ריקוד לילי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ריקוד לילי
הוספה למועדפים

ריקוד לילי

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 82 עמ' מודפסים

תקציר

ערב אחד, כשנירה ניגשה לג'ניה, ליטפה את שיערה הפזור על הכר ואיחלה לה "לילה טוב", פקחה ג'ניה את עיניה ואמרה, "יותר טוב שאת לא יודעת מה שקורה אצלנו מאוחר בלילה", ולא יספה.
 
מה מתחולל בלילות באולם המרכזי של "בית הקשישים", המקום שבו משוכנים עשרות מוותיקי הקיבוץ ומייסדיו? אילו סודות מהעבר מרחפים בין כתליו? האם בערוב ימיהם יצליחו מישה, ג'ניה וגוטה לשחזר מעט מהלהט והתשוקה של נעוריהם? האם נירה תגלה את הסוד המשפחתי שהוסתר ממנה כל השנים? האם יצליח מישה לממש את שאיפתו?
 
בנובלה "ריקוד לילי" משורטטים ביד אומן סיפורי חיים, אהבות, סודות ואכזבות. הקשר הבין דורי, שתחילתו בשנות העשרים של המאה העשרים, נטווה בעדינות רגישה, חוצה יבשות ואירועים היסטוריים, וארוג היטב בהוויה הישראלית-קיבוצית מימיה הראשונים עד ימינו אנו.

פרק ראשון

נירה
 
 
נירה עייפה. השעות הקטנות של הלילה הן השעות שאליהן היא משתוקקת. קצת אחרי שהיא מניחה למטחנת המחשבות שבראשה, ומערכת העיכול שלה נרגעת, נופלת עליה סוף סוף שנת איכרים עמוקה, והיא מתכרבלת בה כמו בשמיכה שקצותיה הפרומים מעידים על ימיה הטובים יותר.
 
עכשיו, במקום להיות במיטתה, היא מקופלת בכיסא המשרדי, חסרת תחושה. הצמה שהיא קולעת מדי בוקר כבר פרועה מזמן, עפעפיה כבדים, אך עיניה נעוצות במסך, עוקבות אחר תיעודן של המצלמות במעגל סגור שהותקנו בכל חדר ובכל פינה. ידה המונחת על העכבר בוחשת בתנועות איטיות אך תכליתיות, עד שעיניה מתמקדות באולם המרכזי.
 
נירה מחכה, יודעת שזה רק עניין של זמן. היא לא תסתפק בתיעוד המצולם, אלא תהיה שם בזמן אמת, תצפה בהם, תנסה להבין, ואם צריך אז גם תנזוף.
 
כמה ימים קודם לכן, בשעת ערב מאוחרת, כשכבר עמדה לעזוב את "בית הקשישים", אירע הדבר.
 
לאחר שבדקה שצוות הלילה נוכח במלואו ושכל המטופלים שוכבים במיטותיהם, גחנה כמנהגה מעל מיטתה של ג'ניה, מחליפה ליטוף במגע יד מרפרף על שערות ראשה – עטרת גאוותה מכמירת הלב. ואז, כשכבר חשבה שנרדמה, פקחה ג'ניה את עיניה. נירה הכירה היטב את ההבזק הירקרק שנצנץ בהן וגווע. אותן עיניים, שנים קודם לכן, שברו לבבות לא מעטים ברחבי העמק, בהם את זה של אביה. היא התעלמה מהכאב העמום ששילח בה הזיכרון.
 
"לילה טוב, מיין טאכטער",1 לחשה ג'ניה על אוזנה של נירה, ולאחר שהעיפה מבטים לצדדים הוסיפה, "יותר טוב שאת לא יודעת מה שקורה אצלנו מאוחר בלילה".
 
לפני שנירה הספיקה להגיב, הסבה ג'ניה את פניה החיוורות אל הקיר, מאותתת שבזאת תמה השיחה.
 
"הכול בסדר, ג'ניה, לכי לישון", אמרה נירה, מנסה להסתיר את הפתעתה. היא כיבתה את האור ויצאה מהחדר.
 
