אחת מתוך שבע וחצי נשים פוגשות סרטן שד
    נתון זה חייב לזעזע כל אישה. נשים חייבות להגביר את המודעות למחלה כבר מגיל צעיר. הנתון הסטטיסטי הקשה הזה, קורא לנו הנשים להתחיל כבר היום לשנות הרגלים ואורחות חיים, לשנות הרגלי חשיבה, להיות קשובות לגוף ולנפש ולהיות מודעות לתזונה בריאה ולפעילות גופנית. כל אלה מהווים בסיס לרפואה מונעת שתרחיק אותנו הנשים מהסטטיסטיקה המזעזעת.
     
    "הספר מעניק השראה לכל מי שפגש סרטן בדרכו, לכל מי שמכיר או תומך במתמודדי סרטן ולכל מי שמעדיף לא לפגוש סרטן בעתיד. אני בעד ללמוד מאנשים שבחרו דרכים לא שגרתיות להתמודדות עם המצב הרפואי שבימינו אנו הוא אולי המאתגר מכל."
    בברכת אריכות ימים בריאה
    ד"ר דני קרת, רופא MD ונטורופת
     
    "כשהחיים מזמנים לכם אתגרים, הבחירה כיצד להתמודד איתם היא בידיכם. אני בחרתי לחיות, בחרתי להפוך את הלא נודע שבחיי לחגיגה. בספר זה שזורים סיפורים של אנשים שונים שהתמודדו עם אתגר הסרטן. אלו מילים שיאירו לכם את החשכה וילוו אתכם לאורך המסע. אתם לא לבד".
    יפית אלפרסון אלמליח
     
     
    ספר זה הוא תולדה של מסע אישי שהוא מסע חיי.
    שמי לילית נתיבאור, בשנת 1992 חליתי בסרטן שד ועברתי כריתת שד. מתוך הכאב העמוק והאישי שלי החלטתי ליצור קשר עם נשים וגברים שגם אותם פקדה טראומה זהה לשלי וחשפו בפני את סיפורם האישי המסופר בספר. אני מאמינה שספר זה ילמד ויעשיר רבים מהקוראים, ימנע מרבים לחלות ויעזור לחולים בהתמודדות עם המחלה.

    פרק ראשון

    מבוא
     
    אני לילית, ועברתי כריתת שד.
     
    מתוך הכאב העמוק והאישי שלי החלטתי ליצור קשר עם נשים אחרות שפקדה אותן טראומה זהה, מי בשנים האחרונות ומי מהן זה שנים רבות. נשים שחיות עם הצלקת הפיזית במקום שד ועם הצלקת הנפשית והעמוקה.
     
    יצירת קשר עם אישה כרותת שד או שדיים אינה דבר קל. אישה כזו לא חושפת את עצמה בנקל. כמו כן, יש חיסיון רפואי המקשה על יצירת קשר עם אותן נשים. ניסיונות לראיין נשים מהמגזרים: החרדי, המוסלמי, הדרוזי והבדואי, עלו בתוהו. אלה חברות סגורות שקשה להגיע אליהן מסיבות של צנעת הפרט, ובשל חוקי חברה ודת נוקשים שלא מאפשרים לפרט לדבר על נושאים אלה בפרהסיה.
     
    גם הנשים שכן הצלחתי להגיע אליהן דרך היכרות אישית או דרך חברות או מכרות, לא כולן הביעו נכונות לפתוח את כאבן בפניי ולחדור לתוכו. אלה שפתחו לי צוהר, אני מאמינה שהשתחררו מאיזה כאב שמשום מה אין איש מתעניין בו.
     
    מי שנמצאת בכאב הזה ומתמודדת איתו יום יום, מכירה אותו ומבינה אותו. הכאב הזה הוא כאב הנשיות, שכן השדיים מייצגים את הנשיות. הם האיבר החיצוני של הנשיות, ולכן אין איבוד שד או שדיים דומה לאיבוד איבר נשי אחר בגוף. עד היום רוב הרופאים מתייחסים לבעיה הכירורגית. אני שואלת את עצמי מתי אותם רופאים יתחילו להבין, שהמשולש שד-נפש-נשיות מורכב משלושה מרכיבים שאינם ניתנים להפרדה.
     
    לכאב הנפשי הזה אין גיל, אין מוצא אתני, אין מצב כלכלי או חברתי והוא לא מתקהה עם השנים. בהרבה מקרים הוא הופך לתורשתי, והאם נושאת את כאבה שלה ואת כאב בנותיה ונכדותיה. באופן הזה במקום שהכאב ידעך, הוא רק מתגבר ומתעצם.
     
    הנשים והגברים שהסכימו לפתוח את ליבם בפניי, מעבירים מסר אנושי ומספרים את סיפור ההתמודדות שלהם. הסיפורים מובאים כלשונם ומדברים בעד עצמם. הם מציגים מסמך אנושי החושף את המגיפה הנוראה הזו הנקראת "סרטן שד". למרות שזו מגיפה הפוגעת בעיקר בנשים (עקב המבנה הפיזיולוגי של רקמת השד) הסרטן פוגע גם באחוז קטן ומסוים של גברים.
     
    הסטטיסטיקה מתקרבת ל-1 מ-7 וחצי נשים.
     
    הנתון הזה צריך לזעזע כל אישה. נשים צריכות להגביר את המודעות שלהן למחלה כבר מגיל צעיר. במילה מודעות הכוונה לקריאה, לשינוי הרגלים ואורחות חיים, לשינוי הרגלי חשיבה, למודעות לגוף ולנפש וכן למודעות לתזונה בריאה ולפעילות גופנית. כל אלה מובילים למניעה, ומניעה היא הגורם החשוב ביותר.
     
    אני מודה לכל מי שסיפר לי את סיפורו, שיתף פעולה ותרם את תרומתו. אני מאמינה ששיתוף פעולה זה ישמש זרקור שיאיר את ההתמודדות ש"מעבר" לכאבים הפיזיים, לכירורגיה ולטיפולים הכימיים והקרינתיים. זרקור שיאיר את הכאב שאיתו אנו חיים ומתמודדים יום יום כל החיים.
     
    אני נושאת תפילה לעתיד טוב יותר שמגיפה זו תיפסק.
     
     
     
     
     
    לילית, הסיפור שלי
     
    "למדתי להעריך את גופי רק לאחר שננגס על ידי הסרטן". 
     
     
    כיום בת 80, אלמנה + 2, בת ובן, + 7 נכדים + 6 נינים. נטורופתית.
     
    עברתי כריתת שד שמאל ושחזור בהיותי בת 53.
     
    כשלב בתהליך הריפוי אני מעלה בכתב את סיפור ההתמודדות שלי עם סרטן השד, הכריתה והשחזור.
     
    אני מעצבת אופנה במקצועי. בשנת 1976 הקמתי עסק בשם "יצירות לילית", ומאז אני מייצרת יצירות. העסק שלי התחיל ללא הון עצמי. ההכנסות הושקעו בעסק והוא הלך והתפתח במשך השנים. לי היה חשוב בעיקר הסיפוק הנפשי מהיצירה שמילא את כולי.
     
    מאז ומתמיד היו לי שאיפות רבות לבטא את עצמי ואת כישוריי. אופנה בשבילי היא אמנות קדושה השוכנת בליבי, בנפשי וזורמת בעורקיי. אני מאוד אוהבת אופנה ובעבר הייתי "מכורה" לעבודה היצירתית.
     
    בתחילת דרכי התגוררתי עם משפחתי בקריות שליד חיפה עד שעברנו לתל אביב, מרכז האופנה. זה היה מעבר שהיה כרוך בלא מעט משברים משפחתיים. פרגון ותמיכה לא היו לי. תמיד פילסתי את דרכי לבד והאמביציה החזקה שהתברכתי בה הייתה לי למנוע. בעלי ואני נשאנו בעול ולאחר שהבן סיים את שירותו הצבאי הוא הצטרף אלינו לחברה. התקוות מהצטרפותו של בננו היו רבות. ציפינו שכניסה של דור צעיר, נמרץ ושאפתן תצעיד את החברה קדימה.
     
    בפועל הסתבר שלא כל רעיון לקידום החברה היה יישומי בשטח. למרות כל הקשיים, התקיימנו. אני עיצבתי בגדים יפים שנשים אהבו ללבוש, והסיפוק שלי היה גדול. אף פעם לא נתתי את דעתי על התמורה שהשקעתי. מבחינתי לקוחות מרוצים היו התמורה וההנאה שלי.
     
    לא חסתי על עצמי, ותמיד רצתי קדימה. את המילה "מנוחה" לא הכרתי, היא לא הייתה במילון המונחים שלי. כנראה שבשלב כלשהו אלוהים של מעלה החליט שאני צריכה לעצור, להאט את הקצב או לשנות כיוון. הוא סימן לי, אבל אני לא שהיתי לסימנים, והיו כאלה, למשל דלקת בבלוטת התריס ב-1989, נפילה על המדרכה בשנת 1990 שבה נפצעתי ושברתי שיניים, עד שבשנת 1991 התגלה אצלי סרטן שד.
     
    עכשיו כבר קלטתי היטב את המסר - זה היה כמו צו עצירה. אני בת מזל בתולה, שהוא מזל אדמה שורשי. בתולה דואגת לבריאותה ולבריאות בני ביתה. מסתבר שלבריאותי שלי לא דאגתי מספיק. העשייה שלי בכל תחום תמיד הייתה כרוכה בהשקעה רבה עד כלות כוחותיי.
     
    בדיקות נשיות עשיתי מדי פעם ולאחר גיל 50 הקפדתי שלא להזניח. בדיקות במרפאת שד עשיתי לפחות אחת לשנה. בשדיים שלי היו הסתיידויות קטנות ורבות, מצב לא חריג אצל רוב הנשים. בפברואר 1991 הרופא הכירורג במרפאת השד המליץ לי לעבור צילום ממוגרפיה בפעם הראשונה וכך עשיתי. בבדיקה התקבל מצב נתון מסוים שלא ידעתי מה משמעותו, והתבקשתי לחזור על צילום הממוגרפיה כעבור שישה חודשים. הממצא תויק בתיק הרפואי שלי במרפאה ובינתיים התחילה מלחמת המפרץ. המצב הכלכלי במשק היה גרוע בכל הענפים. העסק שלנו נפגע מחוסר הון חוזר והיה קושי כלכלי להתחיל עונה חדשה. אני כמעצבת וכאחת מבעלי החברה הרגשתי אחריות כלפי העובדים שלנו, שחלקם מפרנסים יחידים של משפחתם ומלווים אותנו בעבודה שנים רבות.
     
    המצב הקשה הצריך שינויים, ואני באופן אישי, וכאדם יצירתי, היה לי קשה לקבל שינוי שלא ייכלל בתחום שאוכל ליצור בו ולהתבטא. ההתמחות העיקרית שלנו בשוק הייתה מכנסיים למידות גדולות, לכן הוחלט שנתרכז בתחום זה. החלטה זו משמעותה הייתה לא לצאת לשוק בקולקציות גדולות ומגוונות המצריכות השקעה כספית גדולה בבדים ובאביזרים אופנתיים שונים. החלטות אלו התקבלו מאחורי גבי בין שותפיי המשפחתיים (בעלי ובני) שלא אזרו אומץ לשוחח איתי, מחשש שאפגע. הם ידעו שהאופנה והיצירה הן בנפשי, ואני הייתי פגועה למרות שהמצב הכלכלי היה נהיר לי. לא ידעתי איך לקבל את המצב החדש שנוצר. האופנה והיצירה היו עבורי כמו החמצן שאני נושמת.
     
    עוד לפני המלחמה הקמנו חברת בת לייצור אופנה אלגנטית למידות גדולות. המלחמה קטעה את התנופה שהתחלנו בה וכבר היו השקעות בבדים יקרים.
     
    ייצור מכנסיים הוא לא תחום יצירתי במיוחד ואין בו כר נרחב לביטוי עצמי ויצירתי. הרגשתי ריקנות פנימית הולכת וגוברת, זאת למרות שעסקתי גם ברפלקסולוגיה ובעיסוי הוליסטי כתחביב. עדיין לא מצאתי תחום כלשהו שבו כוח היצירה הפנימי שלי יבוא לידי ביטוי. כוח יצירה זה כמו הר געש - צובר קיטור ומחפש לפרוץ. כך המשכתי כשהתסכול שבתוכי מתעצם וגובר.
     
    באתי לרופא עם ממצא הממוגרפיה השנייה, והוא הקריא לי מהכתוב שיש שינוי בגודל ההסתיידויות בשד שמאל מהממוגרפיה הראשונה. המלצת רופא המכון הייתה לעשות ביופסיית ניקור. ביקשתי הסבר מה זה בדיוק ואיך זה מתבצע. הרופא אמר שזו רק דקירה והיא מתבצעת באשפוז יום. שאלתי אם אני יכולה לשקול לא לעשות זאת, והוא אמר שאם כך אני צריכה לחתום על ויתור טיפול. הבנתי שזה משהו רציני ושייתכן שהמצב חמור. לא הרגשתי כלום. לא כאב, לא גוש, לא עיוות כלשהו בשד, הכול היה רגיל. אבל מה שכן השתנה היה ששנה וחצי לפני כן פסק לי המחזור. בעקבות זאת הופיעו לי גלי חום תכופים שמאוד רציתי להיפטר מהם. קיבלתי טיפול הורמונלי שהרופאים כל כך ממליצים לנשים בגיל הפסקת הפוריות. אותם הורמונים ידועים בכך שהם מעכבים בריחת סידן, מונעים התקפי לב, קימוט העור ועוד, אבל יש בהם כדי לתרום להתפתחות סרטן שד. וכך אכן פעלו בגופי.
     
