מורדת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מורדת
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ענת בר ושדי, מחברת ספרי הילדים: "הנסיך השותק", ו"קלף מגולגל קשור בסרט" (דני ספרים), מנחת סדנאות כתיבה ומרצה בתחום העצמת נשים, מתגוררת בגליל, נשואה ואם לשבעה ילדים. "מורדת" הינו רומן ביכוריה למבוגרים, שנכתב בין השאר מתוך רצון לתת קול לציבור מוחלש של נשים. 

    תקציר

    בין קירות ביתה המעוצב של רות גבע, אם לארבעה ילדים, מתרחשים דברים שאיש אינו מבחין בהם. מאחורי הגינה המטופחת, כשנסגרת דלת הבית, עולות ומבעבעות תחושות של פחד ומחנק.
    מפגש אקראי עם איש זר מעמת את רות עם מציאות חייה ומאלץ אותה להודות באמיתות כואבות. דרך דמותה של רות, מאפשרת המחברת לקוראים הצצה אל עולם שלרוב חומק מעינו של הציבור – עולמה של אישה, רעיה ואם מהמיינסטרים של החברה הדתית, שחיה חיי סבל מוכחשים וחווה אלימות נפשית ומינית בין כתלי ביתה – מבלי שאף אחד ישים לב לכך.
     
    "מורדת" הוא רומן ביכוריה של ענת בר ושדי, מחברת ספרי הילדים "קלף מגולגל קשור בסרט" ו"הנסיך השותק", מרצה ומנחת סדנאות כתיבה.

    פרק ראשון

    1
     
    רות יצאה מן הבית. לרגע ניסתה להיזכר אם הכניסה את הסיר האחרון למקרר. תמיד היא שוכחת דברים, לא משנה כמה אילן גוער בה. היא סגרה אחריה את הדלת בדממה, מתבוננת בשלט המוזהב: "כאן גרים בכיף - משפחת גבע" ופקדה על עצמה לא להביט לאחור בעת שחצתה את החצר המטופחת, המעוצבת בסגנון יפני שאבני דרך משולבות בה בצורה גיאומטרית, בדשא הסינטטי ובצמחים הגזוזים, שנראו כמעט מלאכותיים. היא העדיפה צמחים קופצניים ושיחים שיתפשטו להם ללא שליטה, יטפסו זה על זה ויזלגו בפראות לכל עבר, אך אילן מבין יותר ממנה, יש לו כישרון לדברים האלה וכולם שיבחו והיללו את הקו הנקי שלו. הייתה מסוחררת מעט כשחצתה את השביל, כאילו השמיים וכל צבאם צופים בה בחומרה.
     
    היא עצרה לרגע ליד שער החצר המפורזל, אף הוא אפור כמו אבני החצר, הרצפות וחלק מהקירות בבית. נדמה היה לה כי ניתן לשמוע את פעימות ליבה המואצות. רחשי צעדיהם של גברים ממהרים נשמעו מעבר לגדר. הם בדרך לבית הכנסת. אילן, בעלה, כבר שם, תמיד בין הראשונים.
     
    השמיים החליפו צבעים. גוני כסף בהקו במשיחות של כתום, ורוד וסגול מבין זנבות עננים פלומתיים. לרגע היססה כאילו משהו משך אותה לאחור, תפס ברגליה, טיפס במעלה עורקיה וביקש לאחוז בליבה ובגרונה עד מחנק.
     
    את חייבת לעשות את זה, חשבה.
     
    היא הביטה למעלה לשבריר שנייה כמו כדי לקבל אישור סופי, ואז פתחה את השער וסגרה אותו מאחוריה בשקט. קשת גוני כחול מתכהים החלו להשתלט בהדרגה על הצבעים הזוהרים. רוח בין ערביים גלשה מרכסי ההרים אל הנוף ההולך ומיטשטש לכדי יריעה אחידה, מנוקדת בניצוצות. האוויר ייבש את הזיעה שעל גופה, חדר אל ריאותיה והרחיב אותן. הרוח הפיחה בה אומץ ומוחה הלך והצטלל. באותו רגע חשה נחושה כפי שלא הייתה מעולם. היא סטתה ממסלולה הקבוע והתקדמה לכיוון היציאה מהיישוב.
     
    רכב עבר לידה, מיד זיהתה - בעלה של אסתר חוזר מעבודתו בחיפה. בכל יום, כמעט באותה השעה, היא רואה אותו חוזר והוא רואה אותה צועדת. עוד מעט ילך גם הוא לבית הכנסת ויפגוש שם את אילן. לרגע חשה שקופה, כאילו מחשבותיה חשופות בפניו, ובהלה אחזה בה, אך היא הזכירה לעצמה שרק אילן יודע לקרוא אותה סתם כך במבט חטוף. היא עצרה, שלפה בקבוק מים מצד התיק, לגמה מעט וחיכתה עד שהרכב נעלם מעיניה.
     
    אז סרקה בעיניה את הסביבה. איפה זהבה ושירה? תמיד היא פוגשת אותן בסיבוב, צועדות במרץ ומלהגות בשטף. זו הסיבה לכך שפרשה מההליכה המשותפת שלהן - הרכילויות שנזרקו לחלל האוויר מבלי משים, במין קלות בלתי נסבלת. אילן תמיד חקר אותה על מה שוחחו והתרה בה שלא תיכשל בלשון הרע ובאבק לשון הרע, ושלא תספר יותר מדי דברים אישיים, כי מי יודע לאילו אוזניים זה יכול להגיע.
     
    בהתחלה ניסתה להתעמת איתו והתעקשה שאין כל רע בכך, שזו סתם שיחה רגילה של חברות מהשכונה, אך הוא תחקר אותה בנוגע לתוכן שיחותיהן והתווכח בלהט: "למה את צריכה לדעת מה הבעל שלה עושה? מה אכפת לך מה המורה עשתה או לא עשתה? זה לשון הרע גמור", ושאל מה סיפרה עליה ועליו, עם המבט המאיים הזה שיש לו לפעמים. לבסוף התייאשה והחלה לצאת לבד להליכת הערב. היא התעייפה מהוויכוחים עד שהגיעה למסקנה כי אילן צודק. אחרי הכול לא הייתה שום משמעות לשיחות האלה, ובכלל, מה רע בשקט המבורך בסופו של יום.
     
    רות אהבה לצעוד במהירות, להוציא זעם נסתר וכבוש דרך הרגליים. היא הייתה מרגישה שמשהו מתחיה בה, דרך הנשימה המהירה והזיעה הניגרת ממנה. היא אהבה את החושך המרגיע שנפרש כמו שמלה על ראשי ההרים ואת ציוציהן של ציפורים בודדות, המלוות את גוויעתו של היום.
     
    היא נהנתה להתבונן בתפאורה המתחלפת, מערבבת במוחה צבעים ומושכת מכחול עם גוון משלה על פני הרקיע המשתנים. אך הערב הזה היה שונה בתכלית. רות פנתה לכיוון הכביש הראשי והסואן והגבירה את הקצב, כשהיא יוצאת בנחישות מגבולות היישוב.
     
    הכול התחיל כשאיילה ורחלי הציעו לה להיפגש באזור חיפה. היא התפלאה כשרחלי התקשרה אליה ערב אחד וכל כך התרגשה לשמוע כמה התאמצה להשיג את המספר שלה. יותר מעשרים שנה לא ראתה אותן. הן היו שלישייה שכזאת באולפנה, וכעת תכננו מעין פגישת מחזור קטנה של שלושתן. רחלי תיארה בפניה את התוכנית המפורטת בקולה העליז: מפגש בבית קפה, לינה משותפת בביתה של איילה ושחייה בים השכם בבוקר יום המחרת, כמו בימים הטובים.
     
    קולה של רחלי נשמע לה כעולה מתוך זיכרון עמום בירכתי ראשה - תחושה של חופש מאותם ימים טרם הפכה לרעיה ואם, ויכלה לעשות ככל שעלה על רוחה. כשסיימו את הלימודים, כל אחת מהן עשתה שירות לאומי בעיר אחרת, ולאחר חתונתם של אילן ורות, הקשר עם השתיים, כְיתר קשריה החברתיים של רות, החל להתרופף. אילן לא חיבב את חברותיה ובעיקר התנגד לאופן שבו היו, לדבריו, מבזבזות את זמנן בשיחות חסרות משמעות.
     
    רות הייתה נסערת כפי שלא הרגישה מזה זמן רב. שברירי זיכרונות עלו וצפו מול עיניה - היא והחברות במכנסיים קצרים, מתרוצצות על החוף, משפריצות מים וצוחקות, רצות אל בין הגלים המשתברים על גופן. שיכרון של חופש, כאילו כל אברי גופה וכל חלקי נשמתה השתוקקו לזה.
     
    היה ברור לה מלכתחילה שאילן לא יסכים.
     
    "אין לכן מה לעשות בחיים?" שאל עם המבט הזועם הזה שלו. "ככה את מתכוונת להפקיר את הבית והילדים? אני לא מוכן לשמוע על זה, בשום פנים ואופן".
     
    לבסוף הרעיון נגנז. רחלי הושבתה לתקופה של שמירת היריון והתוכנית בוטלה. תחושת מרירות עזה פשטה בה לנוכח חופש הפעולה של חברותיה והחופש שבו ניהלו את חייהן, השונים כל כך מחייה שלה. הקנאה התעוררה בה - כמה קל עבורן להעלות רעיון ופשוט לבצע אותו, מבלי שיידרש אישור של אף אדם אחר.
     
    שתיהן מנהלות קריירה מצליחה - איילה מחנכת כיתה י' באולפנה ורכזת חברתית. רחלי יועצת בבית ספר ממלכתי דתי, ואילו רות מבלה את ימיה בין קירות הבית, הסוגרים עליה כאילו מיום ליום החלל ביניהם הולך ומצטמצם, ביחד איתה.
     
    ימים חלפו ותחושות התסכול והמרירות צפו ועלו בה במין רשעות עיקשת, עד שהגתה את הרעיון לתכנן טיול לעצמה. היא תצא מהבית ליומיים - היא חייבת לעשות את זה. לא היה לה אכפת מה אילן יחשוב. תמיד הקפידה לעשות רק דברים שאילן נתן להם את ברכתו. היא למדה בשיעורים של הרבנית נחמה שהבעל הוא מקור המזל בבית - אם הבית מתנהל על פיו, הכול זורם בחסד, כי האישה היא מידת הדין. לרוב היא ראתה באופן ממשי שההחלטות של אילן הביאו לה מזל. למשל באותה פעם שלא הרשה לה לצאת לטיול של נשות היישוב ולאחר מכן שמעה שהטיול היה מאכזב, או כשלא הסכים שתיסע לבד לחתונה בהסעה של היישוב ולבסוף הרכב נתקע בדרך ושעות רבות חלפו עד שנמצא רכב חלופי והם הפסידו כמעט את כל האירוע. היו גם מקרים יוצאים מן הכלל שבהם החלטותיו נראו לה שגויות, אך האמינה שבסופו של דבר, יום אחד היא תבין שזה היה לטובה. כך ויתרה על הציור ועל חברויות ישנות וחדשות שלא היו לרוחו. היא רצתה להאמין בכל מאודה בברכה שתכניס הביתה אם תשמע בקולו.
     
    אך הפעם היה זה כאילו שיגעון נכנס בה דרך סדקים סמויים שנפערו בהדרגה בנפשה. היא קבעה תאריך, בחרה שעת כושר שבה היה טרוד בענייניו והודיעה לו שהיא לא מתכוונת לוותר על המפגש עם חברותיה. בתגובה הרים ראשו רק במעט מעל הגמרא שרכן מעליה וגיחך לעומתה בביטול. מבחינתו הנושא היה סגור לאחר שהבהיר את עמדתו, והוא לא העלה בדעתו אפשרות שרות תמרה את פיו ותיסע.
     