מה כבר יכול לקרות בבית הקשישים שעדיף שלא אדע? תהתה נירה, מה גם שהבית מצולם ותחת השגחה 24 שעות ביממה.
 
אימה הייתה כל מיני דברים, אבל "ממציאת סיפורים" לא היה אחד מהם. ג'ניה ביקשה לרמוז לה על משהו. אולי להזהיר.
 
נירה ניסתה להיזכר אם היו סימנים, איתותים, משהו שונה אצל הקשישים. היא נזכרה ששמה לב שחלקם מתקשים לקום בבוקר, ותלתה זאת בנדודי השינה שלהם.
 
מילותיה של אימה לא הרפו ממנה. חשבה לשאול את האח התורן, אבל אז הבינה שאם באמת משהו מתרחש בבית הקשישים בשעות הקטנות של הלילה, מוטב שתבדוק זאת בעצמה, ובהקדם, לפני שהשמועה תעשה לה כנפיים.
 
וכך עשתה.
 
 
זה כמה שנים שנירה אינה עובדת בכרם. היא עדיין מתגעגעת לשקט ולריחוק מלהגה המתמיד של הקהילה השיתופית. בקיץ היו אלו טללי הבוקר והצינה הקלה בראשית היום, ששטפו וטיהרו בה הכול. בחורף הייתה מתכנסת בתוך עצמה, כאילו גם היא, כמו הגפנים, שרויה בתרדמת חורף.
 
היא זוכרת את היום שבו קראו לה מרכז המשק והמזכיר לשיחה. הם ביקשו את הסכמתה לעזוב את ניהול הכרם ולעבור לנהל את "בית הקשישים". מרכז המשק שתק רוב הזמן, והיא הבינה שהוא נאלץ לוותר עליה לטובת מה שהמזכיר כינה, באופן מליצי כל כך, "טיפוח הערוגה הכי מוזנחת בקיבוץ". נירה ידעה שאיש אינו מצפה ש"הערוגה" הזאת תניב רווח תפעולי כלשהו. הציפייה היחידה הייתה, כמו שניסח זאת המזכיר בפואטיות האופיינית לו, "להחזיר משהו מהחוב – שאין לו שיעור – לאנשים הללו".
 
לא עזרו לה כל הטיעונים על המקצועיות שרכשה בשנות עבודתה בכרם, על אהבת המרחבים שלה, על כך שמעולם לא הוכשרה לעבודה עם קשישים. הם פנו ל״מצפונה הקיבוצי".
 
״אימא שלך, ששרדה את השואה, לא מגיע לה הכי טוב שאפשר?"
 
נירה חשה שהמזכיר שישב מולה שלף את נשק יום הדין.
 
"כן, אבל מה זה קשור? בקיבוץ יש עוד אנשים שיכולים למלא את התפקיד הזה, והם לא פחות מוכשרים", פלטה, וידעה שהחמיצה הזדמנות. כדי לשכנע היה עליה לומר לו שדווקא מכיוון שאימא שלה נמצאת בבית הקשישים, היא, נירה, מנועה מלעבוד שם.
 
"אין לנו הרבה אנשים שעוסקים בניהול, ושיש להם גם את הרגישות הדרושה לעבודה עם קשישים. חשבנו על זה הרבה, גם בוועדת המשק וגם במזכירות, והחלטנו שאת הכי מתאימה".
 
לאחר דין ודברים ארוך ומתיש, שילבה נירה את ידיה בהכנעה ואמרה, "אבל רק לשנה אחת. ואם אחרי שנה אחליט שזה לא מתאים לי, אני חוזרת לכרם".
 
הם הסכימו, לא הייתה להם ברירה. היא ידעה שהמזכיר הניח שאחרי שנה של השקעה, מצפונה לא ייתן לה לעזוב.
 
הוא צדק.
 
***
לפני שיצאה לעבודה בערבו של יום שישי, הקפידה נירה לנוח. חגי נהג לחלוק איתה בנטל עבודות הבית, גם לאחר שבוע עמוס בניהול מפעל היי-טק. שני ילדיהם הבוגרים התגוררו מחוץ לקיבוץ. סופי שבוע שבהם לא הגיעו לביקור הוקדשו לטיפוח הגינה ול"חיזוק אושיות הזוגיות".
 