    התייצבתי לביופסיה בביטחון מלא שהכול בסדר. סימון המקום המדויק נעשה בצילום ממוגרפיה על ידי רופא כירורג. בשיחה קלילה עם הרופא שנועדה להפיג את המתח שלי, הרופא אמר לי שהוא בכלל לא מבין את "העניין" שנשים עושות מכריתת שד, כי מבחינה כירורגית זה ניתוח מאוד פשוט לאיבר החיצוני. הוא בוודאי לא התעניין במהות של העניין, במה שיש מעבר "לבחינה הכירורגית לאיבר החיצוני". עברתי ביופסיה פתוחה עם אשפוז. שבועיים עברו עד לקבלת ממצאי המעבדה. לא הייתי במתח בכלל. אפפו אותי ביטחון פנימי ואופטימיות שהכול בסדר. הגעתי למרפאת חוץ כירורגית בבית החולים קפלן שברחובות. נכנסתי בתורי. הרופאים חיפשו את טופס המעבדה ולא מצאו. טלפונים לפה ולשם, ואמרו לי שהם ראו את הטופס וזוכרים שהכול בסדר. לבסוף ביקשו ממני שאחכה בחוץ ליצירת קשר עם המעבדה.
     
    בסיום כל המטופלים נתבקשתי לעלות למחלקה ולחכות לרופאים בחדר הרופאים. הם ניגשו למעבדה להביא את טופס הממצא הפתולוגי. זה לא מצא חן בעיניי. עד לאותם רגעים הייתי אופטימית, אבל לפתע חששות החלו מתגנבים לליבי. הרופאים הגיעו, ביקשו ממנהל המחלקה להצטרף אליהם וסגרו את הדלת. הרגשתי שדבר מה נסגר עליי. דפיקות ליבי הודיעו לי שמשהו שלא הייתי מוכנה אליו עומד להתרחש.
     
    ד"ר מבור לקח על עצמו את תפקיד הדובר. הוא החל בהסברים שהממצא חיובי, ושנמצאו תאים סרטניים במספר מוקדים. האפשרויות שהוא הציע היו: כריתת שד חלקית + טיפולים נוספים לפי הצורך ולפי מצב הבלוטות, או כריתה מלאה ואז לא יהיה צורך בטיפולים נוספים. הוא הוסיף ואמר שאני בת מזל, כי הסרטן התגלה אצלי בשלב מוקדם וכריתה מלאה בהחלט תרפא אותי לחלוטין. הוא המליץ שבגלל גודל החזה שלי עדיף יהיה לי לבצע כריתה מלאה ושחזור בו-זמנית בזמן הניתוח וכך לא אתעורר עם מקום ריק.
     
    ד"ר מבור ביקש מד"ר לביאב הפלסטיקאי להצטרף אלינו, ואני זוכרת שהייתי בהלם. לא האמנתי למשמע אוזניי. לא זכור לי שבכיתי. בכלל לא עיכלתי מה מתרחש, זה היה כאילו מוחי נאטם, וסירב לקלוט שמדובר במשהו שמתרחש בגופי.
     
    הרופאים רצו לקבוע בו במקום יום לניתוח. אמרתי שאני רוצה שבועיים לעצמי כדי לחשוב, לעכל ולהתייעץ עם אנשים נוספים. הבטחתי שבתום השבועיים אתן להם תשובה. הייתי לבדי מול ארבעה רופאים, והרגשתי בודדה מאוד בעולם. הרופאים התרשמו שאני לא תופסת את חומרת המצב, כי אמרתי שאני רוצה להתייעץ עם אנשים נוספים. אולי הם חשבו שאחליט לפנות לשיטות טיפול אחרות, ולכן הם החליטו להפחיד אותי. ד"ר מבור אמר שלא כדאי לחכות כי הסרטן שולח מוקדים רחוקים ואי אפשר לעקוב אחריהם ולכן רצוי לנתח מייד. אני התעקשתי וביקשתי פרק זמן של שבועיים, זמן לחשוב.
     
    למרות ההלם והאטימות שנתקפתי בה, הבחנתי בכך שאמירתו של ד"ר מבור בנוגע למוקדים רחוקים הייתה ללא ספק מכוונת להפחיד אותי, שכן סוג הסרטן שהיה לי לא שולח גרורות. כמו שהרופאה האונקולוגית שלי אמרה: "הסרטן שלך לא יודע ללכת". בשלב מאוחר יותר ד"ר נועה בן ברוך הסבירה לי, שהסרטן שלי לא התגבש עדיין לגוש, אלא היה במספר מוקדים קטנים מעל הפטמה במצב של תאים. אכן בת מזל אני.
     
    בדרכי הביתה מחשבות זרות התרוצצו במוחי. מה זה סרטן בכלל? מה זה סרטן שד? מה זה נוגע לי? כל כך זרים נשמעו לי דברי הרופאים. הכול היה זר לגוף שלי, כל כך לא התחבר איתי, עם לילית, לא התחבר עם האני שלי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, איך אני בכלל יכולה לעכל את זה? הביטחון העצמי שלי כל הזמן ניקר בראשי, אולי יש פה טעות? אולי זו לא הבדיקה שלי? אולי נפלה טעות באבחון? לא האמנתי שזה יכול לקרות לי, לא יכול להיות שזו האמת.
     
    פסק הזמן שלקחתי לעצמי היה נחוץ לי להתייעצות עם אנשים נוספים. חשבתי להתייעץ עם ד"ר נמרוד שיינמן - נטורופת, להתייעץ עם רופא המשפחה, אולי לנסוע לשר"פ לירושלים לשמוע דעה נוספת, ואולי לשמוע את מה שייחלתי לשמוע, שאני לא צריכה לאבד שד. ובכלל הזמן הזה היה נחוץ לי לעכל שעליי להיפרד משד או מאיבר כלשהו בגוף שלי. באותם הרגעים הייתי בדעה שאני לא מוכנה להיפרד. למה שאסכים לכך? מחשבות רבות התרוצצו במוחי. "איפה טעיתי? למה זה נפל עליי?"
     
    נסעתי לתל אביב להיפגש עם אחותי ליום כיף, ותוך כדי הנסיעה אמרתי לעצמי: "לילית, אין לך סרטן". אבל מה זאת אינטואיציה לעומת ממצאים של מיקרוסקופ? מה זאת אינטואיציה לעומת עובדות? הגעתי למפגש עם אחותי באיחור רב. אחותי דאגה לי כי היא ידעה שהייתי אמורה לקבל את ממצאי הביופסיה. כשנפגשנו אמרתי לה: "אכלתי אותה, צריך להיפרד מהשד. יש לי סרטן". אחותי חיבקה אותי ואימצה אותי אליה באהבה. "קחי את זה בקלות", היא אמרה. "את חזקה".
     
    במשך כל השעות שבילינו יחד, אחותי ניסתה להסיח את מחשבותיי מהנושא, אבל שתינו ידענו שזה בלתי אפשרי וששתינו חושבות רק על זה. סיפרתי לה על כל החששות שלי, ובעיקר לא ידעתי איך לספר את הבשורה לבעלי ולילדיי. בדרכי חזרה הביתה זלגו לי דמעות, פעם ראשונה באותו יום. הגעתי לביתי. בעלי היה בבית וכשנכנסתי מייד שאל: "מה אמרו בבית חולים?" סיפרתי לו שהממצא חיובי ושהרופאים אמרו שעליי להיפרד משד אחד ואפילו לא שאלו אותי אם אני מסכימה. הוא חיבק אותי חזק ואמר: "תהיי חזקה, זה יעבור". מובן שזה יעבור. תמיד אני צריכה להיות חזקה. כולם מצפים ממני להיות חזקה, לא להישבר, לא להזדקק לתמיכה, לשמור על התדמית שהרגלתי אותם אליה.
     
    למחרת הלכתי לעבודה כמו סהרורית. כלתי צלצלה לשמוע על ממצא הביופסיה ואמרתי לה בנימה די מבודחת ובמילים אלו: "הרופאים אומרים ששני שדיים הם יותר מדי בשבילי, ושאת השמאלי אני צריכה לתרום למדע". כלתי לא איבדה עשתונות, וסיפרה לי שהמזכירה הראשית במקום עבודתה עברה כריתה מלאה ושחזור לפני תקופה קצרה. היא אמרה שתקשר בינינו כדי שאוכל לשוחח איתה, והקשר נוצר עוד באותו היום. היא הזמינה אותי לבקר אותה ולראות איך נראה שד משוחזר (במקרה שלה הניתוח היה מהיום למחר). בבואי אליה ראיתי אישה יפה, "חתיכה" ממש, גוף חטוב. היא סיפרה לי על עבודתה שכרוכה בשעות רבות, התרוצצויות, ישיבות מייגעות, ועל חייה לאחר הניתוח. היא ציינה שחזרה לפעילות גופנית, לשחייה ולהתעמלות כמו לפני הכריתה. היא חשפה בפניי את החזה עם חזייה ובלעדיה. אני מודה לה על כך מאוד. היא הייתה אישה מלאה בנשיות שופעת ובחיוניות. לא ניכרו בה כעסים או דכדוכים, אם כי אין לדעת. עצתה הייתה לעבור שחזור מיידי עם SELAIN (מי מלח) כי באותה תקופה הבהלה סביב הסיליקון כמסרטן הייתה בעיצומה.
     
    הלכתי להתייעץ עם ד"ר שיינמן, נטורופת ומורה עתיר ניסיון. הוא הציע לי להתמודד ללא ניתוח כריתה. דיברתי עם הילדים ואמרתי שאני "לומדת" שיטות התמודדות ללא ניתוח, ושייתכן שאשקול באופן שונה מדעתם של הרופאים. באותה תקופה למדתי במכון רידמן את שיטת "איזון הגוף" של אלבאום. כשסיפרתי למשה אלבאום על הממצא החיובי, הוא עשה לי בדיקה אנרגטית ואמר לי חד-משמעית: "אין לך סרטן". אמרתי לו שבביופסיה היו תאים סרטניים, אך הוא התעקש ואמר: "מה שהיה לך הוציאו ועכשיו אין לך סרטן". בדיעבד התברר שהוא אכן צדק. באותה תקופה היה לי חיזיון מדיטטיבי: אני נמצאת במהלך הניתוח, מקום השד פתוח ומספר רופאים רוכנים מעליי מחטטים ומחפשים, והנפש שלי "כאילו" יצאה מהגוף ואמרה לרופאים מלמעלה: "אל תחפשו, אין לה סרטן". לאחר מכן שאלתי את עצמי, "האם אפשר לקבוע גורל חיים על פי אינטואיציה?" באותה תקופה הביואנרג'יסט ז"ק היה בארץ וביקשתי שיקבל אותי דחוף. הוא בדק אותי אנרגטית, וגם סיפרתי לו על הבדיקה האנרגטית של משה אלבאום ועל החיזיון המדיטטיבי שהיה לי. הוא אמר לי: "אולי אין לך סרטן חמודה, אבל שד אפשר לשחזר, חיים לא. מוטב לחיות עם שד משוחזר מאשר לא לחיות בכלל. סרטן זאת מחלה איומה".
     
    ניגשתי להתייעץ גם עם רופא המשפחה וחשבתי אולי לנסוע לשר"פ בירושלים. הרופא הבין לליבי ומאוד ציער אותו לשמוע מה עובר עליי, אבל הוא אמר: "עם ממצא פתולוגי כזה אף רופא לא יגיד לך משהו שאת רוצה לשמוע, חבל לך לפתח תקוות". כשהילדים הבינו שאני מחפשת דרכים אלטרנטיביות ושוקלת לא לעבור כריתה, הם מאוד התנגדו ואמרו לי: "את אימא שלנו ואנחנו רוצים אותך בריאה". התחלתי להבין שהטבעת סוגרת עליי. הילדים לא ירשו לי לקחת סיכונים ולהימנע מניתוח כריתה. במידה מסוימת גופי שייך גם להם. מצוידת באוסף אכזבות התחלתי לחפש חומר קריאה על סרטן שד, כדי להכיר את הנושא. בבית הטבע המקומי נודע לי שמתקיימת הרצאה בנושא שיטת טיפול של אן ויגמור, שיטה המטפלת במיץ עשב חיטה. באותה הרצאה פגשתי את ע"ד, אישה שפגשתי מספר חודשים קודם בסדנה לביו-אנרגיה. סיפרתי לה שנפלה עליי "מכה" ושאני לא יודעת מה לעשות ובאיזו דרך טיפולית לבחור. הייתי מוכנה להתייעץ עם כל אחד, רק שאשמע ממישהו שיש דרך אחרת ושאני לא מוכרחה לכרות את השד. ע"ד אמרה לי: "קודם תרחיקי את זה מגופך, ואחר כך תעשי הכול". באותו רגע ידעתי שקיבלתי את העצה הנבונה ביותר, ומאישה שעברה את זה ולא הייתה בת מזל כמוני, כי אצלי הסרטן התגלה בשלב התחלתי ביותר.
     
    אני מודה לאלוהים שאוהב אותי והפגיש אותי עם האדם הנכון בזמן הנכון. ידעתי שעל פי עצתה אפעל. ארחיק את זה מגופי ואחר כך אעשה הכול. המעגל נסגר. אתן תשובה חיובית לרופאים.
     
    ביום שבאתי לרופאים, חברותיי כרמלה ושלומית העובדות בבית החולים, הצטרפו אליי ותמכו בי. הן החזיקו בידיי, חיבקו וליטפו אותי ולא הרגשתי בודדה. נקבע לי יום לניתוח. ביום הניתוח, לפני שנסעתי לבית החולים הלכתי לשחות בהרגשה שזו תהיה הפעם האחרונה שבה אני שוחה עם שני השדיים שלי. הייתה זו חוויית פרידה של איבר מגופי.
     