    היא התפלאה כמה קל היה לשקר לו, להעמיד פנים שהמפגש לא בוטל. חברותיה שיקרו לעיתים לבעליהן, אך היא לא העזה לנהוג כמותן, כיוון שדבר לא נעלם מעיניו של אילן - דבר פרט לגלולות למניעת היריון שלקחה מאז שעברה את ההפלה השנייה ושאותן הטמינה בתוך גרביים מגולגלים.
     
    אילן ידע עליה הכול, אך לא הרגיש בשינויים שחלו בה בהדרגה. הוא לא הרגיש כיצד החלה להתרוקן מבפנים. היומיום שלה החל לאבד משמעות בפרטיו. בתחילה בפרטים הקטנים - בלבנים שהחלה להשליך בסתמיות אל תוך סלסילה, כי לשם מה לקפלם. בברזים שהפסיקה להבריק, כי מה זה כבר משנה אם תצטבר אבנית.
     
    משימות הבית החלו להכביד עליה. היא חשה עייפה באופן קבוע, ללא קשר למספר השעות שישנה בלילה. לעיתים חזרה לישון למשך שעה או שעתיים לאחר שכולם הלכו ללימודים והכריחה את עצמה לקום מהמיטה כדי לבצע את המשימות הכי דחופות. לו היה לה ילד נוסף הכול היה נראה אחרת. הדבר היחיד שתפקד אצלה כראוי נפגם, גופה בגד בה. אילן לא שם לב למה שהתרחש עימה כל עוד קיבל את מה שהוא צריך, כמו שהוא אוהב, גם אם העמידה פנים.
     
    היא הייתה מוכנה לשלם את המחיר על הטיול שלה - כל תגובה קשה, כל עונש שהוא יטיל עליה. היא חייבת לעשות את זה, לקום וללכת, לצאת לחופש גם אם זה לגמרי לבד.
     
    חושך עבה עטף את הכול, ופנסי תאורה גבוהים נדלקו והאירו עליה, כשאליהם מצטרפים פנסי רכבים חולפים שלרגע הבהילו אותה אל שולי הכביש. היא הציצה בשעון - עוד מעט תסתיים תפילת ערבית, היא מוכרחה למהר.
     
    כשהגיעה לתחנת האוטובוס, מזיעה ודביקה, עצרה לרגע והביטה בנייד שלה - אף אחד לא מחפש אותה. לפעמים היא מתעכבת מעט בצעדת הערב שלה כדי לשבת בחסות החשכה על הספסל המבודד ולדבר עם אלוקים. בערבים אילן עייף מיומו העמוס ואינו יודע בדיוק מתי יצאה מהבית ומתי תשוב. כמדי ערב, רות דאגה שהארוחה תמתין לו על השולחן - ביצים שלוקות, פרוסות לחם, ירקות חתוכים, וקיוותה שלא ישים לב לחיתוך המשונה שיצא לה מרוב לחץ. היא השאירה מטבח מבריק וקיוותה כי גם הערב יצנח לישון כמריונטה שגזרו לה את החוטים וישכח ממנה לכמה שעות.
     
    רכב עצר לידה. זוג נחמד הציץ אליה מן החלון, נראה קצת מוכר, אולי הוא מתגורר ביישוב הסמוך.
     
    "את צריכה טרמפ?" שאלה האישה.
     
    "לאן אתם נוסעים?" השיבה רות, חשה את נשימתה הכבדה.
     
    "לכיוון תל אביב".
     
    תל אביב? היא היססה לרגע, מנסה לחשב מסלול במוחה במהירות. היא חשבה על חיפה, קיוותה לתפוס את האוטובוס האחרון, אך זה היה מאוחר מדי. היא לא הצליחה להחליט אם זה נכון לנסוע לתל אביב, אך משהביטה לכיוון הכביש, אף רכב אחר לא נראה באופק. הזמן דחק בה, לרגע הרגישה שאינה מסוגלת לזוז או לנשום וחששה כי עוד רגע היא עלולה להתחרט.
     
    "תל אביב זה בסדר", ענתה ונכנסה לרכב. היא הביטה למעלה דרך החלון, וכהרגלה חיפשה אות או סימן, אך השמיים החזירו לה מבט אדיש, או כך נדמה לה לאור תאורת הרחוב.
     
    הרכב החל בנסיעתו ורות חשה מחנק. פעימות ליבה הלמו בטירוף כאילו ביקשו לצאת מגופה. אולי ארד כאן בצומת? חשבה, עדיין לא התרחקנו כל כך. המכשיר הנייד רטט בכיסה. הודעה נכנסה מאילן: "מתי את חוזרת?" דווקא היום הוא שם לב שהיא מתעכבת. תמיד יש לו את החושים האלה. אך זה לא הזמן להגיד לו. היא כבר הייתה מכוונת מאוד לצלילי החיים שהוא הכתיב לה והייתה תלויה בו. מעולם לא היה לה מקצוע ולא עבדה באופן מסודר. אילן לא רצה שתצא ללמוד, וגם לא התחשק לה ללמוד שום דבר מאז שוויתרה על לימודי האומנות. אחרי ההפלות אילן ניסה לסדר לה עבודות, אך רות לא החזיקה מעמד יותר מתקופות קצרות, מה שעורר את זעמו עליה.
     
    בעיקר התקשתה למצוא את מקומה כמטפלת בפעוטון ובמעון - לא הייתה מסוגלת לשמוע את בכיים של הילדים, לשאת את חוסר האונים שלהם, את הצרכים הפיזיים התכופים שלהם, וגם את הכאב העמוק שלה על אובדנה הפרטי. בכל פעם חשבה בן כמה אמור היה להיות העובר שנלקח ממנה ואיך אבדה לה היכולת להביא חיים, הדבר היחיד שהצליחה לעשות כראוי.
     
    לרגע לא שכחה את היום שבו התחננה בפניו לאפשר לה לשוב ולהשלים את לימודי האומנות שלה. "את אישה אגואיסטית, רק מחפשת איך לברוח מהתפקיד שלך ולבזבז את כל הכסף של הילדים על החלומות המפגרים שלך! מי הכניס לך לראש את השטויות האלה? בשביל זה אני עובד כל כך קשה?" הוא צרח. "מי נראה לך שאת, פיקאסו? אישה טיפשה, כלומניקית, זה מה שאת". עד מהרה העלבון שחשה לנוכח דבריו התחלף בהבנה שהוא צודק, ועם הזמן, תחושת הכלומיות הפכה לחלק בלתי נפרד ממנה. היא לא התאוותה יותר לשום דבר, עד לרגע שבו קולה המוכר של רחלי נשמע מן העבר השני של הקו.
     
    צללי הרים אטומים ניבטו מן החשכה. היא דמיינה מה יקרה למחרת היום כשתחזור הביתה ותתייצב מול מבטו הרושף והמאשים, צולף ומטיח מילים, שתמיד נשמעות משכנעות ומכאיבות כל כך, ועוד ליד הילדים, ואולי הוא יתכנס לתוך אחת מאותן שתיקות הענשה זועמות, ואולי אף גרוע מזה. לפתע חשה כאב חד בבטנה, שלֻווה בתחושת חמיצות בפיה. רק שלא תקיא על הריפוד היפה של המכונית.
     
    כל כאב חד באזור הבטן החזיר אותה לאותו ערב שבו תקף אותה כאב עז של התכווצות והריץ אותה לשירותים. עובר קטן יצא ממנה בדמות בובה ישנה, בגודל כף יד, שלם בכל איבריו. מראהו הכה בה בכל פעם מחדש. זאת הייתה ההפלה השנייה שלה. היא חששה לקרוא לאילן לאור מה שהתרחש לאחר ההפלה הראשונה, אז כשהדימום החל והיא התקשרה אליו מספר פעמים ברצף. אילן היה עסוק בישיבת צוות ומיהר לנתק את השיחה. "עוד מעט", אמר לה ולא נותר בה כוח להסביר שאיננה מסוגלת להמשיך בהכנות לקראת שבת ולטפל בילדים.
     
    כשהגיע לבסוף מאוחר בערב מצא אותה בשלב של עילפון. הוא הרים אותה למיטה והלך לשבת מול הגמרא בסלון. היה לו שיעור להכין. דם ניגר ממנה והיא הלכה ונחלשה במהלך השבת, אילן היה עסוק בתפילות ובשיעורים. הוא סירב להזמין אמבולנס למרות שהתחננה בפניו. לבסוף איבדה את הכרתה ולא ראתה את המחזה שאילן ניסה למנוע - כל השכונה נעמדת על הרגליים בעת שאמבולנס נכנס בשעריה בעיצומה של שבת.
     
    היא הייתה חלשה יותר מאשר בלידות אך הייתה יכולה לישון שעות ארוכות, שכן אף תינוק לא העיר אותה בבכי. הבית היה שקט, שקט מדי. אילן הסביר לה שזה קרה משום שלא הקפידה מספיק על מצוות האישה ומשום שהם רבים כל הזמן. "בעוון שנאת חינם... מריבה בתוך ביתו אשתו מפלת נפלים", ציטט באוזניה. לו רק הייתה לומדת להקשיב לו זה לא היה קורה.
     
    הוא הסתובב שפוף באותם ימים, כמו חווה כישלון, בעת שנשות היישוב דאגו לסייע לה בארוחות חמות ובשמירה על הילדים. התנועה בתוך הבית הפריעה לו וגרמה להיעדרותו מן הבית יותר מן הרגיל ולתלונות רבות על חוסר האונים הבלתי נתפס שלה: "אין לך תינוק לטפל בו אז בשביל מה כל הקרקס הזה", ורות חזרה שוב ושוב על כך שהיא מרגישה טוב ואין צורך בעזרה, ובכל זאת כל סיר שנכנס לביתה הביא אותה לידי דמעות.
     
    בהפלה השנייה הכול היה שונה, היא ישבה בחדר השינה על המיטה ואחזה בקופסה שבה הניחה את העובר הזעיר. המומה מיופיו השלם, מוכת צער ומבולבלת, הביטה בקופסה בעת שאילן נכנס ולקח אותה מידה, עטף אותה בנייר כסף ומסר אותה לרב כדי שיקבור את העובר. היא שמעה אותו מבקש מהרב שלא יעשה מזה רעש גדול ולא יספר על כך. ממנה ציפה שתתנהג כרגיל, ללא ההקלות והעזרה שהייתה רגילה לקבל אחרי הלידות, וביקש שתפשפש במעשיה. "גם ככה את לא מסוגלת לתפקד", אמר לה ביובש, והיא חשה קור. "לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא מסוגלת", שמעה את הקול, בעת ששכבה במיטה בעיניים פקוחות וחשבה על התינוק שלה, מיכאל, כך קראה לו, שוכב תחת רגבי האדמה המכסים את עיניו ואת פיו הזעיר. היא זכרה את היום שבו איבדה אותו, כ"ז באלול, שלושה ימים לפני יום הדין.
     
     
     
    תפסיקי לחשוב על מה שקורה בבית, נזפה בעצמה. אילן בטח כבר נרדם עם הבגדים. רות לא פתחה את ההודעה שלו, כאילו שלא ראתה. הרכב המשיך בנסיעתו, ודמיונה שוב לקח אותה הביתה באופן בלתי רצוני: אביאל מול המחשב, עידו טרם שב הביתה, אפרת סגורה בחדרה, אילן בחדר העבודה שלו, יעל כהרגלה בשיחת טלפון אינסופית. עוד מעט יתחילו לרחוש ולקרקש כלי המטבח, המגירות, המקרר והמיקרוגל. כל אחד ינשנש משהו, ולבסוף אילן יגער בהם שיהיו כבר בשקט ושילכו מיד לישון.
     
