מלחמת הלב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלחמת הלב
מכר
מאות
עותקים
מלחמת הלב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.8 כוכבים (39 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: דורית שטיינר שריג
    • הוצאה: אדל
    • תאריך הוצאה: מרץ 2020
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 478 עמ' מודפסים

    תקציר

     
    קייטי סקוט 
    אני נשלחת לשנה בעיראק ומותירה מאחור בדמעות ובייסורים את נואה, בני, ואת גאווין, בעלי. החיילת שבי מוכנה לתרום למאמץ המלחמתי, אך גם אם נראה לי שהמלחמה מתרחשת אי שם בחולות בגדד, במרחק אלפי קילומטרים מביתי המוגן, המציאות עומדת לטפוח על פניי. המלחמה האמיתית עומדת להתחיל רק כאשר אשוב אל ביתי, המלחמה להשיב לעצמי את חיי. גופי אולי שב מהמלחמה, אך ליבי עדיין נתון בשבי ואינני יודעת אם אי פעם יושב בשלמותו אל ידיי.
     
    כריסטופר בריגס 
    הכול הוגן באהבה או במלחמה – האומנם? המלחמה מכוערת, משאירה צלקות לנצח, אך אני חייל – זה מה שאני עושה ואני טוב בזה. לי אין כל בעיה לתת את הלב ואת הנשמה עבור הדבר שאני מאמין בו, במיוחד כי לי אין אף אחד שמחכה לי בבית. כל זה נכון עד התקרית שמשנה את הכול. אז אני מבין שבמלחמה הכי גדולה שאי פעם השתתפתי בה אני לא יודע אם אשרוד. פעמים רבות הייתי בשדה הקרב, אך בפעם הזאת החיים שלי עומדים להשתנות לנצח.
     
    מלחמת הלב מאת הת'ר אורגרון וקייט סטיוארט, שתיים מסופרות רבי המכר הידועות והמוערכות ביותר בארצות הברית משתפות פעולה ברומן שלא תוכלו להישאר אדישים אליו. הרומן סחף עשרות אלפי לבבות בארצות הברית באחד הסיפורים המרתקים, המרגשים והנוגעים ביותר לזמננו.

    פרק ראשון

    פרק 1
    קייטי
     
    כבר ביום שבו חתמתי על מסמכי הגיוס, לפני שמונה שנים, היה לי ברור שמלחמה היא אפשרות של ממש, אבל לא פחדתי. גדלתי בבסיסים צבאיים וגאווה אמריקאית זורמת בוורידיי. המחשבה שאעשה משהו אחר עם חיי מעולם לא חלפה בראשי.
     
    מאז הייתי ילדה קטנה ודידיתי ברחבי הבית בנעליו הצבאיות והגדולות של אבי, ידעתי שמתישהו גם אני אהיה חיילת.
     
    לעולם לא אשכח את מילותיו של אבי ביום שבו סיימתי את הטירונות. 'אם אי פעם תידרשי למבחן הזה, זכרי שיש הבדל בין התרסה לבין גבורה. הניחי את החמלה שבך בצד והראי להם שאת חלק ממשהו גדול יותר, משהו שהם לא יכולים לשבור. זכרי את שבועת האמונים'.
     
    החיילת שבי מוכנה, אז למה פתאום, כשאני שומעת את הרמקולים מכריזים 'עלייה להסעה בעוד חמש קטנות, תיפרדו עכשיו', אני מרגישה שהלב שלי עומד להתנפץ למיליון רסיסים?
     
    זו האימא שבי, שנלחמת בהחלטה של החיילת. אני ממצמצת בניסיון להעלים את הדמעות, משפילה מבט אל ילדי הקטן, שזרועותיו כרוכות סביב מותניי באחיזת ברזל, ולא מסוגלת להבין איך אצליח לעזוב אותו.
     
    מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהתגייסתי מחדש בשנה שעברה?
     
    אני מסירה בקושי ממני את זרועותיו הנואשות של הילד שלי וכורעת ברך מולו. אני רואה את מבטו המבועת של נואה והסכר נפרץ.
     
    "נואה..." אני משתנקת ומושכת אותו אל חיקי, מתנשמת בכבדות, "אני אחזור ממש מהר, או־קיי? תהיה ילד גדול בשביל אימא ותטפל יפה באבא." חינכו אותי להיות קשוחה ונדיר שאני מאפשרת לרגש לשלוט בי, אבל כרגע אין לי שום דרך לשכך את הכאב. אני בקושי מצליחה לנשום.
     