    יום הניתוח
    שלומית חברתי (אחות ראשית במחלקה כירורגית) הייתה עבורי כמו מלאך מלווה. היא החזיקה בידי מהרגע שהגעתי למחלקה ועד שנכנסתי לחדר הניתוח. היא נפרדה ממני בברכת הצלחה וממש מסרה אותי לידי הרופאים שהחלו מכינים אותי להרדמה. בחדר התאוששות, כשפקחתי את עיניי ראיתי את חברתי כרמלה מחזיקה בידי. היא נישקה אותי ואמרה לי שהכול כבר מאחוריי. העלו אותי למחלקה. ילדיי, אורית ונועם, שהיו כל זמן הניתוח מחוץ לחדר ניתוח, כעת היו סביב מיטתי וגם אחותי באה. ביקשתי מאורית שתעטוף אותי בכרית אנרגיה שהבאתי איתי. ישנתי והתעוררתי לסירוגין. הילדים הנהדרים שלי השקו אותי במים. כמה כאב לי לראות אותם כך. אני האימא החזקה שוכבת חסרת ישע. הלוואי שלא יפגשו מצב זה שנית. בערב בעלי הגיע. הוא נראה כל כך עצוב. כאב לי הלב לראות אותו כך. הוא לא ידע איך לנהוג. הוא אף פעם לא ראה אותי במצב כזה.
     
    כולם הלכו. כל שעה מדדו לי בבית החולים לחץ דם ודופק. שאלו אם אני רוצה זריקה נגד כאבים. אמרתי שאין לי כאבים, אבל הצוות הרפואי התקשה להאמין לי. במצב כזה כשהשפעת חומר ההרדמה פגה בדרך כלל מתעוררים כאבים חזקים, והנה לי אין כאבים. הם חשבו שאני סובלת מכאבים, אבל פוחדת מהזריקה. באיזשהו שלב הם באו אליי עם מזרק מוכן ומלא בחומר בכוונה להזריק לי נגד כאבים, ופשוט שלחתי אותם משם. בתיק הרפואי צוין שמדובר במצב חריג ויוצא דופן ושהחולה משתמשת בכרית אנרגיה וטוענת שאין לה כאבים.
     
    בערך בחצות, כשכבר ישנתי, הרגשתי שמישהו מרים לי את השמיכה והתעוררתי. מעליי ראיתי את ד"ר מבור, ממש כמו מלאך שבא אליי בלילה לבדוק אם יש דבר מה חריג המצריך התייחסות מיידית. למחרת בבוקר עדיין הייתי מעט מטושטשת. זה היה היום ש"אחרי" והייתי צריכה להתחיל להחדיר להכרתי שנפרדתי משד ומה שיש במקומו זו שקית סיליקון מלאה במי מלח. לא זכור לי שהתעניינתי בשד "החדש". אני לא זוכרת מתי הורידו לי את התחבושת וגם לא זוכרת אם ראיתי מה קורה שם ואיך זה נראה. רק רציתי להתנתק מנקזים ולהשתחרר לביתי.
     
    בעודי מאושפזת, באה למחלקה מתנדבת מ"יד להחלמה". לא רציתי לפגוש אותה, אבל מה יכולתי לעשות כשזה הנוהג במחלקה? ישבנו בחדר רופאים. המתנדבת אמרה לי שגם היא עברה את זה לפני מספר שנים. היא הביאה לי דוגמאות של תותב שד ושל חזיות מיוחדות שאפשר להכניס לתוכן תותב. היא דיברה על החשיבות שבחזרה לחיים תקינים ורגילים, לתפקוד ולעבודה. היא סיפרה לי שהיא בעצמה חזרה לעבודה ושהיא מתפקדת היטב כמו מקודם. היא אמנם השתדלה, אבל היא דיברה אליי מהמקום שבו היא נמצאת עכשיו, וזה לא היה המקום שבו אני הייתי באותה נקודת זמן. מהמקום שאני הייתי בו הכול היה נראה אחרת. אותה מתנדבת הייתה מורה וכלי עבודתה שונים משלי. היא הייתה שכירה, ואילו אני עצמאית. אני הייתי חייבת לתפקד ב-100% לפרנסתי כולל משפחות שאני מעסיקה ושהיו תלויות בי ובעסק שלי מבחינה כלכלית.
     
    במצב החלוש, גם פיזית וגם נפשית, שבו הייתי לא יכולתי לתאר לעצמי שאחזור לתפקוד כמו קודם. ואולי בכלל אני לא צריכה לחזור לשם? כל רצוני היה להשתחרר מבית החולים, לחזור לבגדים שלי ולסביבה שלי. ידעתי שההתמודדות תתחיל מנקודות אלו.
     
    מכאן והלאה התחילה ההתמודדות שלי, פיזית ונפשית. להתמודדות הזו אף אחד לא מכין אותנו. רציתי לחזור מייד להיות מה שהייתי. ניסיתי להפעיל את הגוף, לחזור להיות המאצ'ואית. רציתי לשכוח את כל הסיפור הזה, לדלג על פני התקופה הטראומתית הזו. חיים חדשים החלו ולא ידעתי איך אני מתחילה אותם, ואיך אני צועדת לקראתם, וכנראה שמרוב שלא ידעתי, פשוט ניסיתי לשכוח את התקופה הזאת.
     
    כל כך רציתי לחזור לפעילות, להיות בין אנשים ולא לדבר על מחלות אלא על בריאות ודברים יפים שעושים ולעשות בעצמי דברים יפים. אף פעם לא נמצאתי קודם בסביבה שבה דיברו על סרטן או שידעתי מה זה סרטן. לא ידעתי איך מתמודדים עם סרטן שד ושזה כל כך קשור לנשיות.
     
    בשום שלב, ואני מדגישה שבשום שלב, לא חשבתי על המוות כאופציה. הרופאים לא דיברו איתי על בעיה קיומית, אלא להפך, הם דיברו על "בעיה" שצריך להיפטר ממנה מהר ככל האפשר. פתאום התעסקתי במחלה. עד כה, סרטן היה משהו רחוק ממני כמו הירח, אבל עכשיו שמעתי על מוות, שמעתי על סרטן שמתפשט, שמעתי שפותחים את הגוף ושסוגרים, שמעתי על הקרנות ועל כימותרפיה, שמעתי על אנשים במצב קיומי קשה. ועדיין, בהרגשה שלי כל זה לא ממש נגע לי. המחשבה הקיומית לא העסיקה אותי, כנראה כי יצר החיים חזק מהכול. גם לא ממש הייתי במצב קיומי, כי הרי הסרטן התגלה אצלי במצב התחלתי ממש. חשבתי שאלוהים כנראה אוהב אותי בריאה, אבל מאוד רוצה שאשתנה. ייתכן מאוד שאלוהים החליט לשלוף אותי מהמצב שבו הייתי ורצה להנחית אותי במקום אחר.
     
    המעבר הזה היה די טראומתי עבורי. לא הייתי קשובה לסימנים ולמסרים קודמים. הייתי צריכה שינערו אותי מאיזה מצב ויעבירו אותי את הגשר אל העבר השני. ומהנקודה הזו התחלתי ללכת, לגדול ולצמוח. אני מודה על כך, שכן הצמיחה היא כמו נסיקה למעלה. אולי בדרכי היצירתית באופנה הגעתי למבוי סתום שכבר לא מילא את נפשי, ובסך הכול אלוהים שלף אותי לטובתי שלי. אולי הוא עשה כך כי הוא הבין שיש לי מה לתרום לחיים, למשפחתי, לאנשים ולחברה. אולי זו הייתה דרכו לכוון אותי לדרך של צמיחה, של שליחות. כן, אני חושבת שזו שליחות וכך אני מקבלת זאת. אולי נולדתי לשם כך, אבל הייתי צריכה להיות קודם בצד אחר. בשלב הזה עדיין לא היו לי תשובות, אלא רק תהיות. לא ידעתי איך להשתלב בעבודה. ניסיתי מבחינה פיזית לחזור למה שהייתי, לחזור לפעילות כאילו כלום לא קרה. אפילו לא ידעתי כמה סכנות כרוכות בכך. עכשיו אני יודעת על לימפאדמה (בצקת לימפתית), אבל אז לא ידעתי כלום, לא קיבלתי שום הסברים. אף אחד לא סיפר לי מה יכול לקרות כשכורתים את בלוטות הלימפה, לא סיפרו לי על פיזיותרפיה ולא הדריכו אותי מה מותר לעשות ומה לא לעשות.
     
    הרופאים לא מסבירים כלום והנשים לא יודעות לשאול את השאלות הנוגעות לגוף שלהן. האם לא מגיע לנו לדעת מה קורה איתנו? האם אנחנו חפץ שמורידים חתיכה ממנו ומחזירים למדף? הרופאים משלחים אותנו הביתה מצוידות במכתב יבש הכתוב בידי אסיסטנט. במכתב כתוב מתי אושפזת, מה התהליך הרפואי שעברת ומתי שוחררת, כמו כן מקבלים מכתב למחלקה אונקולוגית, לביטוח לאומי ושום מילה נוספת. כמו הרבה אנשים גם אני האמנתי לרופאים באופן עיוור, כי הם הרי תמיד יודעים מה שהם עושים. כך חינכו אותנו, להפקיד את בריאותנו בידי הרופאים ולהאמין שהם עושים את הטוב ביותר עבורנו. גם אני נסחפתי הלאה, והשארתי מאחוריי את מה שקרה לי. הייתי מאושרת להיות בבית, ואז התחילה ההתמודדות עם המשפחה, עם הסביבה, עם העבודה ועם עצמי.
     
    ההתמודדות עם העצמי הייתה הכי חשובה והכי קשה לביצוע, ואני מצאתי לעצמי פטנט מצוין, התעלמות. התעלמתי ממה שקרה, כאילו זה לא קרה לי. הרגשתי כאילו זאת הייתה לילית אחרת, שבמקרה יש לי ולה גוף משותף. ככל שמצבי הפיזי השתפר, ההתכחשות הייתה חזקה יותר. כלפי חוץ זה היה נראה כאילו אני מתגברת יפה ומשלימה עם המצב, אבל זה לא היה קרוב לכך.
     
    "למדתי להעריך את גופי רק לאחר שננגס על ידי הסרטן".
     
    אני זוכרת שבביקורי הראשון במרפאה האונקולוגית, הרופאה טלפנה למעבדה וביקשה לקבל דוגמת רקמה מהשד. נאמר לה שזה נזרק. השד שלי נזרק. פשוט כך נזרק לזבל כאילו היה תפוח רקוב. אני גם זוכרת שנאמר לרופאה שהרקמה שהסירו הייתה נקייה לגמרי מתאים סרטניים וכך גם הבלוטות. לי זה לא נאמר. בתיק הרפואי שלי לא כתבו זאת ולא תיעדו זאת. "למה לא הביאו לידיעתי את הפרטים החשובים האלה?"
     
    אני חושבת שאנחנו הנשים פשוט טיפשות. החיים לא מכינים אותנו לשאול שאלות ולקבל הסברים על הנעשה בגופנו, ולכן הרופאים מזלזלים בנו. באותו זמן חשבתי לעצמי, למה אני לא שאלתי את השאלות? והתשובה שנתתי לעצמי הייתה שפשוט הייתי בהלם, ובמצב הנתון לא יכולתי לחשוב על כל ההשלכות.
     
    רגשות ההתכחשות והסירוב לקבל את עצמי הובילו אותי למצב שבעומדי עירומה מול המראה לא ראיתי את עצמי כרותת שד, לא ראיתי כלום. אם מישהו היה שואל אותי איך נראה השד המשוחזר, הייתי אומרת: "אני לא יודעת". אני פשוט סירבתי לקבל את מה שנגלה לי במראה. גם לא בכיתי על האבדה, ולמעשה לא התאבלתי על האיבר היקר שאבד לי.
     
    כל זה התבהר לי רק לאחר שיחות עם פסיכולוג. כשדיברתי על כך זלגו לי דמעות והבנתי שלא בכיתי מספיק יחסית לגודל האבדה. כמו כן הרגשתי שהבכי שלי לא היה בכי פותח ומשחרר. זה הרגיש לי כמו בכי כשמדברים על משהו שלא נעים למשמע אוזניים.
     
    בינתיים הזמן חלף לו ואני חזרתי לענייני העסק. התעסקתי עם הכרטסת וניסיתי להבין מה קורה מבחינה ניהולית. פה ושם גם עיצבתי דגמים בודדים, אבל לא ממש מצאתי את מקומי בין כרטסת, החשבונות וכיוצא בזה. זה לא מילא את נפשי, ולמלא את נפשי זה חשוב לי ביותר. כאדם מוכשר תמיד ידעתי שאני יכולה להתפרנס מהמון דברים, אבל הסיפוק הנפשי הוא החשוב לי ביותר. אם אין לי סיפוק - הכסף לא חשוב. ידעתי שבאין סיפוק למלא את נפשי אני עלולה להיכנס לדכדוכים, מרירות ורחמנות עצמית, וזה ממש לא התאים לי.
     
    באותה תקופה התחלתי להתעניין יותר ויותר בבעיות עיכול שמהן סבלתי בגלל כמות האנטיביוטיקה שקיבלתי לאחר הניתוח. קניתי ספרים וקראתי וגם הלכתי למטפלים שונים, לנטורופתים ולבתי טבע, אבל כמה שיותר קראתי ויישמתי, כך הלך וגבר אצלי הבלבול. אז החלה להתגבש אצלי החלטה וחשבתי לעצמי, "למה לא ללמוד?" תמיד אמרתי לעצמי שכשאצא לפנסיה אלך ללמוד. תמיד זה היה נראה לי תרחיש רחוק, אבל פתאום התחלתי להרגיש ש"התרחיש הרחוק" מתקרב אליי. במובן מסוים הרגשתי כאילו יצאתי לפנסיה. אז למה לא להתחיל ללמוד?
     
    הרגשתי שנטורופתיה זה תחום שממש יתאים לי, שכן הוא משלב תזונה בריאה, שמנים, צמחי מרפא, עיסוי, רפלקסולוגיה ורפואה טבעית. החלטתי ללכת לכיוון הזה והודעתי למשפחתי שאני מתכוונת להירשם ללימודים במסגרת של ארבע שנים. נרשמתי ללימודי נטורופתיה והילינג.
     