    היא הכינה אותם ועברה איתם על כל הפרטים הטכניים, ואף השאירה הוראות לאפרת שהתבוננה בה במבט שואל. אביאל הרים גבה ונכנס בחזרה לחדר שלו. היא תהתה מה שמעו מבעד לקירות חדריהם? האם חשו בדעיכה שלה שהחלה באותם ימים?
     
    היא כבר לא הייתה בטוחה אם זה טוב להם, האישה שהיא הופכת להיות. אילן הצליח לפרוש בפניה את חסרונותיה לאורך השנים - עקרת בית לא מספיק יעילה, שאינה חזקה רוחנית כפי שציפה ממנה, חסרת כישרונות, בעלת שתי ידיים שמאליות. אישה סתמית ואפורה בין קירות אפורים. גם גופה בגד בה, איבד את היכולת לשאת עובר ברחמה, להביא חיים לעולם.
     
    רק לפני שנים מועטות האימהות מילאה אותה באושר: תום ילדות, פנים מרוחות בשוקולד, סיפור לפני השינה, גוף קטן מתרפק עליה באמון מוחלט, וליבה מתרחב מרוב מתיקות. היא החלה לאבד את עצמה, ואילן, ככל שצמח לעץ רחב ענפים וגבוה, כך קטנה קומתה והצטמקה. היא אפילו לא הצליחה להבין במה טעתה בדרך. היא חשה כי קשה לה לשאת את תחושת החנק וחוסר התכלית הקיומית שלה, עטוף בתדמית הכוזבת כלפי חוץ, שהכול מושלם בביתם המעוצב של משפחת גבע.
     
    גלגלי הרכב אצו על הכביש, הזוג ישב לפניה בדממה, ברדיו התנגן שיר לא מוכר.
     
    "לאן את צריכה?" שאלה אותה האישה כשהם התקרבו לכניסה הצפונית של העיר וניערה אותה ממחשבותיה.
     
    "לאן אתם מגיעים?" שאלה רות.
     
    "לנווה צדק".
     
    "נווה צדק זה מצוין".
     
    תחושת מבוכה עטפה אותה כשירדה מן המכונית ללא כל הסבר מניח את הדעת מדוע אישה כמוה נוסעת בשעה כזאת לבדה בטרמפ לתל אביב. רות נחתה ברחוב שוקק חיים, כאילו זה עתה ירדה בארץ זרה. אנשים הסתובבו ברחובות, ישבו בבתי קפה ובפאבים, ובכל מקום הבחינה בהמולה רוחשת של פנים וצלילים, שונה מכל עיר אחרת. תחושה של פסטיבל מתקרב תלויה באוויר הלח וההביל.
     
    לרגע עמדה כבולה בתוך מבוכתה, מוחה השתתק לאחר שהתרחקה מכל המוכר לה. היא הייתה לבושה בשמלה קלה שמכנסי טייץ בצבצו מתחתיה וירדו קצת מתחת לברכיה. אילן מאוד הקפיד בעניין הזה, הזכיר לה כל הזמן את מעמדה המחייב כרעייתו של דמות חינוכית ואת החובה המוטלת עליה לשמש דוגמה לבנותיהם. גם לה וגם לבנות היה בודק דרך קבע את גובה החצאית. בזמן שהתארגנה לקראת הנסיעה חשבה לקחת עימה את אחת השמלות המרשימות שקנה לה ואולי את שרשרת הזהב שהביא לה לכבוד פסח האחרון, כפי שנהג לעשות לפני כל חג, אך חששה שיגלה. אילן הקפיד שתענוד אותה רק לכבודו, בשבתות ובחגים. היא האמינה לו שזה מתאים לה משום שאילן מבין בעניינים האלה. למען האמת השמלות לא היו ממש לטעמה אך לא העזה לומר, כיוון שאילן היה כל כך גאה בעצמו וציין בכל הזדמנות שהן עלו הון.
     
    רות פשטה את מעיל הרוח המיותר ותחבה אותו לתוך התיק. על אף שנעלה נעלי ספורט, כפות רגליה היו חמות וכואבות מן ההליכה הממושכת. ניסיונותיה לסדר את מטפחת הסרט שהייתה קשורה מעל שערה האסוף עלו בתוהו, ותלתלים סוררים קיפצו החוצה מתוכה. כמה התביישה במראה המרושל שלה. אילן תמיד הקפיד שתצא מסודרת מהבית.
     
    אז אני בתל אביב, חשבה לעצמה, מקווה שהעיר תקבל אותה ליומיים הקרובים. היא שקלה בדעתה כל מיני אפשרויות - אולי לפנות לרחלי, לנסוע להורים או לאחיה, אך זה היה מצריך ממנה לספר, להסביר.
     
    בשנים האחרונות התרחקה מכולם. אילן לא אהב לנסוע למשפחה שלה, זה פגע לו בלוח הזמנים הצפוף. הוא לא אהב את הדיבורים ואת החקירות סביב השולחן, כך כינה זאת. אימה מעולם לא השלימה עם כך שבתה הפסיקה את לימודיה, וניסתה להעלות את הנושא בכל פעם שנפגשו. אילן בתגובה טען שהיא לא מכבדת אותו. "היא מנסה להתערב לנו בחיים, היא לא מבינה שאת אישה נשואה?" היה אומר לרות בדרכם הביתה. הפריע לו גם שאימה כרכרה סביבה, נהגה להגיש לה ארוחות ולהכין עבורה את הדברים האהובים עליה, ולא הרשתה לה לעזור בשטיפת הכלים. "כלים יש לך מספיק בבית, תנוחי".
     
    "לא פלא שיצאת כזאת", היה אילן מטיח בה. היו בפיו תלונות גם על החינוך הפשרני של הוריה, ובכל פעם שהגיעו היה מבקש מהוריה בתקיפות לכבות את הטלוויזיה. בכול היה מתערב, אפילו אסר על רות לחבק את אחיה הצעיר ברגע שהתחיל להתבגר מעט, עוד לפני שהגיע לגיל מצוות. במשך הזמן הביקורים התמעטו והפכו לנדירים, גם בשל חוסר הרצון של אילן להגיע, וגם כיוון שרות לא יכלה לשאת את המבט השואל והכאוב בעיניה של אימה.
     
    אימה רצתה לבוא לעזור לה לאחר ההפלה הראשונה, אך זה לא מצא חן בעיניו של אילן. כששכבה במיטה בימים שאחרי, נים לא נים, דימתה את מגע ידיה של אימה המלטפת את שערה. בטלפון סיפרה לה שהיא מרגישה טוב ומסתדרת.
     
    פתאום לא היה לה לאן לפנות. היא קצת התחרטה שלא שיתפה את הודיה, החברה היחידה שנותרה לה, למרות שמאז החתונה לא שיתפה אותה יותר בשום דבר משמעותי.
     
    היא צעדה ברחובות הראשיים, אולם נדמה לה כי סמטאות קטנות ואפלות מציצות אליה מצידי הדרכים בפרצופים שונים ומאיימים. האנשים שהילכו ברחובות או ישבו בבתי הקפה והמסעדות נראו לה נינוחים, חלקם שמחים, צוחקים, כולם נראו לה שייכים, חוץ ממנה. בהדרגה החלו חלק מהרחובות להיראות לה מוכרים, ואז ברגע אחד הבינה לאן ליבה מושך אותה - בילדותה בילתה שעות רבות מול הים, זה היה הדבר היחיד שחסר לה בנופי הגולן המרהיבים.
     
    רות חצתה את הכביש הסואן והלכה לכיוון הטיילת, כשרוח מלוחה מלטפת את פניה. היא התקרבה לחוף, חלצה את נעלי הספורט, פשטה את גרביה ועמדה על החול, שעטף את כפות רגליה בקרירות נעימה. היא פסעה לכיוון הים. כמה מבטים נשלחו אליה ועוררו בה מבוכה. זוג טייל על החוף, ידו על כתפה, ראשה מונח על כתפו. לרגע נצבט ליבה.
     
    ממרחק נראה הים שחור ואפל, מקרוב נהרו בו כל אורות העיר, והמראה היה מכשף. רות הביטה אל הים, היא שמעה אותו קורא לה, נפרש כיריעה גלית מלמטה ועד השמיים, שלפתע נראו קרובים כל כך. היא פסעה אל תוך הים ועמדה בתוך המים הרדודים, אדוות קטנות וחמימות ליחכו את כפות רגליה הכואבות כצלופחים חלקלקים. הרוח פיזרה את שערה בפראות. היא חשה איך אלוקים והיקום כולו מתבוננים בה בשתיקה, כאילו חיכו לה כאן, וכולם נועצים בה מבט דרוך של ציפייה. היא הרגישה מעין גוש גדול שתקוע לה בבית החזה ומתחיל להזדעזע בתוכה, לבעור ולהתפרץ אל הפתח הצר של הלוע שלה.
     
    הכאב החזק צר על פתחיה הקטנים והחל לגלוש החוצה. דמעות חמות צצו מתחתית עפעפיה וגדשו את עיניה. גופה היטלטל ורעד עם תנודות בכייה, כמו מנסה לנער את עצמו מניסיונותיה לרסנו. גופה לא הצליח לשאת אותה והיא קרסה לישיבה בתוך המים. החול והמים התערבלו סביבה, עטפו אותה, לעיתים מערסלים אותה ולעיתים מנערים. הדמעות שטפו את פניה והתערבבו עם מי הים עד שהייתה מרוקנת לגמרי. וכאילו אלוהים עדיין מחכה בסבלנות לשמוע אותה. רק איתו יכלה תמיד לדבר.
     
    "השם, אין לי כוח לחיות. אני לא מבינה - מה לא בסדר איתי? בבקשה תעשה לי נס שזה יסתדר עם אילן, שהוא לא יכעס". בכייה שכך. היא הקשיבה לרעשי העיר שהתמזגו עם המיית הים.
     
    מה עכשיו? שאלה את עצמה. היא קמה באיטיות, בגדיה ספוגים במים עד מותניה. כשיצאה מהמים חשה כבדה מאוד, כל צעד עלה לה במאמץ ניכר, וגם החול נדבק אליה. לרגע זה הצחיק אותה, עד שנזכרה כי הנייד היה בכיס השמלה שלה והחיוך נמחה מפניה באחת. היא הוציאה את הנייד מהכיס. המכשיר הרטוב לא נדלק. אילן יהרוג אותי, חשבה. ולרגע שב ואחז בה פחד. היא הייתה עייפה כל כך. הנייד הארור, כמה נזקקה לו, בהיותו הקשר היחיד כמעט שהיה לה לעולם שבחוץ. וכמה שנאה אותו.
     
    בכל פעם מצא אילן תירוץ לבדוק אותו - כדי לסדר לה את האנטי וירוס, כדי לעדכן לה משהו. היא הבחינה כי הוא נכנס אליו גם בסתר, בודק עם מי היא מתכתבת, מציץ בכל מיני התכתבויות מביכות בקבוצות נשים. היא נאלצה לצאת מכמה קבוצות של חברות כי היה לו מה להעיר על כל דבר, וגם התביישה שהוא יקרא דברים אישיים של חברות. הוא מעולם לא הכחיש בפניה שהוא נוהג לחטט בדברים האישיים שלה. "יש לך משהו להסתיר?" נהג לשאול אם הביעה צל של תרעומת. "יש משהו שאת מפחדת שאני אראה?" כך היה משתיק אותה, נוטע בה את ההבנה שהוא נמצא בכל מקום בחייה ויודע הכול. "ככה זה בזוגיות טובה, אני דואג לך", חזר ואמר. "את פשוט תמימה ואני לא רוצה שיעבדו עלייך. החברות שלך מורידות אותך מבחינה רוחנית", אמר לה לא פעם.
     