    גופו הזעיר של נואה רועד והוא צועק בין יפחה ליפחה.
     
    "אל תלכי, אימא! אל תלכי! אולי אבא ילך במקומך? בבקשה?"
     
    אחיזתו סביב צווארי מתהדקת והוא כמעט חונק אותי, אבל אני מקדמת בברכה את המגע כי אני יודעת שייקח עוד זמן רב עד שאחוש אותו שוב. אני נושמת בכבדות ומנסה לשמר בזיכרוני את ריחו של האיש הקטן שלי - ריח של שמפו בניחוח קוקוס ושמש. "אני חיילת, מתוק," אני אומרת תוך שאני נסוגה ואוחזת בכתפיו, "ומה חיילים עושים?"
     
    הוא מביט בי בפליאה של ילד בן שש. "נלחמים למען החופש ומתנהגים כמו אמיצים?"
     
    אני מחייכת אליו חיוך גאה. "בדיוק ככה."
     
    "אבל אני לא רוצה שתהיי חיילת." פניו נופלות. החיילים מאחוריי מתחילים לעלות להסעה.
     
    אני מביטה בבעלי כדי לבקש תמיכה, אבל במקום זאת ליבי צונח בקרבי. בשבע השנים שבהן אנחנו יחד מעולם לא ראיתי את גאווין נסער כל־כך. פניו נותרות נטולות הבעה, אבל כשאני מרימה את ראשי מעבר לכתפו של בני ועיניי פוגשות בעיני השקד המעורפלות מדמעות שלו, אני רואה את כל מה שהוא לא אומר. הוא צונח על ברכיו ועוטף אותי ואת נואה בזרועותיו החזקות. ככה אנחנו מכורבלים שם - שני חיילים שהוכשרו להיות הקשוחים שבקשוחים והגיבורים שבגיבורים - ושנינו רועדים יחד מרוב פחד.
     
    גאווין מערסל את ראשי בין ידיו ונושק לפניי שטופות הדמעות. "את נועדת לזה, קייטי. לכי ותעשי את מה שהכשירו אותך לעשות, יהיה מה שיהיה." עיניו מלאות תחינה. "תעשי כל מה שצריך כדי לחזור אלינו."
     
    גרוני מתכווץ כשאני מנסה לבלוע. "אני אחזור," אני מבטיחה. המילים האלה חונקות אותי. חונקת אותי הידיעה שההבטחה שלי עלולה להפוך לשקר, אבל אני מנסה בכל כוחי שלא לתת לדמעות לצאת לחופשי לנגד עיניו של בני. אני בולעת בקושי ומרגישה כאילו אלפי סכינים דוקרות אותי בחזה.
     
    "היי, מתוק," מאלינס לוחשת כשהיא רוכנת וטופחת על כתפו של נואה, "מה עם חיבוק בשבילי?"
     
    נואה נפנה אל חיבוקה בהסתייגות וגאווין ואני מנצלים את הרגע ונאחזים זה בזה נואשות. הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי. לשונו החמה מלקקת את שפתיי ואני פותחת את פי לקראתו. הלשונות שלנו מתפתלות זו סביב זו בפראות והוא נוהם אל תוך פי וטומן את ידיו בתלתליי הבלונדינים הקצרים. אני מייבבת, טועמת את טעם המלח של דמעותיי. המצח שלו נצמד למצחי ואני לוחשת את המילה היחידה שיכולה להפוך את הרגע הזה לנסבל. "לנצח."
     
    נואשת, אני מנסה לנצור בזיכרוני כל פרט ופרט כדי שיהיה לי במה להיאחז בחודשי הבדידות הצפויים לי.
     
    יד חמה מועכת את כתפי. "הגיע הזמן, סקוט," לוחשת בצער מאלינס, חברתי הטובה. היא נסוגה ונותנת לנו רגע של פרטיות. אני קמה על רגליי כשהקוף הקטן שלי אחוז חזק בזרועותיי. שפתיי רועדות ואני מרחיקה את ראשו של נואה מכתפי בעדינות. "אימא חייבת ללכת לעבודה עכשיו, חמוד." אני משתנקת.
     
    הזעקות שלו מעוררות רחמים. "לא, אימא! בבקשה."
     
    הלב שלי מתפוצץ. "אני מצטערת. אני מצטערת, נואה. אני אוהבת אותך כל־כך." אני מחליקה הרחק מפניו את תלתליו הפרועים והצבועים בגוונים של בלונד ושל שמש ונושקת למצחו, ללחייו, לאפו, לשפתיו.
     