    עליי לציין שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שעמדתי בפני לימודים רציניים ומסודרים. כצעירה הייתי בחברת נוער בקיבוץ ושם הלימודים היו שונים מאשר בעיר. לא למדתי ולא ידעתי איך כותבים ומגישים עבודות. לא ידעתי איך להתכונן למבחנים ואיך להתגבר על כמות אדירה של חומר לימוד. הרגשתי שאני עומדת בפני התגשמות של שאיפה שלי שעדיין לא ברור לי איך אתברג לתוכה - אבל היה לי ברור שאני אצליח.
     
    המתח היה רב, אבל זה היה מתח מלווה בהתרגשות נעימה וביטחון שאני עושה צעד נכון. ללמוד אני אוהבת והייתה לי תחושה פנימית שאני איהנה מזה ושהלימודים ימלאו את החלל הפנימי שהיצירה והיצירתיות הותירו. ציפייה זו אכן התגשמה. עם זאת, מכיוון שניסיתי באותה תקופה לשכוח את הטראומה שעברה עליי ושראוי לה שתימחק מחיי, שמתי לב שמצב הזיכרון שלי ירוד ביותר. זה ממש לא התאים לי. ניחנתי בזיכרון מעל הממוצע וזה הפריע לי. חשבתי אולי לפנות לפסיכולוג. אולי נקודת מבט של איש מקצוע תאפשר לי להשתחרר מהכעסים ומהמשקעים המאוד עמוקים שצברתי. רציתי להרגיש אדם משוחרר, רציתי להיות מסוגלת להיפתח לדברים חדשים, לעולמות חדשים, ליחסים ולקשרים חדשים. ואכן כך עשיתי. הגעתי לפסיכולוג שהבין אותי ועזר לי להתעמת עם הבעיה עצמה. הוא עזר לי להתאבל על משהו יקר שאבד לי ועל המצבים שהביאו לידי כך. הוא עזר לי לנקות משקעים שהיו לי פה ושם עם הילדים ועם הבעל. הרגשתי שעשיתי ניקיון עמוק, עמוק ביותר, וזה גרם לי לתחושה טובה. הרגשתי שהמשקעים לא יעצרו אותי יותר, ושאני יכולה עכשיו לפעול בפתיחות ולהשיג אושר.
     
    הלכתי למכללה כאדם היודע מה הוא רוצה, פתוח ללימודים וצועד בדרך הנכונה. שנת הלימודים הראשונה הייתה קשה מאוד עבורי. כמו שציינתי, זו הייתה פעם ראשונה שבה למדתי לימודים מסודרים וזיכרוני היה ירוד. אבל למרות הכול התמלאתי סיפוק מכך שהייתי במקום שטוב לי בו ושמיטיב איתי וחיבקתי בשתי ידיי את הלימודים. במקביל המשכתי לעבוד במפעל, לעצב דגמים חדשים ולתפקד כאימא וכסבתא. האושר חזר אל פניי. כשטוב לאדם, הוא בריא ומאושר ויכול לגרום אושר לאחרים. באותה תקופה למדתי לא להתרגז ולא להיכנס למתחים ולחצים.
     
    חלום נוסף שמימשתי היה טיול למזרח הרחוק, כולל סין ויפן. באותה תקופה הייתה לי הרגשה שאני יכולה להעניק לעצמי דברים שלפני כן לא העזתי להוציא משלב החשיבה אל הפועל. סדר העדיפויות שלי השתנה. הרגשתי שאני רוצה לעשות דברים שגורמים לי לאושר והנאה. הרגשתי כאילו זה "מגיע לי". בשנת הלימודים השנייה למדתי הילינג רוחני עם ימימה. זו השנה ששינתה את חיי לתמיד. שנה שהזניקה אותי מעלה. הייתי מאושרת על היום שנפל בחלקי ללמוד בקורס זה. האושר מילא אותי.
     
    אתם שואלים מה זה הילינג רוחני? ההילינג בא מבפנים ועוזר לנו להכיר את עצמנו. להכיר שמה שאנו קולטים מהיקום זו אנרגיה אוניברסלית המצויה בשפע. ההילינג עוזר לנו להבין מה אותה אנרגיה עושה לגופנו ולנפשנו. אנחנו לומדים איך מתחברים אליה, לומדים איך להיפתח לאהבה ולסליחה. זו דרך אוניברסלית, כי האנרגיה היא אוניברסלית וקיימת בכול. ימימה המורה היא אדם מאוד אוניברסלי. היא מאמינה באלוהים והאמונה שלה חזקה וטהורה. היא לא דתייה במובן המקובל. אפשר להאמין באלוהים מבלי להיות דתי כמקובל אצלנו עם סימני ההיכר החיצוניים. כולנו ילדי אלוהים. אנחנו צריכים להקשיב ולפתוח את הלב לאהבה הקורנת ממעל. את מה שאנחנו קולטים אנחנו משדרים הלאה וההד חוזר אלינו. חוק "הזריע והקציר" משמעותו שמה שאנחנו זורעים, אנחנו קוצרים. זו הדרך. אם נזרע אהבה - נקצור אהבה, אם נזרע שנאה - קרוב לוודאי שתחזור אלינו בדרכים שונות.
     
    זו הדרך להתחבר לטוב, לפתח חשיבה חיובית ולהסתכל בתוכנו. לפנות לדרך של תיקון וסליחה. התחברתי לדרך זו. הייתי זקוקה לחיזוק האמונה בעצמי וביכולות שלי. באחד הימים בקורס עשינו תרגיל, שיחות עם מטופלים. על המטפל (אנחנו) היה לספר על מקרה שבו בעיה באה לידי ביטוי באופן פיזי, ושמקורה ברקע הוא מצוקה נפשית. למעשה כל המקרים הם כאלה, שכן גוף ונפש חד הם. מחשבה היא אנרגיה. מחשבה מתורגמת בגוף למצב פיזי. כשנוצרות בגוף חסימות הן יוצרות מחלות שבאות לידי ביטוי סימפטומטי. הגוף משדר שיש בעיה, וכדי לפתוח את החסימות אנחנו צריכים לשדר למוח שאנו רוצים להיות בריאים.
     
    לזרוע חשיבה חיובית, עשייה חיובית ולהתמלא באהבה ולהפיץ אהבה וסליחה. זו הדרך שבה נוכל למנוע מחלות. באותו תרגול כל אחד סיפר על מקרה. כשהגיע תורי, רציתי לספר על מישהו קרוב לי שמצב משפחתי לחוץ שבו היה נתון, הוביל אותו עם כאבים חזקים לחדר מיון בבית חולים. זה היה מקרה קלאסי של מתח ולחץ נפשי שגורם לסימפטומים פיזיים. התחלתי לדבר ולפתע משהו לא ייאמן קורה לי, שמעתי את עצמי אומרת: "לפני שנה וחצי עברתי כריתת שד". הייתי בהלם מעצמי וממה שיצא מפי. לא האמנתי למשמע אוזניי. זה היה נשמע לי מרחוק כאילו מישהו מדבר מגרוני ומספר דברים שלא הייתה לי שום כוונה לדבר עליהם. לא הייתה דרך חזרה. דיברתי ודיברתי והדמעות החלו לזלוג. זו לא הייתה התפרצות בכי, זו הייתה התפרצות של מילים ושל רגשות. זה היה פרץ שאי אפשר היה לעצור וזה פרץ עד הסוף ובעוצמה אדירה. להפתעתי הרגשתי הקלה. אחרי שהדחקתי, שרציתי לשכוח ולמחוק הכול הנה אני בעצמי מוציאה את זה ומשתפת אחרים.
     
    זה היה שינוי מאוד משמעותי בחיי. עצם זה שדיברתי בפני אנשים שזרים לי יחסית, היה עבורי סימן שהתחלתי להתמודד עם הבעיה, ומנקודה זו החל תהליך הריפוי שלי. זו הייתה שנת המפנה בחיי. השנה הזו והתובנות שאימצתי באותה תקופה ליוו אותי ביישום של דרכי החדשה. התחברתי לאנרגיה האוניברסלית, נפתחתי לאהבת אלוהים ולאהבת הבריות ועוד דבר חשוב מאוד שקרה לי, שלמדתי לקבל דברים כמות שהם. למדתי לא להעביר ביקורת, לא לעשות עבודה של אחרים במקומם, לא לחשוב שאני יודעת מה טוב בשבילם. כל מה שעברתי באותה שנה שינה את חיי. זה היה שינוי שבא מבפנים והקרין כלפי חוץ. עד היום אני מוצאת את עצמי עוצרת מלהעביר ביקורת על אחרים, מלשפוט את הזולת. חשוב לי לקבל את האדם כמות שהוא, בדיוק כמו שאני מצפה שיקבלו אותי כמות שאני. חשוב לי לא לעצב בני אדם לפי תפיסתי שלי. כנראה שזה מה שעשיתי, רציתי לעצב בני אדם לשביעות רצוני. אבל זה לא כך בחיים. אני מעצבת בגדים, לא מעצבת בני אדם.
     
    זו הייתה שנת הזינוק שלי ואני מודה לאלוהים על שניווט אותי לדרך זו. היום אני יכולה לומר שלולא הסרטן - לא הייתי מגיעה לדרך זו בשלב זה של חיי.
     
    בשנת הלימודים השלישית במסגרת קורס לבריאות המשפחה עם המורה ד"ר דני קרת, למדנו על סרטן בכלל ועל סרטן שד בפרט. למדנו על סיבות להיווצרות המחלה כמו גנטיקה, השמנה, תזונה לקויה ועוד. הסיבה הנפשית למחלה הייתה מוצנעת ולא ניתנה לה תשומת לב. ההתייחסות אליה הייתה כאילו היא מרכיב שמתווסף לסיבות דומיננטיות אחרות. בתום השיעור ניגשתי למורה ד"ר דני קרת ואמרתי לו שיש אנשים שהסיבה הנפשית היא העיקרית והיחידה להיווצרות המחלה. הוא שאל אותי אם אני חוויתי מקרה כזה והודיתי שכן. הוא שאל אם אהיה מוכנה לדבר על כך בפני הכיתה בגוף ראשון והסכמתי. בשיעור האחרון של הקורס בנושא הסרטן ישבתי מול הכיתה וסיפרתי את הסיפור שלי כולו ואת הרקע שהוביל לכך.
     
    היום, במבט לאחור, אני יכולה להגיד שבעקבות אובדן היצירה שהייתה קרובה לליבי אבד לי גם השד שהיה קרוב לליבי, שד שמאל. אני בהחלט מאמינה שיש קשר בין הדברים. כשישבתי מול הכיתה הדמעות זלגו, כך זה תמיד כשאני מדברת על השד האבוד, אבל זה בסדר, זהו רגש טבעי שבא לידי ביטוי. עצם זה שהצלחתי לשבת מול הכיתה באומץ ולדבר, זהו שלב חשוב בתהליך הריפוי. זה החל אצל הפסיכולוג, המשיך בקורס הילינג והמשיך בדיבור בכיתה. אני יודעת שאני בתהליך ריפוי רצוף ומתמשך. היום אני מדברת בפתיחות רבה ולראיה דברים כתובים אלה.
     
    לאחר תקופה ארוכה שבה התנזרתי משחייה שכל כך אהבתי, חזרתי לשחות. אני לומדת להתעמת עם הבעיות וכשאני מתעמתת - כבר אין בעיות. מדובר בהתעמתות הדרגתית ומתמשכת כל השנים. אירוע משמעותי נוסף אירע בחורף 1994, ביום שישי אחר הצהריים. באותו יום שמעתי ברדיו אישה בשם נורית טולנאי שסיפרה שעברה כריתת שד ושיתפה בכל מה שעבר עליה כולל ההתייחסות של הרופאים לבעיה נשית זו. סיפורה הזכיר מאוד את סיפורי שלי. היא סיפרה שמספר נשים הקימו עמותה הנקראת "אחת מתשע" כמו המספר הסטטיסטי, ושכל מי שרוצה לתרום מוזמנת להצטרף. היא מסרה מספר טלפון וכעבור מספר ימים החלטתי להתקשר אליה. מאוחר יותר גם נפגשנו ונוצר בינינו קשר טוב. כעבור שנה קיבלתי הזמנה להצטרף לקורס מאיישות קו חם לנפגעות סרטן השד העומד להיפתח. כמובן שעניתי בחיוב. הרגשתי שאני רוצה לתרום ושהניסיון שצברתי בהתמודדות שלי ובלימודי הנטורופתיה הכשיר אותי למטרה זו. ידעתי שעכשיו זו ההזדמנות.
     
     
    ב-1 בינואר 1996 היה לי הכבוד לפתוח את "הקו החם". בתרומתי הצנועה ידעתי שאני עושה משהו למען נשים אחרות שהיו במצב דומה למצב שבו הייתי או במצב הרבה יותר קשה. בשיחות ב"קו החם" השתדלתי לעודד ולספר מניסיוני. הרצון לתרום נבע מתוכי. רציתי להקשיב, לדבר, להקל עליהן - ובכך גם הקלתי על עצמי. כפי שאמרתי: "זהו תהליך ריפוי עצמי מתמשך שאין לו סוף. זה כאב תמידי בלב". המוטו שלי לנשים הוא להוציא את הכאב הפנימי החוצה. לדבר, להתגבר על החששות שמרחמים עלינו. אני אומרת: "מה שלא מוציאים החוצה - עובד עלינו מבפנים ויוצר מחסומים". הדיבור הוא חשוב, ואסור להתעלם מהבעיה כי בבוא שעתה היא תקפוץ, כי היא מחפשת מוצא. היא חופרת בפנים כמו חפרפרת ומחפשת פתח. אם אוכל להעביר את המסר הזה לנשים רבות, בכך יהיה שכרי.
     
    אני יודעת שנשים רבות מפנימות ומתעלמות כמו שאני עשיתי. אולי הן ילמדו ממני להוציא את הדברים החבויים והעמוקים. זו לא בושה ואנו נשים חזקות ועוצמתיות ולא זקוקות לרחמים. את הכאב איש לא ייקח מאיתנו. כיום יש נשים רבות שבדרכים יצירתיות שונות ומגוונות מבטאות את המסר הכה חשוב והוא ש"הביטוי הוא ריפוי". בדרך היצירתית שלהן הן פונות אל נשים אחרות ופשוט אומרות להן: "זה קרה לנו. אי אפשר להתעלם מזה. משהו קרה לגופנו, גם אם דרך הבגדים לא רואים. תרימו קול זעקה כי זה קורה לנשים רבות ולאימהות מדי יום".
     