    "צריכה עזרה?" ניגש אליה גבר מבוגר, שעיניו נצצו מתוך החושך כחורשות רעה. רות לא ענתה והתחמקה ממנו. היא מצאה פיצוצייה פתוחה ומוארת, שהייתה ריקה מלבד צעיר בטרנינג שצפה בטלוויזיה במשחק כדורגל וקידם את פניה באדישות. לרגע הביט בה בחשד כאשר ביקשה להתקשר, מציגה בפניו את הנייד הרטוב שלה. ידה רעדה מעט מתשישות ומפחד, אך היא חששה שאחר כך יהיה גרוע יותר כשיאשים אותה, בנוסף לכול, שלא סיפרה לו מה קרה לנייד. רגע האמת הגיע, עדיף להתעמת איתו עכשיו.
     
    אילן ענה לה בקול מנומנם ונרגן: "איפה את לעזאזל? מה קורה פה?"
     
    "הטלפון שלי הלך", ענתה רות, ושמעה את הקול הרועד שלה.
     
    "רגע אחד, זאת שיחה מ-03, אני לא מבין, איפה את?"
     
    רות לקחה נשימה עמוקה וניסתה לדבר באופן רגוע אך הרעד בקולה הלך והחמיר, וגלש לכמעט בכי: "אני אמרתי לך שאני נוסעת ליומיים להיפגש עם החברות מהאולפנה".
     
    לרגע הייתה שתיקה מן העבר השני. רות הרחיקה את הטלפון מאוזנה וכיווצה את עיניה וכתפיה, כאדם המצפה לפצצה שתיפול על ראשו. בזווית העין היא ראתה את המוכר מציץ לעברה. האם זו סקרנות שזיהתה במבטו? או שאולי אלו הם רחמים?
     
    "מה השטויות האלה? את פסיכית על כל הראש, ירדת מהפסים לגמרי, אצל מי את ישנה? ממתי יש לך חברות באזור המרכז? שקרנית, מופקרת..." צעק.
     
    "אבל אמרתי לך שאני הולכת, וזה רק יומיים. הילדים יתארגנו בעצמם, לא תרגיש אותם, והשארתי כמה סירים במקרר..."
     
    הוא קטע את דבריה בחדות ובליל מילים זועמות וגידופים נדחס אל תוך השפופרת.
     
    "אתה צודק, סליחה, אני לא יכולה לדבר כרגע, יש לידי אנשים", אמרה והרחיקה ממנה את הטלפון.
     
    היא שמעה את הקולות מתרחקים ונחלשים. לבסוף הניחה את השפופרת על כנה. מעולם לא הסכים שתצא לבד ליותר מכמה שעות, וגם זה רק אחרי תחקיר מעמיק - מתי, ואיך ועם מי. הוא טען כי הרצון הזה שלה לפגוש חברות מלפני עשרים שנה הוא טמטום אחד גדול, כמו כל הטמטומים שלה, כי היא כזאת ויש לה מזל שיש לה בעל כמוהו שמחזיק אותה. בכל פעם שהתחיל בנאומי התוכחה שלו או בכעסיו המשתלחים, עמדה מולו חסרת אונים וחשופה כאדם בשדה הפתוח תחת מטר כבד של ברד. כל מילה פצעה אותה מבלי היכולת להתגונן, אך פתאום הוא היה מעבר לקו וזה היה פשוט כל כך לסגור את הטלפון. האופן שבו הניחה את השפופרת על כנה נתן לה לרגע תחושת כוח. לראשונה בחייה היא יכולה לסגור את הקול שלו, לחסום את אילן. וברגע הזה שום דבר לא נגע בה.
     
    נדמה היה לה כי הרוח מן הים עדיין מלטפת את גבה והחול עודנו מעקצץ לה בין האצבעות. היא קנתה קפה ולאחר ששתתה אותו לאט על ספסל בטיילת, הרעד בגופה שכך מעט. "יומיים של שקט, זה כל מה שאני מבקשת, אלוקים, זאת לא בקשה מוגזמת, מה חטאתי שככה..." היא פחדה לומר עליו דברים רעים, אפילו בינה ובין עצמה. הוא תמיד אמר לה שתפסיק לייבב ולהתלונן עליו כי זה יכול לפגוע במשפחה, להביא עליהם דיני שמיים. כדי לא לכעוס עליו היא הזכירה לעצמה כיצד אילן נוהג כאשר הוא במיטבו, מחמיא לה על יופייה, אך נזכרה גם בעלבון המתלווה למחמאה - איזה מזל יש לה שזכתה בבעל כמוהו, כי אחרת מי יודע מה יכול היה לקרות לאחת כמוה, יפה ומרחפת.
     
    רות ישבה שם במשך פרק זמן לא ידוע, צופה באנשים שונים באים והולכים, היה נדמה לה שכל העולם בתנועה ורק היא יושבת שם, שקופה, איש אינו שת ליבו אליה. כמה לבד אפשר לחוש במקום הומה אדם, חשבה, אם כי התחושה דווקא נעמה לה. בהיעדר נייד, היא לא ידעה מה השעה ושיערה כי כבר מאוחר. לאן תלך? תהתה. היא התביישה לחפש מלון - מה יחשבו עליה האנשים כשיראו אותה מסתובבת ברחובות, מחפשת מלון באמצע הלילה?
     
    היא נזכרה בימים הטובים של הטיולים בבני עקיבא, ואחר כך בימי השירות הלאומי, לפני שהודיה נישאה לאייל. היא והחברות היו עושות מדורה ליד הים עד אור הבוקר. כמה רחוקה נראתה לה התקופה הזאת. הן נפגשו בדירה של בנות השירות, ומהרגע הראשון היה ברור שהן הפכים גמורים. רות עדינה ומהססת, הודיה בטוחה בעצמה ותזזיתית. אך מהר מאוד מצאו את עצמן כשני הפכים המשלימים זה את זה, סוג של נשמות תאומות.
     
    בלילה הראשון ישבו ושוחחו כמעט עד אור הבוקר, ולמחרת כבר הפכו לצמד שלא ניתן להפרידו כאילו היו חברות משכבר הימים. הקשר זלג גם לשעות שמעבר לשירות הלאומי, בבילויים משותפים ובשיחות נפש טלפוניות ארוכות. הן נהגו לקחת את האוטובוס מירושלים לתל אביב ביום היציאה הביתה לשבת. שתיהן אהבו את האווירה הסואנת, את השווקים הצבעוניים ואת הים. שעות ישבו מול הגלים והתלבטו לגבי המשך מסלול חייהן.
     
    רות חשה כי הודיה תמיד נמצאת צעד אחד לפניה ויודעת בדיוק מה היא מתכוונת לעשות. לקראת סוף שנת השירות השנייה שלה הודיה כבר ידעה מה היא הולכת ללמוד. זה מה שהניע את רות לוותר על שנת שירות נוספת ולהירשם ללימודי אומנות במכללה בירושלים. כל ההחלטות שלה התקבלו יחד עם הודיה, שהיוותה עבורה עמוד שדרה של ביטחון וודאות.
     
    ואז הגיע אייל. המפגש של הודיה עם אייל היה אקראי, לא מסוג מפגשי השידוכים הרגילים - הם פשוט נפגשו בטיול לגולן. רות הקשיבה להתלבטויות ולהתחבטויות הקשות של הודיה לאורך חודשי ההיכרות הסודיים עם אייל, על שמירת נגיעה ועל "מה יגידו ההורים". הסיפורים על אייל הוסיפו ממד חדש ומלא ריגוש לשיחותיהן, אם כי כבר אז הקשר הרומנטי של הודיה גזל מהזמן הנדיר שלהן יחד כסטודנטיות והעיב על הקשר ביניהן, ורות הבינה כי מחובתה להקשיב, לתמוך ולפרגן.
     
    הצעת הנישואין של אייל הייתה צפויה למדי, מה שלא פגם ברף ההתרגשות הגבוה. רות הייתה שותפה לסוד וארגנה את האירוע ביחד עם אחותו הגדולה. היא עיצבה את השלט הענק "התינשאי לי?" ושזרה בו שלושים ושניים ורדים לציין "לב". באותם ימים התהלכה זוהרת באופוריה שמימית כאילו היא עצמה מתחתנת. אך ברגע שבו ראתה רות, מבעד לערפל של דמעות במסך הנייד, את אייל כורע ברך בפני הודיה ומציג בפניה את הטבעת, הבינה ששום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. מיד אספה את עצמה לקראת ההכנות המרגשות לקראת אירוסיה עם אייל - אחרי הכול היא זו שנועדה ללוות את הכלה והיא נבחרה מבין כל חברותיה של הודיה.
     
    רות ליוותה אותה לכל אורך התהליך גם ביום הגדול של חייה - יום החתונה. כמה דמעות התרגשות ותחינה להצלחת הזיווג הזילה בין תמונה לתמונה. הצלם הנציח את השעות המרגשות בדרך לסלון הכלות, בשדות המוריקים של המושב, בצהלות השמחה והשירים עם החברות טרם החופה. מצטלמות שוב ושוב בחיבוק ממושך שאין לטעות בו ומעיד על הקשר המיוחד ביניהן לפני החתונה ובמהלכה.
     
    רגע הפרדה הגיע ואיתו החלל שנותר לאחר שכבו האורות. מדריכת הכלות הכינה את הודיה לכך שזה תהליך טבעי שצפוי לקרות. הן דיברו על כך, אך זה לא הקל על תחושתה של רות כאילו משהו מנפשה אבד לה. הודיה לא התקשרה ביום שאחרי, אך זה היה מובן. בפעם הבאה שפגשה אותם, הודיה נראתה קורנת במטפחת הפרחונית שעטתה במין רישול מסביב לשיער שלה שגולגל לפקעת משוחררת, ואייל כרכר סביבה בעיניים מעריצות. זה היה הרגע שבו החליטה לשמוע על שידוך למרות שהייתה רק בת עשרים.
     
    כעת מול הים הכול נראה לה ברור כל כך - הודיה הייתה בטוחה בעצמה ובבחירותיה, וחיפתה על הססנותה ועדינותה הטבעית של רות, כמו שורש איתן שהקנה לרות ביטחון. וכשהיציבות של הודיה נשמטה ממנה, היא פשוט איבדה את זה.
     
    זמן קצר לאחר מכן שמו של אילן עלה על שפתותיו של אייל, כאילו חש מעין אחריות וייסורי מצפון כלפי החברה שנזנחה. שמו נישא בפי כולם בסוג של הדרת כבוד - כך שמעה מפיו של אייל, שלמד איתו בישיבה. מן ההתחלה הרגישה כי אולי אינה ראויה לו. כי אילן הוא ב"פסגת השאיפות של כל בת אולפנה", כפי שהתבטא אייל. אלמלא דחקה בה הודיה, הייתה מוותרת על כך. עצם הרעיון הלחיץ אותה, אולם לבסוף נכנעה, רק כדי לרצות את הודיה, שפינתה מזמנה כדי להגיע באוטובוס מביתה המרוחק ולעזור לה לבחור שמלה. זה היה כמעט כמו בימים הטובים. כמה צחקו באותו יום. התמונות צפו והבליחו חדות וברורות בראשה.
     
    "את לא חושבת שזה מוקדם מדי? אל תשכחי שאני קטנה ממך בשנה", היססה.
     
    "זה רק דייט, אל תחשבי יותר מדי, אם זה זה - לפי מה שאייל מספר, חבל על הזמן".
     
    הודיה הסתובבה סביבה, בחנה אותה מכל הכיוונים.
     
    "את נראית טוב", החמיאה לה, "זוהרת".
     
    הפגישה הראשונה עברה עליה כמו בחלום. אילן היה יפה תואר וגבה קומה, גדוש דברי תורה ומחמאות מרומזות שגרמו לה להסמיק. מרוב התרגשות לא זכרה מה אמר לה ומה ענתה אך ציפתה בדריכות נרגשת לפגישה השנייה, שבמהלכה שכנע אותה כי הם נועדו משמיים.
     