    גאווין נאבק לחלץ את בננו מבין זרועותיי וכשהוא מתחיל להתרחק אני מצמידה נשיקה אחרונה לידו של בני ואז הוא כבר איננו בהישג ידי עוד. אני מביטה בו בועט ונאבק בפראות בזרועותיו של אביו ואני רוצה לגשת אליו, לנחם אותו. אני רוצה לנשק את שניהם עוד אלף פעמים.
     
    מאלינס אוחזת בשרוולי ומושכת אותי לעבר האוטובוס שכבר התמלא כמעט לגמרי. אני מפריחה נשיקות כל הדרך ולוחשת אני אוהבת אותך וגם אני מצטערת.
     
    בהיסוס אני עולה במדרגות ועושה את דרכי אל המושב האחורי. אני ממהרת לפנות אל החלון ומוצאת אותם מבעד לזגוגית העבה. ביפחות חנוקות אני מניחה יד על השמשה ומשפילה מבט אל בני משפחתי עד שהם נעלמים מעיניי.

    עוד על הספר

    • תרגום: דורית שטיינר שריג
    • הוצאה: אדל
    • תאריך הוצאה: מרץ 2020
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 478 עמ' מודפסים
    מלחמת הלב קייט סטיוארט, הת'ר אורגרון
    פרק 1
    קייטי
     
    כבר ביום שבו חתמתי על מסמכי הגיוס, לפני שמונה שנים, היה לי ברור שמלחמה היא אפשרות של ממש, אבל לא פחדתי. גדלתי בבסיסים צבאיים וגאווה אמריקאית זורמת בוורידיי. המחשבה שאעשה משהו אחר עם חיי מעולם לא חלפה בראשי.
     
    מאז הייתי ילדה קטנה ודידיתי ברחבי הבית בנעליו הצבאיות והגדולות של אבי, ידעתי שמתישהו גם אני אהיה חיילת.
     
    לעולם לא אשכח את מילותיו של אבי ביום שבו סיימתי את הטירונות. 'אם אי פעם תידרשי למבחן הזה, זכרי שיש הבדל בין התרסה לבין גבורה. הניחי את החמלה שבך בצד והראי להם שאת חלק ממשהו גדול יותר, משהו שהם לא יכולים לשבור. זכרי את שבועת האמונים'.
     
    החיילת שבי מוכנה, אז למה פתאום, כשאני שומעת את הרמקולים מכריזים 'עלייה להסעה בעוד חמש קטנות, תיפרדו עכשיו', אני מרגישה שהלב שלי עומד להתנפץ למיליון רסיסים?
     
    זו האימא שבי, שנלחמת בהחלטה של החיילת. אני ממצמצת בניסיון להעלים את הדמעות, משפילה מבט אל ילדי הקטן, שזרועותיו כרוכות סביב מותניי באחיזת ברזל, ולא מסוגלת להבין איך אצליח לעזוב אותו.
     
    מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהתגייסתי מחדש בשנה שעברה?
     
    אני מסירה בקושי ממני את זרועותיו הנואשות של הילד שלי וכורעת ברך מולו. אני רואה את מבטו המבועת של נואה והסכר נפרץ.
     
    "נואה..." אני משתנקת ומושכת אותו אל חיקי, מתנשמת בכבדות, "אני אחזור ממש מהר, או־קיי? תהיה ילד גדול בשביל אימא ותטפל יפה באבא." חינכו אותי להיות קשוחה ונדיר שאני מאפשרת לרגש לשלוט בי, אבל כרגע אין לי שום דרך לשכך את הכאב. אני בקושי מצליחה לנשום.
     
    גופו הזעיר של נואה רועד והוא צועק בין יפחה ליפחה.
     
    "אל תלכי, אימא! אל תלכי! אולי אבא ילך במקומך? בבקשה?"
     
    אחיזתו סביב צווארי מתהדקת והוא כמעט חונק אותי, אבל אני מקדמת בברכה את המגע כי אני יודעת שייקח עוד זמן רב עד שאחוש אותו שוב. אני נושמת בכבדות ומנסה לשמר בזיכרוני את ריחו של האיש הקטן שלי - ריח של שמפו בניחוח קוקוס ושמש. "אני חיילת, מתוק," אני אומרת תוך שאני נסוגה ואוחזת בכתפיו, "ומה חיילים עושים?"
     
    הוא מביט בי בפליאה של ילד בן שש. "נלחמים למען החופש ומתנהגים כמו אמיצים?"
     
    אני מחייכת אליו חיוך גאה. "בדיוק ככה."
     