נירה, בתנועות לאות, הסירה את המגבת שעטפה אותה, קיפלה והניחה אותה למראשותיה והשתרעה לצידו של חגי. היא חשה את גופה המלא שוקע אל בין הסדינים. באפלולית חדר השינה הבחינה בעיניו ובשתיקתו.
 
הוא ייתן לה לישון וישכב לצידה עד שתתרצה. זמן רב לאחר שתירדם וקמרונות גופה יעירו בו תשוקה בוערת, הוא יסב ממנה את ראשו, והלאות תכריע גם אותו. מאוחר יותר הם ייפגשו פתאום בהתפרצות של מגע מהיר וקודח, שירוקן אותו וישלחוֹ לשינה עמוקה ומתמשכת, בעוד שהיא תחכה בסבלנות, כדרכה.
 
***
הם ישבו במטבחון, לוגמים קפה של לפנות ערב. הוא מהמאג השחור שעליו כיתוב זוהר Happy Life, והיא מהכוס עם הגלזורה הכחולה שיצרה בחוג לקרמיקה לפני שנים, מזכרת מהימים שבהם חיפשה ביטוי ליצירתיות המודרת שלה.
 
מהורהרת, היא שבה וסיפרה לו מה אמרה לה אימה לפני ימים אחדים.
 
"על מה היא מדברת, לדעתך?"
 
"מי?"
 
"אימא שלי".
 
"בקשר למה?"
 
"בקשר... אתה לא מקשיב, חגי. תהיה איתי רגע, אפשר?" ערמת תלתליו המאפירה התנערה כאילו היו לה חיים משלה, והוא הביט בה בדריכות. "בקשר לזה שהיא אמרה ש'יותר טוב שאת לא יודעת מה הולך שם באמצע הלילה'", נירה הרימה את קולה.
 
"את מתכוונת בקשר לאורגיות שהולכות שם?" היא ראתה את החיוך הציני שלו, אבל החליטה שלא להגיב. הוא קם להכין לעצמו קפה נוסף. מבעד לרעש הקומקום שמע אותה אומרת, כאילו לעצמה, "לא אורגיות. אבל – נזירה ג'ניה אף פעם לא הייתה". הוא שב והתיישב בכבדות, בידיו הכוס המלאה.
 
"אצל אימא שלך, הכול אפשרי", אמר, ומייד ריכך, "זה גם יכול להיות שייך לגיל, את יודעת, צל הרים כהרים". הוא הביט בה בחשש, לא רצה לפגוע בה, קיווה שאולי הפעם, לשם שינוי, תניח לזה, לאותו כובד ראש שגם בשלו הלך שבי אחריה שנים קודם לכן.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 82 עמ' מודפסים
ריקוד לילי נעמה מעוז
נירה
 
 
נירה עייפה. השעות הקטנות של הלילה הן השעות שאליהן היא משתוקקת. קצת אחרי שהיא מניחה למטחנת המחשבות שבראשה, ומערכת העיכול שלה נרגעת, נופלת עליה סוף סוף שנת איכרים עמוקה, והיא מתכרבלת בה כמו בשמיכה שקצותיה הפרומים מעידים על ימיה הטובים יותר.
 
עכשיו, במקום להיות במיטתה, היא מקופלת בכיסא המשרדי, חסרת תחושה. הצמה שהיא קולעת מדי בוקר כבר פרועה מזמן, עפעפיה כבדים, אך עיניה נעוצות במסך, עוקבות אחר תיעודן של המצלמות במעגל סגור שהותקנו בכל חדר ובכל פינה. ידה המונחת על העכבר בוחשת בתנועות איטיות אך תכליתיות, עד שעיניה מתמקדות באולם המרכזי.
 
נירה מחכה, יודעת שזה רק עניין של זמן. היא לא תסתפק בתיעוד המצולם, אלא תהיה שם בזמן אמת, תצפה בהם, תנסה להבין, ואם צריך אז גם תנזוף.
 
כמה ימים קודם לכן, בשעת ערב מאוחרת, כשכבר עמדה לעזוב את "בית הקשישים", אירע הדבר.
 