    רות התבוננה בים. לרגע השתעשעה ברעיון לשבת ככה מול הים כל הלילה, להביט בכוכבים, לשמוע את שאון הרחובות גווע, האם אי פעם משתרר כאן שקט של הים לבדו? רק היא והים ואלוהים. אלא שאז אילן שוב צץ במחשבתה. גם אילן לעולם אינו שוקט בתוכה, מרחף מעליה, מתבונן בה, כמו אלוהים.
    ענת בר ושדי, מחברת ספרי הילדים: "הנסיך השותק", ו"קלף מגולגל קשור בסרט" (דני ספרים), מנחת סדנאות כתיבה ומרצה בתחום העצמת נשים, מתגוררת בגליל, נשואה ואם לשבעה ילדים. "מורדת" הינו רומן ביכוריה למבוגרים, שנכתב בין השאר מתוך רצון לתת קול לציבור מוחלש של נשים. 

    עוד על הספר

    מורדת ענת בר ושדי
    1
     
    רות יצאה מן הבית. לרגע ניסתה להיזכר אם הכניסה את הסיר האחרון למקרר. תמיד היא שוכחת דברים, לא משנה כמה אילן גוער בה. היא סגרה אחריה את הדלת בדממה, מתבוננת בשלט המוזהב: "כאן גרים בכיף - משפחת גבע" ופקדה על עצמה לא להביט לאחור בעת שחצתה את החצר המטופחת, המעוצבת בסגנון יפני שאבני דרך משולבות בה בצורה גיאומטרית, בדשא הסינטטי ובצמחים הגזוזים, שנראו כמעט מלאכותיים. היא העדיפה צמחים קופצניים ושיחים שיתפשטו להם ללא שליטה, יטפסו זה על זה ויזלגו בפראות לכל עבר, אך אילן מבין יותר ממנה, יש לו כישרון לדברים האלה וכולם שיבחו והיללו את הקו הנקי שלו. הייתה מסוחררת מעט כשחצתה את השביל, כאילו השמיים וכל צבאם צופים בה בחומרה.
     
    היא עצרה לרגע ליד שער החצר המפורזל, אף הוא אפור כמו אבני החצר, הרצפות וחלק מהקירות בבית. נדמה היה לה כי ניתן לשמוע את פעימות ליבה המואצות. רחשי צעדיהם של גברים ממהרים נשמעו מעבר לגדר. הם בדרך לבית הכנסת. אילן, בעלה, כבר שם, תמיד בין הראשונים.
     
    השמיים החליפו צבעים. גוני כסף בהקו במשיחות של כתום, ורוד וסגול מבין זנבות עננים פלומתיים. לרגע היססה כאילו משהו משך אותה לאחור, תפס ברגליה, טיפס במעלה עורקיה וביקש לאחוז בליבה ובגרונה עד מחנק.
     
    את חייבת לעשות את זה, חשבה.
     
    היא הביטה למעלה לשבריר שנייה כמו כדי לקבל אישור סופי, ואז פתחה את השער וסגרה אותו מאחוריה בשקט. קשת גוני כחול מתכהים החלו להשתלט בהדרגה על הצבעים הזוהרים. רוח בין ערביים גלשה מרכסי ההרים אל הנוף ההולך ומיטשטש לכדי יריעה אחידה, מנוקדת בניצוצות. האוויר ייבש את הזיעה שעל גופה, חדר אל ריאותיה והרחיב אותן. הרוח הפיחה בה אומץ ומוחה הלך והצטלל. באותו רגע חשה נחושה כפי שלא הייתה מעולם. היא סטתה ממסלולה הקבוע והתקדמה לכיוון היציאה מהיישוב.
     
    רכב עבר לידה, מיד זיהתה - בעלה של אסתר חוזר מעבודתו בחיפה. בכל יום, כמעט באותה השעה, היא רואה אותו חוזר והוא רואה אותה צועדת. עוד מעט ילך גם הוא לבית הכנסת ויפגוש שם את אילן. לרגע חשה שקופה, כאילו מחשבותיה חשופות בפניו, ובהלה אחזה בה, אך היא הזכירה לעצמה שרק אילן יודע לקרוא אותה סתם כך במבט חטוף. היא עצרה, שלפה בקבוק מים מצד התיק, לגמה מעט וחיכתה עד שהרכב נעלם מעיניה.
     
    אז סרקה בעיניה את הסביבה. איפה זהבה ושירה? תמיד היא פוגשת אותן בסיבוב, צועדות במרץ ומלהגות בשטף. זו הסיבה לכך שפרשה מההליכה המשותפת שלהן - הרכילויות שנזרקו לחלל האוויר מבלי משים, במין קלות בלתי נסבלת. אילן תמיד חקר אותה על מה שוחחו והתרה בה שלא תיכשל בלשון הרע ובאבק לשון הרע, ושלא תספר יותר מדי דברים אישיים, כי מי יודע לאילו אוזניים זה יכול להגיע.
     
    בהתחלה ניסתה להתעמת איתו והתעקשה שאין כל רע בכך, שזו סתם שיחה רגילה של חברות מהשכונה, אך הוא תחקר אותה בנוגע לתוכן שיחותיהן והתווכח בלהט: "למה את צריכה לדעת מה הבעל שלה עושה? מה אכפת לך מה המורה עשתה או לא עשתה? זה לשון הרע גמור", ושאל מה סיפרה עליה ועליו, עם המבט המאיים הזה שיש לו לפעמים. לבסוף התייאשה והחלה לצאת לבד להליכת הערב. היא התעייפה מהוויכוחים עד שהגיעה למסקנה כי אילן צודק. אחרי הכול לא הייתה שום משמעות לשיחות האלה, ובכלל, מה רע בשקט המבורך בסופו של יום.
     
    רות אהבה לצעוד במהירות, להוציא זעם נסתר וכבוש דרך הרגליים. היא הייתה מרגישה שמשהו מתחיה בה, דרך הנשימה המהירה והזיעה הניגרת ממנה. היא אהבה את החושך המרגיע שנפרש כמו שמלה על ראשי ההרים ואת ציוציהן של ציפורים בודדות, המלוות את גוויעתו של היום.
     
    היא נהנתה להתבונן בתפאורה המתחלפת, מערבבת במוחה צבעים ומושכת מכחול עם גוון משלה על פני הרקיע המשתנים. אך הערב הזה היה שונה בתכלית. רות פנתה לכיוון הכביש הראשי והסואן והגבירה את הקצב, כשהיא יוצאת בנחישות מגבולות היישוב.
     
    הכול התחיל כשאיילה ורחלי הציעו לה להיפגש באזור חיפה. היא התפלאה כשרחלי התקשרה אליה ערב אחד וכל כך התרגשה לשמוע כמה התאמצה להשיג את המספר שלה. יותר מעשרים שנה לא ראתה אותן. הן היו שלישייה שכזאת באולפנה, וכעת תכננו מעין פגישת מחזור קטנה של שלושתן. רחלי תיארה בפניה את התוכנית המפורטת בקולה העליז: מפגש בבית קפה, לינה משותפת בביתה של איילה ושחייה בים השכם בבוקר יום המחרת, כמו בימים הטובים.
     
    קולה של רחלי נשמע לה כעולה מתוך זיכרון עמום בירכתי ראשה - תחושה של חופש מאותם ימים טרם הפכה לרעיה ואם, ויכלה לעשות ככל שעלה על רוחה. כשסיימו את הלימודים, כל אחת מהן עשתה שירות לאומי בעיר אחרת, ולאחר חתונתם של אילן ורות, הקשר עם השתיים, כְיתר קשריה החברתיים של רות, החל להתרופף. אילן לא חיבב את חברותיה ובעיקר התנגד לאופן שבו היו, לדבריו, מבזבזות את זמנן בשיחות חסרות משמעות.
     
    רות הייתה נסערת כפי שלא הרגישה מזה זמן רב. שברירי זיכרונות עלו וצפו מול עיניה - היא והחברות במכנסיים קצרים, מתרוצצות על החוף, משפריצות מים וצוחקות, רצות אל בין הגלים המשתברים על גופן. שיכרון של חופש, כאילו כל אברי גופה וכל חלקי נשמתה השתוקקו לזה.
     
    היה ברור לה מלכתחילה שאילן לא יסכים.
     
    "אין לכן מה לעשות בחיים?" שאל עם המבט הזועם הזה שלו. "ככה את מתכוונת להפקיר את הבית והילדים? אני לא מוכן לשמוע על זה, בשום פנים ואופן".
     
    לבסוף הרעיון נגנז. רחלי הושבתה לתקופה של שמירת היריון והתוכנית בוטלה. תחושת מרירות עזה פשטה בה לנוכח חופש הפעולה של חברותיה והחופש שבו ניהלו את חייהן, השונים כל כך מחייה שלה. הקנאה התעוררה בה - כמה קל עבורן להעלות רעיון ופשוט לבצע אותו, מבלי שיידרש אישור של אף אדם אחר.
     
    שתיהן מנהלות קריירה מצליחה - איילה מחנכת כיתה י' באולפנה ורכזת חברתית. רחלי יועצת בבית ספר ממלכתי דתי, ואילו רות מבלה את ימיה בין קירות הבית, הסוגרים עליה כאילו מיום ליום החלל ביניהם הולך ומצטמצם, ביחד איתה.
     
    ימים חלפו ותחושות התסכול והמרירות צפו ועלו בה במין רשעות עיקשת, עד שהגתה את הרעיון לתכנן טיול לעצמה. היא תצא מהבית ליומיים - היא חייבת לעשות את זה. לא היה לה אכפת מה אילן יחשוב. תמיד הקפידה לעשות רק דברים שאילן נתן להם את ברכתו. היא למדה בשיעורים של הרבנית נחמה שהבעל הוא מקור המזל בבית - אם הבית מתנהל על פיו, הכול זורם בחסד, כי האישה היא מידת הדין. לרוב היא ראתה באופן ממשי שההחלטות של אילן הביאו לה מזל. למשל באותה פעם שלא הרשה לה לצאת לטיול של נשות היישוב ולאחר מכן שמעה שהטיול היה מאכזב, או כשלא הסכים שתיסע לבד לחתונה בהסעה של היישוב ולבסוף הרכב נתקע בדרך ושעות רבות חלפו עד שנמצא רכב חלופי והם הפסידו כמעט את כל האירוע. היו גם מקרים יוצאים מן הכלל שבהם החלטותיו נראו לה שגויות, אך האמינה שבסופו של דבר, יום אחד היא תבין שזה היה לטובה. כך ויתרה על הציור ועל חברויות ישנות וחדשות שלא היו לרוחו. היא רצתה להאמין בכל מאודה בברכה שתכניס הביתה אם תשמע בקולו.
     
    אך הפעם היה זה כאילו שיגעון נכנס בה דרך סדקים סמויים שנפערו בהדרגה בנפשה. היא קבעה תאריך, בחרה שעת כושר שבה היה טרוד בענייניו והודיעה לו שהיא לא מתכוונת לוותר על המפגש עם חברותיה. בתגובה הרים ראשו רק במעט מעל הגמרא שרכן מעליה וגיחך לעומתה בביטול. מבחינתו הנושא היה סגור לאחר שהבהיר את עמדתו, והוא לא העלה בדעתו אפשרות שרות תמרה את פיו ותיסע.
     
    היא התפלאה כמה קל היה לשקר לו, להעמיד פנים שהמפגש לא בוטל. חברותיה שיקרו לעיתים לבעליהן, אך היא לא העזה לנהוג כמותן, כיוון שדבר לא נעלם מעיניו של אילן - דבר פרט לגלולות למניעת היריון שלקחה מאז שעברה את ההפלה השנייה ושאותן הטמינה בתוך גרביים מגולגלים.
     