    "אבל אני לא רוצה שתהיי חיילת." פניו נופלות. החיילים מאחוריי מתחילים לעלות להסעה.
     
    אני מביטה בבעלי כדי לבקש תמיכה, אבל במקום זאת ליבי צונח בקרבי. בשבע השנים שבהן אנחנו יחד מעולם לא ראיתי את גאווין נסער כל־כך. פניו נותרות נטולות הבעה, אבל כשאני מרימה את ראשי מעבר לכתפו של בני ועיניי פוגשות בעיני השקד המעורפלות מדמעות שלו, אני רואה את כל מה שהוא לא אומר. הוא צונח על ברכיו ועוטף אותי ואת נואה בזרועותיו החזקות. ככה אנחנו מכורבלים שם - שני חיילים שהוכשרו להיות הקשוחים שבקשוחים והגיבורים שבגיבורים - ושנינו רועדים יחד מרוב פחד.
     
    גאווין מערסל את ראשי בין ידיו ונושק לפניי שטופות הדמעות. "את נועדת לזה, קייטי. לכי ותעשי את מה שהכשירו אותך לעשות, יהיה מה שיהיה." עיניו מלאות תחינה. "תעשי כל מה שצריך כדי לחזור אלינו."
     
    גרוני מתכווץ כשאני מנסה לבלוע. "אני אחזור," אני מבטיחה. המילים האלה חונקות אותי. חונקת אותי הידיעה שההבטחה שלי עלולה להפוך לשקר, אבל אני מנסה בכל כוחי שלא לתת לדמעות לצאת לחופשי לנגד עיניו של בני. אני בולעת בקושי ומרגישה כאילו אלפי סכינים דוקרות אותי בחזה.
     
    "היי, מתוק," מאלינס לוחשת כשהיא רוכנת וטופחת על כתפו של נואה, "מה עם חיבוק בשבילי?"
     
    נואה נפנה אל חיבוקה בהסתייגות וגאווין ואני מנצלים את הרגע ונאחזים זה בזה נואשות. הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי. לשונו החמה מלקקת את שפתיי ואני פותחת את פי לקראתו. הלשונות שלנו מתפתלות זו סביב זו בפראות והוא נוהם אל תוך פי וטומן את ידיו בתלתליי הבלונדינים הקצרים. אני מייבבת, טועמת את טעם המלח של דמעותיי. המצח שלו נצמד למצחי ואני לוחשת את המילה היחידה שיכולה להפוך את הרגע הזה לנסבל. "לנצח."
     
    נואשת, אני מנסה לנצור בזיכרוני כל פרט ופרט כדי שיהיה לי במה להיאחז בחודשי הבדידות הצפויים לי.
     
    יד חמה מועכת את כתפי. "הגיע הזמן, סקוט," לוחשת בצער מאלינס, חברתי הטובה. היא נסוגה ונותנת לנו רגע של פרטיות. אני קמה על רגליי כשהקוף הקטן שלי אחוז חזק בזרועותיי. שפתיי רועדות ואני מרחיקה את ראשו של נואה מכתפי בעדינות. "אימא חייבת ללכת לעבודה עכשיו, חמוד." אני משתנקת.
     
    הזעקות שלו מעוררות רחמים. "לא, אימא! בבקשה."
     
    הלב שלי מתפוצץ. "אני מצטערת. אני מצטערת, נואה. אני אוהבת אותך כל־כך." אני מחליקה הרחק מפניו את תלתליו הפרועים והצבועים בגוונים של בלונד ושל שמש ונושקת למצחו, ללחייו, לאפו, לשפתיו.
     
    גאווין נאבק לחלץ את בננו מבין זרועותיי וכשהוא מתחיל להתרחק אני מצמידה נשיקה אחרונה לידו של בני ואז הוא כבר איננו בהישג ידי עוד. אני מביטה בו בועט ונאבק בפראות בזרועותיו של אביו ואני רוצה לגשת אליו, לנחם אותו. אני רוצה לנשק את שניהם עוד אלף פעמים.
     
    מאלינס אוחזת בשרוולי ומושכת אותי לעבר האוטובוס שכבר התמלא כמעט לגמרי. אני מפריחה נשיקות כל הדרך ולוחשת אני אוהבת אותך וגם אני מצטערת.
     
    בהיסוס אני עולה במדרגות ועושה את דרכי אל המושב האחורי. אני ממהרת לפנות אל החלון ומוצאת אותם מבעד לזגוגית העבה. ביפחות חנוקות אני מניחה יד על השמשה ומשפילה מבט אל בני משפחתי עד שהם נעלמים מעיניי.