    אני כולי תקווה ואמונה שזעקות הנשים והאימהות תתרום לעצירת מגיפה נוראה זו.
    שמי לילית נתיבאור, בשנת 1992 חליתי בסרטן שד ועברתי כריתת שד. מתוך הכאב העמוק והאישי שלי החלטתי ליצור קשר עם נשים וגברים שגם אותם פקדה טראומה זהה לשלי וחשפו בפני את סיפורם האישי המסופר בספר. אני מאמינה שספר זה ילמד ויעשיר רבים מהקוראים, ימנע מרבים לחלות ויעזור לחולים בהתמודדות עם המחלה.
    "אני לילית, למדתי להעריך את גופי רק לאחר שננגס על ידי הסרטן". הסרטן היה עבורי  אירוע מכונן שגרם לי לשנות כיוון בחיים והחלטתי ללמוד נטורופתיה. התפתחתי ונסקתי מעלה בתחומים רבים של גוף, נפש ורוח. כנטורופתית אני מטפלת באנשים החווים קשיים פיזיים ונפשיים וביניהם גם נשים וגברים פוגשי סרטן שד, שחיים את חייהם עם צלקת פיזית על גופם וצלקת נפשית עמוקה. אתם מוזמנים להיכנס לאתר של לילית בכתובת www.lilit-b.com.

    עוד על הספר

    • הוצאה: פוקוס
    • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
    • קטגוריה: בריאות
    • מספר עמודים: 240 עמ' מודפסים
    פרפרים חופשיים במגוון צבעים לילית נתיבאור
    מבוא
     
    אני לילית, ועברתי כריתת שד.
     
    מתוך הכאב העמוק והאישי שלי החלטתי ליצור קשר עם נשים אחרות שפקדה אותן טראומה זהה, מי בשנים האחרונות ומי מהן זה שנים רבות. נשים שחיות עם הצלקת הפיזית במקום שד ועם הצלקת הנפשית והעמוקה.
     
    יצירת קשר עם אישה כרותת שד או שדיים אינה דבר קל. אישה כזו לא חושפת את עצמה בנקל. כמו כן, יש חיסיון רפואי המקשה על יצירת קשר עם אותן נשים. ניסיונות לראיין נשים מהמגזרים: החרדי, המוסלמי, הדרוזי והבדואי, עלו בתוהו. אלה חברות סגורות שקשה להגיע אליהן מסיבות של צנעת הפרט, ובשל חוקי חברה ודת נוקשים שלא מאפשרים לפרט לדבר על נושאים אלה בפרהסיה.
     
    גם הנשים שכן הצלחתי להגיע אליהן דרך היכרות אישית או דרך חברות או מכרות, לא כולן הביעו נכונות לפתוח את כאבן בפניי ולחדור לתוכו. אלה שפתחו לי צוהר, אני מאמינה שהשתחררו מאיזה כאב שמשום מה אין איש מתעניין בו.
     
    מי שנמצאת בכאב הזה ומתמודדת איתו יום יום, מכירה אותו ומבינה אותו. הכאב הזה הוא כאב הנשיות, שכן השדיים מייצגים את הנשיות. הם האיבר החיצוני של הנשיות, ולכן אין איבוד שד או שדיים דומה לאיבוד איבר נשי אחר בגוף. עד היום רוב הרופאים מתייחסים לבעיה הכירורגית. אני שואלת את עצמי מתי אותם רופאים יתחילו להבין, שהמשולש שד-נפש-נשיות מורכב משלושה מרכיבים שאינם ניתנים להפרדה.
     
    לכאב הנפשי הזה אין גיל, אין מוצא אתני, אין מצב כלכלי או חברתי והוא לא מתקהה עם השנים. בהרבה מקרים הוא הופך לתורשתי, והאם נושאת את כאבה שלה ואת כאב בנותיה ונכדותיה. באופן הזה במקום שהכאב ידעך, הוא רק מתגבר ומתעצם.
     
    הנשים והגברים שהסכימו לפתוח את ליבם בפניי, מעבירים מסר אנושי ומספרים את סיפור ההתמודדות שלהם. הסיפורים מובאים כלשונם ומדברים בעד עצמם. הם מציגים מסמך אנושי החושף את המגיפה הנוראה הזו הנקראת "סרטן שד". למרות שזו מגיפה הפוגעת בעיקר בנשים (עקב המבנה הפיזיולוגי של רקמת השד) הסרטן פוגע גם באחוז קטן ומסוים של גברים.
     
    הסטטיסטיקה מתקרבת ל-1 מ-7 וחצי נשים.
     
    הנתון הזה צריך לזעזע כל אישה. נשים צריכות להגביר את המודעות שלהן למחלה כבר מגיל צעיר. במילה מודעות הכוונה לקריאה, לשינוי הרגלים ואורחות חיים, לשינוי הרגלי חשיבה, למודעות לגוף ולנפש וכן למודעות לתזונה בריאה ולפעילות גופנית. כל אלה מובילים למניעה, ומניעה היא הגורם החשוב ביותר.
     
    אני מודה לכל מי שסיפר לי את סיפורו, שיתף פעולה ותרם את תרומתו. אני מאמינה ששיתוף פעולה זה ישמש זרקור שיאיר את ההתמודדות ש"מעבר" לכאבים הפיזיים, לכירורגיה ולטיפולים הכימיים והקרינתיים. זרקור שיאיר את הכאב שאיתו אנו חיים ומתמודדים יום יום כל החיים.
     
    אני נושאת תפילה לעתיד טוב יותר שמגיפה זו תיפסק.
     
     
     
     
     
    לילית, הסיפור שלי
     
    "למדתי להעריך את גופי רק לאחר שננגס על ידי הסרטן". 
     
     
    כיום בת 80, אלמנה + 2, בת ובן, + 7 נכדים + 6 נינים. נטורופתית.
     
    עברתי כריתת שד שמאל ושחזור בהיותי בת 53.
     
    כשלב בתהליך הריפוי אני מעלה בכתב את סיפור ההתמודדות שלי עם סרטן השד, הכריתה והשחזור.
     
    אני מעצבת אופנה במקצועי. בשנת 1976 הקמתי עסק בשם "יצירות לילית", ומאז אני מייצרת יצירות. העסק שלי התחיל ללא הון עצמי. ההכנסות הושקעו בעסק והוא הלך והתפתח במשך השנים. לי היה חשוב בעיקר הסיפוק הנפשי מהיצירה שמילא את כולי.
     
    מאז ומתמיד היו לי שאיפות רבות לבטא את עצמי ואת כישוריי. אופנה בשבילי היא אמנות קדושה השוכנת בליבי, בנפשי וזורמת בעורקיי. אני מאוד אוהבת אופנה ובעבר הייתי "מכורה" לעבודה היצירתית.
     
    בתחילת דרכי התגוררתי עם משפחתי בקריות שליד חיפה עד שעברנו לתל אביב, מרכז האופנה. זה היה מעבר שהיה כרוך בלא מעט משברים משפחתיים. פרגון ותמיכה לא היו לי. תמיד פילסתי את דרכי לבד והאמביציה החזקה שהתברכתי בה הייתה לי למנוע. בעלי ואני נשאנו בעול ולאחר שהבן סיים את שירותו הצבאי הוא הצטרף אלינו לחברה. התקוות מהצטרפותו של בננו היו רבות. ציפינו שכניסה של דור צעיר, נמרץ ושאפתן תצעיד את החברה קדימה.
     
    בפועל הסתבר שלא כל רעיון לקידום החברה היה יישומי בשטח. למרות כל הקשיים, התקיימנו. אני עיצבתי בגדים יפים שנשים אהבו ללבוש, והסיפוק שלי היה גדול. אף פעם לא נתתי את דעתי על התמורה שהשקעתי. מבחינתי לקוחות מרוצים היו התמורה וההנאה שלי.
     
    לא חסתי על עצמי, ותמיד רצתי קדימה. את המילה "מנוחה" לא הכרתי, היא לא הייתה במילון המונחים שלי. כנראה שבשלב כלשהו אלוהים של מעלה החליט שאני צריכה לעצור, להאט את הקצב או לשנות כיוון. הוא סימן לי, אבל אני לא שהיתי לסימנים, והיו כאלה, למשל דלקת בבלוטת התריס ב-1989, נפילה על המדרכה בשנת 1990 שבה נפצעתי ושברתי שיניים, עד שבשנת 1991 התגלה אצלי סרטן שד.
     
    עכשיו כבר קלטתי היטב את המסר - זה היה כמו צו עצירה. אני בת מזל בתולה, שהוא מזל אדמה שורשי. בתולה דואגת לבריאותה ולבריאות בני ביתה. מסתבר שלבריאותי שלי לא דאגתי מספיק. העשייה שלי בכל תחום תמיד הייתה כרוכה בהשקעה רבה עד כלות כוחותיי.
     
    בדיקות נשיות עשיתי מדי פעם ולאחר גיל 50 הקפדתי שלא להזניח. בדיקות במרפאת שד עשיתי לפחות אחת לשנה. בשדיים שלי היו הסתיידויות קטנות ורבות, מצב לא חריג אצל רוב הנשים. בפברואר 1991 הרופא הכירורג במרפאת השד המליץ לי לעבור צילום ממוגרפיה בפעם הראשונה וכך עשיתי. בבדיקה התקבל מצב נתון מסוים שלא ידעתי מה משמעותו, והתבקשתי לחזור על צילום הממוגרפיה כעבור שישה חודשים. הממצא תויק בתיק הרפואי שלי במרפאה ובינתיים התחילה מלחמת המפרץ. המצב הכלכלי במשק היה גרוע בכל הענפים. העסק שלנו נפגע מחוסר הון חוזר והיה קושי כלכלי להתחיל עונה חדשה. אני כמעצבת וכאחת מבעלי החברה הרגשתי אחריות כלפי העובדים שלנו, שחלקם מפרנסים יחידים של משפחתם ומלווים אותנו בעבודה שנים רבות.
     
    המצב הקשה הצריך שינויים, ואני באופן אישי, וכאדם יצירתי, היה לי קשה לקבל שינוי שלא ייכלל בתחום שאוכל ליצור בו ולהתבטא. ההתמחות העיקרית שלנו בשוק הייתה מכנסיים למידות גדולות, לכן הוחלט שנתרכז בתחום זה. החלטה זו משמעותה הייתה לא לצאת לשוק בקולקציות גדולות ומגוונות המצריכות השקעה כספית גדולה בבדים ובאביזרים אופנתיים שונים. החלטות אלו התקבלו מאחורי גבי בין שותפיי המשפחתיים (בעלי ובני) שלא אזרו אומץ לשוחח איתי, מחשש שאפגע. הם ידעו שהאופנה והיצירה הן בנפשי, ואני הייתי פגועה למרות שהמצב הכלכלי היה נהיר לי. לא ידעתי איך לקבל את המצב החדש שנוצר. האופנה והיצירה היו עבורי כמו החמצן שאני נושמת.
     
    עוד לפני המלחמה הקמנו חברת בת לייצור אופנה אלגנטית למידות גדולות. המלחמה קטעה את התנופה שהתחלנו בה וכבר היו השקעות בבדים יקרים.
     
    ייצור מכנסיים הוא לא תחום יצירתי במיוחד ואין בו כר נרחב לביטוי עצמי ויצירתי. הרגשתי ריקנות פנימית הולכת וגוברת, זאת למרות שעסקתי גם ברפלקסולוגיה ובעיסוי הוליסטי כתחביב. עדיין לא מצאתי תחום כלשהו שבו כוח היצירה הפנימי שלי יבוא לידי ביטוי. כוח יצירה זה כמו הר געש - צובר קיטור ומחפש לפרוץ. כך המשכתי כשהתסכול שבתוכי מתעצם וגובר.
     
    באתי לרופא עם ממצא הממוגרפיה השנייה, והוא הקריא לי מהכתוב שיש שינוי בגודל ההסתיידויות בשד שמאל מהממוגרפיה הראשונה. המלצת רופא המכון הייתה לעשות ביופסיית ניקור. ביקשתי הסבר מה זה בדיוק ואיך זה מתבצע. הרופא אמר שזו רק דקירה והיא מתבצעת באשפוז יום. שאלתי אם אני יכולה לשקול לא לעשות זאת, והוא אמר שאם כך אני צריכה לחתום על ויתור טיפול. הבנתי שזה משהו רציני ושייתכן שהמצב חמור. לא הרגשתי כלום. לא כאב, לא גוש, לא עיוות כלשהו בשד, הכול היה רגיל. אבל מה שכן השתנה היה ששנה וחצי לפני כן פסק לי המחזור. בעקבות זאת הופיעו לי גלי חום תכופים שמאוד רציתי להיפטר מהם. קיבלתי טיפול הורמונלי שהרופאים כל כך ממליצים לנשים בגיל הפסקת הפוריות. אותם הורמונים ידועים בכך שהם מעכבים בריחת סידן, מונעים התקפי לב, קימוט העור ועוד, אבל יש בהם כדי לתרום להתפתחות סרטן שד. וכך אכן פעלו בגופי.
     
    התייצבתי לביופסיה בביטחון מלא שהכול בסדר. סימון המקום המדויק נעשה בצילום ממוגרפיה על ידי רופא כירורג. בשיחה קלילה עם הרופא שנועדה להפיג את המתח שלי, הרופא אמר לי שהוא בכלל לא מבין את "העניין" שנשים עושות מכריתת שד, כי מבחינה כירורגית זה ניתוח מאוד פשוט לאיבר החיצוני. הוא בוודאי לא התעניין במהות של העניין, במה שיש מעבר "לבחינה הכירורגית לאיבר החיצוני". עברתי ביופסיה פתוחה עם אשפוז. שבועיים עברו עד לקבלת ממצאי המעבדה. לא הייתי במתח בכלל. אפפו אותי ביטחון פנימי ואופטימיות שהכול בסדר. הגעתי למרפאת חוץ כירורגית בבית החולים קפלן שברחובות. נכנסתי בתורי. הרופאים חיפשו את טופס המעבדה ולא מצאו. טלפונים לפה ולשם, ואמרו לי שהם ראו את הטופס וזוכרים שהכול בסדר. לבסוף ביקשו ממני שאחכה בחוץ ליצירת קשר עם המעבדה.
     