    אילן ידע עליה הכול, אך לא הרגיש בשינויים שחלו בה בהדרגה. הוא לא הרגיש כיצד החלה להתרוקן מבפנים. היומיום שלה החל לאבד משמעות בפרטיו. בתחילה בפרטים הקטנים - בלבנים שהחלה להשליך בסתמיות אל תוך סלסילה, כי לשם מה לקפלם. בברזים שהפסיקה להבריק, כי מה זה כבר משנה אם תצטבר אבנית.
     
    משימות הבית החלו להכביד עליה. היא חשה עייפה באופן קבוע, ללא קשר למספר השעות שישנה בלילה. לעיתים חזרה לישון למשך שעה או שעתיים לאחר שכולם הלכו ללימודים והכריחה את עצמה לקום מהמיטה כדי לבצע את המשימות הכי דחופות. לו היה לה ילד נוסף הכול היה נראה אחרת. הדבר היחיד שתפקד אצלה כראוי נפגם, גופה בגד בה. אילן לא שם לב למה שהתרחש עימה כל עוד קיבל את מה שהוא צריך, כמו שהוא אוהב, גם אם העמידה פנים.
     
    היא הייתה מוכנה לשלם את המחיר על הטיול שלה - כל תגובה קשה, כל עונש שהוא יטיל עליה. היא חייבת לעשות את זה, לקום וללכת, לצאת לחופש גם אם זה לגמרי לבד.
     
    חושך עבה עטף את הכול, ופנסי תאורה גבוהים נדלקו והאירו עליה, כשאליהם מצטרפים פנסי רכבים חולפים שלרגע הבהילו אותה אל שולי הכביש. היא הציצה בשעון - עוד מעט תסתיים תפילת ערבית, היא מוכרחה למהר.
     
    כשהגיעה לתחנת האוטובוס, מזיעה ודביקה, עצרה לרגע והביטה בנייד שלה - אף אחד לא מחפש אותה. לפעמים היא מתעכבת מעט בצעדת הערב שלה כדי לשבת בחסות החשכה על הספסל המבודד ולדבר עם אלוקים. בערבים אילן עייף מיומו העמוס ואינו יודע בדיוק מתי יצאה מהבית ומתי תשוב. כמדי ערב, רות דאגה שהארוחה תמתין לו על השולחן - ביצים שלוקות, פרוסות לחם, ירקות חתוכים, וקיוותה שלא ישים לב לחיתוך המשונה שיצא לה מרוב לחץ. היא השאירה מטבח מבריק וקיוותה כי גם הערב יצנח לישון כמריונטה שגזרו לה את החוטים וישכח ממנה לכמה שעות.
     
    רכב עצר לידה. זוג נחמד הציץ אליה מן החלון, נראה קצת מוכר, אולי הוא מתגורר ביישוב הסמוך.
     
    "את צריכה טרמפ?" שאלה האישה.
     
    "לאן אתם נוסעים?" השיבה רות, חשה את נשימתה הכבדה.
     
    "לכיוון תל אביב".
     
    תל אביב? היא היססה לרגע, מנסה לחשב מסלול במוחה במהירות. היא חשבה על חיפה, קיוותה לתפוס את האוטובוס האחרון, אך זה היה מאוחר מדי. היא לא הצליחה להחליט אם זה נכון לנסוע לתל אביב, אך משהביטה לכיוון הכביש, אף רכב אחר לא נראה באופק. הזמן דחק בה, לרגע הרגישה שאינה מסוגלת לזוז או לנשום וחששה כי עוד רגע היא עלולה להתחרט.
     
    "תל אביב זה בסדר", ענתה ונכנסה לרכב. היא הביטה למעלה דרך החלון, וכהרגלה חיפשה אות או סימן, אך השמיים החזירו לה מבט אדיש, או כך נדמה לה לאור תאורת הרחוב.
     
    הרכב החל בנסיעתו ורות חשה מחנק. פעימות ליבה הלמו בטירוף כאילו ביקשו לצאת מגופה. אולי ארד כאן בצומת? חשבה, עדיין לא התרחקנו כל כך. המכשיר הנייד רטט בכיסה. הודעה נכנסה מאילן: "מתי את חוזרת?" דווקא היום הוא שם לב שהיא מתעכבת. תמיד יש לו את החושים האלה. אך זה לא הזמן להגיד לו. היא כבר הייתה מכוונת מאוד לצלילי החיים שהוא הכתיב לה והייתה תלויה בו. מעולם לא היה לה מקצוע ולא עבדה באופן מסודר. אילן לא רצה שתצא ללמוד, וגם לא התחשק לה ללמוד שום דבר מאז שוויתרה על לימודי האומנות. אחרי ההפלות אילן ניסה לסדר לה עבודות, אך רות לא החזיקה מעמד יותר מתקופות קצרות, מה שעורר את זעמו עליה.
     
    בעיקר התקשתה למצוא את מקומה כמטפלת בפעוטון ובמעון - לא הייתה מסוגלת לשמוע את בכיים של הילדים, לשאת את חוסר האונים שלהם, את הצרכים הפיזיים התכופים שלהם, וגם את הכאב העמוק שלה על אובדנה הפרטי. בכל פעם חשבה בן כמה אמור היה להיות העובר שנלקח ממנה ואיך אבדה לה היכולת להביא חיים, הדבר היחיד שהצליחה לעשות כראוי.
     
    לרגע לא שכחה את היום שבו התחננה בפניו לאפשר לה לשוב ולהשלים את לימודי האומנות שלה. "את אישה אגואיסטית, רק מחפשת איך לברוח מהתפקיד שלך ולבזבז את כל הכסף של הילדים על החלומות המפגרים שלך! מי הכניס לך לראש את השטויות האלה? בשביל זה אני עובד כל כך קשה?" הוא צרח. "מי נראה לך שאת, פיקאסו? אישה טיפשה, כלומניקית, זה מה שאת". עד מהרה העלבון שחשה לנוכח דבריו התחלף בהבנה שהוא צודק, ועם הזמן, תחושת הכלומיות הפכה לחלק בלתי נפרד ממנה. היא לא התאוותה יותר לשום דבר, עד לרגע שבו קולה המוכר של רחלי נשמע מן העבר השני של הקו.
     
    צללי הרים אטומים ניבטו מן החשכה. היא דמיינה מה יקרה למחרת היום כשתחזור הביתה ותתייצב מול מבטו הרושף והמאשים, צולף ומטיח מילים, שתמיד נשמעות משכנעות ומכאיבות כל כך, ועוד ליד הילדים, ואולי הוא יתכנס לתוך אחת מאותן שתיקות הענשה זועמות, ואולי אף גרוע מזה. לפתע חשה כאב חד בבטנה, שלֻווה בתחושת חמיצות בפיה. רק שלא תקיא על הריפוד היפה של המכונית.
     
    כל כאב חד באזור הבטן החזיר אותה לאותו ערב שבו תקף אותה כאב עז של התכווצות והריץ אותה לשירותים. עובר קטן יצא ממנה בדמות בובה ישנה, בגודל כף יד, שלם בכל איבריו. מראהו הכה בה בכל פעם מחדש. זאת הייתה ההפלה השנייה שלה. היא חששה לקרוא לאילן לאור מה שהתרחש לאחר ההפלה הראשונה, אז כשהדימום החל והיא התקשרה אליו מספר פעמים ברצף. אילן היה עסוק בישיבת צוות ומיהר לנתק את השיחה. "עוד מעט", אמר לה ולא נותר בה כוח להסביר שאיננה מסוגלת להמשיך בהכנות לקראת שבת ולטפל בילדים.
     
    כשהגיע לבסוף מאוחר בערב מצא אותה בשלב של עילפון. הוא הרים אותה למיטה והלך לשבת מול הגמרא בסלון. היה לו שיעור להכין. דם ניגר ממנה והיא הלכה ונחלשה במהלך השבת, אילן היה עסוק בתפילות ובשיעורים. הוא סירב להזמין אמבולנס למרות שהתחננה בפניו. לבסוף איבדה את הכרתה ולא ראתה את המחזה שאילן ניסה למנוע - כל השכונה נעמדת על הרגליים בעת שאמבולנס נכנס בשעריה בעיצומה של שבת.
     
    היא הייתה חלשה יותר מאשר בלידות אך הייתה יכולה לישון שעות ארוכות, שכן אף תינוק לא העיר אותה בבכי. הבית היה שקט, שקט מדי. אילן הסביר לה שזה קרה משום שלא הקפידה מספיק על מצוות האישה ומשום שהם רבים כל הזמן. "בעוון שנאת חינם... מריבה בתוך ביתו אשתו מפלת נפלים", ציטט באוזניה. לו רק הייתה לומדת להקשיב לו זה לא היה קורה.
     
    הוא הסתובב שפוף באותם ימים, כמו חווה כישלון, בעת שנשות היישוב דאגו לסייע לה בארוחות חמות ובשמירה על הילדים. התנועה בתוך הבית הפריעה לו וגרמה להיעדרותו מן הבית יותר מן הרגיל ולתלונות רבות על חוסר האונים הבלתי נתפס שלה: "אין לך תינוק לטפל בו אז בשביל מה כל הקרקס הזה", ורות חזרה שוב ושוב על כך שהיא מרגישה טוב ואין צורך בעזרה, ובכל זאת כל סיר שנכנס לביתה הביא אותה לידי דמעות.
     
    בהפלה השנייה הכול היה שונה, היא ישבה בחדר השינה על המיטה ואחזה בקופסה שבה הניחה את העובר הזעיר. המומה מיופיו השלם, מוכת צער ומבולבלת, הביטה בקופסה בעת שאילן נכנס ולקח אותה מידה, עטף אותה בנייר כסף ומסר אותה לרב כדי שיקבור את העובר. היא שמעה אותו מבקש מהרב שלא יעשה מזה רעש גדול ולא יספר על כך. ממנה ציפה שתתנהג כרגיל, ללא ההקלות והעזרה שהייתה רגילה לקבל אחרי הלידות, וביקש שתפשפש במעשיה. "גם ככה את לא מסוגלת לתפקד", אמר לה ביובש, והיא חשה קור. "לא מסוגלת, לא מסוגלת, לא מסוגלת", שמעה את הקול, בעת ששכבה במיטה בעיניים פקוחות וחשבה על התינוק שלה, מיכאל, כך קראה לו, שוכב תחת רגבי האדמה המכסים את עיניו ואת פיו הזעיר. היא זכרה את היום שבו איבדה אותו, כ"ז באלול, שלושה ימים לפני יום הדין.
     
     
     
    תפסיקי לחשוב על מה שקורה בבית, נזפה בעצמה. אילן בטח כבר נרדם עם הבגדים. רות לא פתחה את ההודעה שלו, כאילו שלא ראתה. הרכב המשיך בנסיעתו, ודמיונה שוב לקח אותה הביתה באופן בלתי רצוני: אביאל מול המחשב, עידו טרם שב הביתה, אפרת סגורה בחדרה, אילן בחדר העבודה שלו, יעל כהרגלה בשיחת טלפון אינסופית. עוד מעט יתחילו לרחוש ולקרקש כלי המטבח, המגירות, המקרר והמיקרוגל. כל אחד ינשנש משהו, ולבסוף אילן יגער בהם שיהיו כבר בשקט ושילכו מיד לישון.
     
    היא הכינה אותם ועברה איתם על כל הפרטים הטכניים, ואף השאירה הוראות לאפרת שהתבוננה בה במבט שואל. אביאל הרים גבה ונכנס בחזרה לחדר שלו. היא תהתה מה שמעו מבעד לקירות חדריהם? האם חשו בדעיכה שלה שהחלה באותם ימים?
     