לאחר שבדקה שצוות הלילה נוכח במלואו ושכל המטופלים שוכבים במיטותיהם, גחנה כמנהגה מעל מיטתה של ג'ניה, מחליפה ליטוף במגע יד מרפרף על שערות ראשה – עטרת גאוותה מכמירת הלב. ואז, כשכבר חשבה שנרדמה, פקחה ג'ניה את עיניה. נירה הכירה היטב את ההבזק הירקרק שנצנץ בהן וגווע. אותן עיניים, שנים קודם לכן, שברו לבבות לא מעטים ברחבי העמק, בהם את זה של אביה. היא התעלמה מהכאב העמום ששילח בה הזיכרון.
 
"לילה טוב, מיין טאכטער",1 לחשה ג'ניה על אוזנה של נירה, ולאחר שהעיפה מבטים לצדדים הוסיפה, "יותר טוב שאת לא יודעת מה שקורה אצלנו מאוחר בלילה".
 
לפני שנירה הספיקה להגיב, הסבה ג'ניה את פניה החיוורות אל הקיר, מאותתת שבזאת תמה השיחה.
 
"הכול בסדר, ג'ניה, לכי לישון", אמרה נירה, מנסה להסתיר את הפתעתה. היא כיבתה את האור ויצאה מהחדר.
 
מה כבר יכול לקרות בבית הקשישים שעדיף שלא אדע? תהתה נירה, מה גם שהבית מצולם ותחת השגחה 24 שעות ביממה.
 
אימה הייתה כל מיני דברים, אבל "ממציאת סיפורים" לא היה אחד מהם. ג'ניה ביקשה לרמוז לה על משהו. אולי להזהיר.
 
נירה ניסתה להיזכר אם היו סימנים, איתותים, משהו שונה אצל הקשישים. היא נזכרה ששמה לב שחלקם מתקשים לקום בבוקר, ותלתה זאת בנדודי השינה שלהם.
 
מילותיה של אימה לא הרפו ממנה. חשבה לשאול את האח התורן, אבל אז הבינה שאם באמת משהו מתרחש בבית הקשישים בשעות הקטנות של הלילה, מוטב שתבדוק זאת בעצמה, ובהקדם, לפני שהשמועה תעשה לה כנפיים.
 
וכך עשתה.
 
 
זה כמה שנים שנירה אינה עובדת בכרם. היא עדיין מתגעגעת לשקט ולריחוק מלהגה המתמיד של הקהילה השיתופית. בקיץ היו אלו טללי הבוקר והצינה הקלה בראשית היום, ששטפו וטיהרו בה הכול. בחורף הייתה מתכנסת בתוך עצמה, כאילו גם היא, כמו הגפנים, שרויה בתרדמת חורף.
 
היא זוכרת את היום שבו קראו לה מרכז המשק והמזכיר לשיחה. הם ביקשו את הסכמתה לעזוב את ניהול הכרם ולעבור לנהל את "בית הקשישים". מרכז המשק שתק רוב הזמן, והיא הבינה שהוא נאלץ לוותר עליה לטובת מה שהמזכיר כינה, באופן מליצי כל כך, "טיפוח הערוגה הכי מוזנחת בקיבוץ". נירה ידעה שאיש אינו מצפה ש"הערוגה" הזאת תניב רווח תפעולי כלשהו. הציפייה היחידה הייתה, כמו שניסח זאת המזכיר בפואטיות האופיינית לו, "להחזיר משהו מהחוב – שאין לו שיעור – לאנשים הללו".
 
לא עזרו לה כל הטיעונים על המקצועיות שרכשה בשנות עבודתה בכרם, על אהבת המרחבים שלה, על כך שמעולם לא הוכשרה לעבודה עם קשישים. הם פנו ל״מצפונה הקיבוצי".
 
״אימא שלך, ששרדה את השואה, לא מגיע לה הכי טוב שאפשר?"
 
נירה חשה שהמזכיר שישב מולה שלף את נשק יום הדין.
 