    בסיום כל המטופלים נתבקשתי לעלות למחלקה ולחכות לרופאים בחדר הרופאים. הם ניגשו למעבדה להביא את טופס הממצא הפתולוגי. זה לא מצא חן בעיניי. עד לאותם רגעים הייתי אופטימית, אבל לפתע חששות החלו מתגנבים לליבי. הרופאים הגיעו, ביקשו ממנהל המחלקה להצטרף אליהם וסגרו את הדלת. הרגשתי שדבר מה נסגר עליי. דפיקות ליבי הודיעו לי שמשהו שלא הייתי מוכנה אליו עומד להתרחש.
     
    ד"ר מבור לקח על עצמו את תפקיד הדובר. הוא החל בהסברים שהממצא חיובי, ושנמצאו תאים סרטניים במספר מוקדים. האפשרויות שהוא הציע היו: כריתת שד חלקית + טיפולים נוספים לפי הצורך ולפי מצב הבלוטות, או כריתה מלאה ואז לא יהיה צורך בטיפולים נוספים. הוא הוסיף ואמר שאני בת מזל, כי הסרטן התגלה אצלי בשלב מוקדם וכריתה מלאה בהחלט תרפא אותי לחלוטין. הוא המליץ שבגלל גודל החזה שלי עדיף יהיה לי לבצע כריתה מלאה ושחזור בו-זמנית בזמן הניתוח וכך לא אתעורר עם מקום ריק.
     
    ד"ר מבור ביקש מד"ר לביאב הפלסטיקאי להצטרף אלינו, ואני זוכרת שהייתי בהלם. לא האמנתי למשמע אוזניי. לא זכור לי שבכיתי. בכלל לא עיכלתי מה מתרחש, זה היה כאילו מוחי נאטם, וסירב לקלוט שמדובר במשהו שמתרחש בגופי.
     
    הרופאים רצו לקבוע בו במקום יום לניתוח. אמרתי שאני רוצה שבועיים לעצמי כדי לחשוב, לעכל ולהתייעץ עם אנשים נוספים. הבטחתי שבתום השבועיים אתן להם תשובה. הייתי לבדי מול ארבעה רופאים, והרגשתי בודדה מאוד בעולם. הרופאים התרשמו שאני לא תופסת את חומרת המצב, כי אמרתי שאני רוצה להתייעץ עם אנשים נוספים. אולי הם חשבו שאחליט לפנות לשיטות טיפול אחרות, ולכן הם החליטו להפחיד אותי. ד"ר מבור אמר שלא כדאי לחכות כי הסרטן שולח מוקדים רחוקים ואי אפשר לעקוב אחריהם ולכן רצוי לנתח מייד. אני התעקשתי וביקשתי פרק זמן של שבועיים, זמן לחשוב.
     
    למרות ההלם והאטימות שנתקפתי בה, הבחנתי בכך שאמירתו של ד"ר מבור בנוגע למוקדים רחוקים הייתה ללא ספק מכוונת להפחיד אותי, שכן סוג הסרטן שהיה לי לא שולח גרורות. כמו שהרופאה האונקולוגית שלי אמרה: "הסרטן שלך לא יודע ללכת". בשלב מאוחר יותר ד"ר נועה בן ברוך הסבירה לי, שהסרטן שלי לא התגבש עדיין לגוש, אלא היה במספר מוקדים קטנים מעל הפטמה במצב של תאים. אכן בת מזל אני.
     
    בדרכי הביתה מחשבות זרות התרוצצו במוחי. מה זה סרטן בכלל? מה זה סרטן שד? מה זה נוגע לי? כל כך זרים נשמעו לי דברי הרופאים. הכול היה זר לגוף שלי, כל כך לא התחבר איתי, עם לילית, לא התחבר עם האני שלי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, איך אני בכלל יכולה לעכל את זה? הביטחון העצמי שלי כל הזמן ניקר בראשי, אולי יש פה טעות? אולי זו לא הבדיקה שלי? אולי נפלה טעות באבחון? לא האמנתי שזה יכול לקרות לי, לא יכול להיות שזו האמת.
     
    פסק הזמן שלקחתי לעצמי היה נחוץ לי להתייעצות עם אנשים נוספים. חשבתי להתייעץ עם ד"ר נמרוד שיינמן - נטורופת, להתייעץ עם רופא המשפחה, אולי לנסוע לשר"פ לירושלים לשמוע דעה נוספת, ואולי לשמוע את מה שייחלתי לשמוע, שאני לא צריכה לאבד שד. ובכלל הזמן הזה היה נחוץ לי לעכל שעליי להיפרד משד או מאיבר כלשהו בגוף שלי. באותם הרגעים הייתי בדעה שאני לא מוכנה להיפרד. למה שאסכים לכך? מחשבות רבות התרוצצו במוחי. "איפה טעיתי? למה זה נפל עליי?"
     
    נסעתי לתל אביב להיפגש עם אחותי ליום כיף, ותוך כדי הנסיעה אמרתי לעצמי: "לילית, אין לך סרטן". אבל מה זאת אינטואיציה לעומת ממצאים של מיקרוסקופ? מה זאת אינטואיציה לעומת עובדות? הגעתי למפגש עם אחותי באיחור רב. אחותי דאגה לי כי היא ידעה שהייתי אמורה לקבל את ממצאי הביופסיה. כשנפגשנו אמרתי לה: "אכלתי אותה, צריך להיפרד מהשד. יש לי סרטן". אחותי חיבקה אותי ואימצה אותי אליה באהבה. "קחי את זה בקלות", היא אמרה. "את חזקה".
     
    במשך כל השעות שבילינו יחד, אחותי ניסתה להסיח את מחשבותיי מהנושא, אבל שתינו ידענו שזה בלתי אפשרי וששתינו חושבות רק על זה. סיפרתי לה על כל החששות שלי, ובעיקר לא ידעתי איך לספר את הבשורה לבעלי ולילדיי. בדרכי חזרה הביתה זלגו לי דמעות, פעם ראשונה באותו יום. הגעתי לביתי. בעלי היה בבית וכשנכנסתי מייד שאל: "מה אמרו בבית חולים?" סיפרתי לו שהממצא חיובי ושהרופאים אמרו שעליי להיפרד משד אחד ואפילו לא שאלו אותי אם אני מסכימה. הוא חיבק אותי חזק ואמר: "תהיי חזקה, זה יעבור". מובן שזה יעבור. תמיד אני צריכה להיות חזקה. כולם מצפים ממני להיות חזקה, לא להישבר, לא להזדקק לתמיכה, לשמור על התדמית שהרגלתי אותם אליה.
     
    למחרת הלכתי לעבודה כמו סהרורית. כלתי צלצלה לשמוע על ממצא הביופסיה ואמרתי לה בנימה די מבודחת ובמילים אלו: "הרופאים אומרים ששני שדיים הם יותר מדי בשבילי, ושאת השמאלי אני צריכה לתרום למדע". כלתי לא איבדה עשתונות, וסיפרה לי שהמזכירה הראשית במקום עבודתה עברה כריתה מלאה ושחזור לפני תקופה קצרה. היא אמרה שתקשר בינינו כדי שאוכל לשוחח איתה, והקשר נוצר עוד באותו היום. היא הזמינה אותי לבקר אותה ולראות איך נראה שד משוחזר (במקרה שלה הניתוח היה מהיום למחר). בבואי אליה ראיתי אישה יפה, "חתיכה" ממש, גוף חטוב. היא סיפרה לי על עבודתה שכרוכה בשעות רבות, התרוצצויות, ישיבות מייגעות, ועל חייה לאחר הניתוח. היא ציינה שחזרה לפעילות גופנית, לשחייה ולהתעמלות כמו לפני הכריתה. היא חשפה בפניי את החזה עם חזייה ובלעדיה. אני מודה לה על כך מאוד. היא הייתה אישה מלאה בנשיות שופעת ובחיוניות. לא ניכרו בה כעסים או דכדוכים, אם כי אין לדעת. עצתה הייתה לעבור שחזור מיידי עם SELAIN (מי מלח) כי באותה תקופה הבהלה סביב הסיליקון כמסרטן הייתה בעיצומה.
     
    הלכתי להתייעץ עם ד"ר שיינמן, נטורופת ומורה עתיר ניסיון. הוא הציע לי להתמודד ללא ניתוח כריתה. דיברתי עם הילדים ואמרתי שאני "לומדת" שיטות התמודדות ללא ניתוח, ושייתכן שאשקול באופן שונה מדעתם של הרופאים. באותה תקופה למדתי במכון רידמן את שיטת "איזון הגוף" של אלבאום. כשסיפרתי למשה אלבאום על הממצא החיובי, הוא עשה לי בדיקה אנרגטית ואמר לי חד-משמעית: "אין לך סרטן". אמרתי לו שבביופסיה היו תאים סרטניים, אך הוא התעקש ואמר: "מה שהיה לך הוציאו ועכשיו אין לך סרטן". בדיעבד התברר שהוא אכן צדק. באותה תקופה היה לי חיזיון מדיטטיבי: אני נמצאת במהלך הניתוח, מקום השד פתוח ומספר רופאים רוכנים מעליי מחטטים ומחפשים, והנפש שלי "כאילו" יצאה מהגוף ואמרה לרופאים מלמעלה: "אל תחפשו, אין לה סרטן". לאחר מכן שאלתי את עצמי, "האם אפשר לקבוע גורל חיים על פי אינטואיציה?" באותה תקופה הביואנרג'יסט ז"ק היה בארץ וביקשתי שיקבל אותי דחוף. הוא בדק אותי אנרגטית, וגם סיפרתי לו על הבדיקה האנרגטית של משה אלבאום ועל החיזיון המדיטטיבי שהיה לי. הוא אמר לי: "אולי אין לך סרטן חמודה, אבל שד אפשר לשחזר, חיים לא. מוטב לחיות עם שד משוחזר מאשר לא לחיות בכלל. סרטן זאת מחלה איומה".
     
    ניגשתי להתייעץ גם עם רופא המשפחה וחשבתי אולי לנסוע לשר"פ בירושלים. הרופא הבין לליבי ומאוד ציער אותו לשמוע מה עובר עליי, אבל הוא אמר: "עם ממצא פתולוגי כזה אף רופא לא יגיד לך משהו שאת רוצה לשמוע, חבל לך לפתח תקוות". כשהילדים הבינו שאני מחפשת דרכים אלטרנטיביות ושוקלת לא לעבור כריתה, הם מאוד התנגדו ואמרו לי: "את אימא שלנו ואנחנו רוצים אותך בריאה". התחלתי להבין שהטבעת סוגרת עליי. הילדים לא ירשו לי לקחת סיכונים ולהימנע מניתוח כריתה. במידה מסוימת גופי שייך גם להם. מצוידת באוסף אכזבות התחלתי לחפש חומר קריאה על סרטן שד, כדי להכיר את הנושא. בבית הטבע המקומי נודע לי שמתקיימת הרצאה בנושא שיטת טיפול של אן ויגמור, שיטה המטפלת במיץ עשב חיטה. באותה הרצאה פגשתי את ע"ד, אישה שפגשתי מספר חודשים קודם בסדנה לביו-אנרגיה. סיפרתי לה שנפלה עליי "מכה" ושאני לא יודעת מה לעשות ובאיזו דרך טיפולית לבחור. הייתי מוכנה להתייעץ עם כל אחד, רק שאשמע ממישהו שיש דרך אחרת ושאני לא מוכרחה לכרות את השד. ע"ד אמרה לי: "קודם תרחיקי את זה מגופך, ואחר כך תעשי הכול". באותו רגע ידעתי שקיבלתי את העצה הנבונה ביותר, ומאישה שעברה את זה ולא הייתה בת מזל כמוני, כי אצלי הסרטן התגלה בשלב התחלתי ביותר.
     
    אני מודה לאלוהים שאוהב אותי והפגיש אותי עם האדם הנכון בזמן הנכון. ידעתי שעל פי עצתה אפעל. ארחיק את זה מגופי ואחר כך אעשה הכול. המעגל נסגר. אתן תשובה חיובית לרופאים.
     
    ביום שבאתי לרופאים, חברותיי כרמלה ושלומית העובדות בבית החולים, הצטרפו אליי ותמכו בי. הן החזיקו בידיי, חיבקו וליטפו אותי ולא הרגשתי בודדה. נקבע לי יום לניתוח. ביום הניתוח, לפני שנסעתי לבית החולים הלכתי לשחות בהרגשה שזו תהיה הפעם האחרונה שבה אני שוחה עם שני השדיים שלי. הייתה זו חוויית פרידה של איבר מגופי.
     
    יום הניתוח
    שלומית חברתי (אחות ראשית במחלקה כירורגית) הייתה עבורי כמו מלאך מלווה. היא החזיקה בידי מהרגע שהגעתי למחלקה ועד שנכנסתי לחדר הניתוח. היא נפרדה ממני בברכת הצלחה וממש מסרה אותי לידי הרופאים שהחלו מכינים אותי להרדמה. בחדר התאוששות, כשפקחתי את עיניי ראיתי את חברתי כרמלה מחזיקה בידי. היא נישקה אותי ואמרה לי שהכול כבר מאחוריי. העלו אותי למחלקה. ילדיי, אורית ונועם, שהיו כל זמן הניתוח מחוץ לחדר ניתוח, כעת היו סביב מיטתי וגם אחותי באה. ביקשתי מאורית שתעטוף אותי בכרית אנרגיה שהבאתי איתי. ישנתי והתעוררתי לסירוגין. הילדים הנהדרים שלי השקו אותי במים. כמה כאב לי לראות אותם כך. אני האימא החזקה שוכבת חסרת ישע. הלוואי שלא יפגשו מצב זה שנית. בערב בעלי הגיע. הוא נראה כל כך עצוב. כאב לי הלב לראות אותו כך. הוא לא ידע איך לנהוג. הוא אף פעם לא ראה אותי במצב כזה.
     