    היא כבר לא הייתה בטוחה אם זה טוב להם, האישה שהיא הופכת להיות. אילן הצליח לפרוש בפניה את חסרונותיה לאורך השנים - עקרת בית לא מספיק יעילה, שאינה חזקה רוחנית כפי שציפה ממנה, חסרת כישרונות, בעלת שתי ידיים שמאליות. אישה סתמית ואפורה בין קירות אפורים. גם גופה בגד בה, איבד את היכולת לשאת עובר ברחמה, להביא חיים לעולם.
     
    רק לפני שנים מועטות האימהות מילאה אותה באושר: תום ילדות, פנים מרוחות בשוקולד, סיפור לפני השינה, גוף קטן מתרפק עליה באמון מוחלט, וליבה מתרחב מרוב מתיקות. היא החלה לאבד את עצמה, ואילן, ככל שצמח לעץ רחב ענפים וגבוה, כך קטנה קומתה והצטמקה. היא אפילו לא הצליחה להבין במה טעתה בדרך. היא חשה כי קשה לה לשאת את תחושת החנק וחוסר התכלית הקיומית שלה, עטוף בתדמית הכוזבת כלפי חוץ, שהכול מושלם בביתם המעוצב של משפחת גבע.
     
    גלגלי הרכב אצו על הכביש, הזוג ישב לפניה בדממה, ברדיו התנגן שיר לא מוכר.
     
    "לאן את צריכה?" שאלה אותה האישה כשהם התקרבו לכניסה הצפונית של העיר וניערה אותה ממחשבותיה.
     
    "לאן אתם מגיעים?" שאלה רות.
     
    "לנווה צדק".
     
    "נווה צדק זה מצוין".
     
    תחושת מבוכה עטפה אותה כשירדה מן המכונית ללא כל הסבר מניח את הדעת מדוע אישה כמוה נוסעת בשעה כזאת לבדה בטרמפ לתל אביב. רות נחתה ברחוב שוקק חיים, כאילו זה עתה ירדה בארץ זרה. אנשים הסתובבו ברחובות, ישבו בבתי קפה ובפאבים, ובכל מקום הבחינה בהמולה רוחשת של פנים וצלילים, שונה מכל עיר אחרת. תחושה של פסטיבל מתקרב תלויה באוויר הלח וההביל.
     
    לרגע עמדה כבולה בתוך מבוכתה, מוחה השתתק לאחר שהתרחקה מכל המוכר לה. היא הייתה לבושה בשמלה קלה שמכנסי טייץ בצבצו מתחתיה וירדו קצת מתחת לברכיה. אילן מאוד הקפיד בעניין הזה, הזכיר לה כל הזמן את מעמדה המחייב כרעייתו של דמות חינוכית ואת החובה המוטלת עליה לשמש דוגמה לבנותיהם. גם לה וגם לבנות היה בודק דרך קבע את גובה החצאית. בזמן שהתארגנה לקראת הנסיעה חשבה לקחת עימה את אחת השמלות המרשימות שקנה לה ואולי את שרשרת הזהב שהביא לה לכבוד פסח האחרון, כפי שנהג לעשות לפני כל חג, אך חששה שיגלה. אילן הקפיד שתענוד אותה רק לכבודו, בשבתות ובחגים. היא האמינה לו שזה מתאים לה משום שאילן מבין בעניינים האלה. למען האמת השמלות לא היו ממש לטעמה אך לא העזה לומר, כיוון שאילן היה כל כך גאה בעצמו וציין בכל הזדמנות שהן עלו הון.
     
    רות פשטה את מעיל הרוח המיותר ותחבה אותו לתוך התיק. על אף שנעלה נעלי ספורט, כפות רגליה היו חמות וכואבות מן ההליכה הממושכת. ניסיונותיה לסדר את מטפחת הסרט שהייתה קשורה מעל שערה האסוף עלו בתוהו, ותלתלים סוררים קיפצו החוצה מתוכה. כמה התביישה במראה המרושל שלה. אילן תמיד הקפיד שתצא מסודרת מהבית.
     
    אז אני בתל אביב, חשבה לעצמה, מקווה שהעיר תקבל אותה ליומיים הקרובים. היא שקלה בדעתה כל מיני אפשרויות - אולי לפנות לרחלי, לנסוע להורים או לאחיה, אך זה היה מצריך ממנה לספר, להסביר.
     
    בשנים האחרונות התרחקה מכולם. אילן לא אהב לנסוע למשפחה שלה, זה פגע לו בלוח הזמנים הצפוף. הוא לא אהב את הדיבורים ואת החקירות סביב השולחן, כך כינה זאת. אימה מעולם לא השלימה עם כך שבתה הפסיקה את לימודיה, וניסתה להעלות את הנושא בכל פעם שנפגשו. אילן בתגובה טען שהיא לא מכבדת אותו. "היא מנסה להתערב לנו בחיים, היא לא מבינה שאת אישה נשואה?" היה אומר לרות בדרכם הביתה. הפריע לו גם שאימה כרכרה סביבה, נהגה להגיש לה ארוחות ולהכין עבורה את הדברים האהובים עליה, ולא הרשתה לה לעזור בשטיפת הכלים. "כלים יש לך מספיק בבית, תנוחי".
     
    "לא פלא שיצאת כזאת", היה אילן מטיח בה. היו בפיו תלונות גם על החינוך הפשרני של הוריה, ובכל פעם שהגיעו היה מבקש מהוריה בתקיפות לכבות את הטלוויזיה. בכול היה מתערב, אפילו אסר על רות לחבק את אחיה הצעיר ברגע שהתחיל להתבגר מעט, עוד לפני שהגיע לגיל מצוות. במשך הזמן הביקורים התמעטו והפכו לנדירים, גם בשל חוסר הרצון של אילן להגיע, וגם כיוון שרות לא יכלה לשאת את המבט השואל והכאוב בעיניה של אימה.
     
    אימה רצתה לבוא לעזור לה לאחר ההפלה הראשונה, אך זה לא מצא חן בעיניו של אילן. כששכבה במיטה בימים שאחרי, נים לא נים, דימתה את מגע ידיה של אימה המלטפת את שערה. בטלפון סיפרה לה שהיא מרגישה טוב ומסתדרת.
     
    פתאום לא היה לה לאן לפנות. היא קצת התחרטה שלא שיתפה את הודיה, החברה היחידה שנותרה לה, למרות שמאז החתונה לא שיתפה אותה יותר בשום דבר משמעותי.
     
    היא צעדה ברחובות הראשיים, אולם נדמה לה כי סמטאות קטנות ואפלות מציצות אליה מצידי הדרכים בפרצופים שונים ומאיימים. האנשים שהילכו ברחובות או ישבו בבתי הקפה והמסעדות נראו לה נינוחים, חלקם שמחים, צוחקים, כולם נראו לה שייכים, חוץ ממנה. בהדרגה החלו חלק מהרחובות להיראות לה מוכרים, ואז ברגע אחד הבינה לאן ליבה מושך אותה - בילדותה בילתה שעות רבות מול הים, זה היה הדבר היחיד שחסר לה בנופי הגולן המרהיבים.
     
    רות חצתה את הכביש הסואן והלכה לכיוון הטיילת, כשרוח מלוחה מלטפת את פניה. היא התקרבה לחוף, חלצה את נעלי הספורט, פשטה את גרביה ועמדה על החול, שעטף את כפות רגליה בקרירות נעימה. היא פסעה לכיוון הים. כמה מבטים נשלחו אליה ועוררו בה מבוכה. זוג טייל על החוף, ידו על כתפה, ראשה מונח על כתפו. לרגע נצבט ליבה.
     
    ממרחק נראה הים שחור ואפל, מקרוב נהרו בו כל אורות העיר, והמראה היה מכשף. רות הביטה אל הים, היא שמעה אותו קורא לה, נפרש כיריעה גלית מלמטה ועד השמיים, שלפתע נראו קרובים כל כך. היא פסעה אל תוך הים ועמדה בתוך המים הרדודים, אדוות קטנות וחמימות ליחכו את כפות רגליה הכואבות כצלופחים חלקלקים. הרוח פיזרה את שערה בפראות. היא חשה איך אלוקים והיקום כולו מתבוננים בה בשתיקה, כאילו חיכו לה כאן, וכולם נועצים בה מבט דרוך של ציפייה. היא הרגישה מעין גוש גדול שתקוע לה בבית החזה ומתחיל להזדעזע בתוכה, לבעור ולהתפרץ אל הפתח הצר של הלוע שלה.
     
    הכאב החזק צר על פתחיה הקטנים והחל לגלוש החוצה. דמעות חמות צצו מתחתית עפעפיה וגדשו את עיניה. גופה היטלטל ורעד עם תנודות בכייה, כמו מנסה לנער את עצמו מניסיונותיה לרסנו. גופה לא הצליח לשאת אותה והיא קרסה לישיבה בתוך המים. החול והמים התערבלו סביבה, עטפו אותה, לעיתים מערסלים אותה ולעיתים מנערים. הדמעות שטפו את פניה והתערבבו עם מי הים עד שהייתה מרוקנת לגמרי. וכאילו אלוהים עדיין מחכה בסבלנות לשמוע אותה. רק איתו יכלה תמיד לדבר.
     
    "השם, אין לי כוח לחיות. אני לא מבינה - מה לא בסדר איתי? בבקשה תעשה לי נס שזה יסתדר עם אילן, שהוא לא יכעס". בכייה שכך. היא הקשיבה לרעשי העיר שהתמזגו עם המיית הים.
     
    מה עכשיו? שאלה את עצמה. היא קמה באיטיות, בגדיה ספוגים במים עד מותניה. כשיצאה מהמים חשה כבדה מאוד, כל צעד עלה לה במאמץ ניכר, וגם החול נדבק אליה. לרגע זה הצחיק אותה, עד שנזכרה כי הנייד היה בכיס השמלה שלה והחיוך נמחה מפניה באחת. היא הוציאה את הנייד מהכיס. המכשיר הרטוב לא נדלק. אילן יהרוג אותי, חשבה. ולרגע שב ואחז בה פחד. היא הייתה עייפה כל כך. הנייד הארור, כמה נזקקה לו, בהיותו הקשר היחיד כמעט שהיה לה לעולם שבחוץ. וכמה שנאה אותו.
     
    בכל פעם מצא אילן תירוץ לבדוק אותו - כדי לסדר לה את האנטי וירוס, כדי לעדכן לה משהו. היא הבחינה כי הוא נכנס אליו גם בסתר, בודק עם מי היא מתכתבת, מציץ בכל מיני התכתבויות מביכות בקבוצות נשים. היא נאלצה לצאת מכמה קבוצות של חברות כי היה לו מה להעיר על כל דבר, וגם התביישה שהוא יקרא דברים אישיים של חברות. הוא מעולם לא הכחיש בפניה שהוא נוהג לחטט בדברים האישיים שלה. "יש לך משהו להסתיר?" נהג לשאול אם הביעה צל של תרעומת. "יש משהו שאת מפחדת שאני אראה?" כך היה משתיק אותה, נוטע בה את ההבנה שהוא נמצא בכל מקום בחייה ויודע הכול. "ככה זה בזוגיות טובה, אני דואג לך", חזר ואמר. "את פשוט תמימה ואני לא רוצה שיעבדו עלייך. החברות שלך מורידות אותך מבחינה רוחנית", אמר לה לא פעם.
     
    "צריכה עזרה?" ניגש אליה גבר מבוגר, שעיניו נצצו מתוך החושך כחורשות רעה. רות לא ענתה והתחמקה ממנו. היא מצאה פיצוצייה פתוחה ומוארת, שהייתה ריקה מלבד צעיר בטרנינג שצפה בטלוויזיה במשחק כדורגל וקידם את פניה באדישות. לרגע הביט בה בחשד כאשר ביקשה להתקשר, מציגה בפניו את הנייד הרטוב שלה. ידה רעדה מעט מתשישות ומפחד, אך היא חששה שאחר כך יהיה גרוע יותר כשיאשים אותה, בנוסף לכול, שלא סיפרה לו מה קרה לנייד. רגע האמת הגיע, עדיף להתעמת איתו עכשיו.
     