"כן, אבל מה זה קשור? בקיבוץ יש עוד אנשים שיכולים למלא את התפקיד הזה, והם לא פחות מוכשרים", פלטה, וידעה שהחמיצה הזדמנות. כדי לשכנע היה עליה לומר לו שדווקא מכיוון שאימא שלה נמצאת בבית הקשישים, היא, נירה, מנועה מלעבוד שם.
 
"אין לנו הרבה אנשים שעוסקים בניהול, ושיש להם גם את הרגישות הדרושה לעבודה עם קשישים. חשבנו על זה הרבה, גם בוועדת המשק וגם במזכירות, והחלטנו שאת הכי מתאימה".
 
לאחר דין ודברים ארוך ומתיש, שילבה נירה את ידיה בהכנעה ואמרה, "אבל רק לשנה אחת. ואם אחרי שנה אחליט שזה לא מתאים לי, אני חוזרת לכרם".
 
הם הסכימו, לא הייתה להם ברירה. היא ידעה שהמזכיר הניח שאחרי שנה של השקעה, מצפונה לא ייתן לה לעזוב.
 
הוא צדק.
 
***
לפני שיצאה לעבודה בערבו של יום שישי, הקפידה נירה לנוח. חגי נהג לחלוק איתה בנטל עבודות הבית, גם לאחר שבוע עמוס בניהול מפעל היי-טק. שני ילדיהם הבוגרים התגוררו מחוץ לקיבוץ. סופי שבוע שבהם לא הגיעו לביקור הוקדשו לטיפוח הגינה ול"חיזוק אושיות הזוגיות".
 
נירה, בתנועות לאות, הסירה את המגבת שעטפה אותה, קיפלה והניחה אותה למראשותיה והשתרעה לצידו של חגי. היא חשה את גופה המלא שוקע אל בין הסדינים. באפלולית חדר השינה הבחינה בעיניו ובשתיקתו.
 
הוא ייתן לה לישון וישכב לצידה עד שתתרצה. זמן רב לאחר שתירדם וקמרונות גופה יעירו בו תשוקה בוערת, הוא יסב ממנה את ראשו, והלאות תכריע גם אותו. מאוחר יותר הם ייפגשו פתאום בהתפרצות של מגע מהיר וקודח, שירוקן אותו וישלחוֹ לשינה עמוקה ומתמשכת, בעוד שהיא תחכה בסבלנות, כדרכה.
 
***
הם ישבו במטבחון, לוגמים קפה של לפנות ערב. הוא מהמאג השחור שעליו כיתוב זוהר Happy Life, והיא מהכוס עם הגלזורה הכחולה שיצרה בחוג לקרמיקה לפני שנים, מזכרת מהימים שבהם חיפשה ביטוי ליצירתיות המודרת שלה.
 
מהורהרת, היא שבה וסיפרה לו מה אמרה לה אימה לפני ימים אחדים.
 
"על מה היא מדברת, לדעתך?"
 
"מי?"
 
"אימא שלי".
 
"בקשר למה?"
 
"בקשר... אתה לא מקשיב, חגי. תהיה איתי רגע, אפשר?" ערמת תלתליו המאפירה התנערה כאילו היו לה חיים משלה, והוא הביט בה בדריכות. "בקשר לזה שהיא אמרה ש'יותר טוב שאת לא יודעת מה הולך שם באמצע הלילה'", נירה הרימה את קולה.
 
"את מתכוונת בקשר לאורגיות שהולכות שם?" היא ראתה את החיוך הציני שלו, אבל החליטה שלא להגיב. הוא קם להכין לעצמו קפה נוסף. מבעד לרעש הקומקום שמע אותה אומרת, כאילו לעצמה, "לא אורגיות. אבל – נזירה ג'ניה אף פעם לא הייתה". הוא שב והתיישב בכבדות, בידיו הכוס המלאה.
 
"אצל אימא שלך, הכול אפשרי", אמר, ומייד ריכך, "זה גם יכול להיות שייך לגיל, את יודעת, צל הרים כהרים". הוא הביט בה בחשש, לא רצה לפגוע בה, קיווה שאולי הפעם, לשם שינוי, תניח לזה, לאותו כובד ראש שגם בשלו הלך שבי אחריה שנים קודם לכן.