    כולם הלכו. כל שעה מדדו לי בבית החולים לחץ דם ודופק. שאלו אם אני רוצה זריקה נגד כאבים. אמרתי שאין לי כאבים, אבל הצוות הרפואי התקשה להאמין לי. במצב כזה כשהשפעת חומר ההרדמה פגה בדרך כלל מתעוררים כאבים חזקים, והנה לי אין כאבים. הם חשבו שאני סובלת מכאבים, אבל פוחדת מהזריקה. באיזשהו שלב הם באו אליי עם מזרק מוכן ומלא בחומר בכוונה להזריק לי נגד כאבים, ופשוט שלחתי אותם משם. בתיק הרפואי צוין שמדובר במצב חריג ויוצא דופן ושהחולה משתמשת בכרית אנרגיה וטוענת שאין לה כאבים.
     
    בערך בחצות, כשכבר ישנתי, הרגשתי שמישהו מרים לי את השמיכה והתעוררתי. מעליי ראיתי את ד"ר מבור, ממש כמו מלאך שבא אליי בלילה לבדוק אם יש דבר מה חריג המצריך התייחסות מיידית. למחרת בבוקר עדיין הייתי מעט מטושטשת. זה היה היום ש"אחרי" והייתי צריכה להתחיל להחדיר להכרתי שנפרדתי משד ומה שיש במקומו זו שקית סיליקון מלאה במי מלח. לא זכור לי שהתעניינתי בשד "החדש". אני לא זוכרת מתי הורידו לי את התחבושת וגם לא זוכרת אם ראיתי מה קורה שם ואיך זה נראה. רק רציתי להתנתק מנקזים ולהשתחרר לביתי.
     
    בעודי מאושפזת, באה למחלקה מתנדבת מ"יד להחלמה". לא רציתי לפגוש אותה, אבל מה יכולתי לעשות כשזה הנוהג במחלקה? ישבנו בחדר רופאים. המתנדבת אמרה לי שגם היא עברה את זה לפני מספר שנים. היא הביאה לי דוגמאות של תותב שד ושל חזיות מיוחדות שאפשר להכניס לתוכן תותב. היא דיברה על החשיבות שבחזרה לחיים תקינים ורגילים, לתפקוד ולעבודה. היא סיפרה לי שהיא בעצמה חזרה לעבודה ושהיא מתפקדת היטב כמו מקודם. היא אמנם השתדלה, אבל היא דיברה אליי מהמקום שבו היא נמצאת עכשיו, וזה לא היה המקום שבו אני הייתי באותה נקודת זמן. מהמקום שאני הייתי בו הכול היה נראה אחרת. אותה מתנדבת הייתה מורה וכלי עבודתה שונים משלי. היא הייתה שכירה, ואילו אני עצמאית. אני הייתי חייבת לתפקד ב-100% לפרנסתי כולל משפחות שאני מעסיקה ושהיו תלויות בי ובעסק שלי מבחינה כלכלית.
     
    במצב החלוש, גם פיזית וגם נפשית, שבו הייתי לא יכולתי לתאר לעצמי שאחזור לתפקוד כמו קודם. ואולי בכלל אני לא צריכה לחזור לשם? כל רצוני היה להשתחרר מבית החולים, לחזור לבגדים שלי ולסביבה שלי. ידעתי שההתמודדות תתחיל מנקודות אלו.
     
    מכאן והלאה התחילה ההתמודדות שלי, פיזית ונפשית. להתמודדות הזו אף אחד לא מכין אותנו. רציתי לחזור מייד להיות מה שהייתי. ניסיתי להפעיל את הגוף, לחזור להיות המאצ'ואית. רציתי לשכוח את כל הסיפור הזה, לדלג על פני התקופה הטראומתית הזו. חיים חדשים החלו ולא ידעתי איך אני מתחילה אותם, ואיך אני צועדת לקראתם, וכנראה שמרוב שלא ידעתי, פשוט ניסיתי לשכוח את התקופה הזאת.
     
    כל כך רציתי לחזור לפעילות, להיות בין אנשים ולא לדבר על מחלות אלא על בריאות ודברים יפים שעושים ולעשות בעצמי דברים יפים. אף פעם לא נמצאתי קודם בסביבה שבה דיברו על סרטן או שידעתי מה זה סרטן. לא ידעתי איך מתמודדים עם סרטן שד ושזה כל כך קשור לנשיות.
     
    בשום שלב, ואני מדגישה שבשום שלב, לא חשבתי על המוות כאופציה. הרופאים לא דיברו איתי על בעיה קיומית, אלא להפך, הם דיברו על "בעיה" שצריך להיפטר ממנה מהר ככל האפשר. פתאום התעסקתי במחלה. עד כה, סרטן היה משהו רחוק ממני כמו הירח, אבל עכשיו שמעתי על מוות, שמעתי על סרטן שמתפשט, שמעתי שפותחים את הגוף ושסוגרים, שמעתי על הקרנות ועל כימותרפיה, שמעתי על אנשים במצב קיומי קשה. ועדיין, בהרגשה שלי כל זה לא ממש נגע לי. המחשבה הקיומית לא העסיקה אותי, כנראה כי יצר החיים חזק מהכול. גם לא ממש הייתי במצב קיומי, כי הרי הסרטן התגלה אצלי במצב התחלתי ממש. חשבתי שאלוהים כנראה אוהב אותי בריאה, אבל מאוד רוצה שאשתנה. ייתכן מאוד שאלוהים החליט לשלוף אותי מהמצב שבו הייתי ורצה להנחית אותי במקום אחר.
     
    המעבר הזה היה די טראומתי עבורי. לא הייתי קשובה לסימנים ולמסרים קודמים. הייתי צריכה שינערו אותי מאיזה מצב ויעבירו אותי את הגשר אל העבר השני. ומהנקודה הזו התחלתי ללכת, לגדול ולצמוח. אני מודה על כך, שכן הצמיחה היא כמו נסיקה למעלה. אולי בדרכי היצירתית באופנה הגעתי למבוי סתום שכבר לא מילא את נפשי, ובסך הכול אלוהים שלף אותי לטובתי שלי. אולי הוא עשה כך כי הוא הבין שיש לי מה לתרום לחיים, למשפחתי, לאנשים ולחברה. אולי זו הייתה דרכו לכוון אותי לדרך של צמיחה, של שליחות. כן, אני חושבת שזו שליחות וכך אני מקבלת זאת. אולי נולדתי לשם כך, אבל הייתי צריכה להיות קודם בצד אחר. בשלב הזה עדיין לא היו לי תשובות, אלא רק תהיות. לא ידעתי איך להשתלב בעבודה. ניסיתי מבחינה פיזית לחזור למה שהייתי, לחזור לפעילות כאילו כלום לא קרה. אפילו לא ידעתי כמה סכנות כרוכות בכך. עכשיו אני יודעת על לימפאדמה (בצקת לימפתית), אבל אז לא ידעתי כלום, לא קיבלתי שום הסברים. אף אחד לא סיפר לי מה יכול לקרות כשכורתים את בלוטות הלימפה, לא סיפרו לי על פיזיותרפיה ולא הדריכו אותי מה מותר לעשות ומה לא לעשות.
     
    הרופאים לא מסבירים כלום והנשים לא יודעות לשאול את השאלות הנוגעות לגוף שלהן. האם לא מגיע לנו לדעת מה קורה איתנו? האם אנחנו חפץ שמורידים חתיכה ממנו ומחזירים למדף? הרופאים משלחים אותנו הביתה מצוידות במכתב יבש הכתוב בידי אסיסטנט. במכתב כתוב מתי אושפזת, מה התהליך הרפואי שעברת ומתי שוחררת, כמו כן מקבלים מכתב למחלקה אונקולוגית, לביטוח לאומי ושום מילה נוספת. כמו הרבה אנשים גם אני האמנתי לרופאים באופן עיוור, כי הם הרי תמיד יודעים מה שהם עושים. כך חינכו אותנו, להפקיד את בריאותנו בידי הרופאים ולהאמין שהם עושים את הטוב ביותר עבורנו. גם אני נסחפתי הלאה, והשארתי מאחוריי את מה שקרה לי. הייתי מאושרת להיות בבית, ואז התחילה ההתמודדות עם המשפחה, עם הסביבה, עם העבודה ועם עצמי.
     
    ההתמודדות עם העצמי הייתה הכי חשובה והכי קשה לביצוע, ואני מצאתי לעצמי פטנט מצוין, התעלמות. התעלמתי ממה שקרה, כאילו זה לא קרה לי. הרגשתי כאילו זאת הייתה לילית אחרת, שבמקרה יש לי ולה גוף משותף. ככל שמצבי הפיזי השתפר, ההתכחשות הייתה חזקה יותר. כלפי חוץ זה היה נראה כאילו אני מתגברת יפה ומשלימה עם המצב, אבל זה לא היה קרוב לכך.
     
    "למדתי להעריך את גופי רק לאחר שננגס על ידי הסרטן".
     
    אני זוכרת שבביקורי הראשון במרפאה האונקולוגית, הרופאה טלפנה למעבדה וביקשה לקבל דוגמת רקמה מהשד. נאמר לה שזה נזרק. השד שלי נזרק. פשוט כך נזרק לזבל כאילו היה תפוח רקוב. אני גם זוכרת שנאמר לרופאה שהרקמה שהסירו הייתה נקייה לגמרי מתאים סרטניים וכך גם הבלוטות. לי זה לא נאמר. בתיק הרפואי שלי לא כתבו זאת ולא תיעדו זאת. "למה לא הביאו לידיעתי את הפרטים החשובים האלה?"
     
    אני חושבת שאנחנו הנשים פשוט טיפשות. החיים לא מכינים אותנו לשאול שאלות ולקבל הסברים על הנעשה בגופנו, ולכן הרופאים מזלזלים בנו. באותו זמן חשבתי לעצמי, למה אני לא שאלתי את השאלות? והתשובה שנתתי לעצמי הייתה שפשוט הייתי בהלם, ובמצב הנתון לא יכולתי לחשוב על כל ההשלכות.
     
    רגשות ההתכחשות והסירוב לקבל את עצמי הובילו אותי למצב שבעומדי עירומה מול המראה לא ראיתי את עצמי כרותת שד, לא ראיתי כלום. אם מישהו היה שואל אותי איך נראה השד המשוחזר, הייתי אומרת: "אני לא יודעת". אני פשוט סירבתי לקבל את מה שנגלה לי במראה. גם לא בכיתי על האבדה, ולמעשה לא התאבלתי על האיבר היקר שאבד לי.
     
    כל זה התבהר לי רק לאחר שיחות עם פסיכולוג. כשדיברתי על כך זלגו לי דמעות והבנתי שלא בכיתי מספיק יחסית לגודל האבדה. כמו כן הרגשתי שהבכי שלי לא היה בכי פותח ומשחרר. זה הרגיש לי כמו בכי כשמדברים על משהו שלא נעים למשמע אוזניים.
     
    בינתיים הזמן חלף לו ואני חזרתי לענייני העסק. התעסקתי עם הכרטסת וניסיתי להבין מה קורה מבחינה ניהולית. פה ושם גם עיצבתי דגמים בודדים, אבל לא ממש מצאתי את מקומי בין כרטסת, החשבונות וכיוצא בזה. זה לא מילא את נפשי, ולמלא את נפשי זה חשוב לי ביותר. כאדם מוכשר תמיד ידעתי שאני יכולה להתפרנס מהמון דברים, אבל הסיפוק הנפשי הוא החשוב לי ביותר. אם אין לי סיפוק - הכסף לא חשוב. ידעתי שבאין סיפוק למלא את נפשי אני עלולה להיכנס לדכדוכים, מרירות ורחמנות עצמית, וזה ממש לא התאים לי.
     
    באותה תקופה התחלתי להתעניין יותר ויותר בבעיות עיכול שמהן סבלתי בגלל כמות האנטיביוטיקה שקיבלתי לאחר הניתוח. קניתי ספרים וקראתי וגם הלכתי למטפלים שונים, לנטורופתים ולבתי טבע, אבל כמה שיותר קראתי ויישמתי, כך הלך וגבר אצלי הבלבול. אז החלה להתגבש אצלי החלטה וחשבתי לעצמי, "למה לא ללמוד?" תמיד אמרתי לעצמי שכשאצא לפנסיה אלך ללמוד. תמיד זה היה נראה לי תרחיש רחוק, אבל פתאום התחלתי להרגיש ש"התרחיש הרחוק" מתקרב אליי. במובן מסוים הרגשתי כאילו יצאתי לפנסיה. אז למה לא להתחיל ללמוד?
     
    הרגשתי שנטורופתיה זה תחום שממש יתאים לי, שכן הוא משלב תזונה בריאה, שמנים, צמחי מרפא, עיסוי, רפלקסולוגיה ורפואה טבעית. החלטתי ללכת לכיוון הזה והודעתי למשפחתי שאני מתכוונת להירשם ללימודים במסגרת של ארבע שנים. נרשמתי ללימודי נטורופתיה והילינג.
     
    עליי לציין שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שעמדתי בפני לימודים רציניים ומסודרים. כצעירה הייתי בחברת נוער בקיבוץ ושם הלימודים היו שונים מאשר בעיר. לא למדתי ולא ידעתי איך כותבים ומגישים עבודות. לא ידעתי איך להתכונן למבחנים ואיך להתגבר על כמות אדירה של חומר לימוד. הרגשתי שאני עומדת בפני התגשמות של שאיפה שלי שעדיין לא ברור לי איך אתברג לתוכה - אבל היה לי ברור שאני אצליח.
     