    אילן ענה לה בקול מנומנם ונרגן: "איפה את לעזאזל? מה קורה פה?"
     
    "הטלפון שלי הלך", ענתה רות, ושמעה את הקול הרועד שלה.
     
    "רגע אחד, זאת שיחה מ-03, אני לא מבין, איפה את?"
     
    רות לקחה נשימה עמוקה וניסתה לדבר באופן רגוע אך הרעד בקולה הלך והחמיר, וגלש לכמעט בכי: "אני אמרתי לך שאני נוסעת ליומיים להיפגש עם החברות מהאולפנה".
     
    לרגע הייתה שתיקה מן העבר השני. רות הרחיקה את הטלפון מאוזנה וכיווצה את עיניה וכתפיה, כאדם המצפה לפצצה שתיפול על ראשו. בזווית העין היא ראתה את המוכר מציץ לעברה. האם זו סקרנות שזיהתה במבטו? או שאולי אלו הם רחמים?
     
    "מה השטויות האלה? את פסיכית על כל הראש, ירדת מהפסים לגמרי, אצל מי את ישנה? ממתי יש לך חברות באזור המרכז? שקרנית, מופקרת..." צעק.
     
    "אבל אמרתי לך שאני הולכת, וזה רק יומיים. הילדים יתארגנו בעצמם, לא תרגיש אותם, והשארתי כמה סירים במקרר..."
     
    הוא קטע את דבריה בחדות ובליל מילים זועמות וגידופים נדחס אל תוך השפופרת.
     
    "אתה צודק, סליחה, אני לא יכולה לדבר כרגע, יש לידי אנשים", אמרה והרחיקה ממנה את הטלפון.
     
    היא שמעה את הקולות מתרחקים ונחלשים. לבסוף הניחה את השפופרת על כנה. מעולם לא הסכים שתצא לבד ליותר מכמה שעות, וגם זה רק אחרי תחקיר מעמיק - מתי, ואיך ועם מי. הוא טען כי הרצון הזה שלה לפגוש חברות מלפני עשרים שנה הוא טמטום אחד גדול, כמו כל הטמטומים שלה, כי היא כזאת ויש לה מזל שיש לה בעל כמוהו שמחזיק אותה. בכל פעם שהתחיל בנאומי התוכחה שלו או בכעסיו המשתלחים, עמדה מולו חסרת אונים וחשופה כאדם בשדה הפתוח תחת מטר כבד של ברד. כל מילה פצעה אותה מבלי היכולת להתגונן, אך פתאום הוא היה מעבר לקו וזה היה פשוט כל כך לסגור את הטלפון. האופן שבו הניחה את השפופרת על כנה נתן לה לרגע תחושת כוח. לראשונה בחייה היא יכולה לסגור את הקול שלו, לחסום את אילן. וברגע הזה שום דבר לא נגע בה.
     
    נדמה היה לה כי הרוח מן הים עדיין מלטפת את גבה והחול עודנו מעקצץ לה בין האצבעות. היא קנתה קפה ולאחר ששתתה אותו לאט על ספסל בטיילת, הרעד בגופה שכך מעט. "יומיים של שקט, זה כל מה שאני מבקשת, אלוקים, זאת לא בקשה מוגזמת, מה חטאתי שככה..." היא פחדה לומר עליו דברים רעים, אפילו בינה ובין עצמה. הוא תמיד אמר לה שתפסיק לייבב ולהתלונן עליו כי זה יכול לפגוע במשפחה, להביא עליהם דיני שמיים. כדי לא לכעוס עליו היא הזכירה לעצמה כיצד אילן נוהג כאשר הוא במיטבו, מחמיא לה על יופייה, אך נזכרה גם בעלבון המתלווה למחמאה - איזה מזל יש לה שזכתה בבעל כמוהו, כי אחרת מי יודע מה יכול היה לקרות לאחת כמוה, יפה ומרחפת.
     
    רות ישבה שם במשך פרק זמן לא ידוע, צופה באנשים שונים באים והולכים, היה נדמה לה שכל העולם בתנועה ורק היא יושבת שם, שקופה, איש אינו שת ליבו אליה. כמה לבד אפשר לחוש במקום הומה אדם, חשבה, אם כי התחושה דווקא נעמה לה. בהיעדר נייד, היא לא ידעה מה השעה ושיערה כי כבר מאוחר. לאן תלך? תהתה. היא התביישה לחפש מלון - מה יחשבו עליה האנשים כשיראו אותה מסתובבת ברחובות, מחפשת מלון באמצע הלילה?
     
    היא נזכרה בימים הטובים של הטיולים בבני עקיבא, ואחר כך בימי השירות הלאומי, לפני שהודיה נישאה לאייל. היא והחברות היו עושות מדורה ליד הים עד אור הבוקר. כמה רחוקה נראתה לה התקופה הזאת. הן נפגשו בדירה של בנות השירות, ומהרגע הראשון היה ברור שהן הפכים גמורים. רות עדינה ומהססת, הודיה בטוחה בעצמה ותזזיתית. אך מהר מאוד מצאו את עצמן כשני הפכים המשלימים זה את זה, סוג של נשמות תאומות.
     
    בלילה הראשון ישבו ושוחחו כמעט עד אור הבוקר, ולמחרת כבר הפכו לצמד שלא ניתן להפרידו כאילו היו חברות משכבר הימים. הקשר זלג גם לשעות שמעבר לשירות הלאומי, בבילויים משותפים ובשיחות נפש טלפוניות ארוכות. הן נהגו לקחת את האוטובוס מירושלים לתל אביב ביום היציאה הביתה לשבת. שתיהן אהבו את האווירה הסואנת, את השווקים הצבעוניים ואת הים. שעות ישבו מול הגלים והתלבטו לגבי המשך מסלול חייהן.
     
    רות חשה כי הודיה תמיד נמצאת צעד אחד לפניה ויודעת בדיוק מה היא מתכוונת לעשות. לקראת סוף שנת השירות השנייה שלה הודיה כבר ידעה מה היא הולכת ללמוד. זה מה שהניע את רות לוותר על שנת שירות נוספת ולהירשם ללימודי אומנות במכללה בירושלים. כל ההחלטות שלה התקבלו יחד עם הודיה, שהיוותה עבורה עמוד שדרה של ביטחון וודאות.
     
    ואז הגיע אייל. המפגש של הודיה עם אייל היה אקראי, לא מסוג מפגשי השידוכים הרגילים - הם פשוט נפגשו בטיול לגולן. רות הקשיבה להתלבטויות ולהתחבטויות הקשות של הודיה לאורך חודשי ההיכרות הסודיים עם אייל, על שמירת נגיעה ועל "מה יגידו ההורים". הסיפורים על אייל הוסיפו ממד חדש ומלא ריגוש לשיחותיהן, אם כי כבר אז הקשר הרומנטי של הודיה גזל מהזמן הנדיר שלהן יחד כסטודנטיות והעיב על הקשר ביניהן, ורות הבינה כי מחובתה להקשיב, לתמוך ולפרגן.
     
    הצעת הנישואין של אייל הייתה צפויה למדי, מה שלא פגם ברף ההתרגשות הגבוה. רות הייתה שותפה לסוד וארגנה את האירוע ביחד עם אחותו הגדולה. היא עיצבה את השלט הענק "התינשאי לי?" ושזרה בו שלושים ושניים ורדים לציין "לב". באותם ימים התהלכה זוהרת באופוריה שמימית כאילו היא עצמה מתחתנת. אך ברגע שבו ראתה רות, מבעד לערפל של דמעות במסך הנייד, את אייל כורע ברך בפני הודיה ומציג בפניה את הטבעת, הבינה ששום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. מיד אספה את עצמה לקראת ההכנות המרגשות לקראת אירוסיה עם אייל - אחרי הכול היא זו שנועדה ללוות את הכלה והיא נבחרה מבין כל חברותיה של הודיה.
     
    רות ליוותה אותה לכל אורך התהליך גם ביום הגדול של חייה - יום החתונה. כמה דמעות התרגשות ותחינה להצלחת הזיווג הזילה בין תמונה לתמונה. הצלם הנציח את השעות המרגשות בדרך לסלון הכלות, בשדות המוריקים של המושב, בצהלות השמחה והשירים עם החברות טרם החופה. מצטלמות שוב ושוב בחיבוק ממושך שאין לטעות בו ומעיד על הקשר המיוחד ביניהן לפני החתונה ובמהלכה.
     
    רגע הפרדה הגיע ואיתו החלל שנותר לאחר שכבו האורות. מדריכת הכלות הכינה את הודיה לכך שזה תהליך טבעי שצפוי לקרות. הן דיברו על כך, אך זה לא הקל על תחושתה של רות כאילו משהו מנפשה אבד לה. הודיה לא התקשרה ביום שאחרי, אך זה היה מובן. בפעם הבאה שפגשה אותם, הודיה נראתה קורנת במטפחת הפרחונית שעטתה במין רישול מסביב לשיער שלה שגולגל לפקעת משוחררת, ואייל כרכר סביבה בעיניים מעריצות. זה היה הרגע שבו החליטה לשמוע על שידוך למרות שהייתה רק בת עשרים.
     
    כעת מול הים הכול נראה לה ברור כל כך - הודיה הייתה בטוחה בעצמה ובבחירותיה, וחיפתה על הססנותה ועדינותה הטבעית של רות, כמו שורש איתן שהקנה לרות ביטחון. וכשהיציבות של הודיה נשמטה ממנה, היא פשוט איבדה את זה.
     
    זמן קצר לאחר מכן שמו של אילן עלה על שפתותיו של אייל, כאילו חש מעין אחריות וייסורי מצפון כלפי החברה שנזנחה. שמו נישא בפי כולם בסוג של הדרת כבוד - כך שמעה מפיו של אייל, שלמד איתו בישיבה. מן ההתחלה הרגישה כי אולי אינה ראויה לו. כי אילן הוא ב"פסגת השאיפות של כל בת אולפנה", כפי שהתבטא אייל. אלמלא דחקה בה הודיה, הייתה מוותרת על כך. עצם הרעיון הלחיץ אותה, אולם לבסוף נכנעה, רק כדי לרצות את הודיה, שפינתה מזמנה כדי להגיע באוטובוס מביתה המרוחק ולעזור לה לבחור שמלה. זה היה כמעט כמו בימים הטובים. כמה צחקו באותו יום. התמונות צפו והבליחו חדות וברורות בראשה.
     
    "את לא חושבת שזה מוקדם מדי? אל תשכחי שאני קטנה ממך בשנה", היססה.
     
    "זה רק דייט, אל תחשבי יותר מדי, אם זה זה - לפי מה שאייל מספר, חבל על הזמן".
     
    הודיה הסתובבה סביבה, בחנה אותה מכל הכיוונים.
     
    "את נראית טוב", החמיאה לה, "זוהרת".
     
    הפגישה הראשונה עברה עליה כמו בחלום. אילן היה יפה תואר וגבה קומה, גדוש דברי תורה ומחמאות מרומזות שגרמו לה להסמיק. מרוב התרגשות לא זכרה מה אמר לה ומה ענתה אך ציפתה בדריכות נרגשת לפגישה השנייה, שבמהלכה שכנע אותה כי הם נועדו משמיים.
     
    רות התבוננה בים. לרגע השתעשעה ברעיון לשבת ככה מול הים כל הלילה, להביט בכוכבים, לשמוע את שאון הרחובות גווע, האם אי פעם משתרר כאן שקט של הים לבדו? רק היא והים ואלוהים. אלא שאז אילן שוב צץ במחשבתה. גם אילן לעולם אינו שוקט בתוכה, מרחף מעליה, מתבונן בה, כמו אלוהים.