    המתח היה רב, אבל זה היה מתח מלווה בהתרגשות נעימה וביטחון שאני עושה צעד נכון. ללמוד אני אוהבת והייתה לי תחושה פנימית שאני איהנה מזה ושהלימודים ימלאו את החלל הפנימי שהיצירה והיצירתיות הותירו. ציפייה זו אכן התגשמה. עם זאת, מכיוון שניסיתי באותה תקופה לשכוח את הטראומה שעברה עליי ושראוי לה שתימחק מחיי, שמתי לב שמצב הזיכרון שלי ירוד ביותר. זה ממש לא התאים לי. ניחנתי בזיכרון מעל הממוצע וזה הפריע לי. חשבתי אולי לפנות לפסיכולוג. אולי נקודת מבט של איש מקצוע תאפשר לי להשתחרר מהכעסים ומהמשקעים המאוד עמוקים שצברתי. רציתי להרגיש אדם משוחרר, רציתי להיות מסוגלת להיפתח לדברים חדשים, לעולמות חדשים, ליחסים ולקשרים חדשים. ואכן כך עשיתי. הגעתי לפסיכולוג שהבין אותי ועזר לי להתעמת עם הבעיה עצמה. הוא עזר לי להתאבל על משהו יקר שאבד לי ועל המצבים שהביאו לידי כך. הוא עזר לי לנקות משקעים שהיו לי פה ושם עם הילדים ועם הבעל. הרגשתי שעשיתי ניקיון עמוק, עמוק ביותר, וזה גרם לי לתחושה טובה. הרגשתי שהמשקעים לא יעצרו אותי יותר, ושאני יכולה עכשיו לפעול בפתיחות ולהשיג אושר.
     
    הלכתי למכללה כאדם היודע מה הוא רוצה, פתוח ללימודים וצועד בדרך הנכונה. שנת הלימודים הראשונה הייתה קשה מאוד עבורי. כמו שציינתי, זו הייתה פעם ראשונה שבה למדתי לימודים מסודרים וזיכרוני היה ירוד. אבל למרות הכול התמלאתי סיפוק מכך שהייתי במקום שטוב לי בו ושמיטיב איתי וחיבקתי בשתי ידיי את הלימודים. במקביל המשכתי לעבוד במפעל, לעצב דגמים חדשים ולתפקד כאימא וכסבתא. האושר חזר אל פניי. כשטוב לאדם, הוא בריא ומאושר ויכול לגרום אושר לאחרים. באותה תקופה למדתי לא להתרגז ולא להיכנס למתחים ולחצים.
     
    חלום נוסף שמימשתי היה טיול למזרח הרחוק, כולל סין ויפן. באותה תקופה הייתה לי הרגשה שאני יכולה להעניק לעצמי דברים שלפני כן לא העזתי להוציא משלב החשיבה אל הפועל. סדר העדיפויות שלי השתנה. הרגשתי שאני רוצה לעשות דברים שגורמים לי לאושר והנאה. הרגשתי כאילו זה "מגיע לי". בשנת הלימודים השנייה למדתי הילינג רוחני עם ימימה. זו השנה ששינתה את חיי לתמיד. שנה שהזניקה אותי מעלה. הייתי מאושרת על היום שנפל בחלקי ללמוד בקורס זה. האושר מילא אותי.
     
    אתם שואלים מה זה הילינג רוחני? ההילינג בא מבפנים ועוזר לנו להכיר את עצמנו. להכיר שמה שאנו קולטים מהיקום זו אנרגיה אוניברסלית המצויה בשפע. ההילינג עוזר לנו להבין מה אותה אנרגיה עושה לגופנו ולנפשנו. אנחנו לומדים איך מתחברים אליה, לומדים איך להיפתח לאהבה ולסליחה. זו דרך אוניברסלית, כי האנרגיה היא אוניברסלית וקיימת בכול. ימימה המורה היא אדם מאוד אוניברסלי. היא מאמינה באלוהים והאמונה שלה חזקה וטהורה. היא לא דתייה במובן המקובל. אפשר להאמין באלוהים מבלי להיות דתי כמקובל אצלנו עם סימני ההיכר החיצוניים. כולנו ילדי אלוהים. אנחנו צריכים להקשיב ולפתוח את הלב לאהבה הקורנת ממעל. את מה שאנחנו קולטים אנחנו משדרים הלאה וההד חוזר אלינו. חוק "הזריע והקציר" משמעותו שמה שאנחנו זורעים, אנחנו קוצרים. זו הדרך. אם נזרע אהבה - נקצור אהבה, אם נזרע שנאה - קרוב לוודאי שתחזור אלינו בדרכים שונות.
     
    זו הדרך להתחבר לטוב, לפתח חשיבה חיובית ולהסתכל בתוכנו. לפנות לדרך של תיקון וסליחה. התחברתי לדרך זו. הייתי זקוקה לחיזוק האמונה בעצמי וביכולות שלי. באחד הימים בקורס עשינו תרגיל, שיחות עם מטופלים. על המטפל (אנחנו) היה לספר על מקרה שבו בעיה באה לידי ביטוי באופן פיזי, ושמקורה ברקע הוא מצוקה נפשית. למעשה כל המקרים הם כאלה, שכן גוף ונפש חד הם. מחשבה היא אנרגיה. מחשבה מתורגמת בגוף למצב פיזי. כשנוצרות בגוף חסימות הן יוצרות מחלות שבאות לידי ביטוי סימפטומטי. הגוף משדר שיש בעיה, וכדי לפתוח את החסימות אנחנו צריכים לשדר למוח שאנו רוצים להיות בריאים.
     
    לזרוע חשיבה חיובית, עשייה חיובית ולהתמלא באהבה ולהפיץ אהבה וסליחה. זו הדרך שבה נוכל למנוע מחלות. באותו תרגול כל אחד סיפר על מקרה. כשהגיע תורי, רציתי לספר על מישהו קרוב לי שמצב משפחתי לחוץ שבו היה נתון, הוביל אותו עם כאבים חזקים לחדר מיון בבית חולים. זה היה מקרה קלאסי של מתח ולחץ נפשי שגורם לסימפטומים פיזיים. התחלתי לדבר ולפתע משהו לא ייאמן קורה לי, שמעתי את עצמי אומרת: "לפני שנה וחצי עברתי כריתת שד". הייתי בהלם מעצמי וממה שיצא מפי. לא האמנתי למשמע אוזניי. זה היה נשמע לי מרחוק כאילו מישהו מדבר מגרוני ומספר דברים שלא הייתה לי שום כוונה לדבר עליהם. לא הייתה דרך חזרה. דיברתי ודיברתי והדמעות החלו לזלוג. זו לא הייתה התפרצות בכי, זו הייתה התפרצות של מילים ושל רגשות. זה היה פרץ שאי אפשר היה לעצור וזה פרץ עד הסוף ובעוצמה אדירה. להפתעתי הרגשתי הקלה. אחרי שהדחקתי, שרציתי לשכוח ולמחוק הכול הנה אני בעצמי מוציאה את זה ומשתפת אחרים.
     
    זה היה שינוי מאוד משמעותי בחיי. עצם זה שדיברתי בפני אנשים שזרים לי יחסית, היה עבורי סימן שהתחלתי להתמודד עם הבעיה, ומנקודה זו החל תהליך הריפוי שלי. זו הייתה שנת המפנה בחיי. השנה הזו והתובנות שאימצתי באותה תקופה ליוו אותי ביישום של דרכי החדשה. התחברתי לאנרגיה האוניברסלית, נפתחתי לאהבת אלוהים ולאהבת הבריות ועוד דבר חשוב מאוד שקרה לי, שלמדתי לקבל דברים כמות שהם. למדתי לא להעביר ביקורת, לא לעשות עבודה של אחרים במקומם, לא לחשוב שאני יודעת מה טוב בשבילם. כל מה שעברתי באותה שנה שינה את חיי. זה היה שינוי שבא מבפנים והקרין כלפי חוץ. עד היום אני מוצאת את עצמי עוצרת מלהעביר ביקורת על אחרים, מלשפוט את הזולת. חשוב לי לקבל את האדם כמות שהוא, בדיוק כמו שאני מצפה שיקבלו אותי כמות שאני. חשוב לי לא לעצב בני אדם לפי תפיסתי שלי. כנראה שזה מה שעשיתי, רציתי לעצב בני אדם לשביעות רצוני. אבל זה לא כך בחיים. אני מעצבת בגדים, לא מעצבת בני אדם.
     
    זו הייתה שנת הזינוק שלי ואני מודה לאלוהים על שניווט אותי לדרך זו. היום אני יכולה לומר שלולא הסרטן - לא הייתי מגיעה לדרך זו בשלב זה של חיי.
     
    בשנת הלימודים השלישית במסגרת קורס לבריאות המשפחה עם המורה ד"ר דני קרת, למדנו על סרטן בכלל ועל סרטן שד בפרט. למדנו על סיבות להיווצרות המחלה כמו גנטיקה, השמנה, תזונה לקויה ועוד. הסיבה הנפשית למחלה הייתה מוצנעת ולא ניתנה לה תשומת לב. ההתייחסות אליה הייתה כאילו היא מרכיב שמתווסף לסיבות דומיננטיות אחרות. בתום השיעור ניגשתי למורה ד"ר דני קרת ואמרתי לו שיש אנשים שהסיבה הנפשית היא העיקרית והיחידה להיווצרות המחלה. הוא שאל אותי אם אני חוויתי מקרה כזה והודיתי שכן. הוא שאל אם אהיה מוכנה לדבר על כך בפני הכיתה בגוף ראשון והסכמתי. בשיעור האחרון של הקורס בנושא הסרטן ישבתי מול הכיתה וסיפרתי את הסיפור שלי כולו ואת הרקע שהוביל לכך.
     
    היום, במבט לאחור, אני יכולה להגיד שבעקבות אובדן היצירה שהייתה קרובה לליבי אבד לי גם השד שהיה קרוב לליבי, שד שמאל. אני בהחלט מאמינה שיש קשר בין הדברים. כשישבתי מול הכיתה הדמעות זלגו, כך זה תמיד כשאני מדברת על השד האבוד, אבל זה בסדר, זהו רגש טבעי שבא לידי ביטוי. עצם זה שהצלחתי לשבת מול הכיתה באומץ ולדבר, זהו שלב חשוב בתהליך הריפוי. זה החל אצל הפסיכולוג, המשיך בקורס הילינג והמשיך בדיבור בכיתה. אני יודעת שאני בתהליך ריפוי רצוף ומתמשך. היום אני מדברת בפתיחות רבה ולראיה דברים כתובים אלה.
     
    לאחר תקופה ארוכה שבה התנזרתי משחייה שכל כך אהבתי, חזרתי לשחות. אני לומדת להתעמת עם הבעיות וכשאני מתעמתת - כבר אין בעיות. מדובר בהתעמתות הדרגתית ומתמשכת כל השנים. אירוע משמעותי נוסף אירע בחורף 1994, ביום שישי אחר הצהריים. באותו יום שמעתי ברדיו אישה בשם נורית טולנאי שסיפרה שעברה כריתת שד ושיתפה בכל מה שעבר עליה כולל ההתייחסות של הרופאים לבעיה נשית זו. סיפורה הזכיר מאוד את סיפורי שלי. היא סיפרה שמספר נשים הקימו עמותה הנקראת "אחת מתשע" כמו המספר הסטטיסטי, ושכל מי שרוצה לתרום מוזמנת להצטרף. היא מסרה מספר טלפון וכעבור מספר ימים החלטתי להתקשר אליה. מאוחר יותר גם נפגשנו ונוצר בינינו קשר טוב. כעבור שנה קיבלתי הזמנה להצטרף לקורס מאיישות קו חם לנפגעות סרטן השד העומד להיפתח. כמובן שעניתי בחיוב. הרגשתי שאני רוצה לתרום ושהניסיון שצברתי בהתמודדות שלי ובלימודי הנטורופתיה הכשיר אותי למטרה זו. ידעתי שעכשיו זו ההזדמנות.
     
     
    ב-1 בינואר 1996 היה לי הכבוד לפתוח את "הקו החם". בתרומתי הצנועה ידעתי שאני עושה משהו למען נשים אחרות שהיו במצב דומה למצב שבו הייתי או במצב הרבה יותר קשה. בשיחות ב"קו החם" השתדלתי לעודד ולספר מניסיוני. הרצון לתרום נבע מתוכי. רציתי להקשיב, לדבר, להקל עליהן - ובכך גם הקלתי על עצמי. כפי שאמרתי: "זהו תהליך ריפוי עצמי מתמשך שאין לו סוף. זה כאב תמידי בלב". המוטו שלי לנשים הוא להוציא את הכאב הפנימי החוצה. לדבר, להתגבר על החששות שמרחמים עלינו. אני אומרת: "מה שלא מוציאים החוצה - עובד עלינו מבפנים ויוצר מחסומים". הדיבור הוא חשוב, ואסור להתעלם מהבעיה כי בבוא שעתה היא תקפוץ, כי היא מחפשת מוצא. היא חופרת בפנים כמו חפרפרת ומחפשת פתח. אם אוכל להעביר את המסר הזה לנשים רבות, בכך יהיה שכרי.
     
    אני יודעת שנשים רבות מפנימות ומתעלמות כמו שאני עשיתי. אולי הן ילמדו ממני להוציא את הדברים החבויים והעמוקים. זו לא בושה ואנו נשים חזקות ועוצמתיות ולא זקוקות לרחמים. את הכאב איש לא ייקח מאיתנו. כיום יש נשים רבות שבדרכים יצירתיות שונות ומגוונות מבטאות את המסר הכה חשוב והוא ש"הביטוי הוא ריפוי". בדרך היצירתית שלהן הן פונות אל נשים אחרות ופשוט אומרות להן: "זה קרה לנו. אי אפשר להתעלם מזה. משהו קרה לגופנו, גם אם דרך הבגדים לא רואים. תרימו קול זעקה כי זה קורה לנשים רבות ולאימהות מדי יום".
     
    אני כולי תקווה ואמונה שזעקות הנשים והאימהות תתרום לעצירת מגיפה נוראה זו.